הרעיון של בניית המלכות בביאתו הראשונה של המשיח יוצר שגיאה תיאולוגית בעלת השלכות רציניות רבות. במלכות אני מתכוון לשלטון המשיח עלי אדמות כפי שהובטח לדוד (שמ"ב ז 16-12). לטעון שהמשיח כונן את מלכות בית דוד בהופעתו הראשונה מחייב אי מימוש ההבטחה שניתנה לדוד ויוצר בלבול בין הקהילה למלכות. בין השאר, תורת המידות של הקהילה מתערבבת עם תורת המידות של המלכות, כאשר התוצאה היא שתורת המידות של המלכות נתמכת יותר מתורת המידות של הקהילה. לפיכך, מאמינים מתבקשים לחיות את המלכות כאן ועכשיו.
הטעות הזאת נעשתה על-ידי אחדים במהלך חייו הארציים של המשיח (לוקס יט 11). האמת היא שמלכות המשיח תיחנך בביאתו השנייה של המשיח. בזמן ההוא תמומש ההבטחה על הארץ שניתנה לאברהם ולצאצאיו (ברא' טו 21-18). אז תתקיים ההבטחה שניתנה לדוד, על-כך שצאצאו (המשיח) יישב על כס המלכות לעד. ללא מלכות אלף השנים, שבה תוכלנה להתקיים כל ההבטחות הללו, יהיה צורך לבטל את ההבטחות מסיבה מסוימת; או שהתגשמו בישראל בעבר או שמתגשמות בהווה לא פשוטו כמשמעו.
הבעיה
כאשר יתחיל עידן אלף השנים (millennium), יהיו בו אנשים חיים בגוף בן תמותה שיוכלו להוליד ילדים ולאכלס את המלכות. כל הפְּרֶה-מילניאלים מסכימים עם זה.
המילניום אינו כרוך רק בשלטון המשיח יחד עם אנשיו, שאז יהיו בגוף שמימי, אלא גם בשלטון המשיח על אנשים בארץ שיהיו בגוף בן תמותה. לו היו במלכות רק קדושים שקמו לתחייה, לא היה מוות, לא היה ריבוי אוכלוסין ולא היו הבדלי גיל של התושבים בעידן אלף השנים (כולם מציינים את מאפייני המלכות – ישע' סה 20; זכר' ח 4 התג' כ 12). הואיל ואנשים שקמו לתחייה אינם מתרבים, לא תהיה שום אפשרות לאכלס את המלכות, אלא אם כן אנשים שלא קמו לתחייה יהיו שותפים במילניום. לכן כל הפְּרֶה-מילניאליסטים מבינים את הצורך במבוגרים ששרדו את הצרה הגדולה, שלא נלקחו לשמים בסופה, אבל נכנסו למילניום בגוף בן-תמותה כדי להיות הורים ראשונים לאוכלוסיית אלף השנים.
הפיתרון של חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה
ההבנה כי לחסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה את אירועי העתיד מספקת את הצורך הזה בקלות. הלקיחה תתרחש לפני הצרה הגדולה, תוציא את כל הגאולים שיחיו בזמן ההוא בארץ. אולם, אנשים רבים ייוושעו במהלך הצרה הגדולה (התג' ז 9, 14) כולל קבוצה מיוחדת שכוללת 144,000 איש מכל שבטי ישראל (שם פס' 4). מתוך אלו שייוושעו בעת הנוראית ההיא, רבים ימותו על אמונתם (שם ו 11; יג 15), אבל אחדים יישרדו וייכנסו למלכות אלף השנים (מתי כה 34; זכר' יד 11). הקבוצה הראשונה שתיכנס למלכות אלף השנים לא רק תיכנס בגוף בן-תמותה, אלא יהיו בה גם אנשים שנגאלו ונכנעו מרצונם לשלטון המלך. בבוא הזמן ייוולדו תינוקות וייגדלו. אחדים מהם יקבלו את המשיח ואחרים לא, אבל כולם יאלצו לתת אמונים לשלטון המלך או לשאת בתוצאות. בשלהי מלכות אלף השנים יקומו אינספור מורדים שיצייתו למלך כלפי חוץ, אבל כשיוּתר השטן מכלאו הם ייצטרפו למרד שלו נגד המשיח (התג' כ 9-7).
לפיכך, על-פי הבנתם של חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה את האירועים העתידיים הללו, ההורים המקוריים של מלכות אלף השנים יבואו מתוך ניצולי הצרה הגדולה שנגאלו (אבל שלא קמו לתחייה), "הכבשים" שמוזכרים בבשורה על-פי מתי כה 34-32 והנאמנים שיישרדו מבית-ישראל כפי שמוזכר ביחזקאל כ 38.
הפיתרון של חסידי פוסט-הצרה הגדולה
בניגוד לחסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה, עומדת דעתם של התומכים בפוסט-הצרה הגדולה. לדידם, הקהילה תתקיים כמובן במהלך הצרה הגדולה. על אף שאחדים ימותו על אמונתם, רבים יישמרו ויישרדו. 144,000 מבני ישראל וההמון הרב שמוזכר בהתגלות פרק ז נכללים בקהילה. בסיום הצרה הגדולה, ילקחו כל המאמינים החיים לשמים ויקבלו גוף שמימי, ומיד ישובו לארץ באירוע היחיד והמיוחד של הלקיחה וביאתו השנייה של המשיח. נראה שאירוע זה ייקח מן הארץ את כל הגאולים שלא קמו לתחייה בנקודת הזמן הזאת, כך שאיש לא ייוותר כדי להתחיל לאכלס את המלכות. אם הניצולים הרשעים יהרגו או יועברו לגיהינום בסיום הצרה הגדולה, אז לא יישאר איש בגוף בן-תמותה כדי להיכנס למלכות אלף השנים.
לכן, חסיד של פוסט-הצרה הגדולה חייב למצוא אנשים שלא ייוושעו כאשר תחל הלקיחה, אבל ייוושעו עד שהאירוע היחיד הזה – הלקיחה והביאה השנייה – ייסתיים (כמה זמן יש שם?). או שהוא חייב להרשות להורים הראשונים של המילניום לא להיוושע ובדרך כלשהי לא להיהרג או להישפט בזמן ארמיגדון או לאחריו. אלו שתי האפשרויות היחידות העומדות בפני חסיד של פוסט-הצרה הגדולה כדי למצוא הורים במלכות אלף השנים.
אנו זקוקים לתזכורת של פרט נוסף בנקודה זו. אוכלוסיית מלכות אלף השנים תכלול יהודים וגויים (ישע' יט 25-24). לכן, הדור הראשון יהיה תוצר של שני הגזעים. אולם, לקיחה שתתרחש לאחר הצרה הגדולה תיקח את כל המועמדים להיות הורים נושעים במלכות אלף השנים מכל גזע. והמשפט שילווה בביאה השנייה של המשיח יסיר את כל המועמדים להיות הורים לא-נושעים במלכות אלף השנים מכל גזע. מהיכן יבואו ההורים האלה?
רוב חסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם מנסים להשיב על השאלה הזאת. ייתכן שזה נובע מכך שהם בדרך כלל אינם מפרטים את שיטתם באופן מסודר. תמונת העתיד שלהם נצבעת במשיכות מכחול רחבות ולא בפרטים קטנים. חסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם נותנים חסות לכנסי נבואה שבהם מצפים מהדוברים לתאר באופן מפורט את השיטה שהם מקדמים. יתכן שאחדים מחסידי פוסט-הצרה הגדולה לא התייחסו מעולם לשאלה הזאת כשאלה, פשוט כי לא פירטו באופן שיטתי את המתווה שלהם לאירועים העתידיים. תהא הסיבה אשר תהא, רובם לא מטפלים בשאלה הזאת.
רוברט גאנדרי (Robert Gundry) הוא יוצא דופן.1 תשובתו כפולה. האבות היהודים של אוכלוסיית אלף השנים יבואו מתוך 144,000 שלא ייוושעו במשך הצרה הגדולה אלא רק בסופה.2 ההורים הגויים יבואו מתוך הרשעים שיימלטו בדרך כלשהי מהמוות ו/או מהמשפט בסוף הצרה הגדולה. הרשעים הללו הם אלו שייעזבו, על-פי מתי כד 41-40 (בניגוד לאלו שנלקחו בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה). הוא אומר: "חורבן חלקי יותיר את השארית שלא נושעה לאכלס את מלכות אלף השנים בארץ".3
יתר על כן, יש צורך לתקן את זמן המשפט שבו מפרידים בין הכבשים לעיזים, בבשורת מתי כה 46-31, כדי שתמונת פוסט-הצרה הגדולה תהיה אמתית. הסיבה פשוטה: אם הלקיחה מתרחשת אחרי הצרה הגדולה, אז כל הכבשים (הנושעים) יילקחו מן הארץ. לא תישאר אף כבשה שתיטול חלק במשפט אם הוא ייתרחש בביאתו השנייה של המשיח, אירוע שכולל גם את הלקיחה. לא ייתכן שהלקיחה יכולה להסיר את הכבשים ועדיין תהיינה כבשים בארץ לעמוד למשפט שיבוא מיד לאחר הלקיחה. לפיכך, או שהלקיחה אינה יכולה להתרחש לאחר הצרה הגדולה או שהמשפט של הכבשים ושל העיזים חייב להיות לאחר ביאתו השנייה של המשיח (גאנדרי מציב אותה לאחר מלכות אלף השנים).
עלינו לבחון שלושה דברים שנחוצים למענה של חסידי פוסט-הצרה הגדולה: (א) חזרתם בתשובה של 144,000; (ב) זיהוי הקבוצות בבשורת מתי כד 41-40; (ג) זמן משפטם של הכבשים ושל העיזים בפרק כה 46-31.
144,000 משבטי בני ישראל
אחדים מחסידי פוסט-הצרה הגדולה מחשיבים את 144,000 היהודים ל"קהילת ישראל הרוחנית".4 אם כן, החתמתם נעשית בראשית הצרה הגדולה ומתייחסת לישועתם הרוחנית ולהגנה פיזית. גאנדרי מכיר בכך ש-144,000 עשויים להשתייך לקהילה (ולכן ייוושעו בהתחלה). הוא מעדיף לראותם כמי שלא נושעו במהלך הצרה הגדולה, וזהים לקבוצה שתביט אל המשיח בשובו ותאמין בו (זכר' יב 10), ולישראל שייוושע בביאה השנייה (רומ' יא 27-26). הסיבה להעדפתו הגיונית. אם 144,000 היו נושעים בכל עת במשך שנות הצרה הגדולה – בהתחלה, באמצע או אפילו במהלך השנה האחרונה – הם היו נלקחים לאחר הצרה הגדולה, מקבלים גוף שקם לתחייה ואז שבים באותו זמן למלוך עם המשיח במלכותו. אולם, קבלת גוף שקם לתחייה תמנע מהם להיות הורים במלכות. מאידך, לו לא נושעו עד לסוף השיבה השנייה של המשיח, היו "מחמיצים" את הלקיחה ועדיין חוזרים בתשובה, אבל נשארים בגוף שלא קם לתחייה ולפיכך מסוגלים להיות הורים לילדים שייוולדו בעידן אלף השנים.
למעשה, חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מבינים שתהיה קבוצת יהודים שיחזרו בתשובה בסיום הצרה הגדולה ויהיו הורים באוכלוסייה היהודית של מלכות אלף השנים. הם יבואו מקרב היהודים שיישרדו את הצרה הגדולה על אף שלא נושעו במהלכה. כאשר ישוב האדון הם יקובצו ויישפטו, המורדים (כנראה שני שליש, זכר' יג 8) לא ייכללו במלכות ואלו שיאמינו, כאשר יביטו אליו, ייכנסו למלכות (יחז' כ 44-33). הניצולים המאמינים מהווים את "כל" ישראל שייוושע בביאה השנייה (רומ' יא 26); אבל, לא יינתן להם, באותו הזמן, גוף שקם לתחייה, אלא ייכנסו למלכות בגוף ארצי עם היכולת להתרבות.
מדוע חסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם יכולים גם-כן לתת לקבוצה הזאת להיות הורים במלכות אלף השנים? מפני שהקבוצה הזאת תאמין כאשר תראה את האדון בא – בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה. אז גם הם יילקחו לשמים, יקבלו גוף שקם לתחייה ויימנעו מהורות. הלקיחה, כאשר תתרחש, תהיה ההפרדה הגדולה ביותר שניתן לדמיין בין מאמינים לבין לא מאמינים. לכן, אם צריכה להיות קבוצת יהודים מאמינים שיאמינו כשייראו את האדון בא, ואם הביאה הזאת היא הלקיחה שלאחר הצרה הגדולה והביאה השנייה כאחד, אז הם יילקחו כי באותו רגע יהפכו למאמינים. אם-כן, חסידי פוסט-הצרה הגדולה צריכים קבוצה שמוחתמת במצב של אי ישועה בפרק זמן מספיק כדי להחמיץ את הלקיחה, אבל לא זמן רב מדי כדי לא להחמיץ את הכניסה למלכות אלף השנים בגוף ארצי. לפיכך, כצפוי, גאנדרי אומר על יחזקאל פרק כ: "יתכן שהקטע הזה אינו מציג משפט רשמי כלל וכלל".5 למעשה, הוא אינו יכול לעשות זאת באסכולה של פוסט-הצרה הגדולה.
האם ה-144,000 יכולים להיחשב כמי שלא חזרו בתשובה במשך כל שנות הצרה הגדולה? התשובה היא כן. כל אחד יכול להחזיק בכל פרשנות שיחפוץ. השאלה אינה: האם אפשרי לפרש באופן הזה? השאלה היא: האם זה הגיוני לעשות זאת? מה אומר הקטע בהתגלות ז 8-1?
הוא מציין שתי עובדות משמעותיות: 144,000 האנשים חתומים ב"חוֹתַם אֱלֹהִים חַיִּים" (פס' 2) ונקראים "עַבְדֵי אֱלֹהֵינוּ" (פס' 3). הטקסט לא אומר בפירוש מהו שירותם, אבל כן אומר את מי הם משרתים. הם משרתים את אלהים, לא את צורר המשיח. האם עולה על דעתנו כי קבוצה המונה 144,000 איש לא נושעים ראויים להיות עבדי אלהים? חסידי פוסט-הצרה הגדולה מסבירים באופן לא משכנע שאת היעוד הזה הם צפויים למלא במלכות אלף השנים לאחר שיחזרו בתשובה. כל פירוש אפשרי, אבל האם זו המשמעות הסבירה ביותר של הטקסט? בהחלט לא.
אבל, אפילו אם נסכים כי יעודם של 144,000 האיש כעבדי אלהים לא מתקיים בתקופת הצרה הגדולה, אלארק בתקופת אלף השנים, קשה מאוד למזג את ההצהרה בפס' 2 עם האסכולה של בתר-הצרה גדולה. נאמר שהקבוצה נחתמה לפני שהחלו המשפטים של עידן הצרה הגדולה (פס' 3). נסו להתאים את זה לרעיון של פוסט-הצרה הגדולה. להלן קבוצה נבדלת של יהודים שלא מאמינים בישוע המשיח ועל מצחם טבע אלהים את חותמו. כאנשים שלא נושעו, הם (או לבטח אחדים מהם) ילכו אחרי צורר המשיח, שגם יטביע את התו שלו על מצחם או על ידם. וגורלם של חסידי צורר המשיח כבר נקבע מראש: הם יעונו באש ובגופרית לעולמי עולמים (שם יד 11-9). אף לא אחד מבין חסידיו ייוושע, אפילו לא 144,000 מהם.
לסיכום
האסכולה של פוסט-הצרה הגדולה צריכה כי תהיה לה קבוצת יהודים שיישרדו את הצרה הגדולה, אבל הואיל ואינם מאמינים בישוע המשיח לא יילקחו בסוף, אלא יחזרו בתשובה בזמן שיתחיל עידן אלף השנים על מנת שיוכלו להיכנס למלכות אלף השנים בגוף שלא קם לתחייה ולהוליד ילדים. הקבוצה היחידה שיכולה להיות מוסמכת לכך הם 144,000 האנשים, בהנחה שניתן לתארם כעבדי אלהים שלא מאמינים בישוע, שעל מצחם טבוע חותם אלהים לפני תחילת הצרה הגדולה ושאינם חסידיו של צורר המשיח כך שלא יישאו את התו שלו. האם כל זה אפשרי?
בשורת מתי כד 41-40
לא רק 144,000 האיש חייבים להיות מזוהים באופן מיוחד, אלא גם הקבוצות הנבדלות שמוזכרות בפסוקים 41-40 חייבות להיות מזוהות בדרך מסוימת כדי שתתקבל תמונה שלמה של פוסט-הצרה הגדולה.
בהתאם להבנתם של חסידי פוסט-הצרה הגדולה, משמעות הפסוקים היא: "אוֹתָהּ עֵת [בלקיחה-השיבה השנייה שלאחר הצרה הגדולה] יִהְיִוּ שְׁנַיִם בַּשָּׂדֶה, אֶחָד [נושע, מייצג הקהילה] יִלָּקַח [לאחר הצרה הגדולה] וְאֶחָד [לא נושע, מייצג הרוע] יֵעָזֵב [למשפט, אף שכולם יישפטו, כך שאחדים יושארו כדי להיות הורים של אוכלוסיית הגויים במילניום]". אותו דבר לגבי פסוק 41 – האחת תילקח והשנייה תיעזב להישפט.
לעומת זאת, חסידי פְּרֶה-הצרה גדולה מבינים את הפסוקים כהצהרה כללית של תוצאות המשפטים המיוחדים שבהם יישפטו ב"ביאה השנייה" היהודים והגויים שיישרדו. אלו שילקחו נלקחים למשפט ומורשעים, ואלו שיֵעזבו יזוכו במשפט ויישארו לברכה במלכות.
שימו לב לכך שחסידי פוסט-הצרה הגדולה חייבים להוסיף את התנאי שלא כל מי שיעזב יישפט ויורשע, כך שאחדים יעזבו כדי לאכלס את הארץ. אבל, כאן טמון חוסר העקיבות: הלקיחה תיקח את כל הנושעים, אולם המשפט לא ייכלול את כל הלא-נושעים. רק חלק מן הרשעים יישפט.
חסידי טרום-הצרה הגדולה תומכים בהשקפתם בציינם שלפי פסוק 39 המבול היה משפט על דורו של נח לפיכך, אלו שיילקחו ב"ביאה השנייה" יישפטו גם-כן.
חסידי פוסט-הצרה הגדולה מבחינים בכך שבפסוק 39 משתמשים במילה שונה מהמילה "להילקח" שבפסוקים 41-40, שמציינת שישנם שני סוגי "לקיחה" – בפסוק 39 הם נלקחים למשפט, אולם בפסוקים 41-40 הם נלקחים לשמים. הם כופים את הטיעון הזה בציינם שהמילה בפסוקים 41-40 היא אותה מילה שמתארת את הלקיחה בבשורה על-פי יוחנן יד 3: "וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי".
שתי הפרשנויות נראות כדלקמן:
| לפי פְּרֶה-הצרה הגדולה | לפי פוסט-הצרה הגדולה |
| "יִלָּקַח" למשפט | לשמים בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה |
| "יֵעָזֵב" לברכה במלכות (בגוף שלא הוקם לתחייה כדי להוליד) | למשפט (אך רק חלק יישפט כדי שהשאר יוכלו להיכנס למלכות בגוף שלא הוקם לתחייה) |
חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מציינים שבבשורה על-פי יוחנן יט 16 מופיעה אותה מילה כמו בבשורה על-פי מתי כד 41-40 (לכאורה על הלקיחה, על-פי חסידי פוסט-הצרה הגדולה) לתיאור לקיחתו של האדון למשפט, אז ברור שהיא יכולה להתפרש כמשפט בפסוקים 41-40, כפי שחסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מלמדים. וכך ממשיך ביניהם הדיון על המילים. מה עלינו להסיק מכך? פשוט, שהמילים עצמן אינן חד-משמעיות.
אולם הוויכוח אינו חסר פיתרון. ניתן לישבו בנקל אם נביט בקטע המקביל בבשורת לוקס יז 37-34, שם האדון מזהיר על אחד שיילקח ועל אחד שיעזב. ברם, לוקס הוסיף שאלה ששאלו התלמידים: "אֵיפֹה, אֲדוֹנֵנוּ?" הם שאלו אותו להיכן יילקחו הנלקחים. הם לא בררו היכן יעזבו הנעזבים. אם האדון התכוון שנבין שהנלקחים יילקחו ב"לקיחה" (כפי שמלמדים חסידי פוסט-הצרה הגדולה), היה עונה על השאלה באומרו לשמים או לבית ה"אב", או כל ביטוי דומה אחר. אולם מתשובתו ניתן להבין שהם יילקחו למקום שהוא ההיפך לגמרי מהשמים הנפלאים. תשובתו היתה: "הֵיכָן שֶׁהַגּוּף, שָׁם גַּם יִתְקַבְּצוּ הַנְּשָׁרִים". תשובתו של המשיח היא משל על נשרים שמופיעים משום מקום כאשר חיה מתה. לאן יילקחו? למקום שיש בו מוות וריקבון, לא חיים ופריצות. ההתייחסות אינה לשמים אלא למשפט. כך שההבנה של חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה באשר לזהות הנלקח ולזהות הנעזב היא הנכונה לפי בשורת לוקס יז 37. לקיחה לאחר הצרה הגדולה אינה מצוינת בפסוקים הללו.
מועד משפטם של הכבשים ושל העיזים
משפטם של הכבשים ושל העיזים, שיערך על-פי חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה בביאה השנייה, צריך לעבור למועד מאוחר יותר כדי שחסידי פוסט-הצרה הגדולה יהיו עִקבִיים. הסיבה לכך היא שהלקיחה מתרחשת בתום הצרה הגדולה – בביאה השנייה – ואם כל הכבשים נלקחות לשמים מי תיוותר לקבל את פני המשיח בבואו? הרי כולן נלקחו. או לנסח זאת אחרת: הלקיחה-הביאה השנייה תפריד בין הנושעים לבין הרשעים, ועדיין המשפט שייתרחש בביאה השנייה יהיה דומה, למעט העובדה שלא ייוותר אף צדיק עלי אדמות לצורך ההפרדה הואיל וכולם כבר נלקחו.
העתקת מועד המשפט נותן בידי ניצולים בלתי נושעים מן הצרה הגדולה והביאה השנייה את האפשרות להיכנס לעידן אלף השנים בגוף שלא הוקם לתחייה. גאנדרי מודה: "לכן, אנו נאלצים לקבוע את מועד משפט העמים לאחר מלכות אלף השנים".6 נאלצים? מדוע? מפני שהרשעת העיזים אינה חלה רק על חלקן הואיל ובטקסט נאמר ". בפרשנותו על אלו שייעזבו, בבשורה על-פי מתי כד 41-40, גאנדרי אומר שזה מציג רק "חורבן חלקי"7 אבל, כאן נאמר במפורש שכולם מעורבים (מתי כה 32).
באף טקסט לא נאמר שאנשים לא-נושעים ייכנסו למלכות אלף השנים. לאחר שיעברו מספר שנים, יהיו אנשים שייוולדו בימיו הראשונים של המילניום וייגדלו כשהם דוחים את המלך-המושיע (אף שכלפי חוץ יצייתו לו). אולם, באף טקסט לא נאמר שיהיו אנשים לא-נושעים בקרב הניצולים מהצרה הגדולה אשר ייכנסו למלכות אלף השנים. זכריה יד 16 (לפעמים משתמשים בו כדי לתמוך ברעיון הזה) מתייחס לדור הראשון של אזרחי מלכות אלף השנים כמי שיצאו מן המשפט כנושעים, לא כמורדים, ויעלו לירושלים מרצון להשתחוות למלך. אבל, פסוקים 21-17 מתארים את המצב במשך המילניום ולא רק בתחילתו. במשך הזמן, אחדים לא יצייתו למלך ויענשו על-כך.
ייתכן והסיבה המשכנעת ביותר לכך שחסידי פוסט-הצרה הגדולה מעתיקים את מועד המשפט הזה לסוף מלכות אלף השנים אינה כדי להביא את העיזים למילניום כמו להביא את הכבשים למשפט עצמו. תנו לי להדגיש את הנקודה שוב: אם המשפט ייתקיים בביאה השנייה, ואם הלקיחה אך התרחשה כחלק מהביאה השנייה, ואם בלקיחה נלקחו הכבשים (כפי שיהיה), אז מהיכן תבואנה הכבשים שצריכות להיות נוכחות במשפט הזה?
ברם, אם ניתן להעתיק את מועד המשפט לשלהי מלכות אלף השנים, אז, כמובן, יחיו צדיקים ורשעים כאחד בסוף המילניום כדי להיות נוכחים. אולם, איך, אם-כן, מיישבים את המאפיינים המגוונים למדי שמופיעים בבשורה על-פי מתיכה 46-31, לאלה שמתארים את מה שהוא, כביכול, אותו משפט בכסא הלבן הגדול שבהתגלות כ 15-11? שימו לב לאי אלו ניגודים בין משפט הכבשים והעיזים לבין משפט הכסא הלבן הגדול.
גאנדרי מכנה את משפט הכבשים והעיזים: "תבנית של המשפט הכללי שייתקיים באחרית הימים".8 אם זו תבנית, היא אינה מדויקת! למען הסר ספק, קטעים שמתארים אותו מאורע אינם צריכים לכלול אותם פרטים בכל אחד מהם, אבל נראה שהפרטים בשני הקטעים שלפנינו שונים לחלוטין אלו מאלו.
אם צריך להעתיק את משפט הכבשים והעיזים לסוף מלכות אלף השנים אז, כמובן, יש להבין את מתי כה 31 כמתייחס ל"ביאה השנייה" ואת פסוק 32 כמתייחס לסוף המילניום, אלף שנים מאוחר יותר. במילים אחרות, הפער של אלף שנים חייב לבוא בין פסוק 31 לפסוק 32. פְּרֶה-מילניאליסטים מכירים בכך שפערים כאלו קורים במקרא (למשל, ישע' ט 6; יוח' ה 29-28), לכן זה אינו רעיון בלתי אפשרי. אולם, האם זו הפרשנות הסבירה?
| כבשים ועיזים | כסא לבן גדול |
| אין תקומה מהמתים (אף שקדושי התנ"ך עשויים לקום מן המתים בביאה השנייה, הם לא יהיו חלק מהמשפט) | תקומת המתים |
| ספרים לא נפתחים | ספרים נפתחים |
| משתמשים במילה "גויים" (ולעולם אין משתמשים בה בנוגע למתים) | משתמשים במילה "מתים" |
| נוכחות הכבשים | נוכחות הצדיקים אינה מוזכרת |
| שלוש קבוצות מוזכרות: כבשים, עיזים, אחים. | רק קבוצה אחת מוזכרת: המתים |
| הגמול הוא המלכות וחיי עולם | גמול אינו מוזכר, רק הרשעה |
| מתרחש במקום שאליו המשיח מגיע – הארץ. | הארץ נסה |
במתי כה 40-35 ניתנת התשובה. האם הפסוקים הללו מתארים מצבים במילניום? עליהם לעשות זאת אם המשפט הזה ייתקיים בתום אלף השנים. אם אכן הם מתארים, אזי אלף השנים יהיו זמן שבו המשיח ואחיו (מאמינים יהודים) הם רעבים, צמאים, ערומים, חולים וכלואים, אבל בטקסט נאמר כי במהלך התקופה שקודמת למשפט יהיו אחי המשיח בכלא. באותה ודאות שאין זה נכון במהלך המילניום, זה יהיה נכון במהלך הצרה הגדולה.אחיו של המשיח יהיו רעבים, צמאים, ערומים, חולים ואסורים בשנות הצרה הגדולה, אבל לא במשך אלף השנים כאשר המשיח יימלוך בצדקה.
ברור אם כן שפסוקים 40-35 מונעים יצירת פער של אלף שנים בין פסוק 31 לפסוק 32. המשפט ייתקיים מיד לאחר בואו של המשיח, וייבחן את בני-האדם בהתבסס על תגובות לבם למצבים שיתקיימו במשך הצרה הגדולה – מצבים שלא יתקיימו במהלך המילניום עבור חסידי המשיח.
מסקנה
לאן הוביל אותנו הדיון? למסקנה שחסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם יכולים להשיב על השאלה: מי יהיו הורי האוכלוסייה של אלף השנים? ללא ספק, חסידי פוסט-הצרה הגדולה מציעים משאלת לב כלשהי בנושא. הם מקווים ש-144,000 האיש יהיו ההורים היהודים, אבל לצורך זה עליהם להישאר חסויים במהלך הצרה הגדולה ובמשך ה"לקיחה-הביאה השנייה", ואז להיחשף. הם מקווים שמקצת הנעזבים בזמן ההפרדה (מתי כד 41-40) יהיו ההורים מן הגויים (השאר יידונו לגיהינום). אולם, זה מעוות את המשמעות של "יִלָּקַח" ו"יֵעָזֵב", בכך שזה הופך את הלקיחה לשמים מנוגדת למשמעות הברורה של "יִלָּקַח" שבלוקס יז 36.וכדי להפוך את ההצעות האלו לעקיבות, משפט הכבשים והעיזים חייב להתקיים בתום אלף השנים, ומתי כה 40-35 חייב לתאר מצבים שייקרו באלף השנים.
קל יותר לא להציב את הלקיחה בתום הצרה הגדולה, כי זה מאפשר לאנשים לקבל או לדחות את המשיח במהלך הצרה הגדולה, שמקצתם יישרדו את זמן ההוא (איש מהם לא יילקח כי הלקיחה תתרחש לפני-כן) ויישפטו ב"ביאה השנייה" (יהודים וגויים כאחד), ואלו שיזוכו במשפטים הללו כנושעים ייכנסו למלכות בגוף ארצי ויהיו הדור הראשון של אוכלוסיית אלף השנים והורים לדור הבא.
כמובן, תמיד הראיה החותכת לאמתותה של דוקטרינה אינה היסטורית אלא פרשנית.
