מה הכתובים מלמדים על השכר?

האם הכתובים מלמדים שאנו נקבל שכר במלכות? אם כן, האם זה אומר שיהיה שוני בשכר?
במאמר זה נחקור את דוקטרינת השכר כפי שהיא נלמדת בכתובים.
אז מה זה בכלל שכר?

אנו קוצרים את מה שאנו זורעים

הכתובים מלמדים שיש קשר או הדיקות בין החיים שלנו עכשיו לבין ההתנסות שלנו עם חיי העולם בשמיים ובארץ החדשים. ישוע לימד את התלמידים לחיות בדרך חיים שמשקפת את המלכות של אלוהים, תְּנוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם; מִדָּה יָפָה, דְּחוּסָה, גְּדוּשָׁה וְשׁוֹפַעַת יִתְּנוּ בְּחֵיקְכֶם, כִּי בַּמִּדָּה שֶׁאַתֶּם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לָכֶם. (לוקס ו 38).
כאן ישוע מלמד שאלוהים מבטיח לגמול על מעשי חסד. קיימת התאמה בין החיים של המאמין כיום לבין מה שהוא יחווה בעתיד.

הכתובים מלמדים אותנו שאנו נקצור את מה שאנו זורעים (גלטים ו 8). שאול השליח אמר שהתכלית של חייו היא לדעת את המשיח ואת כח תחייתו (פיליפים ג 10). דעת אלוהים היא תהליך דינאמי, כמו היכרות בין בעל ואישה, או בין חברים. ככל שמערכת היחסים גדלה ונהיית יותר אינטימית, כך אנו רודפים אחריה בהתמדה רבה יותר. יהיו כאלה שירדפו אחר מערכת היחסים בהתמדה רבה ולכן ייהנו מאינטימיות קרובה יותר עם אלוהים מאשר אחרים.

רמת האינטימיות הזו באופן טבעי תינשא אל העתיד הנצחי. אלוהים התיר לאיוב לחוות קשיים רציניים. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, זה ברור שעבור איוב, התוצאה הייתה שהוא הכיר טוב יותר ובצורה אינטימית יותר את אלוהים. הוא אמר, לְשֵׁמַע-אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ (איוב מב 5).

אוצר בשמיים

המושג הכללי בו משתמשת הברית החדשה עבור שכרנו בשמיים הוא ירושה. במאמר הזה נדבר על התוכן של הירושה. ישוע התייחס לירושה הזו בתור "אוצר בשמיים".

אַל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁהָעָשׁ וְהַחֲלוּדָה מַשְׁחִיתִים וְהַגַּנָּבִים חוֹפְרִים וְגוֹנְבִים.אִצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמַיִם, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר עָשׁ וַחֲלוּדָה לֹא יַשְׁחִיתוּ וְגַנָּבִים לֹא יַחְפְּרוּ וְלֹא יִגְנְבוּ (מתי ו 19-20).
בפגישה עם האיש העשיר, הִבִּיט בּוֹ יֵשׁוּעַ וְרָחַשׁ לוֹ אַהֲבָה. אָמַר אֵלָיו: "דָּבָר אֶחָד חָסֵר לְךָ. לֵךְ מְכֹר מַה שֶּׁיֵשׁ לְךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים, וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא וְלֵךְ אַחֲרַי (מרקוס י 21).

במקום אחר הוא לימד,

מִכְרוּ אֶת נִכְסֵיכֶם וּתְנוּ לִצְדָקָה. עֲשׂוּ לָכֶם אַרְנָקִים שֶׁאֵינָם מִתְבַּלִּים, אוֹצָר לֹא מִתְכַּלֶּה בַּשָּׁמַיִם — בַּמָּקוֹם שֶׁאֵין גַּנָּב מִתְקָרֵב לְשָׁם וְאֵין הָעָשׁ מַשְׁחִית (לוקס יב 33).
כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁמֻּנָּח אוֹצַרְכֶם, שָׁם יִהְיֶה גַּם לְבַבְכֶם. (לוקס יב 34).

ההיבטים השונים של האוצר השמיימי העתידי הזה יכול להסתכם ב:

1. אינטימיות גדולה יותר עם אלוהים (השתתפות במשתה השה, לקבל את עטרת החיים, גישה לעץ החיים, לרשת חיי עולם)
2. כבוד ושבח מישוע (הודאה לפני האב והמלאכים, לקבל שם חדש, לקבל עטרת כבוד, עטרת צדקה, להיות גדול במלכות השמיים, כניסה מרווחת למלכות ותחייה טובה יותר.)
3. מלוכה, שירות ואחריות- הזדמנויות רחבות יותר לשרת אותו לנצח (למלוך עם ישוע, לרשת/את הארץ/את המלכות, לתפקד ככהנים, בעלות בירושלים החדשה)

כעת נרחיב על כל אחד מההיבטים ונעמיק בעושר הלימוד של הכתובים אודות היעד הסופי והמפואר של האדם.

1. אינטימיות גדולה יותר עם אלוהים

א. משתה חתונת השה

משתה חתונת השה הוא זמן של חגיגה מיוחדת של המשיח והשותפים הנאמנים שלו. זמן ההתחברות הזה מדבר על אינטימיות מיוחדת של המשיח עם המאמינים הנאמנים, כפי שזה מודגם במשל עשר העלמות (מתי כה 1-13) ובמשל ההזמנה החתונה, שם הבגד הוא מעשי הצדקה של המאמינים (מתי כב 11; התגלות יט 8). בספר התגלות, יוחנן מדבר על המשתה המפואר הזה. אחד מהפרסים ל"מנצח" הוא "מן גנוז", "שם חדש" שיכתב על "אבן לבנה".

מִי שֶׁאֹזֶן לוֹ, יִשְׁמַע נָא מַה שֶּׁהָרוּחַ אוֹמֶרֶת לַקְּהִלּוֹת. הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ מִן הַמָּן הַגָּנוּז, וְאֶתֵּן לוֹ אֶבֶן לְבָנָה וְעַל הָאֶבֶן כָּתוּב שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא יֵדָעֶנּוּ אִישׁ זוּלָתִי הַמְקַבֵּל (תהלים ב 17). מאוחר יותר נדבר על המשמעויות של "שם חדש' ו"האבן הלבנה".

המשמעות של "המן הגנוז" המובטח למנצח איננה ידועה. במקום אחר, יוחנן מקשר את המן לסעודה עם ישוע, לחם החיים. הוא קרא לו לחם החיים שמגיע מהשמיים (יוחנן ו 49-51). אני אישית נוטה לקבל את ההסבר של וולוורד ש"זה מתייחס ליתרונות של ההתחברות עם המשיח".¹אני מציע שהאכילה מן המן הגנוז בהקשר של אחרית הימים מתייחסת למשתה חתונת השה של התגלות יט 9. סעודה היא מטאפורה שכיחה להתחברות.

לכן לקבל את "המן הגנוז" משמעו להנות מזמן של התחברות אינטימית עם המשיח בחברת המאמינים הנאמנים שלו. ביל כותב: "ההבטחה של 'המן הגנוז' היא ציור מטפורי של ההתחברות וההזדהות באחרית הימים עם המשיח, שתתגשם במשתה חתונת השה".² הסכנה של ההפסד של המן הגנוז נמצאת במשל של ההזמנה לחתונה (מתי כב), כלומר, פספוס של הזמן האינטימי עם המשיח ושותפיו הנאמנים. האינטימיות עם המשיח נותנת מוטיבציה גבוהה למאמינים להתמיד באמונתם בזמן צרות ומבחנים.

ב. לאכול מעץ החיים

מִי שֶׁאֹזֶן לוֹ, יִשְׁמַע נָא מַה שֶּׁהָרוּחַ אוֹמֶרֶת לַקְּהִלּוֹת. הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַחַיִּים אֲשֶׁר בְּגַן אֱלֹהִים. (התגלות ב 7).

שוב, אכילה היא מטאפורה שמית שכיחה להתחברות עמוקה. מדובר כאן בהבטחה של אינטימיות עמוקה יותר עם המלך עבור מאמינים שמתמידים בנאמנות כלפיו. אלו שלא נהנים מהפרס הזה הם מאמינים שאיבדו את אהבתם הראשונה (התגלות ב 4); הסכנה שלהם היא שהם יאבדו את השותפות שלהם בעץ החיים.

עץ החיים לא מדבר על חיי נצח. שהרי מאמינים שכבר יש בהם חיי עולם לא יצטרכו לאכול מעץ כדי לחיות לנצח. הביטוי "עץ החיים" מופיע בבראשית ג 22, 24 ושאר האזכורים שלו בתנ"ך נמצאים במשלי. שם הוא מתואר כפרי של צדיק (משלי יא 30), כרצון שמתגשם (משלי יג 12), לשון עדינה (משלי טו 4), וחכמה (משלי ג 18). השימוש מצביע על איכות חיים- התחברות מעמיקה עם אלוהים- במקום רעיון של לידה חדשה.³

זה לא מדבר על השגת החיים אלא על לחיות את החיים. לפי התגלות כב 12 זה גמול, לא מתנת חינם לכולם. אף אחד לא אוכל מעץ החיים בחינם. וזה מתאים להקשר של התגלות. חיי הנצח מוענקים לכל המאמין בחינם (התגלות כב 17), אך "עץ החיים" מושג כגמול מותנה לאלו שלא רק קיבלו את מתנת חיי העולם, אלא שניצחו והתמידו באמונה עד השעה האחרונה.

מאחר ועץ החיים בכב 14 הוא מותנה במעשים טובים, עלינו להבין אותו כך גם בפרק ב 7: הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַחַיִּים אֲשֶׁר בְּגַן אֱלֹהִים. "עץ החיים" לא יכול להתכוון לכניסה למלכות. כי נאמר לנו בפרק ב 5 שהתנאי לאכול ממנו מותנה בעשייה, מעשים. אך הכניסה למלכות איננה מותנית במעשים.

ג. "עטרת החיים"

הֱיֵה נֶאֱמָן עַד מָוֶת וְאֶתֵּן לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים. (התגלות ב 10).

מהי עטרת החיים? לא מדובר על הלידה החדשה, משום שלידה חדשה היא תוצאה של אמונה ללא תלות במעשים והיא לא ניתנת על בסיס נאמנות תחת הרדיפה, היא ניתנת בחינם ללא שום עלות. מאחר ועטרת החיים היא גמול שמקבלים לאחר אמונה ותחת נאמנות, סביר להניח שה"חיים" האלה מתייחסים לאיכות גבוהה יותר של חיים במלכות. מדובר על עושר או שפע חיים רוחניים שמקבלים על בסיס שירות נאמן בשדה הקרב.

עטרת היא גמול שמרוויחים, הגמול שלו שאול ציפה כשאמר שהוא נוהג בקשיחות עם גופו (הראשונה לקורינתים ט 25-27). יעקב א:12 גם כן מדבר על "עטרת החיים" שניתנת למאמינים שמחזיקים מעמד בסבל תוך כדי נאמנות. זקני הקהילות שמנהיגים בנאמנות יקבלו את "עטרת הכבוד" (הראשונה לפטרוס ה:4). עטרות הן תגמולים שניתנים למאמינים.

ד. לרשת חיי עולם

ההיבט האחרון של גמול האינטימיות עם אלוהים הוא "ירושת חיי עולם". לא מדובר על כניסה למלכות השמיים. מדובר על התנסות עשירה יותר עם חיי העולם. כשאיש צעיר שאל את ישוע מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם? (מרקוס י 17) ישוע לא ענה לו כמו שהוא ענה לנקדימון ביוחנן ג 16. ישוע הפנה אותו לקיום מצוות.

הביטוי "לרשת חיי עולם" מופיע ארבע פעמים בברית החדשה (מתי יט 29; מרקוס י 17; לוקס י 25; יח 18). בכל פעם, סוג מסויים של מעשה או תכונה נדרשים כדי לרשת את החיים. לכן, ספק גדול שזה מתייחס לישועה, שהיא על ידי אמונה בלבד. ראינו לעיל את המשמעות של המילה "חיים".

במשל של הדרך הצרה, הכניסה לחיים (מתי ז:14) מתייחסת לכניסה לדרך חיים מלכותית המובילה לשפע בהווה וגדולה במלכות . מאחר ומאמין בישוע כבר "השיג" חיי עולם במובן הלידה החדשה, כנראה התרגום של המילה echō, אמור להיות "להחזיק" ולא "להשיג". לדוגמה שאול אומר שאחת מהדרישות מהשמשים בקהילה היא שהם יהיו אֲנָשִׁים הַמַּחֲזִיקִים אֶת סוֹד הָאֱמוּנָה בְּמַצְפּוּן טָהוֹר (הראשונה לטימותיאוס ג 9). שאול אומר לטימותיאוס, הַחֲזֵק בְּמַתְכֹּנֶת הַדְּבָרִים הַבְּרִיאִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי (השנייה לטימותיאוס א 13). ולפיליפים הוא כתב, בְּהַחֲזִיקְכֶם אֶת דְּבַר הַחַיִּים; זֹאת תִּהְיֶה לִי לִתְהִלָּה בְּיוֹם הַמָּשִׁיחַ, שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא רַצְתִּי וְלֹא לָרִיק עָמַלְתִּי (פיליפים ב 16).

ישוע אמר שאלה אֲשֶׁר בָּאֲדָמָה הַטּוֹבָה הֵם שׁוֹמְעֵי הַדָּבָר הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ בְּלֵב יָשָׁר וְטוֹב וְעוֹשִׂים פְּרִי בְּסַבְלָנוּת (לוקס ח:15). בכל אחד מהמקומות הללו, הרעיון הוא להחזיק באמונה שכבר קיימת. מה שישוע אומר לאיש המכובד הוא שהוא צריך להחזיק בחיי עולם עכשיו, אם הוא רוצה לרשת אותם בעתיד בעזרת מעשים טובים. האיש המכובד רוצה להיות זה שחַיֵּי עוֹלָם מִתְקַיְּמִים בּוֹ (הראשונה ליוחנן ג 15).

הדרך שבה הוא יכול לעשות זאת היא דרך שמירת מצוות. אם ישוע היה רואה באיש הצעיר והמכובד כבלתי נושע, הוא היה אומר לו לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ;כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם (יוחנן ג 15-16). כל אחד יכול להיות בעל חיי עולם ללא שום מחיר (התגלות כא 6).

בפסוקים האלה, כדי שיהיו לכל אחד חיי עולם הם רק צריכים להאמין. אך כשישוע עונה לאיש המכובד, ישוע אומר שכדי שיהיו לו חיי עולם הוא צריך לציית למצוות, וללכת אחרי המשיח בנאמנות. במקרה הזה, חיי העולם הם חיים בהיבט שונה. היבט של חיים מלאים ושופעים שאוצרים אוצרות בעתיד.
סביר להניח שישוע לא דיבר על הדרך שבה נושעים. אלא שישוע חשב על ויקרא יח 4-5:
אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה.

כמו בתשובתו של ישוע אל הצעיר המכובד, משה אומר שציות למצוות יובילו ל"חיים". כשמשה אמר "עשו זאת וחיו", האם ישוע דיבר על איך להגיע לשמיים? לא! כל הפרשנים מסכימים שמשה הבטיח חיי שפע בהווה שבאים כתוצאה מנאמנות לברית. ה"חיים" עליהם משה דיבר הם חיים איכותיים ולא ישועה. לכן, סביר יותר להניח שהאיש החכם היה אדם נושע שרצה לדעת איך לחוות חיי שפע רוחניים שיובילו לגדולה במלכות העתידית. יש הטוענים שהאדם הזה עדיין לא נושע כי הוא סירב להיפרד מעושרו. אך ההסבר הזה לא יכול להילקח ברצינות. הסיבה שבגללה בני אדם אינם נושעים היא כי הם מסרבים להאמין בישוע (יוחנן ג 18).

ראוי לציין שכשהברית החדשה מדברת על ירושה בזמן עתיד, זה תמיד מתייחס להשגה של הירושה על ידי מעשים בתוספת לאמונה ולא על ידי אמונה בלבד-כלומר זה לא מתייחס לישועה אלא לשכר (מתי ה:5; יט 16, 29; כה 46, 35; מרקוס י 17, 30; לוקס י 25 , 18, 30; יוחנן ד 36; יב 25; גלטים ו 8; הראשונה לקורינתים ו 8; 10; גלטים ד 30; ה 21 יהודה 21; התגלות כא 7)

2. כבוד ושבח מישוע

הסוג השני של ה"אוצר בשמיים" הוא הכבוד והשבח שנקבל מישוע אם נחיה בנאמנות כלפיו. יש שבעה היבטים לסוג הזה של הגמול: תהילה, עטרת הכבוד, עטרת הצדקה, שם חדש, זר בלתי נבלה, כניסה מרוווחת "דרך השערים", ותחייה מיוחדת. תחילה נחקור את התהילה שמאמינים נאמנים יקבלו מהמשיח.

א. תהילה

המוטיבציה שלנו להשלים משימה קשורה מאוד לרמת החשיבות שיש למשימה בעינינו. כששאול אמר, כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים, עֲשׂוּ בְּכָל נַפְשְׁכֶם, כְּעוֹשִׂים לְמַעַן הָאָדוֹן וְלֹא לְמַעַן בְּנֵי אָדָם, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי תְּקַבְּלוּ מֵאֵת הָאָדוֹן אֶת שְׂכַר הַנַּחֲלָה. (קולוסים ג 23-24), הוא הפנה אותם לאותה מוטיבציה. הפסוק הזה חושף את ההיבט המרכזי של מה שגורם לנו להרגיש שמשהו הוא חשוב: משימה תהיה חשובה בעינינו אם האנשים שאכפת לנו מהם יעריכו אותה כך. במקרה הזה מאחר ואלוהים הוא זה שקובע את החשיבות הסופית של משימתנו, עלינו להסתכל על המשימה כחשובה מאוד: עַל כֵּן, אַחַי הָאֲהוּבִים, עִמְדוּ הֵיטֵב וִהְיוּ יַצִּיבִים; הֱיוּ תָּמִיד עֲתִירֵי פֹּעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן, בִּידִיעָה שֶׁעֲמַלְכֶם אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן. (הראשונה לקורינתים טו 58).

אך יש דבר נוסף שאנו צריכים לקחת בחשבון כדי להרגיש שהמטלה שלנו היא אכן חשובה. חייבת להיות הכרה או אישור על ידי מישהו. מישהו חוץ מאיתנו, שיש לו הסמכות לכך, חייב להעריך את משימתנו ולאשר אותה. האישור הזה יכולה להתבטא בשבח, מחמאה, או קידום. בסופו של דבר, האדון יהיה זה שיעריך את מלאכתנו, וזה שיגיד "כל הכבוד". והוא יותר חשוב מכל אחד אחר.

ביטחון הישועה שלנו נותן לנו את החופש לרדוף אחר החשיבות שלנו. אנו לא צריכים לדאוג לגבי ניתוק נצחי מאלוהים, כלומר, איבוד ישועה. אך למרות שאנו לא יכולים לאבד את ההצדקה שלנו, האזהרות בכתובים מדברים על כך שאנו יכולים לאבד את הירושה שלנו, אנו יכולים לאבד את החשיבות הנצחית שלנו. הכתובים מבטיחים שהחיים שלנו חשובים, וזה מניע אותנו להקריב מעצמנו, להסתכן, לעבוד קשה, בידיעה שעמלנו אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן. האדון מעריך כל דבר שאנו עושים למענו. האזהרות לגבי איבוד הגמול שלנו אמורות לתת לנו השראה לירוא מאלוהים בליבנו ולעבוד קשה ולהימנע מהחטא.

הצד השני של חשיבות הוא דין וחשבון. זה נכון שהחיים שלנו חשובים. זה נכון שדרך שירות האדון אנו נותנים לחיינו ערך נצחי; לעומת זאת, כמה מאיתנו ירדפו בהתמדה רבה יותר אחר המטרה הזו מאחרים. יהיו כאלה שלא ירדפו אחר המטרה הזו, והם יחוו חרטה ובושה. ההבדלים יתגלו כשנעמוד במשפט כס המשיח. לשמוע את ישוע אומר לנו "כל הכבוד" הוא מניע מאוד חזק. מי לא היה רוצה לשמוע את האדון אומר לו את המילים הבאות?

יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ (מתי כה 21).

ב. עטרת הכבוד

האדון ייתן הכרה מיוחדת לאלו שעמלו בנאמנות ודאגו לאחיהם באמונה. מעניין שעטרת הכבוד ועטרת הצדקה הם עטרות שניתנות כגמול למאמינים שהקדישו את חייהם לבישור ולתלמידות:

מִן הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם אֲבַקֵּשׁ, אֲנִי הַזָּקֵן עֲמִיתָם וְעֵד סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ וְגַם שֻׁתָּף לַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת:רְעוּ אֶת עֵדֶר אֱלֹהִים הַנִּמְצָא עִמָּכֶם וְהַשְׁגִיחוּ עָלָיו לֹא מִתּוֹךְ כְּפִיָּה כִּי אִם בְּרָצוֹן, כְּרָצוּי לֵאלֹהִים; לֹא בְּחֶמְדַּת בֶּצַע כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה;לֹא כְּרוֹדָנִים עַל מַה שֶּׁהֻפְקַד בְּיֶדְכֶם, אֶלָּא בִּהְיוֹתְכֶם מוֹפֵת לַצֹּאן. וּבְהוֹפָעַת שַׂר הָרוֹעִים תְּקַבְּלוּ עֲטֶרֶת כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא תִּבֹּל (הראשונה לפטרוס ה 1-4).

ג. עטרת הצדקה

איגרתו השנייה של שאול לטימותיאוס מפצירה בו לבשר. האיגרת הזו מכילה את מילותיו האחרונות של שאול. זמן קצר לאחר מכן ראשו נערף על ידי הקיסר נירון. כששאול הרגיש שחייו הולכים להסתיים בקרוב, הוא כתב,

אֲנִי עַצְמִי כְּבָר מֻסָּךְ כְּנֶסֶךְ וְעֵת פְּטִירָתִי הִגִּיעָה.אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, יִתֵּן לִי בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא רַק לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ. (השנייה לטימותיאוס ד 6-8).
למאמינים שמחכים לביאתו של המשיח, שחיים את חייהם עם הראות כלפי המאורע הזה, יהיה כבוד מיוחד. עטרת הצדקה היא גמול שבו המשיח יכיר בחיים נאמנים כחיים מוסריים ונכונים. מדובר בעטרת של אישור.

ד. שם חדש

מִי שֶׁאֹזֶן לוֹ, יִשְׁמַע נָא מַה שֶּׁהָרוּחַ אוֹמֶרֶת לַקְּהִלּוֹת. הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ מִן הַמָּן הַגָּנוּז, וְאֶתֵּן לוֹ אֶבֶן לְבָנָה וְעַל הָאֶבֶן כָּתוּב שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא יֵדָעֶנּוּ אִישׁ זוּלָתִי הַמְקַבֵּל. (התגלות ב 17)

לתת למישהו שם חדש היה מנהג יהודי שבו היו נותנים שם לאדם בנקודה מסויימת שמאפיינת אותו. לדוגמה, בשופטים ו 31-32, גדעון נקרא "ירובעל" משום שהוא התנגד לאליל בעל והרס את מזבחותיו. ישוע קרא לשמעון "כיפא", שמשמעו "סלע", מה שמסמל את עתידו כסלע של הקהילה הראשונה. וכו'. אפילו ישוע, בזכות הציות שלו ומותו על הצלב, קיבל שם חדש (פיליפים ב 9). כמו שישוע קיבל שם חדש דרך ציות ונאמנות, כך גם עם הבנים הרבים אותם הוא מוביל לכבוד (אל העברים ב 10). המשיח ייתן לכל מנצח שם חדש, שם של כבוד. לכל מאמין יש את המסר של החיים שמאפיין אותו, היסטוריה ספציפית. לכן, השם יהיה ספציפי לכל מאמין נאמן, כזה שישקף את חייו. השם ישקף את התכונות המצויינות של המאמין הנאמן. העניין הזה מניע אותנו לשאול, "מה יהיה השם שלי?"

ה. זר בלתי נבלה

שאול גם דיבר על קבלת כבוד ותהילה במושגים של אתלטיקה,

הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִּׂיגוּהוּ. (הראשונה לקורינתים ט 24).

בפסוק 25 שאול ממשיך ואומר, כָּל מִתְחָרֶה נוֹהֵג לְהִנָּזֵר בְּכָל הַתְּחוּמִים; הַלָּלוּ — כְּדֵי לְהַשִּׂיג זֵר נוֹבֵל, אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּדֵי לְהַשִּׂיג זֵר שֶׁלֹּא יִבֹּל. שאול אומר שמאמינים יקבלו את הפרס הזה אם הם (ממש כמו אתלטיקאים) יהיו מוכנים להקריב את חייהם לתלמידות, ולמשמעת עצמית. שאול מדבר על החיים כעל מירוץ, כלומר, עלינו לחיות עם המבט קדימה. משיחי שחי את חייו ללא הראות הזו מבזבז את חייו:

לָכֵן אֲנִי רָץ לֹא כְּמִי שֶׁמְּגַשֵּׁשׁ בַּאֲפֵלָה, וַאֲנִי נֶאֱבָק לֹא כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בָּאֲוִיר, אֶלָּא נוֹהֵג אֲנִי בִּקְשִׁיחוּת עִם גּוּפִי וּמְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל. (ראשונה לקורינתים ט 26-27).

הזר יינתן לאלו שחיו עם משמעת עצמית, למי ששלט בגופו. שאול הכיר בכך שהוא עלול להפסיד בתחרות הזו ולהיפסל. (לאבד את הפרס, לא את הישועה, שהיא לא פרס אלא מתנת חינם.)
שימו לב, עטרות ניתן לאבד (התגלות ג 11; מתי כה 29). עלינו להיות נאמנים עד סוף חיינו אם אנו רוצים לקבל את הפרסים הללו. בספר התגלות, עשרים וארבעה זקנים מניחים את עטרותיהם לרגלי השה:

בְכָל עֵת שֶׁתִּתֵּנָּה הַחַיּוֹת כָּבוֹד וִיקָר וְתוֹדָה לַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא, הַחַי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, יִפְּלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה הַזְּקֵנִים לִפְנֵי הַיּוֹשֵב עַל הַכִּסֵּא וְיִשְׁתַּחֲווּ לַחַי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְיַנִּיחוּ אֶת עַטְרוֹתֵיהֶם לִפְנֵי הַכִּסֵּא בְּאָמְרָם (התגלות ד 9-10).

זה מראה לנו שהתכלית העיקרית של העטרות הן למטרת השתחוויה. כלומר, אנו לא מונעים לחיות בנאמנות כדי להרוויח משהו לעצמנו, אלא כדי שנוכל לשרת יותר ולהלל יותר את המשיח. כלומר, המניע שלנו הוא להלל את אלוהים ולהשתחוות לרגליו.

ו. כניסה מרווחת "דרך השערים"

היבט נוסף של התהילה, הוא כניסה דרך השערים אל תוך ירושלים החדשה. השליח יוחנן דיבר על אלו שיִכָּנְסוּ הָעִירָה דֶּרֶךְ הַשְּׁעָרִים (התגלות כב 14). שימו לב, יוחנן לא מדבר על כניסה לעיר גרידא. אלא על כניסה "דרך השערים". כל המאמינים יכנסו לעיר, אך רק הנאמנים יכנסו דרך השערים. שימו לב, אופן הכניסה מודגש, לא עצם הכניסה.

שערים בעת העתיקה היו למטרת הגנה או פאר. במשלי לא 23 כתוב, נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם-זִקְנֵי-אָרֶץ. להיות "בשערים" משמעו לשבת עם "זקני הארץ" ולהיות בעל מעמד של כבוד וסמכות. מאחר ולשערים הללו לא יהיה תפקיד של הגנתי בעיר השמיימית; עלינו להתייחס אליהם כמקומות של כבוד וסמכות. למנצח הובטח "סמכות" על הגויים (התגלות ב 26).

יוחנן מתאר את השערים במקום אחר כמזכרת לשנים עשר שבטי ישראל (כא 12, 14). במילים אחרות, להיכנס דרך השערים משמעו להיכנס בכבוד מיוחד. יהיו כאלו שיכנסו בצורה מכובדת ויהיו כאלו שלא. זו פריבילגיה שניתנת לאלו שמְכַבְּסִים אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם (התגלות כב 14). זה מתייחס להתוודות יום יומית על חטא, וסילוק של כל דבר טמא. הצורך בלכבס את הגלימות מקביל להוראה של ישוע לגבי רחיצת הרגליים, כלומר, התוודות יום יומית של החטא (יוחנן יג 10).

אולי הדבר היחיד שיכול להיאמר נגד הפרשנות הזו היא שאלו שנכנסים דרך השערים ושאוכלים מעץ החיים עומדים בניגוד ללא מאמינים שמחוץ לעיר (התגלות כב 15). אכן אפשר לטעון בצורה לגיטימית שההפך מלא מאמין הוא כל מאמין, לא "מאמין נאמן" או "מנצח". אך הדבר הזה תלוי בכוונה של הניגוד. האם זה לא ברור כאן שהמטרה של הניגוד היא צדקה מוסרית לעומת שחיתות מוסרית? כשעושים ניגוד, נהוג להצביע על שני מצבי הקיצון ולא על הרצף שקיים בין שני מידות הקיצון.

לכן זה מאוד טבעי לעשות ניגוד בין הלא מאמינים למאמינים המנצחים (הנאמנים), ולא עם המאמינים הפושרים אותם אלוהים רוצה להקיא מפיו (התגלות ג 16). לשם מטרה זו, יוחנן לא היה יכול לבצע את הניגודיות הזו דרך מאמינים שחיים בבשר. יוחנן מקשר תנאים שונים לגמרי ללידה החדשה ולהפיכה למנצח. הוא אומר לנו שהישועה היא כמו מַיִם חַיִּים חִנָּם (התגלות כב 17), ואילו כמה פסוקים מאוחר יותר הוא מסביר שכדי להיות מנצח, לקבל את השכר, ולהיות שותף לעץ החיים זה עולה למאמין את כל חייו (התגלות כב 11).

ז. תחייה טובה יותר

ההיבט האחרון לתהילה הוא תחייה מיוחדת.

כְּדֵי לָדַעַת אוֹתוֹ וְאֶת כֹּחַ תְּחִיָּתוֹ וְאֶת הַשֻּׁתָּפוּת בְּיִסּוּרָיו וּלְהִדַּמּוֹת לוֹ בְּמוֹתוֹ, בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים. (פיליפים ג 10-11)

זה נראה ששאול חושב שהתחייה שלו מן המתים תלויה בכך שהוא יסבול וימות למען האדון. אך הטענה הזו מתעלמת מהעובדה ששאול ברומים ח טוען כי כן ניתן להיות בטוח שנקום מן המתים וְאִם רוּחוֹ שֶׁל הַמֵּקִים אֶת יֵשׁוּעַ מִן הַמֵּתִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם, זֶה שֶׁהֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים יְחַיֶּה גַּם אֶת גּוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה עַל-יְדֵי רוּחוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם (רומים ח 11). לכן הפסוק הזה לא יכול להיות במשמעות הרגילה.

אם שמים לב ליוונית אז המילה שמשומשת בדרך כלל לתחייה היא anastasis. אך כאן לעומת זאת המילה היא exanastasis. מילה שמופיעה פעם אחת בכל הברית החדשה. שאול לא מדבר כאן פשוט על תחייה באופן כללי. אלא על איכות התחייה. מי שיחזיק מעמד ויהיה נאמן עד הסוף יזכה בתחייה איכותית יותר.
והסברה הזו מקבלת תמיכה מאל העברים יא 35:
נָשִׁים קִבְּלוּ אֶת מֵתֵיהֶן שֶׁקָּמוּ לִתְחִיָּה. אֲחֵרִים עֻנּוּ עַד מָוֶת וְלֹא הִסְכִּימוּ לְהִנָּצֵל, לְמַעַן יַשִּׂיגוּ תְּחִיָּה טוֹבָה יוֹתֵר.

3. מלוכה, שירות ואחריות

הסוג השלישי של הירושה שלנו הוא ההזדמנות לשרת את ישוע לנצח. יום אחד אלוהים ישיג את תכליתו בהיסטוריה, הוא יקים את מלכותו על אדמות. הכתובים מדברים על העתיד המפואר הזה ומעודדים אותנו להתכונן אליו כדי שנהיה משרתיו הכשרים של המשיח ונוכל לשרת אותו ולמלוך איתו לנצח.

א. למלוך עם המשיח

ישוע הוא רֹאשׁ כָּל רָשׁוּת וְשִׁלְטוֹן (קולוסים ב 10). העתיד שלנו קשור בצורה הדוקה לשלו. אלו שנאמנים אליו היום ימלכו איתו בעתיד.

הֵגִיב כֵּיפָא וְאָמַר אֵלָיו: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עָזַבְנוּ הַכֹּל וְהָלַכְנוּ אַחֲרֶיךָ, אִם כֵּן מַה יִּהְיֶה לָנוּ?" אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אַתֶּם הַהוֹלְכִים אַחֲרַי, כַּאֲשֶׁר תִּתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה וּבֶן-הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ, תֵּשְׁבוּ גַּם אַתֶּם עַל שְׁנֵים-עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (מתי יט 27-28).
אַתֶּם עֲמַדְתֶּם אִתִּי בְּנִסְיוֹנוֹתַי,וַאֲנִי מַנְחִיל לָכֶם מַלְכוּת כְּמוֹ שֶׁהִנְחִילָנִי אָבִי,לְמַעַן תֹּאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ עַל שֻׁלְחָנִי בְּמַלְכוּתִי וְתֵשְׁבוּ עַל כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (לוקס כב 28-30).
אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ (השנייה לטימותיאוס ב 12).
הַמְנַצֵּחַ וְשׁוֹמֵר אֶת מַעֲשַׂי עַד קֵץ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ סַמְכוּת עַל הַגּוֹיִים (התגלות ב 26).

לא נאמר לנו בשום מקום בספר התגלות שכל המאמינים יהיו מנצחים ושכולם יקבלו את הגמול הזה. אם כול המאמינים היו מקבלים את הגמול הזה, אז הכתובים לא היו צריכים בכלל להפציר בנו להשיג אותו.

ל"מנצח" מובטח: הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לָשֶׁבֶת אִתִּי עַל כִּסְאִי כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲנִי נִצַּחְתִּי וְיָשַׁבְתִּי עִם אָבִי עַל כִּסְאוֹ (התגלות ג 21).

ההתייחסות כאן היא שוב להשתתפות עם המשיח במלוכה. יוחנן לא מאתגר את אמיתות ישועתם. להפך, הוא פונה אליהם כאל נושעים. הוא מתייחס אליהם כאל מאמינים שזקוקים לשיקום: אֲנִי אֶת אֲשֶׁר אֹהַב אוֹכִיחַ וַאֲיַסֵּר. לָכֵן הֱיֵה נִמְרָץ וַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. (התגלות ג 19). הפסוק הזה מוכיח שקהל היעד של יוחנן הוא נושע אַךְ אִם אַתֶּם בְּלֹא מוּסָר, אֲשֶׁר הַכֹּל נוֹטְלִים בּוֹ חֶלְקָם, אֲזַי מַמְזֵרִים אַתֶּם וְלֹא בָּנִים (אל העברים יב 8).
מאמינים נאמנים ישבו עם המשיח על כסאו!

ב. לרשת את המלכות

יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ, 'בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל. (מתי כה 34).

מה היא המלכות? מה זה אומר "לרשת" אותה? האם הכוונה כאן לכניסה למלכות השמיים?
המילה "מלכות" מופיעה חמישים וחמש פעמים במתי. כשזה מופיע בצירוף עם המילה "שמיים" ניתן להבין שזה מתייחס למלכות המשיח (בין אם זה מלכות אלף השנים או לשמיים וארץ החדשים). לעומת זאת, במקרה הזה אין ביוונית בפסוק הזה את המשלים " השמיים" או ה הידיעה ("המלכות").

לכן, עלינו להבין את המילה "מלכות" במובן הכי בסיסי- "שלטון", "מלוכה" (BDAG, 168).הפרשן הקלוויניסט ר.ט. פראנס כתב: "מלכות זו לא מדברת על 'מלכות אלוהים\השמיים'. אלא שהיא מתייחסת ל'מלוכה שמוכנה לכם': הם עצמם יהיו מלכים, השותפים לסמכות של אדונם. ישוע הבטיח זאת לשנים עשר במתי יט 28, ואותו הרעיון נמצא בלוקס יב 32, שם המלוכה מובטחת לעדר הקטן של תלמידיו של ישוע."(France, The Gospel of Matthew, 963) במקום המלכות המוכנה למשיח, זו מלכות שמוכנה ל"כבשים". במילים אחרות הכבשים תהיינה מלכות, השותפות לסמכות המלכותית של אדונם. הירושה הזו היא בעצם מלוכה תחת מלוכתו של המשיח.

במקומות אחרים, ישוע הבטיח לתלמידיו למַעַן תֹּאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ עַל שֻׁלְחָנִי בְּמַלְכוּתִי וְתֵשְׁבוּ עַל כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (לוקס כב 28-30). הכבוד לשפוט את שנים עשר שבטי ישראל שקול לקבלת מלוכה, שלטון במלכות המשיח (מתי יט 28). הסמכויות המלכותיות הללו יינתנו כגמול למאמינים האלה שיעזרו לעניים והסובלים (מתי כה 35-36). הנושא של מתי כה:34 הוא סמכות על ערים שונות, "מלוכות", לא כניסה למלכות. מה שיורשים מקבלים כגמול זה לא כניסה למלכות, או ישועה.

ג. שירות בכהונה

בזמן שהיהודים היו בגלות תחת השלטון הפרסי בשנת 520 לספירה, אלוהים הקים נביא בשם זכריה. דרכו אלוהים ניבא על "צמח" (המשיח) שיום אחד יחדש את מלכות דוד (זכריה ג 7-8). הכהן הגדול באותו הזמן, יהושע, אותגר להיות נאמן במחוייבויות שלו וניתנה לו הבטחה נפלאה כדי להניע אותו לכך.

כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה (זכריה ג 7-8).

הגמול שלו במלכות העתידית יהיה משולש.

ראשית, אלוהים אומר לו אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי. כלומר, הוא יהיה אחראי על ההשתחוויה שתתרחש בבית המקדש במלכות אלף השנים עליו דיבר יחזקאל (יחזקאל מ-מז).
שנית, תהיה לו אחריות לשמור על החצרות של בית המקדש.
ושלישית, תהיה לו גישה חופשית לשם. במילים אחרות, ליהושע תהיה אינטימיות מיוחדת עם אלוהים במלכות אלף השנים. אנו לא יודעים מי ישרת עם יהושע כדי למלא את המחויבויות הללו. העובדה היא שיהיו כאלו שיהיו שותפים לכך, אך כדי שהם יוכלו לשרת איתו עליהם גם כן ללכת בדרכי אלוהים. המאמין הנאמן יהיה אבן יסוד בבית המקדש. כלומר, תהיה לו אחריות מיוחדת בבית המקדש של מלכות אלף השנים.

פסוק רלוונטי לקטגוריה הזו הוא אל העברים ג 6:

אֲבָל הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ; וַאֲנַחְנוּ בֵּיתוֹ, אִם נַחֲזִיק עַד קֵץ בַּבִּטָּחוֹן וּבַתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מִתְהַלְּלִים בָּהּ.

המחבר מתמקד כאן על המילה "בית" כהתייחסות לאוהל מועד איפה שהכוהנים היו מתפקדים. בהתבסס על במדברים יב 6-8, המחבר מציג את משה כעבד הנאמן בכל ביתו. על משה היה לבנות את אוהל המועד לפי ההוראות המדויקות של אלוהים (שמות כה:9) והיה נאמן בעשותו כך. וזה היה חשוב משום שאוהל המועד היווה צל למה שעתיד להגיע. אוהל המועד היווה צל למציאויות גדולות יותר שיגיעו מאוחר יותר כשהמשכן השמימי נגלה (ח 4-5).

בפסוק 6 המחבר עושה השוואה ואומר שההתערבות של המשיח בבית אלוהים היא גדולה יותר משל משה. משה אמנם היה נאמן בכל ביתו, אך המשיח נאמן על ביתו האישי. המשרה של משה הייתה קשורה לסמל של המציאות, אך המשיח למציאות עצמה. והמציאות היא שהמאמינים הם ביתו בתנאי שיחזיקו מעמד. יש שתי שאלות קריטיות כאן: מי הם אלו שצריכים להחזיק מעמד? ומה הסכנה בחוסר החזקת מעמד?

ראשית, ההקשר מדגיש את הבית (המשכן) בתור מקום שבו הכהונה מתפקדת. לאור הראשונה לפטרוס ב:5 אנו נִבְנִים לְבַיִת רוּחָנִי, לִכְהֻנַּת קֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת זִבְחֵי רוּחַ רְצוּיִים לֵאלֹהִים בִּזְכוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. כלומר למאמינים יש את האחריויות הכוהניות האלו תחת "הבית" הזה בברית החדשה (אל העברים יב:28: יג:15-16). רק אלו שמקיימים אותן בנאמנות הם בעצם "הבית" של המשיח. אין כאן קשר להוכחת הישועה או לשימורה.

שנית, לקטע הזה יש דמיון עצום לפרק י 19-25:
1. שני הקטעים מתייחסים ל"ביטחון" שלנו (ג 6; י 19)
2. שני הקטעים מיועדים ל"אחים" (ג 1; י 19)
3. שני הקטעים מדגישים שהמשיח הוא הכהן הגדול (ג 1; י 21)
4. שני הקטעים מדגישים את "הבית" (ג 6; י 21)
5. שני הקטעים אומרים שהמשיח הוא "על ביתו" (ג 6; י 21)
6. שני הקטעים מזכירים את ההצהרה שלנו (ג 1; י 23)
7. שני הקטעים מזכירים את ה"תקווה" שלנו (ג 6; י 23; ד 14)
8. שני הקטעים מפצירים בקוראים להחזיק מעמד (ג 6; י 23)

אלא אם כן הדימיון הוא מקרי, הוא מצביע על כך שה"בית" בשני המקומות מתייחס לאותו הדבר. באל העברים י', הבית הוא המאמינים שמתאספים ביחד ומתפקדים ככהנים, לעומת מאמינים אחרים שבוחרים לא להתאסף עם השאר. באל העברים י, המחבר לא מבקש שהקוראים יוושעו, אלא שיתקרבו, יחזיקו מעמד, ויפצירו אחד בשני למען מעשים טובים. זה מוביל אותנו למסקנה שה"בית" הוא לא כל המאמינים, אלא מאמינים שלא עזבו את מנוחתם אלא שמחזיקים בהצהרה של אמונתם. ה"בית" מורכב מאלה שממשיכים להתאסף יחד בשביל להשתחוות ולתפקד ככהנים.

יש שזנחו את הרגלם להתאסף עם מאמינים ולכן הם לא חלק מקהילת ההשתחוויה. זה לא אומר שום דבר על מצב הישועה שלהם, אלא אם כן הכתובים היו מציינים שאם מישהו מפסיק להתאסף עם מאמינים אחרים בשביל להשתחוות לאלוהים, הוא לא נושע. מאמין שלא מקיים יותר את תפקידו הכוהני בכך שהוא לא מעלה יותר קורבנות רוחניים (הראשונה לפטרוס ב 5), הוא לא חלק מקהילת מ"כהונת הקודש". הוא אומנם נושע, אך הוא לא חלק מקהילת ההשתחוויה הכוהנית.

אלוהים אמר את אותו הדבר בתנ"ך לעם ישראל: וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי ….תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט 5-6). ישראל הייתה ממלכת כהנים ועם קדוש רק אם הם היו מצייתים לקולו של אלוהים ואם הם היו שומרים את בריתו. אם אנו זונחים את תפקיד הכהונה שלנו תחת הברית החדשה, אנו לא מתחברים יותר עם מאמינים אחרים. אך זה לא אומר שאנו לא נושעים או שאנו מאבדים את ישועתנו.

שלישית, בשני הקטעים הללו, התוצאה של חוסר החזקת מעמד היא לא איבוד ישועה, או הוכחה שלא נושענו מלכתחילה. אלא שהסכנה היא להיכשל בגדילה ובלהפוך להיות "בית". כישלון כזה עלול להביא לתוכחה של אלוהים (ג 7-19). לכן, פסוק 6 משאיר את הקוראים עם טרדה עמוקה. האם הם יישארו מאמינים- כוהנים נאמנים של בית המשיח עליו הוא הכהן העליון? המעמד שלהם כנושעים לא מבטיח זאת. במסע הארצי שלהם אל מלכות האלוהים, עליהם לדאוג לכך שהם יחזיקו ללא רפיון ידיים בתקוה שלהם. החזקה זו חייבת להתלוות בעמידה ועשיית רצון האלוהים (י 36). למרות שהכישלון בעשיית הדבר עלולה להביא עליהם משפט או תוכחה מאת אלוהים (אל העברים ג 7-19).

ד. בעלות בירושלים החדשה

למנצח מובטחת בעלות בירושלים החדשה, ושאלוהים יהיה גאה להיות אלוהיו.

הַמְנַצֵּחַ יִירַשׁ אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים וְהוּא יִהְיֶה לִי לְבֵן. (התגלות כא 7).

לא כל ירושה היא זכות מולדת. יש ירושה שצריך להשיג דרך התמדה ונאמנות. לאור זאת,קיים הבדל בין אלו ששוכנים בירושלים החדשה לבין אלו שיש להם בעלות שם (שירושים אותה). בכל התייחסות ל"מנצח", מדובר במאמינים שניצחו בקרב. התכלית של ספר התגלות היא להפציר במאמינים להתמיד ולהיות מנצחים. אם כל המאמינים גם ככה יתמידו מעצם היותם נושעים, אז ההפצרות הן חסרות משמעות וההבטחות לגבי הגמול הן חסרות תוכן. ההפצרה לעשות משהו שגם ככה ייעשה על ידי כל מאמין כדי לקבל שכר היא אבסורדית.

התנאים לגדולה במלכות

למרות שרבים מתנגדים לרעיון שיהיה שוני במעמדות במלכות הנצחית בהתבסס על רמת הנאמנות כאן בארץ, הכתובים ברורים לגבי כך שאלוהים שופט איש איש לפי מעשיו. במלכות יהיו גדולים וקטנים:

אֲבָל רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים וּמֵהָאַחֲרוֹנִים — רִאשׁוֹנִים. (מתי יט 30).
לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. (מתי ה 19).

תינתן סמכות על מספר ערים שונה למאמינים שונים (לוקס יט 17-24). לחלק תהיה אחריות על הרבה דברים, ויהיו כאלה שלא תהיה להם סמכות כלל (מתי כה 20-30). כפי שראינו לעיל, רק למנצחים תהיה שותפות במלוכה עם ישוע על הגויים.
ישוע דיבר על שלושה תנאים ספציפיים לגדולה וכבוד במלכות השמיים.

1. אנו צריכים להשתמש בנאמנות במתנות ובכשרונות שניתנו לנו

במשל על עשרת המנים (לוקס יט 11-27) ישוע מתאר איש אציל שנתן לעשרת עבדיו מן (כסף) ואז עזב. כאשר הוא חזר, הוא רצה לראות מה הרוויח כל אחד מהם. העבד הראשון הכפיל את מספר המנים. ישוע מדגים את זה על המשפט שבו יעמדו מאמינים כדי להעריך את מעשיהם ואומר:

יָפֶה, עֶבֶד טוֹב! הוֹאִיל וְהָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים (לוקס יט 17).

העבד השני הרוויח חמש מנים. ולכן, ניתן לו פחות:

בָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמִשָּׁה מָנִים.הֵשִׁיב וְאָמַר גַּם לָזֶה, 'וְאַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים. (לוקס יט 18-19).

כל אחד קיבל אותו מספר מנים, אך כל אחד השקיע בצורה שונה, ולכן קיבל שכר בהתאם.
העבד האחרון לא השקיע כלל ולכן הוא קיבל תוכחה קשה. הוא מסכם כך:

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ (לוקס יט 26).

ככל שלמאמין יש יותר כשרונות, כסף ומתנות, כך האחריות שלו גדלה, ולכן עליו לתת דין וחשבון גדול יותר.

כָּל מִי שֶׁנִּתַּן לוֹ הַרְבֵּה, יִדָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה; וּמִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ הַרְבֵּה, יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר. (לוקס יב 48).

2. עלינו להיות משרתים

התנאי השני לגדולה וכבוד במלכות הוא שעלינו לשרת כאן ועכשיו. ישוע הוא המודל העילאי. הוא נהיה עבד ושירת את בני האדם תוך כדי ציות עד מוות (פיליפים ב 5-11).

אָמַר לָהֶם: "מַלְכֵי הַגּוֹיִים רוֹדִים בָּהֶם, וְהָאֲנָשִׁים הַשּׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם 'עוֹשֵׂי-חֶסֶד' נִקְרָאִים.אַךְ אַתֶּם לֹא כֵן; אַדְּרַבָּא, הַגָּדוֹל בָּכֶם שֶׁיְּהֵא כַּצָּעִיר, וְהַמַּנְהִיג כַּמְּשָׁרֵת. וּמִי הַגָּדוֹל, הַמֵּסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן אוֹ הַמְשָׁרֵת? הֲלֹא הַמֵּסֵב! וַאֲנִי בְּתוֹכְכֶם כְּמוֹ הַמְשָׁרֵת. (לוקס כב 25-27).
אַל יְהִי כֵּן בֵּינֵיכֶם. אַדְּרַבָּא, הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בָּכֶם יְהֵא מְשָׁרֵת שֶׁלָּכֶם, וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת רִאשׁוֹן בֵּינֵיכֶם יְהֵא עֶבֶד לַכֹּל (מרקוס י 43-44).

3. עלינו להתמיד בנאמנות עד הסוף

הכתובים מקשרים באופן עקבי את הסבל האנושי לגדולה וכבוד. דרך סבל אנו מתחנכים ומוכשרים להיות שותפיו של המשיח:

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ מִתְגָּאִים בָּכֶם בִּקְהִלּוֹת אֱלֹהִים עַל אֱמוּנַתְכֶם וְסַבְלָנוּתְכֶם בְּכָל הָרְדִיפוֹת וְהַצָּרוֹת הָעוֹבְרוֹת עֲלֵיכֶם, אֲשֶׁר אוֹת הֵן לְמִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים (השנייה לתסלוניקים א 4-5).

לאלו שמתמידים בנאמנות תוך כדי סבל וצרות, מובטח כבוד נצחי:

הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד (השנייה לקורינתים ד 17).

כדי שנחווה שמחה גדולה בהופעתו של משיחנו, עלינו לשמוח (להגיב באמונה) בצרות שלנו בהווה:

אֲהוּבַי, בְּבוֹא עֲלֵיכֶם צְרִיפַת אֵשׁ כְּדֵי לִבְחֹן אֶתְכֶם, אַל תִּתְמְהוּ כְּאִלּוּ מִקְרֶה מוּזָר קָרָה לָכֶם,אֶלָּא שִׂמְחוּ כְּכָל שֶׁחֵלֶק לָכֶם בְּסִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן תִּשְׂמְחוּ וְתַעַלְצוּ גַּם בְּהִגָּלוֹת כְּבוֹדוֹ. (הראשונה לפטרוס ד 12-13).

המאמר תורגם מתוך פרקים 60-63 בספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).

הערות:

1. Walvoord, The Revelation of Jesus Christ.

2. Beale, The Book of Revelation: A Commentary on the Greek Text, 252.
3. ראו: “Tree of Life” in Tyndale Bible Dictionary, ed. Walter A. Elwell and Philip Wesley, Tyndale Reference Library (Wheaton, IL: Tyndale House, 2001), 1274

מה הכתובים מלמדים על השכר?