רבים טוענים שמעשים הם לא הגורם לישועה (כפי שטוענים הקתולים), אלא הם תוצאה הכרחית של ישועה, כפי שהם נוהגים להגיד "אנו נושעים באמונה בלבד, אך האמונה שמושיעה היא לעולם לא באה לבד". על פי הטענה שלהם, לא מדובר בישועה במעשים כי יש הבדל בין גורם לתוצאה. לדוגמה התאולוג ג'ון מקארתור בספרו1 טוען שכמו שההתפארות2 היא תוצר הכרחי של הישועה (רומים ח 30) ולא הגורם לישועה, כך גם המעשים הם תוצאה הכרחית של הישועה אך לא הגורם שלה.3
במבט ראשוני דבר זה נראה כהבחנה מוצדקת. אנחנו הרי מאמינים שההתפארות היא תוצר הכרחי של ההצדקה שלנו, אך כפי שטוען מק ארתור, אנו לא מאמינים שההתפארות היא הגורם או התנאי לישועה. האם הטיעון של מק ארתור מצליח?
ניתוח לוגי
ג'ון מקארתור טוען שאם מעשים הם תנאי לישועה בגלל שהם תוצאה הכרחית של אמונה, אז אנו חייבים להגיד באותה המידה גם שההתפארות היא תנאי לישועה בגלל שהיא תוצאה הכרחית של האמונה. אך בגלל שההתפארות היא איננה תנאי לישועה אלא תוצאה של הישועה בלבד, כך גם המעשים הם לא תנאי לישועה אלא תוצאה הכרחית של הישועה.
ג'ון מקארתור צודק. ההתפארות היא תוצאה הכרחית, אך לא תנאי הכרחי של ההצדקה שלנו. אך ההשוואה של מקארתור היא שגויה, מקארתור ביצע את הכשל הלוגי שנקרא "השוואה שגויה" (או באנגלית "False equivalence"). למה? משום שהמאמינים לא אחראים על מאורע ההתפארות. אלוהים הוא זה שיתן לנו גוף חדש ונצחי. לעומת זאת, הכתובים ברורים לגבי העובדה שיש לנו חלק מסויים בתהליך ההתקדשות, כלומר בגדילה הרוחנית שלנו ובעשיית מעשים טובים (השנייה לפטרוס א 5-8; רומים ח 12-13; יב 1-2; גלטים ה 16; אפסים ה 1-3; אל העברים ב 1; ג 12; י 35; יב 14-16;). רוח הקודש מניעה את המאמין, אך המאמין משתנה ועושה מעשים טובים כל עוד הוא עומד בישוע (יוחנן טו 4) ומתהלך ברוח (גלטים ה 16). והנקודה היא כזו: אין הבדל לוגי בין תוצאה הכרחית עליה אנו אחראים, לבין תנאי או גורם.
נשתמש בדוגמה אנושית כדי להבהיר את הנקודה. אנו יכולים לומר, "התנאי להזדקנות הוא לידה". תחושת רעב היא תוצאה של לידה, וסיפוק הרעב הוא תנאי הכרחי לגדילה והזדקנות. בניגוד לנשימה, אכילה היא תוצאה שאנו אחראים עליה. אנו יכולים לבחור לאכול ולבחור לא לאכול. וזו הנקודה: תוצאה הכרחית עליה אנו אחראים, וכזו שצריכה להתממש כדי שתוצאה אחרת תתגשם, איננה שונה מתנאי נוסף שחייב לקרות כדי להביא לתוצאה השנייה. באנלוגיה של הלידה, יש שני תנאים הכרחיים לגדילה או הזדקנות, לידה ואכילה, הלידה מאפשרת את האכילה ואילו האכילה מאפשרת את הגדילה. אין הבדל בין תוצאה עליה אנו אחראים לבין תנאי או גורם.
אדם שנולד עשוי לעשות הרבה דברים כמו לסרק את השיער, לגלח את הזקן, ולצחצח שיניים. כל אלו, לעומת זאת, אינם תנאים להזדקנות, ואף אחד מהם אינו תוצאה הכרחית של הלידה. לעומת זאת, כל תוצאה של לידה שהכרחית להזדקנות אשר יש לנו חלק בה (עליה אנו אחראים) הופכת בעצם לתנאי נוסף (בנוסף ללידה), לגדילה ולהזדקנות.
דוגמה נוספת: אדם שנוסע מחיפה לתל אביב יודע, שהנהיגה ברכב כרוכה בדברים רבים: הנעת הרכב, שימוש בבלמים, סיבוב ההגה, מילוי הדלק, ולחיצה על הגז. כל הדברים הללו "גורמים" למכונית להגיע לתל אביב. בעוד שזה נכון שהשימוש בבלמים ובהגה הוא היבט הכרחי (או תוצאה הכרחית) של הנהיגה. אך הנהג יודע שאם הוא לא ישתמש בבלמים ובהגה, הוא לעולם לא יגיע ליעדו, וכך לא ישיג את התוצאה, ההגעה לתל אביב. כולם מבינים מכאן, שההיבטים השונים בנהיגה הם תנאים הכרחיים להגעה ליעד הרצוי. שימוש בבלמים, בהגה וכו', הם היבטים הכרחיים\ תוצאות הכרחיות של הנהיגה. אך יש לנו אחריות ומקום בהיבטים הללו. זה אומר שאם לא נתפקד, לא נגיע ליעד שלנו.
אם תהליך ההתקדשות ועשיית מעשים טובים הם תוצאה (או היבט) הכרחית של הישועה, ואם יש לנו מקום ואחריות בתהליך ההתקדשות ובעשיית מעשים טובים, זה אומר שהתוצאה ההכרחית הופכת לתנאי הכרחי לישועה. מה שסותר את הבשורה.
ניתן לסכם את כל הנאמר לעיל בטיעון הבא:
1. רבים טוענים שציות הוא תוצאה הכרחית של הישועה.
2. אם יש לנו מקום בציות אז זה אומר שהתוצאה ההכרחית הופכת לתנאי הכרחי (משום שציות מותנה בשיתוף הפעולה שלנו).
3. ציות כתנאי הכרחי לישועה סותר את בשורת החסד.
4. יש לנו מקום בציות.
5. מכאן, הציות הופך לתנאי הכרחי לישועה.
6. מכאן, הטענה שציות הוא תוצר הכרחי של הישועה סותר את בשורת החסד.
7. מכאן, הטענה שציות הוא תוצר הכרחי של הישועה הוא שגוי.
ההשקפה שבה מעשים הם לא תנאי אלא תוצאה הכרחית של אמונה אמיתית שמושיעה, לא פותרת את הסתירה שקיימת בינה לבין הלימוד של הכתובים אודות הישועה כמתנת חינם שלא קשורה בשום צורה למעשינו. דמיינו שאתם הולכים לקנות מכונית משומשת ב-15,000 שקלים. אם יש לכם את הכסף במזומן, אתם יכולים פשוט לשלם ישר ולקחת את הרכב. אך דמיינו שאין לכם את הכסף ושהמוכר אומר לכם שאתם יכולים לשלם לו בהלוואה במשך מספר שנים.
האם מעצם העובדה שאתם לא משלמים ישירות על הרכב, ניתן להסיק שאתם מקבלים את הרכב בחינם? ממש לא. אתם משלמים על הרכב- פשוט התשלום הוא תוצאה הכרחית של הקנייה. במילים אחרות, אתם הבעלים של הרכב על ידי החתימה שלכם על חוזה המכר בלבד (ללא שום כסף), אך החתימה על חוזה המכר שדרכה אתם הבעלים של הרכב היא לעולם לא לבדה (משום שהתשלום לאחר מכן הוא תוצאה הכרחית של החתימה שלכם). אם אתם לא משלמים לאחר מכן על הרכב, או שאתם מאבדים אותו (ההשקפה הארמיניאניסטית), או שלעולם לא היה לכם את הרכב (ההשקפה הקלוויניסטית).
באנלוגיה הזו הישועה היא הרכב, המעשים הם הכסף והחתימה על חוזה המכר היא האמונה שלנו דרכה אנו נושעים. גם אם זה היה נכון שאנו לא צריכים לעשות (לשלם) שום דבר כדי לקבל את הישועה (את הרכב), הישועה (הרכב) עדיין לא הייתה מתנת חינם, אם היינו עושים מעשים (משלמים כסף) כתוצאה הכרחית של האמונה (החתימה) שדרכה קיבלנו את הישועה (הרכב). בין אם עלינו לשלם לפני או אחרי שקיבלנו את הרכב, הרכב עדיין עלותי ומחייב תשלום- וזאת בניגוד למתנת חינם.
הערות:
1. John MacArthur, Faith Works: The Gospel According to the Apostles (Dallas Word, 1993).
2. ההתפארות היא מאורע שבו המאמינים יקבלו גוף חדש ונצחי.
3. עמ' 53.
