היחס בין האמונה לישועה הוא נושא מאוד חשוב בתאולוגיה. מאחר והאמונה היא הכלי שדרכו בני האדם נושעים, מהו מקורה? האם אלוהים מעניק לחוטאים אמונה1, בגלל שהם מתים בחטאיהם (אפסים ב 1)? אם לא, האם זה אומר שהאמונה היא האחריות הבלעדית של האדם? אם כך, האם אמונה היא מעשה?
רבים טוענים שאמונת הישועה היא מתנה מאת האלוהים כדי להימנע מההשקפה שבה נושעים דרך מעשים (ההנחה שלהם היא שאמונה היא שוות ערך למעשה)2. לכן לפי טענתם, האדם צריך קודם להיוולד מחדש לפני שהוא יהיה מסוגל להאמין. זוהי ההשקפה הרפורמית ועל פיה הלידה החדשה מקדימה את האמונה3. ההשלכות לכך הן כאלו, אם האמונה היא מתנה אלוהית זה אומר שמדובר במתנה נצחית ואיכותית. זה אומר שאמונתו בהכרח תוליד חזרה בתשובה, כניעה, התחייבות, ולכן כל זה יאפשר לו ויגרום לו להתמיד באמונתו עד סוף חייו4. כתוצאה מכך, המעשים של האדם הופכים להיות לברומטר על פיו קובעים את מציאות ישועתו.
פסוקים המשומשים לטובת הטענה שהאמונה היא מתנה על טבעית
פסוקים רבים משומשים לטובת הטענה הזו, ובניהם יוחנן ו 28-29, 44-45; רומים יב 3; פיליפים א 29; השנייה לפטרוס א 1, אך הפסוק המרכי הוא אל האפסים ב 8: הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. מכאן ניתן להבין איך הנקודה הזו מקושרת ל"התמדת הקדושים"5. אם האמונה היא מתנה על טבעית, איך המאמין לא יתמיד באמונתו?
בהשקפה הזו בני אדם מתים רוחנית ולכן הם זקוקים להתערבות אלוהית, ומעבר, הם זקוקים לכך שאלוהים יגרום להם להאמין.
לפני שננסה להסביר את הפסוקים הללו, עלינו לענות על מספר שאלות: האם הבלתי נושעים לא מסוגלים להגיב באמונה? האם האמונה היא מעשה?
האם הבלתי נושעים לא מסוגלים להגיב באמונה?
רבים חושבים שבני אדם לא מסוגלים להאמין במשיח אלא אם כן אלוהים מעניק להם אמונה. הטענה הזו מתבססת על המילה "מתים" באל האפסים ב 1. הם טוענים שמשמעות המילה היא משהו כמו חוסר מסוגלות להגיב באמונה לחסדו של אלוהים6. כדי לבסס את ההגדרה הזו הם מסתמכים על מספר פסוקים (איוב ה 20; תהלים ל 4; לג 19; יונה ב 7: לוקס טו 24, 32; רומים ה 12-21; הראשונה לקורינתים טו 21-22; אפסים ב 1, 5; קולוסים ב 13; הראשונה ליוחנן ג 14; התגלות יא 8; ג 1-2).
לעומת זאת, אף אחד מהפסוקים הללו לא מלמד את מה שהם טוענים. המילים "מוות", "מת" או "מתים" מתייחסות למוות פיזי או לפירוד רוחני מאלוהים. הכתובים לא מלמדים בשום מקום את אי המסוגלות של הבלתי מאמין להגיב לחסדו של אלוהים, אדרבא, הן מניחות את המסוגלות שלו. לדוגמה, ישוע אומר, מִי שֶׁצָּמֵא יָבוֹא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה! (יוחנן ז 37). והָרוּחַ וְהַכַּלָּה אוֹמְרוֹת: "בּוֹא!" (התגלות כב 17). אחרת איך אלוהים יכול להאשים אנשים על כך שהם לא מאמינים במשיח (יוחנן ה 40)?
מעצם העובדה שלבלתי מאמינים אין חיי עולם, או שהם מופרדים מאלוהים רוחנית, לא ניתן להסיק שהם זומביים רוחניים שלא מסוגלים להגיב לחסדו. במקרים רבים הכתובים מראים שבני אדם מסוגלים להאמין במשיח. לדוגמה אלוהים שמע את תפילותיו של קורנליוס, שהיה לא מאמין גוי, והוא שלח את פטרוס שיבשר לו את הבשורה (מעשי השליחים י 30-32). בשום מקום לא נאמר לנו שאלוהים העניק לפני כן לקורנליוס אמונה, כדי שיוכל להגיב לבשורה. להפך, קורנליוס שמע את הבשורה על המשיח, הגיב באמונה ואחר כך נושע (פס' 44-48).
כששאול וסילא היו בפיליפי, הם דיברו עם נשים שהתאספו בנהר מחוץ לשערי העיר כדי להתפלל. אחת מהן הייתה לידיה, וְהָאָדוֹן פָּתַח אֶת לִבָּהּ לְהַקְשִׁיב אֶל דִּבְרֵי שָׁאוּל (טז 14). כלומר, אלוהים איפשר לה להבין ולהגיב. אלוהים איפשר לה להבין את המסר של שאול כדי שהיא תוכל להאמין ולהיוושע. אך פתיחת הלב אינה שוות ערך לאמונה. לא כתוב שאלוהים העניק לה אמונה. אלא הוא איפשר לה להיפתח למסר של שאול כדי שהיא תוכל להאמין ולהיוושע.
שר המאה הרומי הוא דוגמה נוספת למישהו שסותר את הטענה שהאמונה מוענקת מאת אלוהים. במתי ח פס' 10 ישוע מתפלא על אמונתו ואומר:"אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵצֶל שׁוּם אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָאתִי אֱמוּנָה כָּזֹאת". ההתפלאות של ישוע על אֱמוּנָה כָּזֹאת היא הגיונית רק אם מקור האמונה הייתה שר המאה ולא אלוהים. למה שישוע יתפלא וידגיש את גודל אמונתו של שר המאה אם מקור אמונתו היא מאת אלוהים?
לכל בני אדם יש רגישות רוחנית ומודעות לכך שקיימת מציאות רוחנית הנעלה על היקום. וזו הסיבה שרומים א 18-32 מאשים בני אדם על כך שהם מתעלמים מההתגלות של אלוהים בטבע, המעידה על כוחו ונצחיותו.
האם האמונה היא מעשה?
חסידי תורת ה"אמונה היא מתנה" חושבים שכדי להימנע מהמסקנה שנושענו על ידי מעשים, עלינו לטעון שהאמונה ניתנה מאת האלוהים. הבעיה היא שהכתובים מבחינים באופן עקבי בין אמונה למעשים. שאול תמיד עושה ניגוד בין אמונה למעשים (גלטים ב 16; ג 2-5, 9, 10; רומים ג 27, 28). אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה (רומים ד 5). מה יותר ברור מזה? זה שאינו עובד, אלא מאמין. אם זה לא ניגוד, מה זה?
מה בנוגע לפסוקים המשומשים לטובת הטענה שהאמונה היא מתנה על טבעית?
יוחנן ו 27-29.
27 אַל תַּעַמְלוּ בְּעַד הָאֹכֶל הַכָּלֶה וְאוֹבֵד, אֶלָּא בְּעַד הָאֹכֶל הַקַּיָּם לְחַיֵּי עוֹלָם, אֲשֶׁר בֶּן-הָאָדָם יִתְּנֵהוּ לָכֶם, כִּי אוֹתוֹ חָתַם הָאֱלֹהִים הָאָב בְּחוֹתָמוֹ." 28 שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: "מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁנִּפְעַל אֶת פָּעֳלֵי אֱלֹהִים?" 29 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "זֶהוּ פֹּעַל הָאֱלֹהִים — שֶׁתַּאֲמִינוּ בָּזֶה אֲשֶׁר הוּא שָׁלַח."
המילים של ישוע בקטע הזה משומשות לעתים לטובת הטענה שהאמונה היא מתנה- פועל אלוהים במקום פועל אנושי. הסיבה לכך היא שהביטוי "פעלי אלוהים" (ta; e[rga tou' qeou') משוות למילים "תאמינו בזה אשר הוא שלח". בהשקפה הזו הביטוי "פעלי אלוהים" מתייחס למעשים שנעשים על ידי אלוהים, כלומר, שהוא מעניק אמונה. אך זה ברור שאלוהים הוא לא זה שמבצע את הפעולה וזאת בגלל השאלה: "מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת"?
אם היהודים שאלו שאלה שגויה, ישוע יכל לתקן אותם ולהגיד שזה לא משהו שהם עושים אלא משהו שאלוהים עושה. במקום זאת, ישוע ענה לשאלת היהודים עם אותו הביטוי שבו הם השתמשו בשאלתם, רק שהוא שינה את המילה "פעלי" ל"פועל" יחיד. יש פועל אחד שהכרחי: להאמין בישוע. "להאמין בזה אשר הוא שלח" הוא תמורה לביטוי "פועל אלוהים". האדם הוא זה שמאמין, לא אלוהים. מכאן זה ברור שהביטוי "פעל אלוהים" הוא לא יחסת שייכות של נושא7("מעשה של אלוהים"). אלא הוא יחסת שייכות של מושא8 ("מעשה עבור אלוהים").
יוחנן ו 44-45.
44 אֵין אִישׁ יָכוֹל לָבוֹא אֵלַי אֶלָּא אִם כֵּן יִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי, וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. 45 הֵן כָּתוּב בַּנְּבִיאִים, 'וְכָל-בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יהוה'. כָּל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הָאָב וְלוֹמֵד יָבוֹא אֵלַי.
למרות שאמונה לא מוזכרת כאן, רבים מפרשים את פסוק 44 כחוסר האפשרות של האדם "לבוא" למשיח (שזה להאמין בו; פסוק 35-37, 39-40, 47) אלא אם כן האב עושה פעולה מיוחדת. הטיעון מתבסס כאן על המילה "ימשוך", והטענה היא שמשמעותה "לכפות". אך ארבעת השימושים האחרים בבשורת יוחנן של המילה הזו לא כוללים את הרעיון של כפייה (יב 32; יח 10; כא 6, 11). בפרק יב 32 יוחנן כתב שתחייתו של המשיח תמשוך אליו את כולם, אך פסוקים 37-40 כוללים אפילו לא מאמינים. זה ברור שהמשיכה כאן לא תכפה על כולם בעולם להאמין במשיח.
בנוסף לכך, משמעות המילה יכולה להיות גם "הסבת תשומת לב"9. ביוחנן ו 45 ישוע ציטט את ישעיהו, שכתב,וְכָל-בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה (ישעיהו נד 13). ואז ישוע הוסיף, כָּל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הָאָב וְלוֹמֵד יָבוֹא אֵלַי.(יוחנן ו 45). במילים אחרות, אלו שהאב מושך אליו הם אלו ששומעים ולומדים. שום דבר לא נאמר כאן על כך שאמונה היא מתנה מאת אלוהים.
רומים יב 3
3 עַל-סְמַךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִתַּן לִי, הֲרֵינִי אוֹמֵר לְכָל אֶחָד מִכֶּם: אִישׁ אַל יַחְשֹׁב אֶת עַצְמוֹ לְיוֹתֵר מִשֶּׁרָאוּי לוֹ לַחְשֹׁב, אֶלָּא יְהֵא צָנוּעַ בְּהַעֲרָכָתוֹ, כְּמִדַּת הָאֱמוּנָה שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ אֱלֹהִים.
זה ברור כאן שהאמונה בהקשר הזה היא דבר שמוענק למאמינים. לא מדובר על אמונת הישועה שלכאורה מוענקת לבלתי מאמינים שמתים רוחנית. בדומה למתנת האמונה בראשונה לקורינתים יב 9, המתנה הזו של רוח הקודש שניתנת למאמינים: היא לא אמונת הישועה הראשונית.
פיליפים א 29.
29 הֵן לָכֶם נִתָּן, לְמַעַן הַמָּשִׁיחַ, לֹא רַק לְהַאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא גַּם לִסְבֹּל לְמַעֲנוֹ.
הנושא כאן הוא לא האם אלוהים העניק לנו אמונה. למעשה המילה "ניתן" (מהמילה carivzomai, לתת באדיבות) צריכה להיות מובנת כאן בתור "הזדמנות" או "זכות". זו זכות אדיבה שאלוהים התיר לבני אדם להאמין במשיח, אם אמונה היא מתנה זה אומר גם שסבל הוא מתנה מאת אלוהים. אך הכתובים לעולם לא מדברים על סבל כעל מתנה שמימית. בנוסף לכך, זה לא אלוהים שסובל אלא האדם. בדומה לכך, זה לא אלוהים שמאמין אלא האדם. ההתענות והאמונה הן פעולות של בני אדם.
השנייה לפטרוס א 1.
1 מֵאֵת שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס, עֶבֶד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּשְׁלִיחוֹ, לְאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּצִדְקַת אֱלֹהֵינוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ קִבְּלוּ אֱמוּנָה יְקָרָה כְּשֶׁלָּנוּ.
מספר פרשנים מאמינים שהפסוק מתייחס לכך שהאמונה היא מתנה מאת אלוהים10, ואילו אחרים מצביעים על כך שהמילה אמונה כאן מתייחסת לאמיתות (או גוף האמיתות) המועברות למאמינים11.
כמעט בכל המקרים כאשר המילה πίστις (אמונה) מתייחסת לאמיתות המועברות על ידי השליחים, היא באה אחרי ה הידוע (ἡ). מאחר והמילה "אמונה" כאן לא מיודעת (אין ה הידיעה), סביר מאוד שהמילה מתייחסת לאמונה האישית של הקוראים ושל פטרוס. לעומת זאת, אם פטרוס רצה להגיד שאמונת הישועה היא מתנה מאת אלוהים, הוא היה משתמש בצורת הסביל, מה שהיה אומר שהם קיבלו את האמונה הזו דרך אלוהים. לעומת זאת הפועל "קיבלו" מופיע בצורת פעיל (λαχοῦσιν, מן המילה λαγχάνω, "לקבל, או להשיג"), מה שאומר שהקוראים פשוט השיגו את האמונה, אך לא נאמר איך. הטענה שהם קיבלו את האמונה מאת אלוהים, לא נובעת מהטקסט כלל.
אפסים ב 8
8 הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא.
רבים טוענים שהפסוק הזה מלמד שהאמונה היא מתנת אלוהים. כלומר, בני האדם הם כל כך מושחתים שהם לא מסוגלים אפילו להאמין, הם זקוקים לכך שרוח הקודש תוליד אותם קודם מחדש ותעניק להם אמונה, כדי שהם יוכלו להיוושע. פסוק זה משומש כראיה לטענה הזו. אך הטיעון בעייתי. המילה "זאת" ביוונית היא כינוי גוף סתמי (לא זכר ולא נקבה) ואילו המילה אמונה היא כינוי גוף נקבי. ביוונית כינויי הגוף חייבים להתאים במין ובמספר, לכן המילה "זאת" לא יכולה להתייחס למילה "אמונה". הפתרון הטבעי הוא שכינוי הגוף "זאת" מתייחס לישועה: "וזאת (הישועה) לא מידכם, כי אם מתנת אלוהים היא". או שהיא מתייחסת לכל תהליך הגאולה שאלוהים קבע: "וזאת לא מידכם, כי אם מתנת אלוהים (להושיע אתכם בחסדו דרך אמונתכם) היא".
מספר בעיות תיאולוגיות בהשקפה שהאמונה היא מתנה מאת אלוהים
קיימות מספר בעיות משמעותיות בהשקפה שהאמונה היא מתנה.
ראשית, אם האמונה היא מתנה מאת האלוהים ולבני אדם אין שום מקום או אחריות בה, אז מדוע הכתובים מצווים על בני האדם להאמין? ( יוחנן כ 31; מרקוס א 15; מעשי השליחים טז 31; הראשונה ליוחנן ג 23)
שנית, בעיה נוספת נוגעת לתהליך ההתקדשות. על פי ההשקפה שהאמונה היא מתנה על טבעית, מי שקיבל את המתנה לעולם לא ייכשל בהתמדה בה ובחיי חסידות. הסיבה לכך היא שאם המתנה היא על טבעית- מאת אלוהים, ומאחר והמתנות של אלוהים אינן פגומות או זמניות, כפי שהכתובים מלמדים (קהלת ג 14), זה אומר שמתנת האמונה תבטיח התקדשות מתמדת והגדילה מוסרית בחיי אלה שקיבלו אותה מידיו. אם כך, מדוע הכתובים מצווים על המאמינים להתמיד ולהתקדש? (השנייה לפטרוס א 5-8; רומים ח 12-13; יב 1-2; גלטים ה 16; אפסים ה 1-3; אל העברים ב 1; ג 12; י 35; יב 14-16;) מדוע שהכתובים יצוו זאת על מאמינים אם גם ככה הם ייעשו זאת באופן אוטומטי הודות לאמונה שהם קיבלו מאלוהים שתבטיח זאת? אם אבא מצווה על בנו לא להפריע בשיעור, זה מניח את היכולת שלו להפריע בשיעור. אבא למשל לא ידרוש מבנו לנשום, שהרי זו פעולה אוטומטית שמתרחשת באופן טבעי מעצם היותו חי. אז אם מעצם היותנו נושעים בזכות האמונה העל טבעית שהוענקה לנו, מדוע הכתובים מצווים עלינו להתמיד באמונה ובמעשים טובים אם גם ככה האמונה שקיבלנו מאת אלוהים תבטיח זאת?
סיכום
ההנחה שבני האדם לא מסוגלים להגיב באמונה לא עומדת במבחן הכתובים. מאחר והכתובים לא מתייחסים לאמונה כמעשה, אין צורך בכך שאלוהים יעניק לבני אדם את האמונה כמתנה. אלא, שהכתובים מציגים את האמונה כתגובה אנושית למשיכתו והתגלותו של אלוהים. כמובן, האדם לא מחפש מיוזמתו את אלוהים, אלוהים יוזם את התהליך, הוא קורא, מוכיח ומושך, אך על האדם להגיב באמונה. כפי ששאול וסילא אמרו לסוהר הפיליפי: "הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבְנֵי בֵּיתְךָ (מעשי השליחים טז 31).
מאמר זה הוא תרגום של המאמר ?Is Faith A Gift From God Or A Human Exercise? — By: René A. López – של רנה לופז
הערות:
1. בראשונה לקורינתים יב 9 יש התייחסות לאמונה כמתנה רוחנית, אך שם האמונה היא אחת ממתנות הרוח המוענקות למאמינים, לא מדובר על משהו שמוענק לבלתי מאמינים.
2. Wells, Faith: The Gift of God, 55.
3. שם, עמ' 58
4. ראו John F. MacArthur Jr., The Gospel according to Jesus (Grand Rapids: Zondervan, 1988), עמ' 33.
5. "התמדת הקדושים" היא השקפה בתאולוגיה הקלוויניסטית שמאמין אמיתי יתמיד באמונה ובמעשים טובים עד סוף חייו. אם הוא נופל לחוסר אמונה או לחטא מתמיד, זה מוכיח שהוא לעולם לא נושע מלכתחילה.
6. ראו Turner, The Epistle to the Ephesians in Greek and English, 43-44. וגם Stoeckhardt, Commentary on St. Paul’s Letter to the Ephesians, 118.
7. בסמיכות כזה, שם העצם הוא המתפקד. למשל "ההגעה של קיסר". מי מבצע את ההגעה? קיסר.
8. בראשונה ליוחנן יש מבנה זהה, שבו שמירת מצוות אלוהים הוא תחליף או תמורה ל"אהבת אלוהים", כלומר, אהבה עבור או כלפי אלוהים.
9. Gingrich, A Greek and English Lexicon of the New Testament and Other Early Christian Literature, 318.
10. ראו MacArthur, Faith Works, 69; Edwin A. Blum, ―2 Peter,‖ in The Expositor’s Bible Commentary, vol. 12 (Grand Rapids: Zondervan, 1981), 267; Richard J. Bauckham, Jude, 2 Peter, Word Biblical Commentary (Dallas: Word, 1983), 168; Simon J. Kistemaker, Exposition of the Epistles of Peter and of the Epistle of Jude, New Testament Commentary (Grand Rapids: Baker, 1987), 241; וגם Michael Green, The Second Epistle General of Peter and the General Epistle of Jude: An Introduction and Commentary, rev. ed., Tyndale New Testament Commentaries (Grand Rapids: Eerdmans, 1991), 68
11. ראו Gordon H. Clark, I & II Peter: Two Books in One (Phillipsburg, NJ: Presbyterian and Reformed, 1980), 2:4; E. M. Sidebottom, James, Jude, 2 Peter, New Century Bible Commentary (London: Marshall, Morgan & Scott, 1967; reprint, Grand Rapids: Eerdmans, 1982), 104; J. N. D. Kelly, The Epistles of Peter and of Jude, Black's New Testament Commentary (Peabody, MA: Hendrickson, 1969), 296; ראו גם Henry Alford, The New Testament for English Readers (New York: Lee, Shepard, and Dillingham, 1872), 2:831.
