חלק מהדברים שנאמרו לעיל מעוררים בעיה לאור ספר מעשי השליחים. יש מקומות בספר מעשי השליחים שבהם נראה שהטבילה ברוח מתעכבת וזה עומד לכאורה בסתירה לדוקטרינה של האיגרות לפיה כל מאמין נטבל ברוח ברגע שבו הוא מאמין. לכן יש צורך לבדוק עניין זה בספר מעשי השליחים. העיכוב הזה חל לא רק לגבי הטבילה ברוח אלא גם לגבי השתכנות הרוח בתוך המאמין. אמנם התרחשה לידה חדשה, אבל השתכנות הרוח והטבילה ברוח התעכבו בארבעה מקרים: במעשי השליחים בפרקים ב, ח, י, יט.
כדי להבין מדוע היה עיכוב יש צורך להבין מה הייתה הסוגיה בכל מקרה: היה צורך לאמת דבר מה למישהו. כשנבחן ארבעה קטעים אלה בספר מעשי השליחים שבהם ביאת הרוח התעכבה, נשאל את שש השאלות הבאות לגבי כל אחד מהם: 1) מי קיבל אותה? 2) מי הם היו? 3) מה היו הנסיבות? 4) איזה אמצעי שימש לכך? 5) מה הייתה המטרה? 6) מה היו התוצאות?
- מעשי השליחים ב
מי קיבל אותה? – שנים עשר השליחים. מי שקיבלו את הרוח במקרה זה לא היו כל מאה ועשרים התלמידים אלא רק שנים עשר השליחים, כי כשמדובר במעשי השליחים ב 1 על "כולם" הכוונה לשנים עשר השליחים הנזכרים לפני כן (א 26). יתרה מכך, פסוק 7 מתאר אותם כגליליים ופסוק 14 מזכיר רק את כיפא עם האחד עשר. מי קיבל את רוח הקודש במעשי השליחים ב? התשובה היא שנים עשר השליחים.
מי הם היו? – הם היו שליחים (שם, א 26), שכיפא היה הבולט שבהם (ב 14) ומי שנתן את הדרשה המצוטטת בפרק ב. במתי טז 19-17 ניתנו לכיפא "מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" והסמכות "לפתוח את הדלת" הייתה בידיו.
מה היו הנסיבות? – לפי מעשי השליחים א 4 הם חיכו והתפללו "לְקִיּוּם הַבְטָחַת הָאָב". מה שהתרחש בפרק ב 4-1 היה המענה לתפילה זו (ב 33).
איזה אמצעי שימש לקבלת רוח הקודש? – התשובה היא: רוח הקודש באה ישירות. הייתה התמלאות ראשונית ברוח הקודש (ב 4); הם נטבלו ברוח הקודש (יא 17-15); הם הוטבלו לתוך גוף המשיח (הראשונה לקורינתים יב 13); וניתנה להם מתנה רוחנית. המתנה במקרה הזה הייתה מתנת הדיבור בלשונות. רוח הקודש נחה עליהם ישירות ללא תיווך כלשהו.
מה הייתה המטרה? – אימות, מתן אישור. עבור השליחים היה זה אימות לכך שהבטחת האב התקיימה כעת. ביאת רוח הקודש עם מתנת הלשונות נתנה תוקף לתפקיד שהם נקראו למלא ולמסר שלהם; הם אכן השליחים שהם טענו שהנם. לקהל היהודים זה אימת את המסר שהכריזו השליחים.
מה היו התוצאות? – ראשית, יהודים מהגולה היו מסוגלים לשמוע את הבשורה בלשונותיהם (מעשי השליחים ב 11-8). שנית, רוח הקודש גרמה להם להתעצב ולחזור בתשובה (שם, 37). שלישית, כשלושת אלפים מהם האמינו בישוע ונטבלו (41).
במעשי השליחים ב רוח הקודש למעשה לא "התעכבה" מפני שרק בנקודה זו היא התחילה להטביל אנשים ברוח. האירועים נתנו אישור למסר שהיה בפי השליחים לעם היהודי. בנקודה זו נכנסו היהודים לראשונה לתוך גוף המשיח. כיפא, שניתנו לו המפתחות, פתח את הדלת ליהודים במעשי השליחים ב, ומאז הדלת נותרה פתוחה ליהודים.
- מעשי השליחים חמי קיבל אותה? – מאמינים בשומרון (ח 14).
מי הם היו? –
שומרונים (ח 17-14). עוינות שררה בין השומרונים ליהודים וליהדות והם פיתחו מערכת דתית יריבה ליהדות. הייתה להם תורת משה יריבה משלהם שהושמטה ממנה כל התייחסות לירושלים. היה להם גם בית מקדש משלהם על הר גריזים שהתחרה עם בית המקדש שבירושלים. המדיניות של השומרונים הייתה יצירת מערכת מתחרה לזו של היהודים.
מה היו הנסיבות? – פיליפוס, אחד השמשים ממעשי השליחים ו, נשלח לשומרון כדי להכריז את הבשורה. שומרונים רבים הכירו בישוע המשיח. הדבר עורר שאלות אצל המאמינים היהודים בירושלים שחשבו על היריבות הזו ותהו: "האם שומרוני באמת יכול להיוושע? האם שומרונים באמת יכולים להגיע להכרה מושיעה בישוע המשיח?" קהילת ירושלים שלחה את כיפא ואת יוחנן לבדוק ולאשר את הדיווחים על כך ששומרונים נושעים. בעוד שהשומרונים האלה אכן נהיו למאמינים אמתיים וחוו לידה חדשה, הם לא חוו את שכינת הרוח בתוכם או טבילה ברוח.
איזה אמצעי שימש לקבלת רוח הקודש? – השומרונים האמינו ולכן נולדו מחדש על ידי רוח הקודש, אבל מסיבה כלשהי רוח הקודש לא השתכנה בהם מיד וגם לא הטבילה אותם מיד לתוך גוף המשיח. האמצעי שבאמצעותו הם קיבלו סוף סוף את רוח הקודש היה בסמיכת ידיהם של כיפא ויוחנן (ח 17). במילים אחרות, היה צורך בנוכחותו של כיפא.
כיפא קיבל את מפתחות מלכות שמים לכן הוא היה אחראי לפתיחת דלתות הקהילה לפני כל אחת משלוש קבוצות האנשים בברית החדשה: היהודים, השומרונים והגויים. במעשי השליחים ב פתח כיפא את דלת הקהילה לפני היהודים; מאותו יום ואילך היא נשארה פתוחה לפני העם היהודי. מאז, בכל פעם שיהודי נושע הוא מוטבל מיד על ידי רוח הקודש לתוך גוף המשיח.
פה, במעשי השליחים ח, כיפא סמך ידיים על המאמינים השומרונים והם קיבלו את רוח הקודש. האמצעי ששימש כדי שהשומרונים יקבלו את רוח הקודש היה סמיכת הידיים של כיפא. בנקודה זו "נכנסו" השומרונים לגוף המשיח. כיפא פתח את הדלת עבורם ומאותו יום ואילך הדלת נותרה פתוחה עבור השומרונים. מאז, בכל פעם ששומרוני האמין הוא הוטבל מיד על ידי רוח הקודש לתוך גוף המשיח.
מה הייתה המטרה? – מתן אישור. לשליחים ולמאמינים היהודים בירושלים, אישר הדבר שהשומרונים אכן יכולים להיוושע. למאמינים השומרונים זה אישר את סמכותם של השליחים היהודים שבאו אליהם מירושלים, שעד כה הייתה מבחינתם עיר יריבה.
מה היו התוצאות? – ראשית, השומרונים קיבלו את רוח הקודש ונטבלו לתוך גוף המשיח (ח 17). לא נאמר שהם דיברו בלשונות, אם כי אולי זה אכן קרה. שנית, הם לא הקימו קהילה שומרונית יריבה שתתחרה עם קהילת ירושלים, על פי הנוהג השומרוני. הם לא עשו זאת מפני שהם קיבלו את רוח הקודש באמצעות סמיכת ידיו של כיפא, השליח היהודי שבא אליהם מירושלים.
- מעשי השליחים י
מי קיבל אותה? – קורנליוס ובני ביתו וידידיו (י 24, 44).
מי הם היו? – הם היו גויים (י 1). בתקופת הברית החדשה היו קיימות שלוש קבוצות של אנשים: יהודים, שומרונים וגויים. עד כה, את הקבלה לקהילה פתח כיפא רק לפני היהודים והשומרונים, אך עדיין לא לגויים.
מה היו הנסיבות? – הרקע היה הטפת הבשורה לגויים האלה על ידי כיפא (שם, 44, 46). נוכחותו הייתה נחוצה מפני שניתנו לו מפתחות מלכות שמים. במעשי השליחים ט שאול נושע כדי להיות בהמשך שליח לגויים (פסוק 15). אף ששאול היה השליח לגויים, המפתחות למלכות שמים לא היו בידיו; לכן כיפא היה זה שסיפר לראשונה את הבשורה לגויים כדי לפתוח את הדלת לגויים. ואז, במעשי השליחים יג, החל שאול למלא את שליחותו – להפיץ את הבשורה לגויים. במעשי השליחים י כיפא היה זה שהכריז את הבשורה לגויים אלה.
איזה אמצעי שימש לקבלת רוח הקודש? – רוח הקודש נחה עליהם ישירות, כפי שעשתה עם היהודים. אצל השומרונים, הטבילה התרחשה באמצעות סמיכת ידיים של כיפא. על הגויים לא היה צורך לסמוך ידיים כי לא הייתה סכנה שהם יקימו קהילה יריבה לזו של ירושלים, כפי שהיה במקרה של השומרונים. לכן רוח הקודש צלחה על הגויים באופן ישיר.
מה הייתה המטרה? – המטרה הייתה אימות, אישור. למאמינים הגויים, החוויה הזו אישרה את מהימנות המסר שבפי כיפא. למאמינים היהודים, היא אישרה שגם הגויים יכולים להיוושע. כתוב שהיהודים שצפו בהתרחשות זו (י 46-45) השתוממו על שהמאמינים הגויים האלה קיבלו את רוח הקודש ואת מתנת הדיבור בלשונות, וזה אישר להם שהגויים האלה אכן נושעו. במעשי השליחים יא 2-1, 18-15, כיפא השתמש באירוע הזה כהוכחה כאשר הוא התגונן מפני הביקורת שנמתחה עליו על כך שנכנס לביתו של גוי. במעשי השליחים טו 14-7, אירוע זה של ישועת גויים וטבילתם ברוח שימש כהוכחה בוועידת ירושלים כדי להראות שגויים אכן יכולים להיוושע.
מה היו התוצאות? – ראשית, זה פתח לפני הגויים את פתח הכניסה לקהילה כהכנה לשליחותו של שאול. כיפא היה צריך להיות זה שפותח את הדלת; ומאז ואילך הדלת נותרה פתוחה עבור הגויים. מאז, בכל פעם שגוי נושע, הוא נטבל לתוך גוף המשיח. התוצאה השנייה היא שהגויים המאמינים הוכרו כמשיחיים לכל דבר (י 46-45; יא 18).
- מעשי השליחים יט
מי קיבל אותה? – יהודים מהגולה שהיו תלמידיו של יוחנן המטביל (יט 3-1) ושהתגוררו באפסוס.
מי הם היו? – תלמידים של יוחנן המטביל שלא שמעו עדיין שהמשיח כבר הגיע וששמו ישוע. היו אלה יהודים שהיו לתלמידיו של יוחנן המטביל, הוטבלו על ידי יוחנן בתחילת תקופת פעילותו ואז חזרו מארץ ישראל לאפסוס. לאחר שעזבו, זיהה יוחנן שישוע הוא המשיח והכריז זאת לאחר שהם עזבו. לפיכך הם לא שמעו על ישוע ולא האמינו בו. הם היו חלק מעדה יהודית נבדלת בתוך העולם היהודי. מצד אחד לא היו שייכים עוד ליהדות הפרושית, אך מצד שני הם לא האמינו עדיין בישוע אלא רק היו תלמידיו של יוחנן המטביל. הם היו באותו שלב שבו היה אפולוס לפני שעקילס ופריסקילה הסבירו לו שישוע הוא המשיח שעליו דיבר יוחנן (יח 28-24).
מה היו הנסיבות? – כאשר פגש שאול את היהודים האלה הוא הכיר בהם כבמאמינים מסוג מסוים, אבל היה ברור שתוכן אמונתם היה מוגבל. לא הייתה להם אמונה ממשית במשיחיותו של ישוע. שאלתו של שאול מעידה שהוא ציפה שהם קיבלו את רוח הקודש כאשר הם האמינו. שאול שאל: "הַאִם קִבַּלְתֶּם אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר הֶאֱמַנְתֶּם?". בתרגום המלך ג'יימס לאנגלית הנוסח כאן הוא "מאז שהאמנתם", אך זהו תרגום שגוי; הוא אמור להיות "כאשר", כפי שמופיע בכל יתר התרגומים. שאול שיער שהם קיבלו את רוח הקודש כאשר הם האמינו במשיח. הבעיה הייתה שבעוד שהם האמינו בדברי יוחנן על בואו הקרב של המשיח, הם לא האמינו עדיין בישוע. לכן לא נטבלו עדיין על ידי רוח הקודש.
איזה אמצעי שימש לקבלת רוח הקודש? – ראשית, היה עליהם להיטבל שוב במים מפני שטבילת המאמין שונה מטבילת יוחנן. צעד זה הראה שהם אכן מאמינים שישוע הוא המשיח שעליו התנבא יוחנן. שנית, היה צורך ששאול השליח יסמוך עליהם את ידיו. זה משמעותי מפני שבשונה מהשליחים האחרים, שאול לא היה קודם לכן תלמידו של יוחנן. אם כן אלו היו שני האמצעים ששימשו לקבלת רוח הקודש במקרה זה: טבילת המאמין בניגוד לטבילת יוחנן, וסמיכת ידיים של שאול השליח ולא של שליח כמו כיפא, שקודם לכן היה תלמיד של יוחנן המטביל.
מה הייתה המטרה? – המטרה הייתה מתן אישור, אימות. נשקפה סכנה ממשית שתלמידים אלה של יוחנן המטביל יקימו קהילה מתחרה. חוויית הטבילה ברוח שהם חוו אישרה שכעת טבילת המאמין היא הזיהוי ההולם ולא עוד טבילת יוחנן. מעתה ואילך, נוסחת הטבילה הנכונה הייתה בשם האב, הבן ורוח הקודש. היא אישרה את העובדה שנחוצה רק אמונה בישוע, ולא אמונה ביוחנן ובישוע גם יחד, שכן הם קיבלו את הרוח באמצעות סמיכת ידיים של שאול שלא נטבל בעבר בידי יוחנן. היא נתנה אישור למסר של שאול.
מה היו התוצאות? – שתלמידיו של יוחנן הפכו להיות תלמידיו של ישוע המשיח, והם לא הקימו קהילה מתחרה.
- ספר מעשי השליחים כשלב מעבר
בחנו את ארבעת הפרקים מספר מעשי השליחים שבהם נראה היה שחל עיכוב בצליחת רוח הקודש, ופירטנו את הסיבות לכל עיכוב. ספר מעשי השליחים הוא ספר מעבר; הוא מסמן מעבר בין עידן / משטר (הדיספנסציה) של התורה לזה של החסד שכולל שינוי שחל בתפקידה של רוח הקודש. ספר מעשי השליחים גם מדגיש את סמכותם של כיפא ושאול כשליחים.
מתנת הדיבור בלשונות ניתנה לפחות בשלושה מהמקרים האלה: במעשי השליחים ב, י, יט, וכנראה גם בפרק ח, אם כי זה לא נזכר בו באופן ספציפי. ראינו גם שהעיכוב במתן מתנת הדיבור בלשונות התרחש רק עם קבוצות נבחרות של אנשים ושמתנה זו לא ניתנה לכולם. מתנת הלשונות בספר מעשי השליחים ניתנה כ"פתיח" לכל קבוצה: ליהודים, לגויים, לשומרונים ולתלמידי יוחנן המטביל.
אין בספר מעשי השליחים תיעוד לכך שמתנת הדיבור בלשונות ניתנה שוב לאנשים אחרים מאותה קבוצה. לדוגמה, בפרק ב מתנת הלשונות הייתה ליהודים, ואין תיעוד של יהודים שמקבלים את מתנת הלשונות מאוחר יותר. השומרונים במעשי השליחים ח כנראה קיבלו אותה, ואין דיווח על שומרונים אחרים שמקבלים אותה מאוחר יותר. בפרק י הגויים הם אלה שמקבלים את מתנת הלשונות, אבל אין דיווח על גויים אחרים שמקבלים אותה מאוחר יותר. בפרק יט קיבלו תלמידי יוחנן המטביל את מתנת הלשונות, ואין דיווח על תלמידים אחרים של יוחנן שמקבלים אותה מאוחר יותר.
הנורמה בברית החדשה היא שכל אחד נטבל ברוח ברגע שהוא מאמין. העיכובים בספר מעשי השליחים קרו מפני שכל קבוצה הייתה צריכה להתקבל בנפרד. ברגע שקבוצה הוכנסה לגוף המשיח, הדלת נותרה פתוחה לפניה. מאז ואילך הנורמה הזו בתוקף לכל האנשים המשתייכים לכל אחת מהקבוצות הללו, וכך זה עד היום. למעשה, במעשי השליחים יט, שאול ציפה כבר לכך שאנשים יקבלו את הרוח כאשר הם יאמינו. המטרה הראשית של מתנת הלשונות בספר מעשי השליחים הייתה מתן אימות ותוקף.
- הסכנה שבגיבוש דוקטרינה על סמך דיווחים היסטוריים
דבר נוסף שחשוב מאוד להדגיש הוא שאין לפתח דוקטרינה על סמך דיווחים היסטוריים אלא יש לעשות זאת על סמך אמירות ברורות, חיוביות ומנחות שכלולות בכתובים. הסכנה הטמונה בהפקת תיאולוגיה מתוך סיפורים היסטוריים היא שעלולים לחשוב שמאחר שמשהו קרה בדרך מסוימת בנקודת זמן מסוימת, הוא חייב לקרות תמיד באותה דרך.
לכן, מאחר שלפי ספר מעשי השליחים היו מקרים מסוימים שבהם כשאדם נטבל ברוח הוא דיבר בלשונות, היו מי שלימדו שרק מי שמדבר בלשונות נטבל ברוח. הם מלמדים שהדרך היחידה לדעת אם אדם נטבל ברוח היא דיבור בלשונות. זוהי דוגמה להפקת דוקטרינה מתוך סיפור היסטורי.
אבל האיגרת הראשונה לקורינתים יב מציגה את הטענה הדוקטרינאלית החיובית והמנחה. שאול קובע בבירור שלא הכול מדברים בלשונות, אבל הכול מוטבלים על ידי הרוח. חשוב מאוד להבין: אסור להפיק דוקטרינה מסיפורים היסטוריים. אפשר להשתמש בסיפורים היסטוריים כהמחשה לדוקטרינה, אבל אין להשתמש בהם כדי לגבש דוקטרינה. הדוקטרינה צריכה להיות מופקת מאמירות ברורות וחיוביות בכתובים.
דוגמה לטעות שבגיבוש דוקטרינה מתוך סיפורים היסטוריים: ספר שמות מספר כיצד הוציא משה את בני ישראל ממצרים. כאשר הם הגיעו לים סוף הוא נחצה לפניהם והם חצו אותו בחרבה. זהו התיאור ההיסטורי.
האם יהיה נכון לגבש דוקטרינה וללמד לפיה שבכל פעם שיהודים מגיעים לים סוף הוא תמיד ייחצה לשניים לפניהם? האם זה יקרה בכל פעם? לא, שכן היה זה מאורע חד-פעמי. יהודים הגיעו לים סוף פעמים רבות מאז, אבל הוא אף פעם לא נחצה לפניהם שוב. היה זה פשוט מאורע היסטורי, ואי אפשר להפיק ממנו דוקטרינה. אבל, מה שניתן לעשות זה להשתמש בו כדוגמה או המחשה לדוקטרינה. לדוגמה, חציית ים סוף היא דוגמה שממחישה את הדוקטרינה מהכתובים המלמדת שאלוהים הוא שומר ישראל, ושהוא יציל ויגאל את ישראל. חציית ים סוף היא דוגמה לאחת מהדרכים שבהן שמר אלוהים על עם ישראל והציל אותו. דוקטרינה נוספת מהכתובים היא שאלוהים הוא כל יכול ושבכוחו לחולל גדולות ונפלאות. חציית ים סוף מדגימה את הדוקטרינה על כוחו הבלתי מוגבל של אלוהים.
הנקודה היא שדוקטרינה חייבת להיות מופקת מקביעות ברורות בכתובים. סיפורים היסטוריים יכולים לשמש רק כהמחשה לדוקטרינה. מסוכן מאוד להפיק דוקטרינות מתוך אירועים היסטוריים.
הדבר נכון גם לגבי האירועים ההיסטוריים שבספר מעשי השליחים. מאחר שאנשים ניסו להפיק מהם דוקטרינה, הם מלמדים פעמים רבות דברים שסותרים את מה שנאמר בבירור בכתבי הקודש; כמו לדוגמה, המסקנה השגויה שרק חלק מהמאמינים נטבלים ברוח או שטבילה ברוח תמיד תוביל לדיבור בלשונות. אם בוחנים את החלקים הדוקטרינאליים של הכתובים, רואים שהם סותרים את המסקנות האלה. לדוגמה, בראשונה לקורינתים יב 13 נאמר שכל מאמין, ללא יוצא מהכלל, נטבל ברוח. פסוקים 30-28 גם קובעים שלא הכול מדברים בלשונות. ברור, אם כן, שתורה שגובשה על סמך הסיפור ההיסטורי בספר מעשי השליחים – שטוענת שהטבילה ברוח תמיד תוביל לדיבור בלשונות ושרק מאמינים מסוימים נטבלו ברוח – היא שגויה.
שוב, ספר מעשי השליחים הוא ספר היסטורי שיש להשתמש בו כדי להמחיש את הדוקטרינה ולא כדי לגבש דוקטרינה. שהרי אפילו במהלך התקופה המתוארת בספר מעשי השליחים, רוח הקודש לא צלחה על מאמינים באופן עקבי. בפרק ב היא צלחה ישירות. בפרק ח היא צלחה בעקבות סמיכת ידיו של שמעון כיפא. בפרק י היא צלחה עליהם ישירות לפני שהם נטבלו במים. בפרק יט היא באה עליהם רק אחרי טבילה במים ובסמיכת ידיו של שאול.
מתי טז 19 הוא האסמכתא לדוקטרינה המלמדת שכיפא קיבל את מפתחות מלכות שמים והיה אחראי לפתיחת דלתות הקהילה לפני שלוש הקבוצות שהיו קיימות באנושות דאז: היהודים, הגויים והשומרונים. ספר מעשי השליחים מספק המחשה לכך: במעשי השליחים ב, כיפא פתח את הדלת לפני היהודים; בפרק ח – לפני השומרונים; בפרק י – לפני הגויים. לכן היה על כיפא להיות נוכח כשכל אחת משלוש הקבוצות הוכנסו לראשונה לגוף המשיח. שלושת המקרים הללו ממחישים את התורה הדוקטרינאלית שמופקת ממתי טז 19.
