מאמר זה יציג פרשנות צמודת טקסט לפרק הראשון של ספר התורה. מטרת המאמר היא להראות כי בראשית א לא מדבר על שישה ימים שבהם אלוהים בורא את העולם, אלא שהוא מדבר על שישה ימים שבהם אלוהים מכין את גן עדן (ארץ כנען) עבור אדם וחווה. במידה ופרשנות זו היא אכן נכונה, היא פותרת את הוויכוח האינסופי והמתח המיותר שמתקיים בין הראיות המדעיות אודות גיל היקום לבין הפרשנות המילולית של בראשית א. פרשנות מילולית של בראשית א, כלל איננה מחייבת את ההבנה הגורסת כי היקום נברא לפני 6,000 שנים. שוב, הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי בראשית א כלל לא מתאר שישה ימים שבהם אלוהים בורא את העולם, אלא שהוא מתאר שישה ימים (ימי שמש) בהם אלוהים מכין את "הארץ המובטחת", גן העדן עבור אדם וחווה. פרשנות זו פותחה באופן שיטתי על ידי חוקר המקרא ג'ון סיילהאמר בספרו "בראשית משוחרר" (Genesis Unbound) והוגנה על ידי חוקר המקרא סת' פוסטל בספרו "אדם כישראל" (Adam as Israel).[1]
השמיים והארץ- כל היקום ומה שבתוכו
הפסוק הראשון של ספר התורה נפתח כך: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". כדי להבין את הפסוק עלינו לענות על מספר שאלות:
1. האם פסוק זה מתאר בריאה יש מאין?
2. מהו פשר הביטוי "בראשית"?
3. מהו פשר הביטוי "השמיים והארץ"?
בריאה יש מאין?
בפסוק זה השתמשו תיאולוגים לאורך ההיסטוריה לטובת העמדה הגורסת כי אלוהים ברא את כל המציאות משום דבר. יחד עם זאת, יש שהביעו התנגדות לשימוש בפסוק זה לטובת העמדה. רש"י לדוגמא, פירש את שני הפסוקים הראשונים של פרק א בתור משפטים טפלים שתלויים בפסוק השלישי. כלומר, רש"י הבין את הפסוקים כך:
"בראשית בריאת אלוהים את השמים, בזמן שהארץ היתה תהו ובהו ורוח אלוהים מרפחת על פני מים, אז אלוהים אמר: יהי אור! (פרפראזה)
במילים אחרות, מבחינת רש"י, פס' 1-2, מתארים את מה שהיה לפני הבריאה (זאת אומרת כי להבנתו של רש"י, הבריאה החלה רק בפסוק השלישי). אך קיימות לפחות שלוש בעיות פרשניות, עליהן מרחיב החוקר ויקטור המילטון בביאורו לספר בראשית:
ראשית, פרשנות זו הייתה עובדת אילו במקום הפועל הנטוי "ברא" היה מופיע שם פועל כמו בבראשית ב 4: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. בפסוק זה אכן ניתן לפרש את המשמעות כך: "ביום שבו אלוהים עשה ארץ ושמים". אך מבנה זה לא מופיע בבראשית א 1.
שנית, פרשנות זו מניחה כי השימוש ב- ה' הידוע הכרחי במילה "ראשית" על-מנת ליצור משפט עיקרי ולא טפל. טענה זו מופרכת על-ידי ישעיהו מו 10, שם נאמר: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא-נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל-חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה. ברור כי פסוק זה מדבר על כך שאלוהים נעלה מעל הזמן וכי פסוק זה לא מתייחס לזמן מסוים בתוך ההיסטוריה.
שלישית, קיימת תבנית חוזרת בפרק הראשון של ספר בראשית. תבנית זו מתאפיינת בפסוקיות קצרות. לעומת זאת, אם מפרשים את שני הפסוקים הראשונים בתור משפטים טפלים התלויים בפסוק השלישי, נוצר משפט ארוך שאינו תואם את התבנית הזו.
בראשית- זמן נקודתי או תקופת זמן?
בפרשנות נכונה של כתבי הקודש, חשוב לבחון את האופן שבו מילים משומשות. לאחר בחינת שימוש המילים בטקסט, ניתן לקבוע את הטווח הסמנטי שלהן. במילים אחרות, את טווח המשמעויות האפשריות של המילים. אם כן, באיזה אופן משומשת המילה "בראשית" בספר התנ"ך? ובכן, כאשר בוחנים את המילה "ראשית" ניתן להיווכח כי היא לעולם לא משומשת בכתבי הקודש כדי לציין נקודת זמן. אלא, שהיא תמיד משומשת כדי לציין פרק זמן, או תקופת זמן מתמשכת. למעשה, אין מגבלה זמנית כלשהי למונח "בראשית".[2]
לדוגמה, באיוב ח 7 מילה זו מתייחסת לתקופת החיים המוקדמת של איוב, דהיינו, לפני התקופה שהתאפיינה בצרות ובטרגדיה. בספר בראשית, המחבר משתמש במילה זו כדי לתאר את התקופה המוקדמת של מלכות נמרוד (בראשית י 10). כפי שחוקר המקרא סיילהאמר מסביר, כאשר התנ"ך מדבר על תקופת המלוכה של מלכים מסוימים, המילה ראשית מתייחסת לזמן ייחודי. התקופה הראשונה שבה מלך מסוים מלך בעת ההיא, לא נספרה בתור תקופת מלוכה רשמית. תקופת זמן מסוימת אפשרה למלך למלוך, מבלי שתקופה זו תיחשב בספירת זמן מלוכתו. לאחר התקופה ההיא (כמה זמן שהיא נמשכה) החלו לספור את שנות המלוכה שלו. אותה תקופת זמן בלתי מוגדרת לפני מלוכתו הרשמית של המלך, נקראה "ראשית מלוכתו".[3]
דוגמה נוספת נמצאת בירמיהו כח 1, שם "ראשית" מלכותו של צדקיהו כוללת אירועים שהתרחשו ארבע שנים לאחר הכתרתו. לכן, בראשית א 1 לא מדבר על בריאת היקום בנקודת זמן. אלא שפסוק זה אומר שאלוהים ברא את היקום ומה שבתוכו לאורך תקופה בלתי מוגדרת, הקודמת את תחילת ספירת ימי השמש (דהיינו לפני היום הראשון).[4] במילים אחרות, הימים של בראשית א באים אחרי תקופה בלתי מוגדרת ("בראשית"). אילו מחבר התורה היה רוצה להגיד שאלוהים ברא את היקום בנקודת זמן, הוא היה יכול להשתמש במילים כמו "תחילה" או "ראשונה".[5]
"את השמיים ואת הארץ"- את היקום וכל מה שבתוכו
לאחר שהבנו שהמילה הראשונה של ספר התורה מתארת תקופה בלתי מוגדרת, נותרה השאלה, מה בדיוק אלוהים ברא לאורך אותה תקופה? התשובה של התורה היא "את השמיים ואת הארץ". אך למה בדיוק מתייחס הביטוי?
שילוב המילים "שמיים" ו"ארץ" יוצר "מריזם". מריזם הוא שילוב של מילים מנוגדות היוצר הכללה מוחלטת. לדוגמה, כאשר דוד אומר, אַתָּ֣ה יָ֭דַעְתָּ שִׁבְתִּ֣י וְקוּמִ֑י… (תהלים קלט 2), הוא משתמש במילים מנוגדות ("שבתי וקומי") כדי להגיד שאלוהים יודע את כל מה שיש לדעת עליו. באותה המידה, כאשר מחבר ספר התורה כותב שלאורך התקופה הראשונה אלוהים ברא את "השמים ואת הארץ" הוא מתכוון לכך שבתקופה זו אלוהים ברא את היקום עצמו ואת כל מה שבתוכו (הכוכבים, הימים היבשות, הצמחים והחיות). גם במקומות אחרים בכתובים, הביטוי "שמיים וארץ" מתייחס לכל היקום ולגופים השמימיים שבתוכו, כולל הירח והכוכבים (יואל ד 15-16). יש לשים לב כי כאשר המילים "שמיים" ו"ארץ" מופיעות בנפרד, הן לא מתייחסות ליקום כולו (כמו לדוגמה בפסוק 2 עם המילה "הארץ").
אמנם פירוש זה לפסוק 1 נראה אטרקטיבי, אך הקריאה הפשוטה של שמות כ 10 (כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם) נראית לעין כתיאור של בריאת כל היקום בשישה ימים (ולא רק בפרק הזמן של "בראשית" בפסוק 1). כתגובה, סיילהאמר טוען שפסוק זה גם מתמקד בהכנת הארץ המובטחת, ולא בבריאת היקום. הוא טוען כי פסוק זה אינו מתכוון לכך שאלוהים ברא את היקום ("שמיים וארץ") בשישה ימים, אלא שאלוהים עשה את השמיים, הארץ, הים וכל אשר בהם בשישה ימים.
הוא אומר במילים אחרות, שהפסוק משמות אינו משתמש ב'מריזם' ("שמיים וארץ") כדי לתאר את בריאת היקום בשישה ימים, אלא שפסוק זה מספק את רשימת פעליו הייחודיים של אלוהים לאורך ששת הימים. הרשימה מתייחסת לפעליו של אלוהים מבראשית א 2-ב 4, ולא לבריאת היקום בבראשית א 1. סיילהאמר טוען שבבראשית א 2-ב 4 מתואר כי אלוהים עשה בדיוק את שלושת הדברים האלה. קודם, אלוהים עשה את הרקיע (א 6-8). לאחר מכן הוא גרם ליבשה להופיע (א 9-10) ובמקביל הוא גם עשה את הימים. כל אלו התרחשו לאורך שלושה ימים. לאורך שאר השבוע, אלוהים מילא את הרקיע, היבשה והימים בחיים. לכן, שמות כ 11 לא מדבר על בראשית א 1 (בריאת היקום), אלא על בראשית א 2-ב 4, הזמן שבו אלוהים "עשה" את השמיים, הארץ, הימים ואז מילא אותם. באותו האופן, התייחסויות מאוחרות יותר למאורעות הללו בחומש (כמו לדוגמה שמות לא 17) הן ככל הנראה צורות מקוצרות של הביטוי הזה. לכן, כמו שמות כ 11, הן לא מדברות על בראשית א 1, אלא על בראשית א 2- ב 4.
עולה השאלה, למה אלוהים היה צריך "לעשות" את השמיים, הארץ והימים לאורך שישה ימים אם הם כבר נבראו ב"בראשית" (בראשית א 1)? כדי לענות על שאלה זו עלינו להבדיל בין "ברא" ל"עשה". בבראשית א 1, נאמר שאלוהים "ברא" את היקום. בשמות כ 11, המחבר כותב כי אלוהים "עשה" את השמיים, היבשה והימים. זה ברור שכאשר אלוהים ברא את היקום, זה כלל את השמיים, היבשה והימים. ביום השני, כאשר אלוהים הבדיל בין המים אשר כיסו את הארץ, הוא לא ברא את השמיים ואת הקרקע. הם כבר היו קיימים. אלא שעשייה מתייחסת להכנה; אלוהים עבד על משהו שכבר היה קיים. במקומות אחרים מילה זו מתייחסת לגזירת ציפורניים (דברים כא 12), שטיפת רגליים (שמואל ב יט 25) וגילוח זקן (שמואל ב יט 24). מילה זו יכולה גם להתייחס לעשיית סדר. כאשר הארץ הייתה מכוסה במים, היא עוד לא הייתה מוכנה עבור האדם. אלוהים ציווה על המים לסגת מהארץ כך שתהיה יבשה שיכולה לאכלס בני אדם. במובן הזה, אלוהים "עשה" את היבשה והרקיע ביום השני.
רעיון מקביל לכך מופיע בסוף סיפורת המבול בבראשית ט. נאמר שם שאלוהים שם קשת בענן בשמיים כתזכורת להבטחתו לנוח (בראשית ט 13, 16). זה לא אומר שזו הייתה הפעם הראשונה שקשת בענן הופיע, ושהיא לעולם לא הופיעה לפני כן; אלא שהיא גם כן מהווה כחלק מהדברים שנבראו בבראשית א 1. המחבר אומר לנו בבראשית ט 13, שמאותה הנקודה, קשת בענן תשרת כתזכורת להבטחתו של אלוהים.[6]
היום הראשון (פס' 2-5)
בפסוק השני, מחבר ספר התורה משנה את זווית הראיה, וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
רבים מאתנו שמענו פעמים רבות כי הכוונה במילים הללו היא שבנקודת זמן כלשהי כדור הארץ ("הארץ") היה "מבולגן" ("תוהו ובוהו"). אך כפי שנראה כעת, המילה "הארץ" כלל לא מתייחסת לכל כדור הארץ, אלא לארץ המובטחת. בנוסף לכך, הביטוי "תוהו ובוהו" לא מתייחס לחוסר סדר, אלא שהוא מתייחס למקום לא מיושב (שומם).
"הארץ"=גן העדן=ארץ כנען
חוקר המקרא סיילהאמר מספק מספר סיבות מדוע המילה "הארץ" לא מתייחסת לכלל כדור הארץ, אלא לארץ המובטחת, דהיינו גן העדן. ראשית, הזיקה האינטרטקסטואלית[7] בין בראשית א לבין בראשית ב תומכת בהבנה מקומית של המילה "הארץ". במילים אחרות, הכנת ה"ארץ" בפרק א מקבילה להכנת גן העדן בפרק ב. חוקר המקרא פוסטל מצביע על ההקבלות הללו:
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ (א 1).
א'. אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (ב4).
ב והָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. (א 2).
ב'. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. (ב 5).[8]
שנית, בבראשית יא 1 נאמר שהארץ הכילה אך ורק שפה אחת. לאיזו ארץ המחבר מתכוון? בפסוק 2 נאמר, וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. מספר פסוקים מאוחר יותר (ובבראשית י 10) אנו לומדים שאותם האנשים שכנו בעיר בבל. במילים אחרות, בראשית יא 1-2 מתאר אנשים ששכנו ב"ארץ" ונעו קדמה (מזרחה) והתיישבו בארץ שנער. שם הם בנו את עיר בבל. מכאן, ניתן להסיק שהמחבר לא הבין את ה"ארץ" בבראשית יא 1 בתור העולם כולו. אלא שמילה זו מתייחסת לאזור הנמצא בחלק המערבי לבבל. סיילהאמר מציין גם את ההקבלות בין סיפור בבל לסיפור גירוש אדם וחווה. כפי שאנשי הארץ נעו מזרחה ומצאו את עצמם בבבל (יא 1-2), כך גם אדם וחווה גורשו מהארץ מזרחה (ג 24) וכן גם קין (ד 16). התיאורים הגיאוגרפיים המפורשים שבטקסט ממקמים את הארץ המובטחת במרכז ורואים בתנועת "קדמה" (לכיוון מזרח) בתור התרחקות מאלוהים, אל בבל. לכן, ניתן להסיק שהארץ בבראשית א 2 היא הארץ המובטחת.[9]
שלישית, כפי שפוסטל מסביר, קיימים שני נושאים עיקריים בחומש והם ברית סיני ומתן הארץ המובטחת לעם ישראל. ניתן לזהות את עניינו של המחבר בברית סיני כבר בפרק הראשון של בראשית, לדוגמה, המחבר מתייחס לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים (א 14) ולשבת (ב 1-3). ניתן לצפות גם כי נושאים מרכזיים אחרים, כמו מתן הארץ המובטחת, יופיעו בפרק הראשון. ואכן זה מה שניתן למצוא בפסוק 28 של פרק א (מנדט הבריאה). הקריאה של אלוהים לכבוש את הארץ מזכירה מאוד את אותה הקריאה עבור עם ישראל (במדברים לב 22, 29; יהושע יח 1).[10]
רביעית, מקומות מאוחרים יותר בספר התנ"ך מפרשים את "הארץ" כהתייחסות לארץ המובטחת. לדוגמה, אלוהים אמר לנביא ירמיהו, אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ, בְּכֹחִי הַגָּדוֹל, וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה; וּנְתַתִּיהָ, לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי (ירמיהו כז 5). כפי שהקטע אומר לאחר מכן, אלוהים עמד לתת את "הארץ" לנבוכדנצר, מלך בבל (כז 6). במילים אחרות, אלוהים עמד לתת את ארץ כנען למלך בבל. כפי שסיילהאמר מסביר, אף אחד לא מטיל ספק שהביטוי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ מתייחס לסיפורת הבריאה בבראשית א.[11]
דוגמה נוספת נמצאת בירמיהו ד. בפרק זה, הנביא מתאר את חורבן הארץ כהפך הגמור לסיפור הבריאה שנמצא בספר בראשית א: ״רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם׃ רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל־הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ׃ רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ׃ רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל־עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי יְהוָה מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ״ (ירמיהו ד 23-26). המחבר מרמז לבראשית א, עניין שניתן לקבוע בוודאות דרך השימוש שלו בביטויים זהים.
ניתוח זה מרחיב את הידע שלנו אודות הזהות של הארץ בבראשית א-ב כארץ כנען. כך שניתן להסיק שסיפור הבריאה מתאר את הכנת הארץ המובטחת ולא מתמקד בבריאת כדור הארץ כולו.
תוהו ובוהו= לא מיושבת
לאור העובדה שבראשית א מתאר את אלוהים מכין את הארץ המובטחת כמקום המשכן של האנושות, ניתן לצפות כי פסוק 2 יסב את תשומת ליבנו לכך שהארץ עוד לא מיועדת להתיישבות. לאחר שהמחבר תיאר את הארץ כלא מיושבת שאר הפרק יתאר את האופן שבו אלוהים מכין את הארץ עבור יציריו, במיוחד בני האדם. הוא מתאים את הארץ עבורם. לכן, משמעות הביטוי "תוהו ובוהו" כפי שניתן להסיק, היא "בלתי מיושבת". משמעות זו מופיעה בישעיהו מה 18, שם נאמר על אלוהים, יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְנָ֔ה לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ.
משמעות המילה "תוהו" בפסוק זה, עומדת בניגוד למילה "לשבת". זוהי גם משמעות המילה "תוהו" בדברים לב 10. שם, המילה "תוהו" מקבילה למילה "מדבר"- מקום שומם ולא מיושב. קטע זה מתאר את זמן ההמתנה של עם ישראל במדבר, לפני כניסתו לארץ כנען. גם הנביאים מתבססים על אותו הקטע (של בראשית א 2) כדי לתאר את התוכחה של אלוהים כלפי עם ישראל. כאשר עם ישראל היפנה את עורפו לאלוהים, הארץ הפכה ל"תוהו", ואנשיה נשלחו לגלות. כפי שראינו לעיל, ירמיהו אמר, ״רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם׃ רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל־הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ׃ רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ׃ רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל־עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי יְהוָה מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ״ (ירמיהו ד 23-26). הארץ מתוארת בקטע זה כפי שהיא הייתה במקור, דהיינו לפני שאלוהים הכין אותה בשישה ימים עבור בני האדם (בראשית א 2).
"ויהי אור"
בפסוק 3, אלוהים אומר, יְהִי אוֹר. פסוק זה לא מתאר את בריאת האור, בנוסף לכך, כפי שנראה בהמשך, הוא גם לא מתאר בריאת מקור אור עצמאי (נפרד מהשמש). כפי שראינו לעיל, הכול כבר נברא בפסוק הראשון, דהיינו, ב"בראשית" (פסוק 1), כולל האור. אלא שצריך לקחת בחשבון שהיום הראשון מתאר את היום הראשון שבו אלוהים החל להכין את הארץ המובטחת עבור האנושות. לכן, פסוק 3 לא מדבר על בריאת האור.
הוא בכלל לא מדבר על בריאה של משהו שלא היה קיים לפני כן. אלא שפסוק זה מתאר את הזריחה של היום הראשון במסגרת שבוע הכנת הארץ המובטחת. מדובר רק על הזריחה הראשונה של אותו שבוע. לכן, כאשר אלוהים מצווה "ויהי אור" הוא רק מצווה על האור להופיע, או יותר נכון, הוא מצווה על השמש "לזרוח". הביטוי "ויהי אור" משומש במקומות אחרים בכתבי הקודש כדי לתאר זריחה (שמות י 23; נחמיה ח 3; בראשית מד 3). שוב, זו לא הייתה הזריחה הראשונה בהיסטוריה של היקום. השמש כבר הייתה קיימת בבראשית א 1. אלא שהמחבר מדגיש בפסוק זה את העובדה שאלוהים הוא זה שהתחיל את שבוע ההכנה של הארץ המובטחת.
היום השני (פס' 6-8)
"המים אשר מעל הרקיע" מתייחסים ככל הנראה לעננים (משלי ח 28; תהלים עח 23). יש לשים לב שה"רקיע" הוא אותו המקום שבו ציפורים עפות על פי פסוק 20, עוֹף יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם. לכן, מילה זו מתייחסת למה שנראה לנו כ"שמיים". ביום השני אלוהים הביא עננים לשמיים (מעל גן העדן) כדי לספק גשמים לארץ המובטחת. הגשמים הללו הכינו את הארץ המובטחת ליצור צמחייה ביום השלישי.[12]
היום השלישי (פס' 9-13)
יש שתי פעולות נפרדות שהתבצעו על ידי אלוהים ביום השלישי: הכנת היבשה והימים, ומילוי היבשה בשיחים ועצי פרי. שתי הפעולות הללו נקראות "טוב" משום שהן מהוות יתרון עבור האנושות. מילוי הארץ המובטחת בשיחים ועצי פרי מקבילה למילוי גן העדן בפרק ב בעצי פרי למטרת אכילה. הקבלה זו מחזקת את הקשר שקיים בין שני הפרקים. אם שני הפרקים הללו מדברים על אותה פעולת הבריאה, אז מתאשרת הטענה לעיל כי "הארץ" מזוהה עם גן העדן. רבים מתעלמים מהעובדה שרק עצי פרי מוזכרים בבראשית א 9-11 ולא צמחים מסוג אחר.
בראשית א 30 אומר שצמחים אחרים ניתנו לבעלי החיים, אך לא נאמר במפורשות מתי הם נבראו. עולה השאלה, מתי נבראו אותם הצמחים שניתנו לבעלי החיים בפסוק 30? על פי הלוגיקה של בראשית א, עלינו להניח שאלוהים ברא אותם עבור בעליי החיים בפסוק הראשון יחד עם שאר הדברים. למעשה, מדובר ברמז נוסף שהפרק הראשון של ספר התורה לא מתמקד בבריאת היקום אלא בהכנת הארץ המובטחת. אלוהים לא היה צריך לברוא את כל סוגי העצים והצמחים ביום השלישי משום שהם כבר נבראו בפסוק 1, דהיינו, בפרק הזמן של "בראשית". רק עצי פרי נבראו בארץ (א 29) כדי לספק מזון לאדם וחווה שנבראו ביום השישי.
היום הרביעי
נהוג לחשוב שזהו היום שבו אלוהים ברא את השמש והירח בפרט ואת הכוכבים בכלל. אך זו טעות לחשוב שהכוכבים נבראו אחרי כדור הארץ. הכוכבים והשמש נבראו בפסוק 1 של בראשית:" בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כפי שראינו לעיל, הביטוי "את השמים ואת הארץ" מתייחס ליקום כולו, כולל כל מה שבתוכו. זה מצביע על כך שהגופים השמימיים-כדור הארץ השמש, הירח כוכבים והפלנטות האחרות נבראו ב"בראשית" (פסוק 1). הביטוי "השמיים והארץ" כולל בתוכו את הכוכבים גם כן (יואל ד 15-16).
אז מה קרה ביום הרביעי? עלינו לשים לב בזהירות לתחביר של בראשית א 14. כאשר משווים את התחביר של פסוק 14 לתחביר של פסוק לדוגמה, שני הפסוקים שונים מאוד במשמעותם. התחביר של פסוק 6 מצביע על כך שאלוהים יצר את הרקיע כאשר לפני כן לא היה את הרקיע, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ. בפסוק 14, לעומת זאת, התחביר שונה. בפסוק 14 אלוהים לא מצווה על בריאת שני המאורות, כאילו הם לא היו שם לפני. אלא שהמשמעות הנכונה של הכתוב היא, "ויאמר אלוהים, יהי מאורות (ש)ברקיע השמים להבדיל בין היום לבין הלילה".
במילים אחרות, הציווי של אלוהים מניח את קיומם של המאורות כבר מלכתחילה, וכתגובה לציווי שלו, המאורות מקבלים תפקיד, להבדיל בין היום לבין הלילה. ההבדל בין פסוק 6 לפסוק 14 הוא שבפסוק 6 הפועל "יהי" מופיע לבדו ואילו בפסוק 14, הוא מופיע יחד עם שם הפועל ("להבדיל"). עניין זה מצביע על כך שבראשית א 14 לא מתאר את בריאת השמש הירח ושאר הכוכבים. אלא הפסוק מניח כבר את קיומם ומתעד את מתן התפקידים שלהם על ידי אלוהים.
כפי שסיילהאמר מסביר, המבנה של פסוקים 15-16 גם כן מצביע על המסקנה הזו. הוא כותב: "המחבר מוסיף את הביטוי 'ויהי כן' לסוף של פסוק 15… הביטוי הזה מדגיש את הסוף של הדיווח של המחבר ואת תחילת הביאור שלו בפסוק 16. לכן, פסוק 16, הוא לא תיעוד של בריאת השמש, הירח והכוכבים ביום הרביעי. אלא, שמדובר בתגובה שמכוונת כלפי הקורא שמסיקה את החשיבות של מה שנאמר הרגע: 'לכן אלוהים (ולא מישהו אחר) עשה את המאורות ושם אותם בשמים'… המחבר מדגיש שאלוהים לבדו ברא את המאורות בשמיים, ולכן הכבוד לא אמור להינתן לאף אחד אחר אלא רק לאלוהים (נחמיה ט 6)."[13]
היום החמישי (20-23)
ביום החמישי אלוהים אכלס את הארץ המובטחת בכל מיני בעלי חיים. מעניין לשים לב כי ביום החמישי קיימת אותה כפילות שקיימת ביום הרביעי. פסוק 20, גורס כי אלוהים אמר ("ויאמר אלוהים") ואז בפסוק 21 הוא בורא ("ויברא אלוהים"). שוב, אם אלוהים ברא את הכול בפסוק 1, כולל את בעלי החיים, אז למה נאמר שאלוהים בורא עוד בעלי חיים ביום החמישי? זוהי אותה השאלה שעולה כאשר קוראים את אשר מתרחש ביום הרביעי.
התשובה זהה. זה ברור מבראשית א 1 שאלוהים ברא את השמש, הירח, הכוכבים ואת כל בעלי החיים שבכדור הארץ באותה התקופה של "בראשית". כפי שנראה בהמשך, בראשית א 21 אמור להיות מובן בתור תגובה שמתייחסת לפסוק 20. המטרה של התגובה היא להבהיר ולהזכיר לקרוא כי אלוהים הוא זה שברא את כל בעלי החיים ב"בראשית" (א 1). יש לשים לב להבחנה שקיימת בין מה שאלוהים עשה ביום החמישי (א 20) לבין התגובה של המחבר בפסוק הבא. שימו לב כי פסוק 20 לא מדבר על בריאה יש מאין. אלוהים מצווה על המים להתמלא בשרצים, והוא מצווה על השמיים להתמלא בעופות. במילים אחרות, הפסוק הזה מניח את קיומם של אותם בעלי חיים.
יש לשים לב גם כי אלוהים מצווה על העופות לעוף מעל הארץ. אלוהים לא בורא את העופות אלא שהוא ממלא את השמיים מעל הארץ המובטחת. באותה המידה, אלוהים מצווה על המים להתמלא בשרצים. אותם המים הם הימים שאלוהים יצר על הארץ המובטחת (א 10). במילים אחרות, אלוהים לא בורא יצורים חדשים, אלא שהוא ממלא את הארץ המובטחת בחיים בתור הכנה להופעתה של האנושות. אם זוהי ההבנה הנכונה של בראשית א 20, אז הפועל "ויברא" שמשומש בפסוק 21 מהווה כתגובה עבור הקורא. פסוק זה מזכיר עבור הקורא את החלק החשוב של הסיפורת-אלוהים הוא זה שברא את בעלי החיים. המחבר לא טוען כי אלוהים ברא את כל בעלי החיים ביום החמישי; אלא שהוא רק מדווח כי אלוהים הוא זה שברא את כל בעלי החיים וכי עתה הוא מצווה עליהם למלא את המים ושבארץ המובטחת ואת השמיים מעליה.[14]
היום השישי (24-31)
ביום השישי, אלוהים ברא את אדם וחווה. הטקסט מדגיש את ההבדל בין בריאת האדם לשאר הבריאה בארבע דרכים עיקריות:
ראשית, בפסוק 26, הבריאה של האדם מתוארת דרך " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" (כמו שאר הבריאה) אך בנוסף לכך מודגשת על ידי השימוש בגוף ראשון רבים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.
שנית, לאורך סיפורת הבריאה, כל בעל חיים נברא לפי מינו. אך התיאור של בריאת האדם שונה. האדם נברא בצלמו של אלוהים. כלומר, האדם בניגוד לבעלי החיים, שותף לדמותו של אלוהים.
שלישית, המחבר מדגיש שאלוהים ברא את בני האדם זכר ונקבה. הסיבה שזה חשוב היא כי המחבר לא טורח לציין את העובדה בתיאור בריאת שאר בעלי החיים.
רביעית, רק לבני האדם ניתנה הסמכות למלוך על הבריאה.[15]
היום השביעי (ב 1-ב 4)
היום השביעי הוא יום ייחודי. נאמר שאלוהים קידש אותו ובנוסף שביום זה הוא לא עשה כל מלאכה.
פרפראזה פרשנית לפרק א
כעת נסכם את כל האמור לעיל בפרפרזה של פרק א לאור הפירוש שהוצע:
א. לפני הרבה זמן אלוהים ברא את היקום. הוא ברא את השמש, הירח, הכוכבים וכל בעלי החיים שמאכלסים את כדור הארץ. הוא ברא זאת לא בנקודת זמן אחת אלא לאורך תקופה ממושכת וארוכה.
ב. לעומת זאת, העולם עוד לא היה מושלם. הוא עדיין לא ברא את בני האדם; והארץ שעליה הוא רצה להושיב אותם עוד לא הייתה מתאימה עבורם. לעומת זאת, הרוח של אלוהים ריחפה מעל המים שכיסו את הארץ.
ג. יום אחד אלוהים התחיל להכין את הארץ עבור בני האדם. ראשית, בזמן החושך הלילי, אלוהים דיבר, וקרא לשמש לזרוח. אחרי ציווי זה, אור היום נגה דרך החושך.
ד. אלוהים ראה כי הארץ הייתה בדרכה להפוך למקום טוב מאוד עבור האנושות.
ה. אלוהים קרא לאור השמש "יום", ולחושך הוא קרא לילה. אחרי שהשמש זרחה באותו הבוקר, דבר זה היראה את פועלו המיוחד של אלוהים שהחל באותו שבוע.
ו. ביום השני של אותו השבוע, אלוהים החל לדבר. ביום הזה הוא ציווה על הערפל לעלות מן המים כדי ליצור עננים מעל הארץ.
ז. בדרך זו, אלוהים מילא את השמיים בעננים.
ח. הוא גם קרא לאזור שבו נמצאים העננים, "הרקיע".
ט. ביום השלישי של אותו השבוע, אלוהים דיבר, וציווה על המים שעל היבשה להתאסף אל תוך אגמים, נהרות וזרמים כדי שתופיע קרקע יבשה עבור בני האדם.
י. כאשר זה התממש, הוא קרא לאזורים היבשים "ארץ" ולמקווי "ימים". אלוהים ראה כי הקרקע הייתה טובה כעת עבור בני האדם.
יא. באותו היום אלוהים דיבר שוב, וציווה על הארץ להוציא עצי פרי.
יב. הארץ צייתה והוציאה עצי פרי. אלוהים ראה כי גם זה היה טוב עבור בני האדם.
יג. אז נגמר היום השלישי.
יד. כפי שהוא עשה בשאר הימים, אלוהים דיבר ביום הרביעי וקבע כי הגופים השמימיים ישרתו את אלה שישכנו על הארץ. הם הצביעו על כוחו של אלוהים והם גם אמורים לסמן את הגעתם של חגי ישראל כאשר עמו ישרת את אלוהים בארץ המובטחת.
טו. המטרות המיוחד האלה ניתנו לגופים השמימיים בנוסף לפעילות הטבעית שלהם כמקורות אור.
טז. לכן אנו רואים כי לאלוהים הייתה תכלית כאשר הוא ברא לפני זמן רב את השמש הירח ואת הכוכבים.
יז. אלוהים גם שם אותם ברקיע כדי שיספקו את האור לאורך היום. יז. וחושך בלילה- ודבר זה היה טוב עבור בני האדם.
יח. ואז היום הרביעי נגמר.
יט. ביום החמישי, אלוהים דיבר שוב. הוא ציווה על הדגים ועל היצורים המימיים למלא את האגמים, הנהרות והזרמים בארץ, ועל הציפורים למלא את השמיים שמעל הארץ.
כ. ביום הזה אלוהים ברא יצורים ימיים ועופות כדי שישכנו בארץ.
כא. בנוסף לכך, אלוהים בירך אותם כדי שיתרבו בארץ ובשמיים.
כב. ואז נגמר היום החמישי.
כג. אלוהים דיבר שוב. בפעם הזו, הוא ציווה על הארץ להוציא סוגי בעלי חיים מסוימים: יצורים קטנים, יצורים מבויתים, וחיות פרא.
כד. אלוהים הוא זה שיצר את הסוגים הללו. והוא ראה שחיות אלו טובות עבור האדם.
כה. באותו היום, אלוהים דיבר שוב. הוא אמר "הבה נברא בני אדם. הבה נברא אותם בתור אישיויות כמונו. וניתן להם סמכות לשלוט על כל היצורים בארץ, אלו שבשמיים, במים וביבשה".
כז. ואז אלוהים ברא את בני האדם. הוא ברא אותם זכר ונקבה.
כח. ואז הוא דיבר שוב. בפעם הזו הוא בירך אותם והבטיח שיהיו להם ילדים בארץ שאותה הוא הכין עבורם.
כט. ואז, בפעם האחרונה, אלוהים דיבר שוב ואמר שהוא נתן לבני האדם את עצי הפרי.
ל. בנוסף לכך, הוא אמר שבעלי החיים יוכלו לאכול צמחים אחרים שיצמחו בארץ.
לא. לבסוף, אלוהים ראה שכל מה שהוא עשה בארץ היה טוב עבור בני האדם.[16]
הערות:
[1] .Postell, Adam as Israel, 82-95
[2] לכן, מילה זו יכולה להתייחס למיליוני ואף מיליארדי שנים.
[3] .Sailhamer, ibid, chapter 3
[4] .Sailhamer, ibid
[5] רש"י טוען את אותו הדבר: מקראות גדולות, בראשית, ד.
[6] .Sailhamer, ibid, chapter 9
[7] מדובר בהתייחסות מכוונת של המחבר של הטקסט, לטקסט אחר המוכר לקוראים.
[8] .Postell, Adam as Israel, 88
[9] .Sailhamer, Ibid, 51-52
[10] .Postell, ibid, 89
[11] .Sailhamer, ibid, chapter 4
[12] .Sailhamer, The Pentateuch as Narrative, 89-90
[13] .Sailhamer, Genesis (The Expositor's Bible Commentary), Kindle Locations 2696-2697
[14] .Sailhamer, Genesis Unbound, Chapter 14
[15] .Ibid, chapter 15
[16] .Ibid, chapter 9
