תוכן ההתמסרות: את מי או את מה עלינו למסור לאלוהים?
השאלה כאן היא: את מה בדיוק עלינו למסור לאלוהים? מה הכתובים מעודדים אותנו לתת?
רומים ו 13-12: "לָכֵן, אַל יִמְשֹׁל הַחֵטְא בְּגוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה וְאַל יַכְנִיעַ אֶתְכֶם לְתַאֲווֹתָיו. וְאַל תִּמְסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לַחֵטְא כְּכֵלִים שֶׁל רֶשַׁע, אֶלָּא מִסְרוּ אֶת עַצְמְכֶם לֵאלֹהִים כַּאֲנָשִׁים חַיִּים שֶׁהוּקְמוּ מִן הַמֵּתִים, וְאֶת אֵיבְרֵיכֶם תִּמְסְרוּ לֵאלֹהִים כְּכֵלִים שֶׁל צֶדֶק".
רומים יב 1: "וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב".
האיגרת הראשונה לקורינתים ו 20-19: "הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים, וְכִי אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם? הֲלֹא בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם, לָכֵן כַּבְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם".
לפי פסוקים אלה, מה שעלינו למסור הוא הגוף; האדם עצמו. אלוהים רוצה שנמסור לשימושו את עצמנו, ובייחוד את איברינו, את גופנו, ככלים לשימושו. זה הופך להיות התחום שבו מתממשת המסירות.
לאור זאת, מה הקשר בין ישועה ובין התמסרות לאלוהים? יש אנשים שמבלבלים בין השתיים. לפעמים מלמדים את רומים יב 1 כאילו זהו פסוק שמדבר על הישועה.
הישועה כרוכה בבעיית החטא ומדובר בהקשרה על ישוע המשיח כתחליף, ככפרה על החטאים. ההתמסרות לאלוהים כרוכה בהכנעה וקשורה למשיח בתור אדון חייו של האדם. התמסרות כזו, אם כן, היא משהו שבא בעקבות הישועה. היא איננה הגורם לישועה או האמצעי לישועה.
השאלה העיקרית בהקשר של ההתמסרות היא: מי ישלוט בחייך? ההתמסרות אינה עוסקת בפרטים הקטנים כמו למשל היכן עליי לשרת את האדון, האם ללכת ללמוד במכללה משיחית, האם להתחתן עם בן או בת זוג אלו או אחרים וכדומה. היא אינה מתמקדת בעניינים ספציפיים שכאלה. העניין העיקרי שלה הוא: מי הולך לשלוט בחייך – אלוהים, או אתה בעצמך? מי ינהל אותם? אין מדובר בלוותר ולתת משהו, אלא בלוותר בהכנעה ולתת מישהו. המישהו הזה הוא אתה, גופך – זה מה שאלוהים רוצה שנקדיש לו כשאנחנו מתמסרים לשרת אותו.
המסקנה בנוגע לתוכן ההתמסרות היא: התחום שבו היא באה לידי ביטוי הוא חיי האדם וגופו. זה כולל, כמובן, את כל פרטי החיים, אך לא כאמצעי להתמסרות אלא כתוצאה של ההתמסרות. אם אתה מתחייב ומתמסר לו, אם אתה מקדיש את עצמך ואת כל גופך לשירותו של אלוהים, גם הפרטים האלה יהיו באופן טבעי חלק מזה. אבל הפרטים אינם תוצאה שנובעת מההתמסרות אלא האמצעים שדרכם ההתמסרות באה לידי ביטוי.
התכיפות של ההתמסרות לאלוהים
בחוגים רבים מושם דגש על התמסרות חוזרת ונשנית לאלוהים, כך שכמעט בכל קיץ במחנות משיחיים, בכנסים וליד מדורות, אנשים מספרים עדויות אישיות ומדברים על האופן שבו מסרו שוב את חייהם למשיח. נראה שהם זקוקים לעשות את זה מדי פעם, לפחות פעם בשנה.
לאמתו של דבר, כתבי הקודש אינם מלמדים שיש לעשות זאת שוב ושוב. פסוק המפתח בקשר להתמסרות לאלוהים הוא רומים יב 1, שמדגיש צעד חד פעמי. משעשינו צעד זה, הרי שמסרנו אחת ולתמיד את חיינו לשירותו, וחיינו מוקדשים לו. אין צורך לחזור ולמסור לו את חיינו. בנקודה זו, החיים כבר נמסרו לו. כשאנחנו מגיעים לצומת בחיים, השאלה איננה "האם נעשה את רצון אלוהים?" אלא: "מהו רצון אלוהים?" וכשאנחנו יודעים מהו רצונו של אלוהים, אנחנו עושים אותו.
הבעיה: חטא בחיי המאמין
הבה נניח שמאמין משיחי עשה צעד ראשוני חד פעמי זה של התמסרות באופן מלא ושלם, אבל לאחר שעשה כן, בנקודה מסוימת כשהיה עליו לבחור בין אפשרויות שונות, הוא בחר באופן שגוי שלא לעשות את רצון אלוהים. השאלה היא: מהו המעמד שלו? האם כעת עליו לשוב ולמסור את חייו לרשות האלוהים? ברור שהוא חזר בו מהנדר שהוא נדר כשמסר את גופו לשימוש האדון. חטא חדר כעת לחייו וההתמסרות שלו לאלוהים הופרה וטומאה
התרופה: שיבה
התרופה איננה לשוב ולמסור את עצמנו לאלוהים, מה שמצריך להתחיל את החיים המסורים לאלוהים שוב, מחדש. התרופה היא תיקון ושיבה – חזרה למסלול הנכון. במילים אחרות, התחלנו להתהלך בדרך של חיים שמסורים לו ועשינו את צעד ההתמסרות החד פעמי שהוא אחת לתמיד, אבל כשהפרנו את הנדר שלנו, סטינו מהדרך. התרופה היא לחזור למסלול שממנו ירדנו. אין צורך ללכת בחזרה עד לנקודת ההתחלה ולהתחיל מחדש את התהליך. עלינו לחזור ולעלות על הדרך בנקודה שבה ירדנו ממנה. איננו צריכים לחזור לנקודה א'. אם התקדמנו במהלך חיינו המסורים לאדון מנקודה א' ל-ב' ולג', אבל כשהגענו לנקודה ד' סטינו מהדרך, עלינו לחזור לדרך בנקודה ד' ולהמשיך הלאה בחיים הרוחניים. זו התרופה – שיבה ולא התמסרות חוזרת, חדשה.
האמצעי: וידוי
איך חוזרים לדרך המוקדשת לאלוהים? האמצעי הוא הווידוי שעליו מדובר באיגרת יוחנן הראשונה א 9: "אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה". התוצאה תהיה שיקום הקִרבה לאלוהים.
כל מאמין משיחי נמצא על אחד משני צדדיו של ציר ההתמסרות לאלוהים. או שהתחייבנו, או שלא התחייבנו. אם אף פעם לא עשית את הצעד הנחוץ להתמסרות לאלוהים כפי שכתוב ברומים יב 1, זהו הצעד הבא שלך. עליך ללמוד את 11 הפרקים הראשונים של האיגרת אל הרומים, להבין מה אלוהים עשה למענך ומה הן כל הברכות שקיבלת "בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים". כאשר תבין זאת, נהג לפי רומים יב 1 ועשה את צעד ההתמסרות הנחרץ וההתחלתי ההוא. שוב, כל מאמין נמצא או בצד אחד או בצד השני של ציר ההתמסרות: או שמסרנו לו את גופנו או שלא מסרנו לו את גופנו. אם לא עשית זאת, הצעד הבא בחיים הרוחניים שלך הוא לעשות צעד זה של מסירת עצמך.
משתעשה זאת, אז אתה מתחיל לגדול בחייך הרוחניים. אם תמעד בשלב כלשהו לאורך הדרך, אינך צריך למסור מחדש את חייך אלא להתוודות על חטאיך, לחזור לדרך ולהמשיך קדימה אלי בגרות רוחנית. האם עשית צעד זה של מסירת עצמך? אם התשובה היא "לא", זהו הצעד הבא שלך. אם התשובה היא "כן" אזי תמיד יהיה זה מן המועיל לבחון את המצב הנוכחי של חיינו נוכח צעד ההתמסרות לאלוהים שכבר עשינו. האם אנחנו עדיין חיים באופן עקבי בהתאם לה? אם לא, אזי הצעד שעלינו לעשות הוא להתוודות ולחזור לדרך. נחוצה חזרה ולא התמסרות מחדש.
תוצאות מסירת עצמנו לאלוהים
נדון להלן בשתי תוצאות. ראשית, רומים יב 2 מדבר על ידיעת רצון האלוהים, עשייתו וההנאה ממנו. ללא צעד ההתמסרות הזה קשה לנו להבין מהו רצון אלוהים מפני שאין לנו הארה מרוח הקודש שנחוצה כדי להבין מדבר אלוהים מהו רצונו. מסירת עצמנו לאלוהים מובילה לידיעת רצון אלוהים ("…כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים"). כאשר אנחנו יודעים מהו רצונו, הדבר הבא הוא עשיית רצונו. הדרך ההגיונית שבה באים לידי ביטוי חיים שנמסרו לאלוהים היא שאנחנו עושים כעת את רצון אלוהים. ועשיית רצונו משמעה גם הנאה מרצונו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו. אכן ניתן להפיק שמחה והנאה גדולות מעשיית רצונו של אלוהים.
שנית, מסירת עצמנו לאלוהים מובילה לחיים מלאים ברוח הקודש (או, נשלטים על ידי הרוח), נושא שנדון בו ביתר פירוט להלן.
הצעד ההתחלתי הזה של התמסרות לאדון הוא נקודת ההתחלה לניצחון בחיים הרוחניים. בלעדי צעד זה לא ניהנה מניצחון עקבי בחיינו הרוחניים. אבל עם צעד זה יש לנו את הבסיס והיסוד לניצחון. כשאנחנו הופכים את ישוע לאדון חיינו, הוא הופך להיות השליט והבעלים שלנו ואנחנו הופכים להיות עבדיו. בתור אדוננו יש לו זכות לצפות לצייתנות, אבל בתור עבדיו יש לנו זכות לצפות ממנו לספק לנו את הכוח הנחוץ לשם כך. והוא אכן עושה זאת: "וֵאלֹהַי יְמַלֵּא אֶת כָּל צָרְכְּכֶם כְּפִי עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פיליפים ד 19).
