האם יש שליחים כיום? מספר הנוצרים והיהודים המשיחיים שטוענים שכן, הולך וגדל. ההשקפה (החדשה) הזו מוצגת בדרך כלל כ"עמדת 5 המשרות", והיא טוענת שהשליחים והנביאים הם בעצם שתיים מן המשרות החיוניות לבריאותה של ההנהגה הקהילתית. השקפה זו שונה באופן מהותי מהעמדה הכריזמטית השמרנית יותר והפנטקוסטלית, אשר מאשרת את קיומם של אנשים בעלי שליחות או קריאה שליחותית (כמו לדוגמה מיסיונרים ומקימי קהילות) ומאשרת את המשכיותה של מתנת הנבואה, אך טוענת שקיומן של משרות השליחים והנביאים הוגבלו לתקופה של הקהילה הראשונית ולתקופת קיומם של השליחים והנביאים מהמאה הראשונה [1].
אפסים ד 11-13: ״הוא ככל הנראה הקטע המרכזי עליו מתבססת תנועת השליחים העכשווית. על פי הקטע הזה אלוהים: נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְּׂרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ, עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן-הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.״
הטיעון הולך כך: מאחר ומשרות המבשרים, הרועים והמורים אינן מוגבלות למאה הראשונה, אז גם משרות השליחים והנביאים חייבות להיות משרות נורמטיביות של ההנהגה הקהילתית כיום. תמיכה נוספת בטענה הזו היא השימוש במילה "עד" בפס' 13. מאחר וחמש המשרות מיועדות להכשיר את הקדושים עד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה, ועוד לא הגענו לאחדות האמונה, המשרות הללו עדיין בפעולה כיום עד שזה יקרה. מספר מחסידי תנועת השליחים אף לוקחים צעד קיצוני יותר וקוראים את ספר מעשי השליחים כספר נבואי, כלומר שהאירועים בספר אמורים לחזור על עצמם באחרית הימים. הם טוענים שאלוהים חייב להקים מחדש שליחים ונביאים יהודים משיחיים בירושלים כתנאי לשיבתו של המשיח. מאחר והקהילה הראשונה הונהגה על ידי שליחים יהודים משיחיים כפי שמתואר בספר מעשי השליחים, כך גם הקהילה באחרית הימים חייבת להיות מונהגת על ידי שליחים יהודים משיחיים שיביאו סדר לגוף המשיח לפני ביאתו של ישוע. עקב כמות השאלות שאנו מקבלים בנוגע לתנועת השליחים העכשווית, החלטנו לכתוב מאמר שחוקר ומבהיר את העמדה של כתבי הקודש בעניין.
השליחים של המשיח
המילה "שליח" מופיעה 79 פעמים בברית החדשה, מרבית ההופעות של המילה הזו הן בספר לוקס, מעשי השליחים והאיגרות לקורינתים. המילה "שליח" ביוונית היא apostolos והיא מגיעה מהפועל היווני apostellō שמשמעותו "לשלוח" (מתי יג 41).
המילה "שליח" בברית החדשה מתייחסת לעתים תכופות, אומנם לא באופן בלעדי, לאנשים שנבחרו באופן ייחודי על ידי האדון, כלומר, שנים העשר (מתי י 2; מעשי השליחים א 24-26), שאול (רומים א 1; הראשונה לקורינתיים א 1; השנייה לקורינתיים א 1; גלטיים א 1; אפסים א 1; קולוסיים א 1; הראשונה לטימותיאוס א 1; השנייה לטימותיאוס א 1; טיטוס א 1) ואולי בר נבא (מעשי השליחים יד 4, 14; הראשונה לקורינתיים ט 5-6).[2]
הברית החדשה מבהירה שרק מי שהיה עד לאירועי המפתח המוזכרים בבשורות, מזמן טבילתו של ישוע ועד עלייתו לשמיים, עם דגש מיוחד על תחייתו, עומד בקריטריון כשליח במובן הזה. הדרישה לעמידה בקריטריון הזה מודגשת במעשי השליחים א 21-22 (ראו גם, הראשונה לקורינתיים ט 1; טו 7-8):
21 עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁאֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִלְווּ אֵלֵינוּ בְּכָל הָעֵת אֲשֶׁר הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בָּא וְיָצָא בְּתוֹכֵנוּ, 22 הָחֵל מִטְּבִילַת יוֹחָנָן עַד יוֹם הִנָּשְׂאוֹ מֵאִתָּנוּ, יִהְיֶה עֵד אִתָּנוּ עַל תְּחִיָּתוֹ."
יותר מזה, שאול מבהיר שבזכות חסדו של אלוהים, הוא קיבל את הכבוד להיות השליח האחרון והנחות מהשליחים.
6 אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים.7 אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. 8 אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי, אֲנִי, הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר כְּנֵפֶל אֲנִי; 9 שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. (הראשונה לקורינתיים טו 6-9)
למרות העובדה הברורה שהיו עוד אנשים שהיו עדים לרבים מהאירועים המוזכרים בברית החדשה (לדוגמה יוסף; מעשי השליחים א 23), ישוע בחר באופן ספציפי את הקבוצה הייחודית הזו של שליחים כדי שהם יהיו העדים המוסמכים והמייצגים שלו (מעשי השליחים א 8, 22; ב 32; ג 15; ד 33; ה 32; י 39, 41; יג 31; ראו גם כב 15, 18; כג 11; כו 16, 22). ביוחנן יד 26, ישוע מבטיח כך: אֲבָל הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָאָב יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי, הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם.
ישוע שלח את רוח הקודש באופן ייחודי ומכוון לקבוצת האנשים הזו כדי להזכיר להם את כל מה שהוא לימד כך שהם יוכלו לתעד באופן מדויק את מעשיו ותורתו לדורות הבאים, למאמינים שלא היו עדים לחייו. קורות חייו של ישוע שנכתב על ידי השליחים (מת, יוחנן) ואלו שהיו מקושרים אליהם (מרקוס עם פטרוס, לוקס עם שאול) הם הכתבים המהימנים היחידים שנכתבו על ישוע.
נאמר לנו גם באיגרת אל האפסים שהשליחים האלה, במיוחד שאול, קיבלו התגלות מיוחדת וסמכותית מאת אלוהים לגבי המעמד המיוחד של הגויים בגוף המשיח (אפסים ג 1-6; מעשי השליחים י 28). מהסיבה הזו, פטרוס מתייחס לאיגרותיו של שאול כדבר אלוהים (השנייה לפטרוס ג 16),משום שהוא קיבל התגלות מאלוהים כשליח סמכותי למרות המעמד הייחודי שלו לעומת השליחים האחרים. המשימה הייחודית של השליחים של המאה הראשונה הייתה לשמר את דבריו ומעשיו של ישוע. אספקת התגלות סמכותית עבור גוף המשיח הייתה קשורה, ומוגבלת, למשרות השליחים והנביאים האלה של המאה הראשונה. העדים הנבחרים הללו של ישוע, ״עמודים״, יסודות, עבור הקהילה, ודרך האנשים הללו בשיתוף פעולה עם קבוצת נביאים נבחרת, אלוהים סיפק לכל תלמידי ישוע התגלות סמכותית (דבר אלוהים) (אפסים ב 20; ג 5; מעשי השליחים ב 42), אוסף של כתבים להם אנו קוראים כיום "הברית החדשה".
אנו גם רואים במעשי השליחים שאלוהים אפשר לשליחים לאמת את דבר הכרזתם אודות ישוע דרך אותות ומופתים מיוחדים (אל העברים ב 4; השנייה לקורינתיים יב 12). למשל, פטרוס נקרא על ידי תלמיד אחד של ישוע ללכת ליפו ולהתפלל עבור טביתא לאחר מותה (מעשי השליחים ט 36-42), מהסיבה הברורה שהשליחים ניחנו במתנה ייחודית להקים מתים לתחייה; ולכן התלמידים האחרים ביפו קראו בדחיפות לפטרוס לבצע נס שהם עצמם לא היו יכולים לבצע (ראו גם מעשי השליחים כ 9-10).
הייחודיות של משרת השליחים היא ברורה מעצם העובדה ששנים עשר יסודות החומה של ירושלים החדשה נקראים על שמם של שנים עשר השליחים (התגלות כא 14). בנוסף לכך, במספר מקומות בהם שאול מזכיר מאמינים אחרים בתחילת איגרותיו, הוא תמיד מזדהה כשליח, בניגוד לאנשים אחרים שהוא מזכיר. לדוגמה, שאול מזדהה כשליח אך מתייחס לסוסתניס ולטימותיאוס כאל "אחים" (הראשונה אל הקורינתיים א 1; השנייה לקורינתיים א 1).
לאור הייחודיות של משרת השליחים, כעדי ראייה סמכותיים לחייו של ישוע, נוכל להתייחס לקבוצה המיוחדת הזו כאל "השליחים" (שליחי המשיח). מאחר והאנשים הללו היו השליחים הסמכותיים, כל מאמין בישוע ללא יוצא מן הכלל חייב להגדיר את אמונתו וחייו לפי הסמכות הייחודית הזו. (הראשונה לקורינתיים יא 2, 23; טו 3).
שליחי הקהילות
כפי שנפוץ בכל שפה, למילים הרבה פעמים יש יותר ממשמעות אחת. יש להן טווח רחב של משמעויות. המילה "שליח" איננה יוצאת מן הכלל הזה. בברית החדשה, יש את השליחים (שליחי המשיח), ויש גם שליחים (שליחי קהילות). שליחים מהסוג השני (שליחי קהילות) פעלו כנציגים, שגרירים שנשלחו. למשל, באיגרת אל הפיליפיים, שאול קורא לאפפרודיטוס "שְׁלִיחֲכֶם" (פיליפיים ב 25). ההקשר הרחב מבהיר שהקהילה בפיליפי שלחה את אפפרודיטוס לבקר את שאול בכלא כדי לשרת את צרכיו (אל הפיליפיים ב 30). אפפרודיטוס לא היה "השליח" (השליח של המשיח), בעל סמכות לייצג את המשיח ולדבר בשמו אל כל הגוף המשיחי. אלא, שהוא היה שליח, נציג שנשלח על ידי הקהילה בפיליפי כדי לשרת את שאול. במקום אחר, שאול קורא לטיטוס כאחד משְׁלִיחֵי הַקְּהִלּוֹת (השנייה לקורינתיים ח 23). זה ברור ששאול לא מתייחס כאן לשליחי המשיח, כלומר, לשליחים הסמכותיים שמייצגים את המשיח. הרי טיטוס, לא היה עד לתחייתו של ישוע.
בנוסף לכך, שאול מזהה את טיטוס כיווני שלא נימול באל הגלטים ב' פסוק 3. אך הבעיה היא שכל השליחים של המשיח (השליחים הסמכותיים), היו יהודים (השנייה לקורינתיים יא 22). האנשים האלה נשלחו מהקהילה, ולכן הם היו שליחי הקהילות, אך הם לא היו השליחים של המשיח. טיטוס ללא ספק היה איש חשוב בקהילה הקדומה. באיגרת אל טיטוס, שאול מזהה אותו כ"בְּנִי הָאֲמִתִּי" (טיטוס א 4). שאול עזב את טיטוס בכרתים כדי להתעסק במספר נושאים בקהילות בכרתים ולמנות זקנים (לא שליחים) בכל עיר (טיטוס א 5; ראו גם השנייה לקורינתיים יב 18). טיטוס פעל בבירור תחת סמכותו של שאול, ונשלח על ידו כשליחו של שאול (שגריר) כדי להשתית סדר בכל מיני קהילות. טיטוס לא היה "השליח", והסמכות שלו בכרתים הייתה מקושרת באופן ישיר ובלעדי למנדט של שאול למנות זקנים בקהילות.
שימושים חריגים של המילה "שליח"
שני שימושים במילה "שליח" דורשים תשומת לב מיוחדת. המקרה הראשון נמצא במעשי השליחים יד 4, 14: 4 אָז הִתְפַּלְּגוּ תּוֹשָׁבֵי הָעִיר; אֵלֶּה אַחֲרֵי קְבוּצַת הַיְּהוּדִים וְאֵלֶּה אַחֲרֵי הַשְּׁלִיחִים….14 כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ זֹאת שָׁאוּל וּבַר-נַבָּא הַשְּׁלִיחִים, קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם. הֵם רָצוּ אֶל תּוֹךְ הֶהָמוֹן…מה שמיוחד בפסוקים הללו הוא שלוקס תמיד משתמש במילה "שליח" במעשי השליחים ביחס לשנים עשר השליחים בלבד, ואילו מעשי השליחים יד 4, 14 הוא מקרה יוצא דופן. ההתייחסות הזו היא אפילו יותר מפתיע כשאנו לוקחים בחשבון את האופן שבו לוקס, במעשי השליחים מגביל את הקריטריונים ואת המספר של השליחים בפרק הראשון של ספרו (מעשי השליחים א 15-26). למרות שהזיהוי של שאול כשליח לא מפתיעה מחוץ לספר מעשי השליחים, ההכרה בבר נבא כשליח יחד עם שאול מאוד מפתיעה.
בנוסף לכך, בראשונה לקורינתיים ט 1-6 שאול מגן על זכותו להיקרא שליח, וכמו במעשי השליחים יד, בר נבא גם כן מזוהה כאחד שלוקח חלק בזכויות כשליח, מה שמצביע על כך שבר נבא, כמו שאול, הוא גם כן שליח. לכן העובדה ששאול ובר נבא נכללים כשליחים במעשי השליחים ובראשונה אל הקורינתים ט דורשת הסבר. מדוע לוקס קורא לשאול ולבר נבא שליחים במעשי השליחים יד אחרי שהוא כבר זיהה את השליחים והגביל את מספרם לשנים עשר?[3] התשובה לשאלה זו מצויה במטרות התאולוגיות של לוקס בכתיבת ספר מעשי השליחים. הכללת הגויים בקהילה הקדומה הציתה וויכוח תאולוגי קשה בין המאמינים היהודים, והראיות לכך ברורות מועידת ירושלים במעשי השליחים טו. השאלות האלה לא רק עירבו את הלגיטימציה של הכרזת המסר לגויים (הגויים לא היו חייבים לימול כדי להתווסף לגוף המשיח), אלא גם את הלגיטימציה של השליחים, במיוחד שאול.
ספר מעשי השליחים, הוא למעשה בין היתר, הגנתו של לוקס על המסר ועל השליחים של הבשורה עבור הגויים, ולוקס מציג את ההגנה שלו בשני חלקי מבנה במעשי השליחים. בחלק הראשון של מעשי השליחים, פטרוס הוא הדמות העיקרית (פרק א-יא), ואילו שאול הוא הדמות העיקרית בחלק השני של הספר (מעשי השליחים יב-כח). זה ברור שההתגלות לגבי הכללת הגויים בבשורה נמצאת באופן אסטרטגי בחלק הראשון של מעשי השליחים, ובאופן ספציפי מקושרת לפטרוס השליח, אחד מהשנים עשר (מעשי השליחים י). המיקום של ההתגלות הזו בחלק הראשון של הספר אמור להראות שהשליחות והמסר של שאול ובר נבא לגויים לא היוו כדת חדשה. אלא, שזה היה מבוסס על סמכותם השליחותית של השנים עשר, כלומר, פטרוס. לוקס ממשיך להגן על פעולתו של אלוהים בקרב הגוים על ידי כך שהוא מזהה את שאול ובר נבא כשליחים עם מסר שליחותי במסע השליחותי הראשון שלהם (מעשי השליחים יד:4, 14). בספר שבו המשרה השליחותית כבר הוגדרה והוגבלה (מעשי השליחים א), מטרת השימוש של לוקס בכינוי הזה עבור שאול ובר נבא היא למשיכת תשומת לב. השליחות לגויים לא מקושרת רק לשליחות של פטרוס, אלא גם מבוססת על השליחות הייחודית של שאול ובר נבא[4]. ספר מעשי השליחים מראה שלא רק שאלוהים מינה שליחים עבור היהודים אלא הוא גם מינה עבור הגויים. ההשקפה הזו אודות השליחות של שאול ובר נבא אל הגויים במעשי השליחים מאוששת בגלטים ב:1-9, שם שאול כותב:
1 אַחֲרֵי אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלִיתִי שׁוּב לִירוּשָׁלַיִם יַחַד עִם בַּר-נַבָּא, וְגַם אֶת טִיטוֹס לָקַחְתִּי אִתִּי. 2 עָלִיתִי לְשָׁם עַל-פִּי הִתְגַּלּוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי, וְהִצַּגְתִּי לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאֲנִי מְבַשֵּׂר בַּגּוֹיִים; הִצַּגְתִּיהָ לִפְנֵי הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם בִּפְגִישָׁה מְיֻחֶדֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ אֲשֶׁר רַצְתִּי וְעוֹדֶנִּי רָץ. 3 אֲפִלּוּ טִיטוֹס שֶׁהָיָה אִתִּי, עַל אַף הֱיוֹתוֹ יְוָנִי, לֹא הֻכְרַח לְהִמּוֹל 4 בִּגְלַל אוֹתָם אֲחֵי שֶׁקֶר שֶׁהִסְתַּנְּנוּ בַּחֲשַׁאי כְּדֵי לִבְלֹשׁ אַחַר הַחֵרוּת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; כָּל כַּוָּנָתָם הָיְתָה לְשַׁעְבֵּד אוֹתָנוּ, 5 אַךְ לֹא נִכְנַעְנוּ לָהֶם אַף לְרֶגַע, וְזֹאת לְמַעַן תַּעֲמֹד בְּקִרְבְּכֶם אֱמֶת הַבְּשׂוֹרָה. 6 בְּרַם הָאֲנָשִׁים הַנֶּחְשָׁבִים לַחֲשׁוּבִים — בְּעֵינַי לֹא קוֹבֵעַ מֶה הָיָה מַעֲמָדָם אָז, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא פְּנֵי אִישׁ לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר. 7 אַדְּרַבָּא, הֵם הִכִּירוּ שֶׁבְּיָדִי הֻפְקְדָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לָעֲרֵלִים כְּשֵׁם שֶׁבִּידֵי פֶּטְרוֹס הֻפְקְדָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לְנִּמּוֹלִים. 8 הֲרֵי מִי שֶׁעוֹרֵר אֶת פֶּטְרוֹס לִשְׁלִיחוּת אֶל הַנִּמּוֹלִים עוֹרֵר גַּם אוֹתִי אֶל הַגּוֹיִים. 9 וְכַאֲשֶׁר יַעֲקֹב, כֵּיפָא וְיוֹחָנָן, הַנֶּחְשָׁבִים לְעַמּוּדֵי תָּוֶךְ, הִכִּירוּ בַּחֶסֶד שֶׁנִּתָּן לִי, הֵם הוֹשִׁיטוּ לִי וּלְבַר-נַבָּא אֶת יַד יְמִינָם לְאוֹת שִׁתּוּף — שֶׁאָנוּ נֵלֵךְ לַגּוֹיִים וְהֵם לַנִּמּוֹלִים.
זה ברור ששאול היה דמות שנויה במחלוקת, כפי שניתן לראות לאורך ספר מעשי השליחים. לכן, החלק השני של מעשי השליחים בעצם מתמקד על הצגת השליחות הייחודית של שאול לגויים. ניתן לראות זאת במספר דרכים. ראשית, השירות של שאול בחלק השני של הספר הנו מקביל באופן אסטרטגי לשירות של פטרוס בחלק הראשון של הספר. מספר דוגמאות עשויות להועיל.
- הדרשה הראשונה של שאול לגויים במעשי השליחים יג 16-41 היא כמעט זהה לדרשה של פטרוס ליהודים במעשי השליחים ב 14-41, שניהם הסתמכו על אותם פסוקי מפתח מהתנ"ך.
- ריפוי הפִּסֵּחַ מלידה על ידי שאול ובר נבא (מעשי השליחים יד 8-18) מאוד מזכיר את ריפוי הפסח מלידה על ידי פטרוס ויוחנן (מעשי השליחים ג 1-26).
- הרבה אנשים נרפאו רק ממגע במטפחות וסינרים אשר שאול השתמש בהם (מעשי השליחים יט 11-12), כפי שאנשים רבים נרפאו רק מלעמוד בצל של פטרוס (מעשי השליחים ה 14-15).
- שאול הקים מישהו מן המתים (מעשי השליחים כ 10-11), כפי שפטרוס הקים מישהו מן המתים (מעשי השליחים ט 36-43).
- שאול וסילס שוחררו מן הכלא באופן על טבעי בלילה (מעשי השליחים טז 25-32) כפי שקרה גם לשליחים אחרים (מעשי השליחים ה 18-21).
- אנשים קיבלו את רוח הקודש מסמיכת ידיו של שאול (מעשי השליחים יט 6) כפי שקיבלו אחרים מסמיכת ידיהם של פטרוס ויוחנן (מעשי השליחים ח 14-17).
יש הרבה הקבלות בין החלק הראשון של הספר לחלק השני, אך אלו מספיקות כדי להראות שלוקס לא רק שהגן על המסר של שאול ובר נבא עבור הגויים, אלא הוא גם הגן על הלגיטימציה השליחותית של שאול.
ההגנה של לוקס על השליחות של שאול יכולה להיראות מהעובדה ששאול מגן על עצמו באופן תמידי בחלקים האחרונים והכי גדולים של ספר מעשי השליחים. המילה היוונית "הגנה" (apologeomai) נמצאת 6 פעמים בספר מעשי השליחים, וכולן מופיעות בחלקים האחרונים של מעשי השליחים, וכולן מתארות את ההגנה של שאול על המסר שלו ועל עצמו לפני קהל של מאמינים ולא מאמינים (מעשי השליחים יט:33; כד:10; כו:1-2, 24). בנוסף לכך סיפור עדותו האישית של שאול בו הוא ראה את ישוע, מסופר שלוש פעמים בזמנים שונים במעשי השליחים (מעשי השליחים ט:1-9; כב:6-11; כו: 9-18). מאיזו סיבה לוקס יכלול את העדות האישית של שאול לתקומתו של ישוע אם לא כדי לאמת את השליחות הייחודית שלו לגויים?
השליחות של שאול ובר נבא אותגרה ככל הנראה על ידי חברים ואויבים כאחד, בפרט, בגלל הנסיבות הייחודיות האלה לוקס היה חייב לכתוב דבר הגנה, כלומר, את ספר מעשי השליחים! ניתן גם לטעון שללא הגנת ספר מעשי השליחים על השליחות של שאול, לא היינו יכולים לקרוא את כתביו של שאול כדבר אלוהים. מהסיבה הזאת, חסידי תנועת חמש המשרות לא יכולים להצביע על השליחות הייחודית של שאול ובר נבא כהוכחה לכך שקיימים כיום שליחים. שאול מבהיר זאת בראשונה לקורינתים ט:1, שם הוא מגן על הזכויות השליחותיות של בר נבא, שהשליחות שלהם מסתמכת על כך שהם היו עדים לתחייתו של ישוע, ויותר מזה ששאול הוא האחרון והפחות מבין השליחים (הראשונה לקורינתים טו:8-9).
אזכור נוסף של המילה "שליח" דורש תשומת לב. ברומים טז:7 כתוב: דִּרְשׁוּ בִּשְׁלוֹם אַנְדְּרוֹנִיקוֹס וְיוּנְיָס, בְּנֵי-עַמִּי שֶׁהָיוּ אִתִּי בַּמַּאֲסָר; נִכְבָּדִים הֵם בְּקֶרֶב הַשְּׁלִיחִים וְגַם הָיוּ בַּמָּשִׁיחַ לְפָנַי. בעוד העובדה שרבים משתמשים בפסוק הזה כתמיכה בהמשכיותה של משרת השליחים מעבר לשניים עשר ושאול (ואף מצדיקים את קיומן של שליחות נשיות), התרגום הסביר של הביטוי היווני "בקרב" הוא "מכובדים הם בעיני השליחים". תרגום זה הוא הסביר ביותר משום שזה מאוד מוזר ששאול יקרא לשני אנשים מהקהילה ברומא "שליחים מכובדים" בעודם לא מוזכרים בשום מקום אחר בברית החדשה.
שליחי שקר
בנוסף לשליחים ("השליחים" של המשיח) ולשליחי הקהילות, הברית החדשה מתייחסת גם לשליחי שקר (השנייה לקורינתים יא:5, 13; יב:11, התגלות ב:2). בשנייה לקורינתים יא, שאול מבהיר שהיו אנשים שהתחזו לשליחי המשיח (פס' 13). האנשים הללו הכריזו על בשורה שונה (השנייה לקורינתים יא:4). האנשים האלה היו מוכשרים בדיבור (השנייה לקורינתים יא:6), הם היו יהודים (פס' 22), והם טענו שהם היו משרתי המשיח (פס' 23), וסביר מאוד שהם טענו שהיו להם חזיונות והתגלויות עבור הקהילה (השנייה לקורינתים יב:1). במסר של ישוע לקהילה באפסוס בספר התגלות, האדון מצווה על האפסים לבחון את אלו שטוענים שהם היו שליחים כשהם לא היו באמת כאלה (התגלות ב:2).
יש הטוענים שמשרת השליחים ממשיכה לפעול ולא מוגבלת לשנים עשר השליחים, שאול ובר נבא בגלל מספר ההתייחסויות האלה לשליחי שקר בשנייה לקורינתים ובהתגלות. כמובן שמדובר במסקנה מרחיקת לכת המבוססת על מספר היסקים שגויים. בהקשר ההיסטורי של השנייה לקורינתים, בזמן שלא היה בו אינטרנט, תמונות וכו', זה ברור ששרלטנים יכלו ללכת לכל מיני קהילות ולטעון שהם המייצגים הרשמיים של המשיח, השליחים של האדון ישוע (ספר מעשי השליחים ככל הנראה נכתב אחרי האיגרת השנייה של שאול לקורינתים). לכן שאול יכול לדבר על אותות השליח שהיו הכרחיים כדי לאמת מישהו הטוען להיות שולח. האזכור של שליחי השקר בהתגלות ב:2, בנוסף לכך, לא מתייחס בהכרח לאלה שטענו שהם "השליחים", השגרירים הסמכותיים של ישוע. אלא, אזכור זה יכל להתייחס לאלו שטענו שהם נשלחו על ידי כל מיני קהילות אך הם למעשה שיקרו. תמיכה בעמדת חמש המשרות חייבת לפתח בסיס המושתת על הכתובים ולא להתבסס על היסקים בלבד.
"מירוץ שליחים"
השליחים מעבירים את המקל לזקני הקהילות- לא לשליחים חדשים
למרות שעמדת חמש המשרות טוענת שמשרות השליחים והנביאים ממשיכות לתפקד היום, אחת הבעיות עמה מתמודדת עמדה זו היא המחסור בהתייחסויות בברית החדשה למאפיינים ולתהליך המינוי של שליחים חדשים- משהו שהיינו בהחלט מצפים, בהינתן הדגש ששמים חסידי תנועת חמש המשרות על החשיבות של המשרות האלה לבריאותה הרוחנית של הקהילה כיום.
במעשי השליחים יד:23, לדוגמה, אנו רואים ששאול ובר נבא ממנים זקנים, לא שליחים חדשים, שינהיגו מאמינים בקהילה. בטיטוס א:5, נאמר לנו ששאול עזב את טיטוס בכרתים כדי שימנה זקנים, לא שליחים חדשים, בכל עיר. אם עמדת חמש המשרות הייתה נכונה, היינו מצפים לראות בברית החדשה ששאול ממנה שליחים על כל קהילה בכל עיר. בדרך לירושלים, שאול שלח לזקני הקהילה של אפסוס לפגוש אותו במליטוס (מעשי השליחים :17). שאול מבהיר לזקנים האלה שצרה מחכה לו בירושלים ושהם לעולם לא יראו אותו פנים אל פנים יותר (מעשי השליחים כ:22-25). שאול מפציר בזקנים האלה לשמור על עצמם ועל קהילת האלוהים (מעשי השליחים כ:28) ממורי שקר שיבואו מבחוץ ומבפנים כדי לנסות להרוס את העדר (מעשי השליחים כ:29-30; התגלות ב:2).
אם הטענה אודות המשכיותה של חמש המשרות היא כל כך קריטית לבריאותה וחיוניותה של הקהילה כיום, היינו מצפים לראות ששאול יאסוף את השליחים של קהילת אפסוס ויעניק להם את האחריויות, מאחר והשליחים המודרניים הם לכאורה יותר סמכותיים מהזקנים ורועי הקהילות. לעומת זאת, זה ברור שעם פטירתם של השליחים (שליחי המשיח), הקהילות היו תחת סמכותם של הזקנים, ולא תחת סמכותם של שליחים חדשים. המסקנה הזו היא אף יותר הגיונית מאחר ואנו מוצאים רשימה של קריטריונים למינוי זקני קהילות בראשונה לטימותיאוס ג:1-7 וטיטוס א:5-9. אם עמדת התנועה של חמש המשרות הייתה נכונה, היינו מצפים למצוא רשימה של מאפיינים וקריטריונים לשליחים ונביאים חדשים גם כן.
ההקשר של אפסים ד
אנו קוראים באפסים ד:11-13,[5]
11 וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְּׂרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, 12 כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ, 13 עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן-הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.
כפי שציינו לעיל, מדובר על פסוק המפתח של אלו הטוענים לטובת המשכיותן של משרות השליחים והנביאים. מאחר ומשרות המבשרים, רועים ומורים ממשיכות לתפקד בגוף המשיח כיום, חסידי תנועת חמש המשרות טוענים שמשרות השליחים והנביאים אמורות לתפקד כיום גם כן. בנוסף לכך, מאחר והמשרות הללו פועלות "עד כי נגיע כולנו אל אחדות האמונה", ומאחר והקהילה עדיין לא הגיע אל אחדות האמונה, משרות השליחים והנביאים חייבות עדיין להיות פעילות כיום עד שנגיע למצב שכזה.
אומנם טיעון זה נראה חזק במבט ראשון, ההקשר הרחב של איגרת אל האפסים לא תומך בו. המילה "שליח" תמיד מופיעה יחד עם המילה "נביא" באיגרת אל האפסים (חוץ מהפתיח ששם שאול מברך את הקהילה- אל האפסים א:1). באפסים ב:20, שאול מזהה את השליחים והנביאים שאלוהים נתן כיסוד הקהילה, יחד עם ישוע כאבן הפינה. כפי שאבן הפינה הושמה כתשתית נצחית של הקהילה, באותו האופן, אף אחד לא צריך להוסיף יותר שום תשתית אחרת. השליחים והנביאים באיגרת אל האפסים הם היסודות, הם התשתית.
באפסים ג:5, שאול אומר לנו שהשליחים והנביאים קיבלו התגלות מרוח הקודש למען גוף המשיח, ובמיוחד בהקשר של אל האפסים, הם קיבלו התגלות לגבי המעמד של הגויים בקהילת המשיח. ההתייחסות הזו מזכירה לנו את ההתגלות של אלוהים לפטרוס לגבי הגויים במעשי השליחים י, וההחלטה של השליחים בנוגע לגויים במעשי השליחים טו. מי שטוען שאלוהים ממשיך להשתמש במשרות השליחים והנביאים כדי להנחות את הקהילה בגלל שיש עדיין מבשרים, רועים, ומורים, מותח את המשמעות של הכתוב, מתעלם מההקשר הרחב של אל איגרת האפסים ומהתפקיד היסוד, והסמכותי שהיה לשליחים והנביאים עבור הקהילה באפסוס- ועבור הקהילה כיום.
לכן, עלינו לומר שמשרת השליחים והנביאים ממשיכות לשחק תפקיד חיוני בהכשרת הקדושים למרות שהמשרה הוגבלה לתקופת המאה הראשונה. השליחים והנביאים של המאה הראשונה ממשיכים לדבר אל קהילת האלוהים כיסוד ייחודי וסמכותי של אמונתנו. המשרה שלהם חיה במה שאנו קוראים כיום "הברית החדשה" (ראו השנייה לפטרוס ג:2).
האם אנו מאמינים במשרות של אפסים ד:11? כן! האם אנו מאמינים שהמשרות הללו חיוניות לבריאותה הרוחני של גוף המשיח כיום? כן! אנו לא מאמינים, לעומת זאת, שיש כיום שליחים ונביאים מודרניים מאחר והברית החדשה מלמדת שאבן הפינה (ישוע) והיסוד (השליחים והנביאים) של גוף המשיח כבר הונחו. משרות היסוד הללו ממשיכות לתמוך בגוף המשיח עד היום
סיכום ומסקנות
במאמר זה, הצגנו את השקפותינו לגבי תנועת חמש המשרות. אנו לא מפקפקים ברצינות אמונתם, וגם לא מפקפקים בחלקם הלגיטימי בגוף המשיח. אנו מכירים בכך שמדובר בדיונים תוך ביתיים, בין אחים שמאמינים בישוע. במקביל, לרעיונות יש השלכות. ההשלכות של האמונה בשליחים ונביאים מודרניים הן טשטוש הגבולות של הסמכות וההתגלות של הכתובים, וזה יוצר סמכות "שליחותית" שמבוססת על גזלנות הכתובים. מאחר ואין שום אזכור לסוג השלישי או לקטגוריה השלישית הזו של שליחים בעלי סמכות על קהילות המונהגות על ידי זקנים בברית החדשה, אלו שטוענים שהם שליחים מודרניים חייבים לשאוב את כל העקרונות שלהם מהמקומות בכתובים שדנים על שליחי המשיח ("השליחים"). בעזרת יצירת "שליחים סוג ג", דהיינו שליחים שהם לא השליחים של המשיח (עדי הראייה הסמכותיים שלו), וגם לא שליחים שרק נשלחו על ידי קהילות (שגרירים), חסידי תנועת חמש המשרות מטשטשים את הגבולות של ההתגלות של אלוהים לגוף המשיח.
במאמר הזה ציינו את ההבדלים בין "השליחים", עדי ראייה לתחייתו של ישוע שנבחרו על ידו, לבין שליחי קהילות, נציגים ("מסיונרים") שנשלחים כדי לייצג את קהילותיהם. הסתכלנו במספר שימושים חריגים של המשיח "שליח" בברית החדשה (בר נבא, אדרוניקוס ויוניאס) וטענו שהשימושים החריגים האלה חייבים להיות מובנים בתוך הקשרם. במקרה של אדרוניקוס ויוניאס ברומים טז:7, טענו שהקטע הזה אמור להיות מתורגם כך: "מכובדים בעיני השליחים". במקרה של בר נבא במעשי השליחי יד, טענו שלוקס זיהה את שאול ובר נבא באופן אסטרטגי ומכוון כשליחים כדי להראות שניתנו לגויים, כמו ליהודים, שליחים בעלי סמכות מאלוהים.
טענו גם שהתייחסויות בברית החדשה לשליחי שקר לא מצדיקות את האמונה בקבוצה רחבה יותר של שליחים. אלא, שהנוכחות שלהם מצביעה על מצב היסטורי ייחודי שבו שרלטנים מסוימים טענו שהם היו העדים הסמכותיים של ישוע או שטענו שהם נשלחו על ידי כל מיני קהילות.
בנוסף לכך, ראינו את העדות של הברית החדשה שהשליחים העבירו את הסמכות על גוף המשיח לידי הזקנים. אנו לא מוצאים בשום מקום שהשליחים העבירו את הסמכות לידי סוג מסוים של שליחים חדשים.
בסוף, בחנו את אפסים ד בהקשר הרחב וטענו שהשליחים והנביאים שיחקו תפקיד יסודי, חד פעמי, חסר תחליף במאה הראשונה. כל ניסיון להצדיק את קיומם של שליחים מודרניים על בסיס הקטע של אפסים ד:11 נידון לכישלון משום שמדובר בהוצאת הפסוק מההקשר הספרותי המידי (אל האפסים), בנוסף לכך, זו הוצאה מההקשר מהלימוד של הברית החדשה אודות משרת השליחים באופן כללי. אנו מקווים שהמאמר שפך אור על הדיון החשוב הזה בגוף המשיח בארץ.
הערות:
[2] אנו נדבר על מראי המקום לגבי בר נבא כשליח באריכות בקטע של "שימושים חריגים של המילה "שליח."
[3] יש הטוענים שמתתיהו נבחר באופן שגוי במעשי השליחים א כשליח השנים עשר החלופי. הם טוענים ששאול נבחר על ידי אלוהים להיות השליח השנים עשר, ולכן שמו גם מופיע ביסודות של החומה בהתגלות כא 14 (ראו גם מתי יט 28). הם גם מסבירים שההתייחסויות לשאול ולבר נבא כשליחים במעשי השליחים יד חייבות להיות מובנות במובן לא רשמי, במובן של אנשים שנשלחו מהקהילה באנטיוכיה לבשר את הבשורה לגויים (מעשי השליחים יג 1-4). לפי דעתנו, עמדה זו לא מסבירה היטב מדוע לוקס השתמש במילה כה טעונה (שליח) במעשי השליחים בצורה לא רשמית. בנוסף לכך, עמדה זו כופה קריאה מאולצת על מעשי השליחים פרק א כבחירה שגויה במתתיהו בגלל ההתחייבות הקודמת שלה לקיומם של שנים עשר שליחים בלבד. אך אין שום דבר בהקשר המידי של מעשי השליחים א' שמצביע על כך שמתתיהו נבחר באופן שגוי. ההתייחסות לשנים עשר השליחים במעשי השליחים יט 28 ופרק כא 14 תואמת באופן ברור לשנים עשר השבטים, ולא שוללת את הבחירה של אלוהים בשליחים סמכותיים אחרים עבור הגויים.
[4] יש הטוענים שהשליחות של בר נבא נובעת מההזדהות שלו עם שאול, ואנו לא אמורים לחשוב עליו כ"השליח" (שליח מאת המשיח). בין אם בר נבא אמור להיחשב כשליח או השליח, השליחות של בר נבא לא אמורה להוות הצדקה לקיומם של שליחים בעלי סמכות הנהגתית כיום מכיוון ששאול מבהיר בראשונה אל הקורינתיים ט 1 שהזכויות של בר נבא כשליח מקושרות לעדות שלו לתקומתו של ישוע.
[5] המסקנות הפרשניות אליהן נגיע בקטע הזה אודות אפסים ד:11-13 הינן רלוונטיות גם עבור הראשונה אל הקורינתים יב:28.
