הנורמה למאמין
האמונה אינה פוטרת את האדם מלחטוא ואינה משחררת אותו מציות לתורת המשיח. לומר שכן משמעו לטעות באחת או בשתיים מהטעויות הנפוצות שנוגעות למשיחי ולחטא. הראשונה היא פרפקציוניזם שווא והשנייה היא אנטינומיאניזם (התנגדות לחוק).
פרפקציוניזם לא-מקראי מלמד שהמאמין אינו חוטא כלל מפני שעקר את עיקרון החטא. אף מאמין אינו יכול לחוות סוג זה של מושלמות חסרת חטא עד תחיית המתים, כאשר אז ישתחרר מעיקרון החטא מבפנים. צורה שונה של פרפקציוניזם חסר חטא אינה כוללת את מיגור טבע החטא, אלא מלמדת שהמשיחי יכול לחיות בלי לחטוא לפרק זמן מסוים. אבל, אי-ביצוע חטא אין משמעותו לא לחטוא בלבד, אלא להתאים עצמנו לרצון אלהים ולעשותו. פרפקציוניזם חסר חטא הוא יותר מהיעדר חטא. למעשה, הדוקטרינה המקראית של הפרפקציוניזם פירושה בשלות, בגרות, מלאות, שלמות. פרפקציוניזם מקראי אינו עומד בניגוד לחטא, אלא בניגוד לחוסר בגרות, ומושלמות מקראית היא משהו שמצופה מהמאמין בעולם הזה".1
אנטינומיאניזם מלמד שהמשיחי אינו משועבד לתורה. רעיון החירות מן התורה של האנטינומיאניזם מוביל לעתים קרובות להפקרות. לפעמים משווים בטעות את האנטינומיאניזם לחופש משיחי. ההיפך מחופש היא עבדות, והמאמין יצא מעבדות לחטא אלי מעמד של חופש במשיח. ההיפך מאנטינומיאניזם היא צייתנות לחוק. איזה חוק, שהרי היו כמה וכמה חוקים במהלך ההיסטוריה המקראית? עבור המאמין כיום הכוונה היא לתורת המשיח (גלט' ו 2).
מהו הבסיס המקראי למאמין? הבסיס אינו פרפקציוניזם חסר חטא וגם לא אנטינומואניזם, אלא הליכה באור (יוח"א א 7). אלהים הוא אור קדוש. הבסיס המוחלט עומד תמיד לפני המאמין. עם זאת, אין, בחיים האלו, מאמין שנקי מכל חטא כמו אלהים. האם אלהים לועג לנו? בהחלט לא. להפך, הוא מתאים את דרישותיו לכל אחד מאיתנו בהתאם להתפתחותנו הרוחנית. והדרישות המותאמות הללו הן להתהלך באור קדושתו. אם אנו אומרים שאין בנו את עיקרון החטא (כפי שטוען פרפקציוניזם ללא חטא), אנו משקרים (שם פס' 8). כמו-כן, אם אנו אומרים שלא חטאנו בפרק זמן כלשהו (כפי שמלמד הפרפקציוניזם הסתגלתני), אנו הופכים את אלהים לשקרן (שם פס' 10). אם אנו מתהלכים באור, לא ניפול לשגיאה של האנטינומיאניזם, כי נשמור את מצוותיו (שם ב 4, 6; ג 24).
כל מאמין יכול לעמוד בדרישה להתהלך באור. מידת האור שיש לכל אחד שונה, אבל הדרישה להתהלך במידה הזאת דומה אצל כולם. כשאנו גדלים מעגל האור מתרחב. וכשנגיב לאור הגדל, נקבל יותר אור וכד'. אבל בכל שלב הדרישה דומה – התהלכו באור!
לסיכום, הבסיס הוא קדושת אלהים. הדרישה היא להתהלך באור. התנסותנו צריכה תמיד לגדול, לגדול בבגרות. זה פרקציוניזם מקראי אמתי.
מחשבה מסכמת
כאשר אנו חושבים על חטאיהם של לא מאמינים, אין זה כה קשה להבין את עוצמת החטא, כי אנו יודעים שהעונש יהיה פירוד נצחי מאלהים. לעומת זאת, כאשר אנו רואים את החטאים במאמינים, אנו, איכשהו, מקלים בחומרתם. אך אל תטעו. כל חטא מעציב את אלהים. המשיח נאלץ למות בשל החטאים שביצענו לפני ואחרי שנושענו. מותו היה העונש על כל החטאים. העובדה שאנחנו נמנים עם משפחת אלהים עשויה להעציב יותר את אבינו השמימי, כאשר אנו חוטאים. עלינו להוכיר זאת היטב ולנצל בחכמה את הכוח שניתן לנו; עלינו לחפוץ לרַצות אותו; עלינו להיאבק ולהילחם ביתר עוצמה ולהשתמש בכלי הנשק שניתנו לנו. אולם מעל לכל, אנו צריכים להתקדם ולגדול בחיינו.
אנו יכולים להתנחם בנפשנו אם מוכרת לנו התחושה של מאבק וסכסוך פנימי. תחושה זו הינה בת הלוויה הקבועה לקדושה משיחית אמתית … האם אנו מוצאים בלב לבנו מאבק רוחני? האם אנו חשים שהבשר מתאווה למה שמנוגד לרוח והרוח מתנגד לבשר, כך שאיננו יכולים לעשות את מה שברצוננו? המודעים אנו לשני העקרונות בתוכנו המתמודדים על השליטה? האם אנו חשים במלחמה המתחוללת באדם הפנימי שלנו? ובכן, הבה נודה לאלהים על-כך! זה סימן טוב. זו ראיה סבירה וחזקה לעבודת ההתקדשות הגדולה… כל דבר הוא טוב יותר מאפתיה, מקיפאון, מחוסר אונים ומאדישות.2
