מבוא
כשיעקב כתב "הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא", או "בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ." לא היה לו מושג על כמות הספרים והפרשנויות שייכתבו במשך ההיסטוריה, שינסו ליישב את מילותיו עם מילותיו של שאול. הפרק אף גרם למרטין לותר לקרוא לאיגרת של יעקב "איגרת קש"1. למה התכוון יעקב כשכתב את הקטע המפורסם על היחס בין אמונה למעשים? למה יעקב שואל אם אמונה בלי מעשים יכולה להושיע? מה זה "אמונה" בכלל באיגרת יעקב? מהי משמעות המילה "מתה"? האם הכוונה לאמונה מזוייפת? למה הכוונה שגם השדים מאמינים ורועדים? על כל השאלות האלה נשתדל לענות במאמר.
קהל היעד
חשוב קודם לקבוע מי הוא קהל היעד. מהפסוקים של א 18, ב 1 וב 12-13, ניתן להבין שיעקב כותב אל מאמינים2. לכן, מטרתו של יעקב היא לא לבחון את אמיתות הישועה של הקוראים. אלא, הוא מניח את ישועתם, ומבקש מהם להוסיף מעשים כדי שאמונתם לא תהיה "מתה", כדי שהיא תוכל להושיע אותם (פס' 14). אבל רגע, אם הם כבר נושעים, למה הוא מזהיר אותם מפני אמונה מתה שלא מסוגלת להושיע? בשביל זה צריך להבין קודם איך המחבר משתמש במילה "אמונה" ובמילה "ישועה" באיגרת שלו ובהקשר המיידי של הקטע. רק כך ניתן לקבוע את משמעות המילה- אופן השימוש הכללי באיגרת, והשימוש בהקשר המיידי.
מהי "אמונה" באיגרת יעקב?
סקירה זריזה של השימוש במילה "אמונה" לאורך איגרת יעקב מראה שמילה זו לא מתייחסת לאמונה הראשונית שדרכה בני אדם מקבלים ישועה נצחית, אלא היא מתייחסת להליכה מתמדת, לתהליך ההתקדשות או לחיי אמונה (א 2-4; א 6; ב 1; ב 5; ה 15). האם הכתובים מדברים לעתים על אמונה מהסוג הזה ולא כעל האירוע הראשוני שהושיע מההרשעה הנצחית? וודאי. לדוגמה:
לָכֵן כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתֶם (באמונה) אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הָאָדוֹן, כֵּן הִתְהַלְּכוּ בּוֹ (קולוסים ב 6)
שֶׁכֵּן עַל-פִּי אֱמוּנָה אֲנַחְנוּ מִתְהַלְּכִים וְלֹא עַל-פִּי מַרְאֵה עֵינַיִם (השנייה לקורינתים ה 8)
הֵאָבֵק הַמַּאֲבָק הַטּוֹב לְמַעַן (של) הָאֱמוּנָה. (הראשונה לטימותיאוס ו 12)
אֵין גַּאֲוָתֵנוּ חוֹרֶגֶת מִן הַמִּדָּה בְּאֹפֶן שֶׁנִּתְגָּאֶה בַּעֲמָלָם שֶׁל אֲחֵרִים. אֲבָל מְקַוִּים אָנוּ כִּי בִּגְדֹל אֱמוּנַתְכֶם נִגְדַּל בְּקִרְבְּכֶם בִּמְלוֹא הַמִּדָּה הַנְּתוּנָה לָנוּ (השנייה לקורינתים י 15)
עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֵּן-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי (גלטים ב 20)
שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה, אֶלָּא לָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶך אַהֲבָה. (גלטים ה 6)
המילה "אמונה" במובן הזה היא ביטחון מתמיד וגדל, לא האירוע הראשוני שדרכו נולדים מחדש. אמונה היא לא רק פעולה ראשונית, דרכה אנו ממשיכים להתהלך, דרכה המאמין גדל, מתקדש, חי בשפע רוחני, ועומד איתן. הברית החדשה מלאה בפסוקים שמדברים על האמונה מההיבט הזה3. למעשה, כל פרק יא באיגרת אל העברים מוקדש לנושא חיי האמונה, לא לאמונה הראשונית שדרכה אנו מקבלים חיי עולם. לכן, כאשר יעקב מדבר על "אמונה מתה", הוא מדבר על חיי אמונה או הליכה מתה. אבל מה זה "מתה"?
"מתה" = מזוייפת?
17 כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ.
רבים מפרשים את המילה "מתה" בתור התייחסות לאמונה שלא קיימת, כלומר, אדם שהאמונה שלו לא מתבטאת במעשים, הוא אדם שאין לו חיי עולם. לעומת זאת, ההקשר הרחב, אמור להוביל אותנו להבנה שונה לחלוטין אודות הביטוי "אמונה מתה". יעקב לא מודאג לגבי האמיתות\הקיום\המציאות של אמונת הקוראים, אלא הוא מודאג לגבי האיכות של אמונתם (א 3, 6; ב 1; ה 15) והיעילות של אמונתם (א 12, 26; ב 14, 16, 20).
יעקב לא אומר שאמונה אמיתית בהכרח תתבטא במעשים, אלא שללא מעשים, האמונה לא מועילה לאחרים בחיים האלה וגם לא בחיים הבאים (במשפט כס המשיח). למעשה, יעקב רוצה שהקוראים שלו יהפכו להיות לעושי הדבר (א 22), אין שום סיבה שהוא יפציר בהם להיות לעושי הדבר, אם הם בכל אופן עושי הדבר מעצם היותם בנים לאלוהים. מבחינת יעקב, חיים התואמים את האמונה, הם לא תוצר הכרחי של אמונה אמיתית. זו הסיבה שיעקב מסביר את היתרונות של אמונה חיה, עבור הקוראים שלהם כבר יש חיי עולם.
לדוגמה, יעקב אומר שאמונה שמחזיקה מעמד בניסיון תביא גמול (א 3-12), ואמונה שמופגנת ברחמים כלפי אחרים בחיים האלה, תשיג רחמים (כלומר המאמין לא יאבד את שכרו) במשפט כס המשיח (ב 8-13). אך אמונה שלא עובדת, היא אמונה שלא מועילה לאף אחד, כי היא לא עוזרת לאחרים והיא לא תעזור גם לקוראים עצמם (א 26; ב 20) לכן, משמעות המילה "מתה" היא "לא מועילה" או "לא פוריה" ולא "לא קיימת" או "מלאכותית". כשאנחנו משתמשים בשפת היום יום בביטוי "הסוללה שלי מתה" אנחנו לא מתכוונים לכך שהיא לא קיימת, אלא שהיא לא פועלת יותר ולכן לא מועילה לנו. שימו לב, השימוש במילה "מת" כדי לתאר את מה שיכול לקרות למאמין, אינו זר לכתובים (הראשונה לטימותיאוס ה 5-6; התגלות ג 1; רומים ח 13).
שימו לב להקבלה לפסוק 17 של יעקב ב:
שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת (רומים ז 8)
הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא (יעקב ב 17).
האם שאול אומר שללא התורה החטא לא קיים? או שללא התורה החטא מזוייף\מלאכותי? כמובן שלא. שאול כבר אמר קודם שהחטא היה קיים והיה אמיתי ללא התורה (רומים ה 13; ד 15). כל מה ששאול אומר הוא שללא התורה החטא היה פחות פעיל! התורה הפעילה\הניעה את החטא. באותה מידה, המעשים מפעילים, מניעים או מזינים את האמונה. זו הסיבה שפטרוס מפציר במאמינים להוסיף מעלות רוחניות לאמונתם- כדי לחזק אותה! (השנייה לפטרוס א 5-8).
"התוכל האמונה להושיעו?"
אַחַי, מַה תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר אִם יֹאמַר אִישׁ, "יֵשׁ לִי אֱמוּנָה", וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים? הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ? (יעקב ב 14)
מהי משמעות המילה "ישועה" באיגרת יעקב?
אחת הטעויות הפרשניות היא לייחס משמעות אוטומטית למילה "ישועה". למילה "ישועה" אין משמעות אוטומטית של "להינצל מאגם האש". אלא, שההקשר תמיד חייב לקבוע ממה יש להינצל. כאשר בוחנים את השימוש של המילה הזו לאורך האיגרת, רואים שיעקב משתמש במילה הזו (א 21; ד 12; ה 15; ה 20)4 במשמעות שונה מישועה מאגם האש. ישוע מדבר על הצלה מההשלכות הממיתות של החטא בחיי המאמין (מוות בהתחברות עם אלוהים או מוות פיזי;). עניין זה אמור להאט אותנו ולגרום לנו לחשוב פעמיים לפני שאנו מייחסים משמעות רוחנית למילה הזו בפרק ב פסוק 14.
בנוסף לכך, ניתן לראות כי בקטע קיים "מבנה מעטפת" בנושא משפט כס המשיח- יעקב דיבר פסוק לפני הקטע של "אמונה ומעשים" על משפט כס המשיח (ב 13), ופסוק אחד אחרי הקטע הזה הוא שוב ידבר על משפט כס המשיח (בפרק ג 1) לכן כבר ניתן להבין שבפס' 14 כאשר הוא שואל "התוכל האמונה להושיעו?" הוא לא מדבר על ישועה מהרשעה נצחית אלא על ישועה מהערכה שלילית במשפט כס המשיח (משפט כס המשיח יקבע את שכרו של המאמין, לא האם הוא נושע או לא). אם הקוראים לא יפגינו רחמים כלפי הנזקקים, אין שום תועלת בזה (פס' 16)- דהיינו, אמונתם של הקוראים בפני עצמה, לא תעזור לנזקקים שצריכים מים, אוכל ובגדים. על הקוראים לעשות מעשים כדי שאמונתם תועיל להם (לנזקקים). אם הם לא יועילו להם הם יישפטו ללא רחמים במשפט המשיח (ב 13).
אמונה+מעשים?
24 רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ.
עלינו להבין שאם יעקב מדבר כאן על הצדקה לפני אלוהים, כלומר על ישועה מהרשעה נצחית, אז הוא סותר מפורשות את שאול.
אך אם נשים לב לתחביר היווני, אז המילה "לבדה" (monon) מופיעה כתואר הפועל ולא כתואר השם (משום שאין שם עצם במשפט שמתאים למין של המילה "לבדה"). מה שאומר שהמילה "לבדה" לא אמורה לתאר את האמונה, אלא היא מתארת את המילה "יצדק". כלומר מה שיעקב אומר בפרפרזה קצרה הוא משפט כזה:"האדם מוצדק גם על ידי מעשים ולא מוצדק רק על ידי אמונה" או במילים פשוטות יותר "האדם לא מוצדק רק על ידי אמונה אלא הוא מוצדק גם על ידי מעשים" רואים את ההבדל? יעקב לא אומר שיש הצדקה אחת שמורכבת מאמונה+מעשים (או אמונה שפועלת במעשים), אלא הוא טוען שיש שני סוגים שונים של הצדקות (נפרדות), הצדקה אחת באמונה, והצדקה שנייה במעשים.
שתי ההצדקות הללו אינן זהות. ההצדקה השנייה של אברהם בפסוק 24 מתייחסת לצדקה מוסרית או התנהגותית. ההצדקה שלו בבראשית טו 6 הייתה ההצדקה החוקית שלו במעמדו (ישועה). ואילו כאשר הוא הקריב את יצחק (כ-30 שנים לאחר שהוא כבר היה נושע), הוא הוכיח את נאמנותו וצדקתו המוסרית. שוב, מדובר על צדקה התנהגותית כמו במתי יא 19:
"בָּא בֶּן־הָאָדָם וְהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְאוֹמְרִים 'הִנֵּה אִישׁ זוֹלֵל וְסוֹבֵא, יְדִיד הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים'. אֲבָל, הַחָכְמָה הֻצְדְּקָה בְּמַעֲשֶׂיהָ.""- מתי יא 19
יעקב מדבר על הצדקה הזו בפרק ג 13:
"מִי בָּכֶם חָכָם וְנָבוֹן? יַרְאֶה נָא מִתּוֹךְ הִתְנַהֲגוּתוֹ הַטּוֹבָה אֶת מַעֲשָׂיו הַנַּעֲשִׂים בַּעֲנָוָה וְחָכְמָה."
מה הייתה התוצאה של אותה הצדקה מוסרית כאשר הוא הקריב את יצחק? התוצאה לא הייתה הוכחה של אמיתות האמונה, אלא, אמונתו של אברהם "הושלמה" (פס' 22). המילה "הושלמה" ביוונית (eteleiōthē) משמעותה "התפתחות" או "התבגרות". כלומר האמונה של אברהם התחזקה והתבגרה. זכרו את מילות הפתיחה של יעקב בפרק א 4 במקום שבו הוא מציב את המטרה הנעלה שלנו-בגרות:
אֲבָל שֶׁתְּהֵא הַסַּבְלָנוּת שְׁלֵמָה בְּפָעֳלָהּ, לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים (בוגרים) וּבְלֹא דֹּפִי וְלֹא יֶחְסַר לָכֶם דָּבָר.
כלומר, הנקודה של פס' 22 (שאמונתו של אברהם הושלמה במעשיו) היא לא הוכחת האמונה, אלא ההתבגרות שלה. אמונתו של אברהם "הושלמה", היא הגיעה לבגרות. הנקודה של יעקב היא שיש יותר מהצדקה אחת (כלומר הישועה שאנו מקבלים באמונה) אלא יש הצדקה שנייה, שהיא מושגת במעשים, והיא מבגרת אותנו ומחזקת את אמונתנו. האמונה ניזונה ומתחזקת על ידי מעשים. באותו אופן, מעשיה של רחב (הצלת שנים עשר המרגלים) הצדיקו אותה לפני עם ישראל (פס' 25). ובכך בעצם, ההתבטאות של אמונתה במעשים הועילה לה, משום שהיא הצילה את עצמה ואת בני משפחתה.
"גם השדים מאמינים"
17 כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ. 18 וְאוּלָם מִישֶׁהוּ יֹאמַר, "אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי. 19 אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאֱלֹהִים אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים." 20 אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא?
מה קורה בעצם בקטע הזה? מי הדובר? מה הוא טוען? עד לאיזה פסוק הוא מדבר?
בפס' 17 הדובר הוא יעקב, הוא מסכם את טיעונו שאמונה ללא מעשים היא מתה (כפי שראינו, לא מועילה). מפסוק 18 הוא מציג מתנגד היפותטי. המתנגד בעצם מדבר בצורה אירונית וצינית. הוא רוצה להפריך את הטיעון של יעקב. יעקב מדבר על החשיבות של המעשים, בלעדיהם האמונה לא תועיל לאף אחד והיא גם לא תעזור למאמין עצמו להימלט מהערכה שלילית במשפט כס המשיח. המתנגד מנסה להראות שיש פער בין אמונה למעשים, כלומר שאין ביניהם שום קשר או יחס רלוונטי. נסכם את הטיעון של המתנגד בפרפרזה:
״אוקיי, נגיד שיש לך אמונה ולי יש מעשים. הראה לי את אמונתך בלי המעשים (משהו שאתה טוען שהוא בלתי אפשרי) ואני אראה לך את אמונתי מתוך מעשי (שזה בלתי אפשרי באותה מידה [מבחינת המתנגד]). אני יודע! אתה טוען שהאמונה שלך באחדות של אלוהים מתבטאת במעשיך הטובים. אך אני פוסל את טענתך, משום שגם השדים מאמינים כמוך (שאלוהים הוא אחד), ואין להם שום מעשים טובים. הם רק רועדים".
שימו לב בפס' 19, הדובר הוא עדיין המתנגד, לא יעקב! איך אנו יודעים זאת? משום שסגנון הפתיחה של תשובתו בפס' 20, דומה לסגנון התשובה של שאול למתנגדים היפותטיים באיגרותיו (מדובר בטכניקת דיון יוונית שהייתה נפוצה אז, והיא נקראה "דיאטריבה"):
מתנגד היפותטי: "אֲבָל אֵיךְ יָקוּמוּ הַמֵּתִים?" יִשְׁאַל אֶחָד, "בְּאֵיזֶה גּוּף הֵם יָבוֹאוּ?"(הראשונה לקורינתים טו 35)
תשובתו של שאול: אַתָּה הַסָּכָל, הֵן מַה שֶּׁתִּזְרַע לֹא יִחְיֶה אֶלָּא אִם יָמוּת. (הראשונה לקורינתים טו 36)
דוגמא נוספת:
רומים ט 19-20
מתנגד היפותטי: אֲזַי אַתָּה תֹּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?" (רומים ט 19)
תשובתו של שאול: אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן-אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי? (רומים ט 20)
השוו עם יעקב ב 20:
אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא?
סגנון התשובה שאפיינה גם את שאול מתחילה בפס' 20 בפרק ב' של יעקב. וזה אומר שיעקב מתחיל לענות רק בפס' 20. עד אז, דיבר המתנגד ששאל בעצם "איך האמונה יכולה להיות מתה ללא מעשים?" המתנגד טוען למעשה שאמונה ומעשים הם שני דברים שונים ולא קשורים. מבחינתו, יהודי ירא אלוהים שטוען שהמוסר שלו מבוסס על האמונה שאלוהים הוא אחד טועה ובגדול, משום שזוהי גם אמונתם של השדים, והם בכלל חסרי מוסר.
אמונת השדים לא מתיימרת להראות שהסיבה שהם לא נושעים היא שהאמונה שלהם לא מתבטאת במעשים. אפילו המתנגד לא טוען את זה (האמונה באחדותו של אלוהים לא מספיקה כדי להושיע, ובנוסף לכך, השדים בכלל אינם יכולים להיוושע). אלא שהמתנגד טוען משהו אחר לגמרי, המתנגד טוען שהאמונה והמעשים אינם קשורים זה לזה בחיי המאמין. הוא מטיל ספק בכך שאמונה היא "מתה" ללא אספקת המעשים.
תשובתו של יעקב למתנגד מתחילה בפס' 20 וממשיכה עד פסוק 23. הוא משתמש באברהם כדוגמה לכך שמעשיו הצדיקו אותו מוסרית בהעלותו את יצחק כקורבן. ההצדקה שלו לפני אלוהים התממשה והתבטאה. ולכן הוא נקרא "אוהב אלוהים". יעקב מתייחס כמובן מאליו לעובדה שאברהם הוצדק לפני אלוהים בבראשית טו 6 אלא שאמונתו "הושלמה" (הגיעה לבגרות) כשהוא הקריב את יצחק. גם ישוע כאשר דיבר אל תלמידיו כאשר הם כבר היו נושעים אמר להם: יְדִידַי אַתֶּם — אִם תַּעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (יוחנן טו 14). וגם ביוחנן יד 15: אִם אַתֶּם אוֹהֲבִים אוֹתִי, הֲרֵי שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי. אלו הם תנאים להתחברות אינטימית אתו, להוכחה שאנו אכן אוהבים את ישוע, אלו הם לא תנאים לישועה.
יש הטוענים5 שיעקב מתחיל לענות למתנגד כבר בחצי השני של פסוק 18 (מה שאומר כביכול שבפסוק 19 כאשר מדובר על אמונת השדים, הדובר הוא יעקב). לכן, הדיאטריבה נראית כך :
(מתנגד:) אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. (יעקב:) הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי.
אך הבעיה היא שאם כך, יעקב כלל לא עונה על הטענה של המתנגד. הרי המתנגד אמר כבר ליעקב שיש לו מעשים: אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים . אז למה שיעקב יגיד לו להראות את אמונתו בלי מעשים? המתנגד היה עונה לו כך: "אבל יעקב, אמרתי לך כבר שיש לי מעשים". לכן, לא הגיוני להגיד שיעקב מתחיל לענות בחצי השני של פסוק 18. בעיה נוספת היא שאם יעקב מתחיל לענות בחצי השני של פסוק 18, אז המתנגד היה טוען "אבל יעקב, הרגע אמרתי שיש לך אמונה, למה אתה צריך להראות לי אותה. הנחתי את זה מלכתחילה." כלומר, יוצא שיעקב מנסה להוכיח לו משהו שהוא לא ביקש.
בגלל הקושי הזה (ש"אתה" מתייחס ליעקב ו"אני" מתייחס למתנגד) בפרשנות שבה יעקב מתחיל לדבר בחצי השני של פסוק 18, יש הטוענים שכינוי הגוף ("אתה", "אני"), הם רק צורה ציורית המדברת על שני אנשים שונים6.
בהשקפה הזו הטיעון נראה כך:
יעקב: אמונה בלי מעשים לא יכולה להושיע איש (פס' 14).
ההתנגדות: יש כאלה אשר להם אמונה, ואילו לאחרים יש מעשים ושניהם לגיטימיים בחיים המשיחיים (החצי הראשון של פסוק 18)
יעקב: חיים של אמונה ומעשים לא יכולים להתקיים בנפרד (החצי השני של 18-19).
אך הבעיה בפרשנות הזו היא שכינויי הגוף "אני" ואתה", לעולם לא משומשים בברית החדשה בתור "יש כאלה" ו"אחרים".
נקודה נוספת התומכת בפרשנות שהמתנגד הוא הדובר לאורך כל פסוקים 18-19 היא שבפסוק 17, יעקב מסיק שאמונה ללא מעשים היא מתה, ואז בפסוק 20 הוא טוען את אותה הטענה. בנוסף לכך, יעקב מציין את טענתו של המתנגד בפסוק 18 ואז בפסוק 20 הוא מדבר אל ה"בער" (הכסיל). המבנה הזה הוא "מבנה מעטפת". לכן, זה הגיוני ומסתדר עם המבנה של הקטע; שהמתנגד מדבר לאורך כל פסוקים 18 ו-19.
קטע מקביל מהאיגרת של פטרוס
הקטע על "אמונה ומעשים" ביעקב ב מקביל לשנייה לפטרוס א 5-9. שם נאמר:
מִשּׁוּם כָּךְ שִׁקְדוּ בְּכָל מְאֹדְכֶם לְהוֹסִיף עַל אֱמוּנַתְכֶם אֶת הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית, וְעַל הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית אֶת הַדַּעַת, וְעַל הַדַּעַת אֶת כִּבּוּשׁ הַיֵּצֶר, וְעַל כִּבּוּשׁ הַיֵצֶר אֶת הַסַּבְלָנוּת, וְעַל הַסַּבְלָנוּת אֶת הַחֲסִידוּת, וְעַל הַחֲסִידוּת אֶת הָאַחֲוָה, וְעַל הָאַחֲוָה אֶת הָאַהֲבָה; שֶׁהֲרֵי אִם אֵלֶּה יִהְיוּ בָּכֶם וְיִרְבּוּ, לֹא יַנִּיחוּ לָכֶם לִהְיוֹת בְּטֵלִים וּבִלְתִּי פּוֹרִיִּים בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לִידִיעַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִי שֶׁאֵין לוֹ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, עִוֵּר הוּא, קְצַר רְאוּת; הוּא שָׁכַח כִּי טֹהַר מֵחֲטָאָיו הָרִאשׁוֹנִים.
בקטע זה פטרוס מפציר בקוראיו להוסיף מעשים לאמונתם כדי שאמונתם לא תהיה בטלה ובלתי פוריה, שאלו הם ביטויים מקבילים לביטוי "אמונה מתה". שימו לב, מי שלא מוסיף מעשים לאמונתו שָׁכַח כִּי טֹהַר מֵחֲטָאָיו הָרִאשׁוֹנִים. שימו לב, מדובר באדם שנסלחו חטאיו!, הוא לא אומר שבן אדם כזה מוכיח שהוא לא נושע, או שהוא מאבד את ישועתו. פטרוס מניח את ישועתם כאבן יסוד, כבסיס, ועליו הוא מפציר בהם להתמיד ולהוסיף מעשים, כדי שאמונתם לא תהיה בלתי מועילה- "מתה". וזה מראה שאמונה "מתה", "בטלה" או "בלתי פוריה", היא לא "אמונה מזוייפת".
גוף בלי נפש
כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.
בפס' 26 יעקב נותן אלגוריה. הוא טוען שאמונה בלי מעשים היא כמו גוף בלי רוח. באלגוריה שלו הגוף=אמונה ואילו הרוח=מעשים.
רבים מסיקים שאמונה אמיתית (אמונה שהושיעה) בהכרח תתבטא במעשים, כי אמונה אמיתית תוביל למעשים. אבל יעקב אומר בדיוק את ההפך. מה שנותן חיים לגוף זה הרוח. אז הנקודה של יעקב היא לא שאמונה אמיתית גורמת למעשים (מה שרבים טוענים). הפוך, אם נלך לפי השיטה הזו, מעשים הם אלה שגורמים לאמונה להיות "אמיתית" (בהנחה שיעקב מדבר על אמונה "אמיתית" או "אמונה שמושיעה").
הפרשנות המסורתית הגורסת כי יעקב מדבר על אמונה שמושיעה מהרשעה, ממעיטה בערך של מה שיעקב אומר כאן. אם הוא מדבר על ישועה מהרשעה נצחית, הוא בהכרח אומר כאן שמעשים הם אלו שנותנים חיים לאמונה שמושיעה, שזה ההפך הגמור ממה שתמיד אומרים (שאמונה אמיתית מתבטאת למעשים). עניין זה יוצר בעיה תאולוגית רצינית, משום שזה סותר את כל מה ששאול כתב באיגרות, ואת כל העדות של כתבי הקודש (על פיה למעשים אין שום חלק בישועה שלנו מההרשעה הנצחית). אלא שיעקב לא מדבר על אמונה שמושיעה מהרשעה נצחית (דבר האלוהים לא סותר את עצמו). יעקב לא אומר בשום אופן שמעשים הם אלו שמושיעים אותנו מההרשעה הנצחית. אלא הוא טוען את מה שהוא טען לאורך כל הקטע, המעשים מחזקים ומבגרים את האמונה, הם הופכים אותה לחיה, יעילה ופוריה, לא לאמיתית, אלא לפוריה או יעילה.
לסיכום
כל הקטע הזה נכתב למאמינים כדי לעודד אותם לעשיית מעשים טובים. מאמינים שעושים מתבגרים באמונה ומועילים לעצמם (במשפט שיבחן את מעשיהם בעתיד) וגם לאחרים (הנזקקים). אין שום סתירה בין שאול ליעקב. כששאול מדבר על הצדקה דרך אמונה בלבד, הוא מדבר על ההצדקה הרשמית והחוקית שלנו מול אלוהים. כשיעקב מדבר על הצדקה דרך אמונה שפועלת, הוא מדבר על צדקה מעשית\מוסרית\התנהגותית.. ברומים ג-ה, שאול מדבר על איך להצטדק לפני אלוהים ולקבל חיים חדשים במשיח. באיגרת יעקב, יעקב מדבר על איך להפוך את החיים החדשים למועילים מבחינה מעשית. אלו שחושבים שישועה חייבת להתבטא במעשים כדי להוכיח את אמיתותה, הופכים את המעשים לתנאי הכרחי (מבחינה לוגית) של הישועה. הבעיה היא שאין שום קנה מידה לכמות המעשים ההכרחית כהוכחה לכך שאכן נושענו. מה שפותח את הדלת לשפיטה סובייקטיבית ולפגיעה בביטחון בהבטחה של אלוהים, שכל המאמין ייוושע ויקבל חיי עולם.
המאמר ברובו מתוך פרק 28 של ספרו של ג׳ודי דילו (Final Destiny).
הערות:
1. Martin Luther, “Preface to the New Testament,” in Word and Sacrament, ed. Theodor Bachman, 35:362.
2. אם אמונה אמיתית בהכרח תבוא לידי ביטוי במעשים (כפי שרבים טוענים בהתבסס על פרשנות מוטעית של יעקב ב), ואם יעקב כותב אל מאמינים אמיתיים כפי שהפסוקים מראים (א 18; ב 1, 13-14) אז למה שיעקב יפציר בקוראיו המאמינים להוסיף מעשים אם הם גם ככה תוצר הכרחי של אמונתם?
3. רומים יא 20; יד 1, 22; השנייה לקורינתים ה 7; אפסים ג 17; פיליפים א 25; השנייה לתסלוניקים א 3, 11; הראשונה לטימותיאוס א 19; ו 10; פילימון 6; אל העברים ו 12; י 38.
4. להרחבה על השימוש במילה "ישועה" באיגרת יעקב ראו המאמר: "המילה 'ישועה' באיגרת יעקב"
Davids, The Epistle of James: A Commentary on the Greek Text, 124 .5
6. J. H. Ropes, A Critical and Exegetical Commentary on the Epistle of St. James, 208.
