כפי שציינו בפרק הקודם בנוגע לבשורה על-פי יוחנן יד 17, מאז "הגעתו" בחג השבועות רוח הקודש עושה דברים מסוימים, חדשים ומיוחדים. בלב השירותים הייחודים הללו נמצא שירות השכינה במאמינים, כי הוא היסוד של כל שירותיו למשיחים בעידן הזה.
I. האנשים שהוא שוכן בם
כדי להביע את מושג השכינה, שאול אינו משתמש רק במילת היחס en אלא גם בשם הפועל oikeo, "לשכון" (רומ' ח 9; קור"א ג 16; אם כי מובן שלעתים הוא משתמש אך ורק במילת היחס, כמו ב-ו 19). הוא ייחס את השירות הזה של הרוח לכל המאמינים.
א. שכינת הרוח היא מתנת אלהים לכל המאמינים
קטעים אחדים מלמדים בבירור שרוח הקודש ניתן לכל המאמינים ולא רק לנבחרים מקרבם (יוח' ז 39-37; מה"ש יא 17-16; רומ' ה 5; קור"א ב 12; קור"ב ה 5). היה ניתן לצפות שזה יהיה כך הואיל ומתנה אינה גמול ושום ייתרון לא כרוך בקבלת מתנה זו.
ב. אי שכינת רוח הקודש היא אינדקציה לאדם שלא נושע
שאול אמר שמי שאין לו רוח המשיח אינו שייך למשיח (רומ' ח 9). יהודה אף הוא תיאר את הכופרים כמי שאין להם הרוח ומשועבדים לנפש (יהודה 19). אותה מילה מופיעה באיגרת הראשונה לקורינתים ב 14, פסוק נוסף המתאר אדם שלא נושע. אדם "נפשי" הוא אדם שלא נושע ושאין בו רוח הקודש. לפיכך, שכינת רוח הקודש מאפיינת את כל מי שנולד מחדש.
ג. רוח הקודש שוכן במאמינים שחוטאים
שכינתו של רוח הקודש במשיחים שחטאו הוא המבחן הקובע לשכינתו בכל המשיחים ללא יוצא מן הכלל. אין ספק שכן. האיגרת הראשונה לקורינתים ו 19 נכתבה לקבוצה מגוונת מאוד מבחינה רוחנית, אחדים מהם היו מאמינים רוחניים כשרים, אולם רבים היו ארציים והתהלכו בבשר; ועם זאת שאול לא אמר שרוח הקודש שוכן רק בקבוצה הרוחנית.
אחד האחים, אשר לדעתו של שאול היה מאמין (שם ה 5), חי בחטא חמור. אחרים היו בתביעות משפטיות זה עם זה (שם ו). ועדיין אמר שאול שרוח הקודש שוכן בכולם (קור"א ו 19). לא רק שלא היה אף חריג להצהרתו של שאול, אלא ששכינת רוח הקודש היוותה קרקע להטפתו לחיי קדושה. ברור אם-כן שבכל המאמינים, אבל במאמינים בלבד, שוכן רוח הקודש.
II. הקביעות של השכינה
אלו שמסכימים כי רוח הקודש ניתן לכל המאמינים חושבים שהוא ייפרוש מאלו שמבצעים חטאים מסוימים, לכן הם מכירים בשכינתו אבל שוללים את קביעותה.
בכל מקרה, החטאים שעלולים לגרום לעזיבתו צריכים להיות חמורים יותר מניאוף שמוזכר בפרק ה או מהוויכוח המשפטי שבפרק ו, מפני ששאול לא שלל את המאמינים האלו מהצהרתו האומרת שרוח הקודש שוכן בם (פס' 19).
יתר על-כן, אם רוח הקודש נוטש מאמינים חוטאים, הם אינם נחשבים עוד למאמינים, על-פי האיגרת אל הרומים ח 9. רוח הקודש אינו יכול לעזוב מאמין מבלי להשליכו חזרה למצב אבוד וחסר ישועה. המשמעות של חוסר שכינה צריכה להיות איבוד הישועה, ואיבוד ישועה חייב לכלול חוסר שכינה. ביטחונו של המאמין וקביעותה של השכינה הן שתי דוקטרינות בלתי נפרדות.
אולם, בנוסף, יש לנו ההבטחה החיובית של המושיע שהוא ייתפלל לאב שייתן מנחם אחר על מנת "שֶׁיִּהְיֶה עִמָּכֶם לְעוֹלָם" (יוח' יד 16). אין ספק שחטא משפיע על יעילותו של רוח הקודש בחיי המאמין, אבל הוא אינו נוטש את המאמינים.
III. בעיות אחדות שנוגעות לשכינת הרוח
א. האם צייתנות אינה תנאי לשכינה?
כיפא דיבר על רוח הקודש "אֲשֶׁר נָתַן הָאֱלֹהִים לַשּׁוֹמְעִים בְּקוֹלוֹ" (מה"ש ה 32). האם הכוונה לכך שצייתנות היא תנאי למתן רוח הקודש ולכן רק למאמינים מסוימים (כלומר, צייתנים) יש הרוח? כן, אם צייתנות מובנת בדרך שכיפא השתמש בה. הוא הפנה את דבריו לחברי הסנהדרין, שלא היו משיחיים, וסיים בהדגישו את חוסר צייתנותם.
צייתנות למה? כמובן, לצייתנות של הסנהדרין לא היה דבר וחצי דבר עם צייתנות לעניינים הקשורים בחיים המשיחיים, שהרי הם לא היו משיחיים. הציות שהוא מטיף להם, עליו היה להישמע (להאמין) לאמת שישוע הוא משיחם. זמן קצר לאחר מכן, כהנים אחדים מירושלים אכן האמינו, כדברי לוקס: "וְגַם הָמוֹן רַב מִן הַכֹּהֲנִים נִשְׁמְעוּ לָאֱמוּנָה" (מה"ש ו 7).
בשני אזכורים נוספים משתמשים במילה צייתנות כמילה נרדפת לקבל את ישועת המשיח. שאול תיאר את מטרת שליחותו במילים: "לְהָבִיא לִידֵי צִיּוּת שֶׁבָּאֱמוּנָה בְּכָל הָאֻמּוֹת לְמַעַן שְׁמוֹ" (רומ' א 5). מחבר האיגרת אל העברים אמר כי המשיח היה למקור של ישועת עולמים לכל המצייתים לו (עבר' ה 9). לפיכך, אם מבינים את הצייתנות כהלכה (כציות בשורה), היא תנאי לקבלת מתנת הרוח.
ב. האם אין המחשות לארעיות של השכינה?
כן, יש, אך כולם מתרחשות לפני חג השבועות (שמ"א טז 14; אולי תהל' נא 12; לוקס יא 13; יוח' כ 22). אבל, אין דוגמאות כאלה לאחר ביאת רוח הקודש בחג השבועות. הואיל והמקרים לפני חג השבועות מתייחסים לניהול שונה של הרוח, אי אפשר להשתמש בהם כדי להוכיח שאותו דבר קרה לאחר חג השבועות, כאשר בא רוח הקודש לשכון במאמינים לצמיתות.
ג. האם העיכוב במתן רוח הקודש לשומרונים אינו מוכיח שהוא ניתן לאחר הישועה ולכן הוא בררני?
אין ספק שחל עיכוב במתן הרוח לשומרונים; השאלה היא מדוע? אחדים אומרים שזאת הוכחה שהשכינה באה לאחר הישועה ולא בהכרח לכל המאמינים. אחרים משווים את מתן הרוח להימלאות ברוח. ישנם אחרים שאומרים שההליך היה שונה במקרה הזה מפני שהשומרונים היו הקבוצה הלא יהודית הראשונה שנוספה לקהילת המשיח. החלק האחרון נכון בחלקו: השומרונים היו חצי יהודים וחצי גויים. הדפוס הטהור של מתן רוח הקודש לגויים נמצא במעשי השליחים י 44, שם צלח רוח הקודש על הגויים בבית קורנליוס ברגע שהאמינו.
ההסבר הטוב ביותר לעיכוב במקרה של השומרונים טמון באופי הפלגני של הדת השומרונית. הפולחן שלהם התחרה בפולחן היהודי בירושלים. לכן נאלץ אלהים להוכיח להם שאמונתם המשיחית החדשה אינה אמורה גם להתחרות בקהילה המשיחית בירושלים. הדרך הטובה ביותר להראות מעל לכל ספק שהמשיחים השומרונים שייכים לאותה קבוצה כמו המשיחים בירושלים (ולהיפך, להראות למנהיגי הקהילה בירושלים שהשומרונים נושעו באמת), היתה לעכב את מתן רוח הקודש עד אשר באו כיפא ויוחנן לשומרון מירושלים. עיכוב זה והאופן שבו השתמש אלהים בכיפא וביוחנן למסירת מתנת הרוח הצילה את הקהילה הקדומה מהיווצרותן של שתי קהילות-אם יריבות.
ד. האם מעשי השליחים יט 6-1 אינו מראה ששכינת הרוח באה אחרי הישועה?
כדי לענות בחיוב לשאלה הזאת יש להבין כי שנים-עשר תלמידיו של יוחנן המטביל היו כבר מאמינים משיחיים לפני שפגשו את שאול באפסוס. אולם אין זו ההבנה הנכונה. הם לא נעשו מאמינים בישוע כתוצאה מכך שהאמינו במסר של יוחנן ונטבלו על-ידו. הם נעשו מאמינים משיחיים רק לאחר שהסביר להם שאול את ההבדל בין יוחנן לישוע. למעשה, על-פי הטקסט לא נראה שהם ממש הבינו את המסר של יוחנן. אולם, כאשר הבינו את ההסבר של שאול והאמינו בו, הם קיבלו מייד את רוח הקודש כאשר שאול סמך את ידיו עליהם. לא היה שום עיכוב.
הדפוס השכיח לגבי הגויים למתן הרוח נוסד בביתו של קורנליוס, שם ניתן רוח הקודש ברגע שהאנשים האמינו, בשעה שנשא כיפא את דבריו ולפני שנטבלו במים (שם י 44, 47).
ה. מה הקשר בין שכינת הרוח לבין משיחה ברוח?
המשיחה בתנ"ך, שהיא עניין רציני ביותר, קידשה את האדם או את החפץ והפכה אותו לקודש קודשים (שמות מ 15-9). המשיחה היתה קשורה ברוח הקודש ובהצטיידות לשירות (שמ"א י 1, 9; זכר' ד 14-1). בברית החדשה נמשח המשיח (לוקס ד 18; מה"ש ד 27; י 38; עבר' א 9) ונמשחו כל המאמינים (קור"ב א 21; יוח"א ב 20, 27). בנוגע למשיחתם של המאמינים, הקטעים הללו מלמדים שהיא אינה דבר שחוזר ונשנה, אלא דבר קבוע.
אף שהמשיחה בתנ"ך היתה קשורה יותר לשירות (כפי שהיתה גם משיחתו של המשיח), המשיחה של המאמינים בברית החדשה קשורה במערכת יחסים המאפשרת לנו להבין את האמת. נדמה כי המשיחה התנ"כית קרובה יותר לרעיון של הימלאות ברוח הקודש, ואילו המשיחה של המאמינים בעידן הברית החדשה דומה לשכינת הרוח. לא כל מאמין חווה זאת בעידן התנ"כי; לעומת זאת, כולם חווים זאת היום. ייתכן שהיא חזרה ונשנתה בעידן התנ"ך; והיום היא נמצאת באופן קבוע אצל כל המאמינים.
ספרי הברית החדשה מלמדים בבירור כי רוח הקודש שוכן בכל המאמינים בקביעות. בל ניתן לקִרבה שלנו אליו להקהות את משמעותו. השירות האוניברסלי והקבוע הזה למאמינים עומד בניגוד חריף לשירות השכינה של רוח הקודש בעידן התנ"כי (יוח' יד 17). הכוונה היא שבין אם אנו חשים בה בין אם לאו, רוח הקודש חי בתוכנו כל הזמן. עובדה זאת צריכה לתת לנו (א) תחושת ביטחון ביחסינו עם אלהים; (ב) מוטיבציה לתרגל את נוכחות אלהים; ו(ג) רגישות לחטאים כלפי אלהים.
