הביטוי "שתי ציפורים במכה אחת" מתייחס לאמצעי שמשיג שתי מטרות. במאמר זה אנו נראה כי בראשונה לתסלוניקים ה 1-10 שאול משיג שתי מטרות- הוא מלמד שתי דוקטרינות שנויות במחלוקת: הלקיחה של הקהילה טרם הצרה הגדולה, וביטחון הישועה הבלתי מותנה של המאמין.
המבנה הכללי של האיגרת
קטע מפתח
שאול פותח את האיגרת בכך שהוא מיידע את המאמינים התסלוניקים על כך שהוא שומע בכל מקום אודות האמונה שלהם בבשורה:
"שכן הם בעצמם מספרים כיצד קבלתם אותנו וכיצד פניתם מן האלילים לאלהים כדי לעבד אל חי ואמתי ולחכות לבנו מן השמים, אשר הוא הקימו מן המתים, לישוע המציל אותנו מן הזעם הבא." (הראשונה לתסלוניקים א 9-10).
הביטוי האחרון של המשפט (המציל אותנו מן הזעם הבא) מכיל מבנה בינוני ("המציל") ביוונית ולכן ניתן להבינו כך: "אשר יציל אותנו מהזעם הבא". בינוני מהסוג הזה הוא חסר זמן בפני עצמו, לכן, כל השלכה לגבי הזמן שלו אמורה לנבוע מההקשר.1 בהקשר, הבינוני מציג את ישוע בתור "המציל שלנו מן הזעם הבא".
מטבע הדברים, נקודת הזמן שבה ההצלה תתרחש היא בזמן שהזעם יגיע. שימו לב כי ההצלה מקושרת לביאה של ישוע. המקום הנוסף והיחיד שמקשר את הזעם להצלה של המאמין, גם כן מופיע בתוך קטע שמדבר על הביאה של ישוע (הראשונה לתסלוניקים ה 9).
המבנה של האיגרת
מחקרים אחרונים בספרות עתיקה, בנוסף לכתבים של רטוריקנים מהתקופה הרומית-יוונית, מגלים כי דוברים מוצלחים באותה התקופה עבדו עם מתאר או תמצית.2 פסוקים 9-10 מגלים לנו את החלוקה או את מבנה האיגרת:
| הטקסט |
הקטע הצפוי |
| כֵיצַד פְּנִיתֶם מִן הָאֱלִילִים לֵאלֹהִים |
ב 1- ג 13 |
| כְּדֵי לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי |
ד 1-12 |
| וּלְחַכּוֹת לִבְנוֹ מִן הַשָּׁמַיִם |
ד 13- ה 11 |
המתאר של האיגרת:
- ברכות (א 1)
- מבוא: מתן תודה לאלוהים על פעולתו בתסלוניקים (א 2-10)
- גוף האיגרת: התמידו (ב 1- ה 11)
- אהבתי הראשונה כלפיכם איננה משתנה (ב 1-ג 13)
- המשיכו לשרת את אלהים בקדושה ובאהבת אחים (ד 1-12)
- המשיכו לקוות לישועה דרך הלקיחה (ד 13-ה 11)
- סיום: הוראות לגבי תוכחה (ה 12-22)
- פרידה (ה 23-28)
הסיום של המבוא, א 9-10, מצפה לשלוש החלוקות של גוף האיגרת (ב 1-ה 11).
בחלק הראשון של גוף האיגרת (ב 1-ג 13), השליח מדבר על היחסים בינו לבין התסלוניקים. הוא מפריך כל ספק שעלה בליבם לגבי אהבתו כלפיהם.
בחלק השני (ד 1-12) הוא מפציר בתסלוניקים להמשיך לשרת את האלוהים החי והאמתי בטהרה, אהבת אחים ובשמירה על יחסים תקינים עם הלא מאמינים (ד 1-12).
בחלק השלישי, שאול מדבר על לקיחת הקהילה. כמו עם שני החלקים הראשונים, גם החלק האחרון צפוי מתוך הראשונה לתסלוניקים א 9-10. העניין הזה הינו רלוונטי מאוד לבחינת הראשונה לתסלוניקים ה 1-11, משום שזה החלק שמפרט על הטענה של שאול שישוע מציל אותנו מן הזעם הבא.
ניתוח לפרק ה 1-11
הידע של התסלוניקים (ה 1-3)
מתיאורו של שאול ניתן להבין שהתסלוניקים היו כבר בקיאים לגבי הנושא של אחרית הימים (ה 1). למרות שמותם של מאמינים בקהילתם גרם להם להטיל ספק לגבי ההבנה שלהם אודות אחרית הימים, שאול מסיר כל ספק בכך שהוא מזכיר להם את מה שהוא כבר לימד אותם. מה הם כבר ידעו שהיה רלוונטי למצבם? שאול כותב, הֲרֵי אַתֶּם יוֹדְעִים הֵיטֵב שֶׁיּוֹם יהוה יָבוֹא כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה. כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן!", אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאוֹם, כְּצִירֵי לֵדָה עַל אִשָּׁה הָרָה, וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט.
שאול מדבר על תחילת "יום יהוה" כעל צירי לידה (ὠδὶν) פס' 3. במילים אחרות, "יום יהוה" יתחיל בצורה פתאומית ולא צפויה, ללא סימנים מקדימים. החשיבות של המאפיין הזה היא ששאול בעצם מלווה את המטפורה הזו מהחלק הראשון של הדרשה של ישוע אודות אחרית הימים במתי כד, כאשר הוא אמר: וְכָל-אֵלֶּה רַק רֵאשִׁית הַחֲבָלִים (ὠδίνων) בפסוק 8. המילה "חבלים" (תרגום דעליטש) או "צרות" (התרגום החדש) היא אותה המילה כמו בראשונה לתסלוניקים ה 3, כלומר "צירי לידה". כשישוע אומר "כל אלה" (מתי כד פסוק 8) הוא מתייחס לכל האירועים אליהם הוא התייחס קודם בהקשר המידי (משיחי שקר, מלחמות, דֶבֶר, רעש). אם כך, זה מצביע על כך שההתחלה של הצרה היא חלק, או תחילת "יום יהוה".
הראשונה לתסלוניקים ה 1-3 הוא ההקשר הפרשני שדרכו יש להבין את הזעם הבא (א 10). הטענה כי הזעם הבא מתייחס לאגם האש או לניתוק נצחי מנותקת לחלוטין מהטקסט. לעומת זאת, הקישור בין הזעם הבא לצירי לידה- דהיינו הצרה הגדולה, הוא הקישור הנכון. השימוש המחודש של המילה זעם (מתוך א 10) בפסוק 9 של פרק ה, מאשר בחוזקה את הקישור הזה. לכן, הזעם בראשונה לתסלוניקים א 10 מתייחס לצרות באחרית הימים. מדובר בהבטחה שישוע יציל אותנו מהצרה הגדולה, מיום יהוה.
המעמד של התסלוניקים (ה 4-5)
כפי שצוין לעיל, שאול מתמקד בעובדה כי יום יהוה יגיע ללא כל סימנים מקדימים, באופן בלתי צפוי (כגנב בלילה), ויביא צרה לא צפויה לעולם כולו (פסוק 3). פסוק 3 מסיק כי הם לֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט, דהיינו, העולם הבלתי מאמין לא יוכל לחמוק מאותה הצרה. לעומת העתיד של הבלתי מאמינים, שאול מדגיש כי המאמינים כן יינצלו מאותן הצרות בפסוקים 4-5, אֲבָל אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב. אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם. לֹא בְּנֵי הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ. במילים אחרות, בכל הקשור לצרה הגדולה, דהיינו לזעם או ליום יהוה, המאמינים עומדים בניגוד גמור לבלתי מאמינים.
תגובתם של התסלוניקים (ה 6-11)
בהינתן מעמדם כבני אור ובני היום, שאול מפציר בתסלוניקים: לָכֵן אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים, אֶלָּא נִהְיֶה עֵרִים וּמְפֻכָּחִים. הֵן הַיְשֵׁנִים יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה, וְהַמִּשְׁתַּכְּרִים מִשְׁתַּכְּרִים בַּלַּיְלָה. אֲבָל אָנוּ, אֲשֶׁר בְּנֵי הַיּוֹם אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה נָא מְפֻכָּחִים, נִלְבַּשׁ אֶת שִׁרְיוֹן הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה וְנַחֲבֹשׁ כַּכּוֹבַע אֶת תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה. הואיל והתסלוניקים שייכים לאור ולא לחושך, שאול טוען כי החיים שלהם אמורים לשקף זאת. החיים של המאמינים אמורים להיות שונים לחלוטין מאלו של הבלתי מאמינים.
ההצלה שבראשונה לתסלוניקים א 10 זהה להצלה שנמצאת בפסוק 9 של פרק ה. התסלוניקים היו יכולים להיות בטוחים שהם לא יעברו את הצרה הגדולה כִּי אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם, אֶלָּא לִנְחֹל יְשׁוּעָה עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיח אֲשֶׁר מֵת בַּעֲדֵנוּ לְמַעַן נִחְיֶה יַחַד אִתּוֹ, בֵּין שֶׁאָנוּ עֵרִים בֵּין שֶׁאָנוּ יְשֵׁנִים.
יש להדגיש שוב כי לא קיים שום בסיס לפרש את המילה "זעם" כהרשעה נצחית. ההקשר של המילה הזו מדבר על הצרה הגדולה ועל אחרית הימים. לכן, כאשר שאול מאשר כי אלוהים לא יעד אותנו לזעם (ה 9), הוא מתכוון לכך שאלוהים לא יעד את המאמינים התסלוניקים לחוות את הצרה הגדולה עליה הוא דיבר בהקשר המידי. לאיזה יעד אלוהים יעד את המאמינים? ישועה, ההצלה אליה הוא מתייחס בפסוק 10 של פרק א (הצלה מהצרה הגדולה). ההצלה הזו ניתנת לנו על בסיס מותו של ישוע.
בין שאנו ערים ובין שאנו ישנים
ההתייחסויות ל"ערים" או "ישנים" לא מדברות על חיים ומוות פיזיים, אלא, למוכנות כנגד אדישות כלפי שיבתו של האדון. המילה "ישנים" בראשונה לתסלוניקים ה 10 (katheudō) שונה מהמילה המשומשת עבור "שינה" בראשונה לקורינתים יא 30, המתייחסת למוות פיזי. מוקדם יותר בראשונה לתסלוניקים ד 14, כאשר שאול התייחס למוות פיזי, הוא השתמש במילה koimaō. למילה המשומשת בפסוק 10 של פרק ה (katheudō) יש לעתים תכופות קונוטציה מוסרית (מרקוס יג 36; מתי יג 25) בברית החדשה. ובמובן הזה, היא תמיד משומשת על ידי שאול (אפסים ה 14; הראשונה לתסלוניקים ה 6, 7). ואילו המילה koimaō (המשומשת בראשונה לקורינתים יא 30 ובראשונה לתסלוניקים ד 14) לעולם לא משומשת במובן מוסרי בברית החדשה.3
לָכֵן אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים, אֶלָּא נִהְיֶה עֵרִים וּמְפֻכָּחִים. הֵן הַיְשֵׁנִים (katheudō) יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה, וְהַמִּשְׁתַּכְּרִים מִשְׁתַּכְּרִים בַּלַּיְלָה. (הראשונה לתסלוניקים ה 6-7). כפי שניתן לראות, שאול משתמש באותה המילה באותו ההקשר מספר פסוקים לפני. הוא לא מבקש מהקורינתים לא למות פיזית כאשר הוא אומר אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים. אלא הוא מפציר בהם לעמוד על המשמר, להישאר מוכנים מוסרית לביאתו של האדון.
ישוע השתמש באותן המילים (katheudō עבור "שינה" ו-grēgoreō עבור עירנות), בהקשר זהה במשל שסיפר במרקוס יג 33-37. בדומה להפצרה בראשונה לתסלוניקים ה, ההפצרה היא להיות ער ומוכן רוחנית (בניגוד לאדישות וחוסר מוכנות רוחנית) לשיבתו של האדון:
הִזָּהֲרוּ, הֱיוּ עֵרִים, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי הָעֵת. דּוֹמֶה הַדָּבָר לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע. כְּשֶׁעָזַב אֶת בֵּיתוֹ נָתַן סַמְכוּת לַעֲבָדָיו, לְכָל אֶחָד אֶת מְלַאכְתּוֹ, וְעַל הַשּׁוֹעֵר צִוָּה לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר. לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי יָבוֹא בַּעַל הַבַּיִת, אִם בָּעֶרֶב אוֹ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, אִם בְּעֵת קְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל אוֹ בַּבֹּקֶר, פֶּן יָבוֹא פִּתְאוֹם וְיִמְצָא אֶתְכֶם יְשֵׁנִים (katheudō). אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם אוֹמֵר אֲנִי לַכֹּל: עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר!" (מרקוס יג 33-37).
כנראה ששאול חשב על המשל הזה כאשר הוא כתב את פרק ה באיגרתו הראשונה לתסלוניקים, שם הוא מזהיר את הקוראים מפני שיבתו הבלתי צפויה והפתאומית של האדון (ה 2), ואומר להם לעמוד על המשמר (ה 6), ומזהיר אותם מפני שינה (katheudō) כלומר, מאדישות רוחנית. ההפך מאדישות רוחנית היא עמידה על המשמר, דהיינו, עירנות .(grēgoreō). זה הפועל שבו שאול משתמש בפסוק 6 של פרק ה (נִהְיֶה עֵרִים), וזו אותה המילה שבה הוא משתמש בפסוק 10 כניגוד ל-katheudō. אם שאול התכוון להשתמש במילה katheudō בתור מוות פיזי בפסוק 10, הוא היה משתמש במילה zaō (חיים פיזיים), במקום במילה grēgoreō, בתור מילה ניגודית.4
במילים אחרות, שאול לא אומר בפרק ה שמאמינים שמתים פיזית ומאמינים שחיים פיזית, יחיו עם האדון. את זה הוא כבר אמר בפרק הקודם (הראשונה לתסלוניקים ד 13-18). אלא, הוא אומר שגם מאמינים שעומדים על המשמר וגם מאמינים שלא עומדים על המשמר, יחיו עם האדון.
מכאן, ניתן להסיק שפסוק 10 אומר שגם המאמינים שמוכנים לביאתו של האדון (שחיים בקדושה) וגם המאמינים שלא מוכנים לביאתו של האדון (שאינם חיים בקדושה) יחיו עם האדון, כלומר ינצלו מהצרה הגדולה ויחיו לנצח עם האדון. מכאן, הביטחון של הישועה שלנו מניתוק נצחי ומהצרה הגדולה, איננו מותנה בנאמנות מתמדת שלנו.
פרשנים רבים מתנגדים להבנה זו של פסוק 10, משום שלדעתם משמעות כזו הייתה פוגעת כליל בהפצרה של שאול בתסלוניקים, כמה פסוקים לפני כן: לָכֵן אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים, אֶלָּא נִהְיֶה עֵרִים וּמְפֻכָּחִים (פס' 6). במילים אחרות, השאלה שהם שואלים היא כזו: "למה ששאול יפציר בתסלוניקים להיות מפוכחים אם כמה פסוקים לאחר מכן הוא יגיד להם שזה לא במאמת משנה אם הם יהיו מפוכחים?"5
אך מבחינת שאול השליח, ביטחון המלווה עם וודאות הישועה, מספקים דווקא מניע עילאי למעשים טובים ולחיי חסידות (רומים ו 1-11; הראשונה לקורינתים ו 19-20; טיטוס ב 11-14). שאול מניע את התסלוניקים להיות ערים ומפוכחים, בכך שהוא מראה כי כישלונם לשים את כובע תקוות הישועה (הראשונה לתסלוניקים ה 8) לא יכול לבטל את התקווה שלהם לחיות עם האדון ולהינצל מהצרה הגדולה.
סיכום
הראשונה לתסלוניקים ה 1-10 הוא אחד מן הקטעים המעודדים ביותר בכתבי הקודש. שאול מלמד כאן את האמיתות המדהימות ביותר: אלוהים יציל את כל המאמינים מהצרה הגדולה, גם את אלה ששוקדים וגם את אלה שלא. למה? משום שההבטחה הזו מבוססת על נאמנותו, לא על נאמנותנו.
המאמר המקורי הוא של חוקר המקרא זאיין הודג'ס: ״First Thessalonians 5:1-11 and the Rapture״
הערות:
[1] דוגמה נוספת למבנה כזה נמצאת במרקוס ו 14: "יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל קָם מִן הַמֵּתִים וְלָכֵן פּוֹעֲלוֹת בּוֹ הַגְּבוּרוֹת." יוחנן כבר היה מת לכן הוא כבר לא היה מטביל אנשים. לכן, המבנה הזה לא מתמקד בזמן ההתרחשות, אלא במבצע.
[2] George A. Kennedy, New Testament Interpretation through Rhetorical Criticism (Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 1984).
[3] ראו בלקסיקון: BAGD, 438.
[4] .Joseph C. Dillow, Final Destiny (The Woodlands: Grace Theology Press, 2018) 529-531
[5] ראו לדוגמה:Tracey L. Howard, “The Meaning of ‘Sleep’ in 1 Thessalonians 5:10 – A Reappraisal,” 344א
