1. מספר בעיות בתנ"ך
איש אינו מכחיש שיש קטעים בעייתיים מסוגים שונים בספר הבריתות. שאלת המהימנות אינה כוללת בעיות של פרשנות או דיונים על סוג הטקסט הטוב ביותר. אולם בעיות של סתירות לכאורה, מספרים סותרים, הבדלים בתיאורים מקבילים, או אמירות לא מדעיות כביכול מדאיגות באמת את שאלת מהימנות.
הן לדוגלים באפשרות הטעייה והן לדוגלים במהימנות יש גישה לאותן עובדות שנוגעות לבעיות הללו. לשני הצדדים יש את היכולת השכלית לאינטראקציה עם העובדות האלה. שניהם יכולים לקרוא את המסקנות של אחרים. אבל הם אינם ניגשים אל הבעיות האלה מאותה נקודת ראות בסיסית. נקודת המבט של הטוען לאפשרות הטעייה, כוללת לא רק את האפשרות לטעויות בספר הבריתות אלא גם את מציאותן. לפיכך, כאשר הוא חוקר את הבעיות הללו, אחת המסקנות האפשריות שלו היא שאחת מהן היא טעות.
מאידך, הטוען למהימנות הסיק שבספר הבריתות אין טעויות. לכן, אינו משתמש בשום אפשרות כדי להסיק שכל אחת מהבעיות האלה מהווה דוגמה לטעות אמיתית בספר הבריתות. מחקרו יכול להובילו למסקנה שבעיה מסוימת עדיין בלתי מוסברת. מכל מקום, הוא מאמין שהיא אינה שגיאה ושמחקר נוסף יוכיח זאת או שימצא את התשובה כשיגיע לשמים.
שים לב לדימוי הבא: אם יום אחד אדם שנשוי באושר חוזר הביתה באופן בלתי צפוי ומוצא את אשתו מנופפת לשלום לגבר נאה שנכנס למכונית, מה עליו לחשוב? אם הוא בוטח באשתו לחלוטין וללא עוררין על סמך שנים רבות של חיי זוגיות, הוא יניח שיש לה סיבה טובה לפגוש באיש. אף שהוא אולי סקרן, לא יפקפק הבעל בנאמנותה של אשתו. ייתכן שרק מאוחר יותר יוודע לו שהאיש שראה הביא מתנה מיוחדת שאשתו הזמינה עבורו.
אולם, אם בטחונו במערכת היחסים עם אשתו רעוע אפילו במעט, אזי ינדדו מחשבותיו לאפיקים שונים כולל אי נאמנות מצידה. בגלל חוסר הבטחון שלו, אשתו תמיד תיחשב בעיניו לנואפת.
האנלוגיה ברורה, נכון? אם אני ניגש לספר הבריתות בביטחון שמילותיו נכתבו בהשראת רוח אלהים ולכן הן ללא טעות, ואם הביטחון הזה נסמך על שנים של הוכחה לאמינותו המוחלטת של ספר הבריתות, אזי בעיה שתצוץ לא תערער זאת, וודאי שלא אסיק שהיא שגיאה. אולם אם אני חושב שתתכנה שגיאות בספר הבריתות, מעטות או רבות, קרוב לוודאי שאסיק שכמה מהבעיות הללו הן דוגמאות לטעויות. ואפילו אם יש רק אחת, בידי ספר בריתות שעלול לטעות.
מהספרות הנוכחית שעוסקת בוויכוח על מהימנות, קשה ליצור רשימה מוגדרת של טעויות. כנראה אין אפשרות ליצור רשימת קריטריונים שעל-פיה נוכל לשפוט טעויות, אלא רק לתת דוגמאות ממשיות של טעויות. למרות העובדה שאין שני מחברים שמסכימים על אותה רשימת טעויות, כאשר מרכזים את כל הדוגמאות הן מסתכמות בשני תריסרים בערך.
חוסר האחידות ברשימות האלה מעלה שאלה כבדת משקל: מי ומה קובע את קו הגבול בין הטריטוריה של אפשרות הטעייה המורשית לבין הטריטוריה של אפשרות הטעייה הנחוצה? אם למשל, ניתן לצפות לאפשרות הטעייה בעניינים היסטוריים ולשאת זאת, אבל לא בתחומים דוקטרינליים, כיצד אדע באלו עניינים היסטוריים? ככלות הכל, יש דוקטרינות חשובות שנבנו על עניינים היסטוריים. אם-כך איפה אעצור?
לכל הדעות, יש קטעים בעייתיים מסוימים שדורשים בדיקה. אולם, אני טוען שניתן למצוא רעיונות סבירים כך שלא נצטרך להסיק שהם טעויות.
בדיון כגון זה אוכל רק להעלות הצעות, ואין מקום להעלותן בפרוט רב. מידע נוסף ניתן למצוא בספרים אחרים. אבל הנקודה היא שהועלו הצעות שתואמות לדוקטרינת מהימנות.
א. "שתי גרסאות" לסיפור הבריאה
למרות שלפרשנות האומרת שיש שתי גרסאות סותרות לסיפור הבריאה יש השלכות במספר תחומי פרשנות, לעתים קרובות, בוויכוח על מהימנות מתמקדים על הניגוד לכאורה בין בראשית א 12-11, שמתעד את בריאת הצמחייה ביום השלישי לבין בראשית ב 5, שנראה כי אומר שלא היתה שום צמחייה עד שנברא אדם הראשון.
שני דברים אינם נכונים לגבי מסקנה כזאת. ראשית, פרק ב מוסיף פרטים לסיפור הבריאה שבפרק א, לא כניגוד אלא כתוספת. לדוגמה, נאמר לנו שאלהים ברא את האדם, זכר ונקבה ברא אותם (שם א 27), אבל אין זה אומר שהיציר הראשון שנברא היה צירוף של גבר-אישה. הפירוט של בריאת אדם וחוה ניתן בפרק ב 23-18. באופן דומה, פסוק 5 מוסיף פרטים על בריאת הצמחייה ביום השלישי.
שנית, המילים בפסוק 5 מתייחסות לצמחייה שזקוקה לעיבוד ולא לכל סוגי הצומח. צמחים שזקוקים לעיבוד לא נבראו עד שאדם הראשון נברא כדי שיוכל לעבדם, או שנבראו אבל לא צמחו עד לבריאתו.
ליאופולד (Leupold) סיכם את העניין היטב.
מחציתו השנייה של פסוק 4 מחזירה אותנו למעשה הבריאה, בפרט לזמן שלפני התחלת עבודת הבריאה ביום השלישי, ומפנה את תשומת לבנו לפרטי הבריאה, שבגלל פירוטם לא היה ניתן לשלבם בפרק א: העובדה שצורות חיים מסוימות, כלומר הסוגים שזקוקים לטיפול רב יותר על ידי אדם לא צמחו. … כאשר כסתה הצמחייה את הארץ, הנביטה של סוגי הצמחייה האלו התעכבה, כדי שתוכל לצוץ לאחר שהאדם כבר שלט באופן מלא בתחום השליטה שלו והיה מסוגל לטפל בהם כיאות. …על העובדה שהכוונה אינה לכל הצמחייה ניתן ללמוד מתוך השימוש במונחים הייחודיים, שאף אחד מהם לא הופיע עדיין בסיפור. …על סמך כל זה, הטענה שבסיפור הזה, (ב 4+) שקודם נברא האדם ולאחרמ כן הצמחייה, מגוחכת.1
לפיכך, הטענה שיש סתירה בסיפור ולכן טעות, נאמרת רק על-ידי מי שרוצה בכך. פרשנות טובה אינה זקוקה לטעות.
ב. אשת קין
אף שהשאלה מהיכן השיג קין את אשתו, שנשאלת על-ידי רבים שדוגלים במהימנות, אינה צריכה להיחשב בעייתית כלל וכלל, היא משמשת לעתים קרובות את אלו שמנסים להוכיח שספר הבריתות אינו אמין. כיצד הוא יכול לטעון שאדם וחוה היו בני האדם הראשונים שהיו להם שני ילדים, שאחד מהם רצח את השני ובכל זאת העמיד צאצאים רבים? כמובן, ספר הבריתות כן מלמדנו שאדם וחוה היו בני האדם הראשונים שנבראו. האדון מאשר זאת במתי יט 9-3. שושלת היוחסין של המשיח מתחילה מאדם הראשון (לוקס ג 38). איגרת יהודה פסוק 14 מזכירה את חנוך כשביעי לאדם. כוונת הדברים בקושי יכול להיות שהוא השביעי ל"אנושות", פרשנות שהיתה יכולה להתקבל לו אדם לא היה אישיות בודדת כפי שכמה טוענים. נכון, קין רצח את הבל ועם זאת נולדו אנשים רבים. מהיכן השיג קין את אשתו?
אנו יודעים שלאדם ולחוה היו בנים ובנות נוספים על קין, הבל ושת (ברא' ה 4), ואם היתה במקור רק משפחה אחת אזי הנישואין הראשונים היו צריכים להיות בין אחים לבין אחיות. נישואין כגון אלו, בהתחלה לא גרמו נזק. גילוי עריות מסוכן מפני שגנים תורשתיים שעברו מוטציה עלולים להביא ללידת ילדים עם פגמים, ילדים חולניים או ילדים בעלי פיגור שכלי, במידה והגנים הללו מצויים בקרב שני ההורים. מובן שלאדם ולחוה, שאלהים יצר אותם במו ידיו, לא היו גנים שעברו מוטציה. לפיכך, נישואין בין אחים לבין אחיות או בין בני דודים או כל נישואי קרובים בדור הראשון והשני לאחר אדם וחוה לא היו מסוכנים.
ג. במדבר כה 9
המגיפה שבאה בעקבות ההשתחוויה של בני-ישראל לבעל פעור הפילה 24,000 חללים, על-פי דיווחו של משה. לעומת זאת, באיגרת אל הקורינתים י 8 שאול מדווח רק על 23,000 מתים. האם זו טעות ברורה? לא בהכרח, כי שאול מציין את מספר האנשים שנהרגו ביום אחד. בספר במדבר כה מסופר על כך שהשופטים נטלו חלק בביצוע העונש, וכנראה שהמספר כולל מקרי מוות נוספים שקרו בימים הבאים. במילים אחרות, הם לא סיימו את משימתם הנוראית ביום אחד. שני התיאורים לא סותרים זה את זה בגלל התוספת של שאול "וּבְיוֹם אֶחָד".
אולם, שום נזק לא ייגרם למהימנות אם נשקול את שני המספרים כמספרים עגולים. אם כן, מספר ההרוגים נע בין 23,000 ל- 24,000. לו כל אחד מהקטעים היה מוסיף את המילים "בדיוק" או "רק" לגבי מספר המתים והיתה אי התאמה ביניהם, זה היה מהווה שגיאה ברורה, אבל המקרה אינו כך.
ד. מי הסית את דוד למנות את ישראל? (שמ"ב כד 1; דהי"א כא 1)
גרסה אחת אומרת שאלהים הסיתו ואילו השנייה אומרת שהשטן עשה זאת. אולם מדוע זה צריך להיות ניגוד? האם לא ייתכן שגם אלהים וגם השטן היו מעורבים? הם עשו זאת בעניינים אחרים. שאול אמר שהאדון שלח אליו את מלאכו של השטן לדאוג לכך שלא ייתנשא (קור"ב יב 7). ללא ספק, האדון והשטן היו מעורבים בפעילויות שמובילות לארמגדון. מדוע לא גם כאן? הנה כי-כן, פיתרון כה פשוט הופך אפילו הצעה שטוענת לסתירה לבלתי מתקבלת על הדעת. אף-על-פי-כן, זה לא טיעון כושל. תומך באפשרות הטעייה מדגיש אפוא: "שני התיאורים אינם יכולים להיות מדויקים. אולם מנקודת מבט של יושרה דוקטרינלית שניהם מציגים אותה אמת: דוד שגה במעשהו. …"2
ה. מי הרג את גָּלְיָת? (שמ"ב כא 19; שמ"א יז 50).
האם דוד הרג את גלית או איש בשם אלחנן. לפני שנניח ששתי הגרסאות סותרות זו את זו ולכן אחת מהן שגויה, הבה נשאל שאלה אחרת:
- הייתכן שלדוד היו שני שמות, כשהשני הוא אלחנן? לשלמה היו שני שמות (שמ"ב יב 25-24).
- האם היו יכולים להיות קיימים שני אנשים בשם גלית? בהקשר המיידי (שם כא 20), ענק אחר מוזכר בגת.
- האם המילה "אחי" הושמטה מפסוק 19? כל אחד מהפתרונות הללו סביר במידה שווה, יותר מאשר המסקנה שחלה פה טעות. וכולם סבירים לאור הדיוק המוכח של ספר הבריתות במקומות אחרים.
ו. מספרים מסוימים בשמואל ב פרק כד ובדברי הימים א פרק כא
בתיאור המקביל הזה מופיעים מספרים שונים. הדוגלים באפשרות הטעייה מסיקים מכך שישנן טעויות. בשמואל ב כד 9 מדווח על 800,000 אנשים שנפקדו בישראל ו-500,000 ביהודה, בעוד שבדברי הימים א כא 5 מדווח על מספר כולל של 1.1 מיליון בישראל ו-470,000 ביהודה. יתכן שהסיבה להבדל במספרים של ישראל נובעת מכך שלא נלקחו בחשבון 300,000 שמוזכרים בדברי הימים א פרק כז, אשר יחד עם 800,000 מסתכמים ב-1.1 מיליון שבדברי הימים א כא 5. ואולי ההבדל של 30,000 במספר השני כולל את 30,000 שמוזכרים בשמואל ב ו 1.
כאשר נתן אלהים לדוד לבחור בעונש הוא נתן לדוד לבחור, שבע שנות רעב לפי שמואל ב כד 13 ושלוש שנות רעב לפי דברי הימים א כא 12. תרגום השבעים אומר שלוש שנים בשני המקומות, ואפשרי שהמספר בשמואל ב הוא טעות כתיב. למרות שההעתקים נעשו בקפידה, לא מן הנמנע שאירעו שגיאות. נראה שזו אחת מהן, אבל היא אינה טעות במקור – לא היתה שום טעות כשזה נכתב, אולם המהימנות אינה חלה על ההעתקים.
לבסוף, בפרקים האלו נדמה שיש סתירה בין שתי הגרסאות בנוגע למחיר ששילם דוד עבור חלקת האדמה שקנה מידי ארונה. בשמואל ב כד 24 כתוב 50 שקלי כסף ואילו דברי הימים כא 25 נוקב בסכום של 600 שקלי זהב. הבדל גדול מדי מכדי שיאפשר אינפלציה! אולם האם הוא באמת גדול מדי אם 50 השקלים שולמו עבור הגורן בלבד (שמ"ב כד 24) ואילו בסכום הגדול יותר נקנתה חלקת האדמה סביבו?
ז. הים בדברי הימים ב ד 2
בתיאור המידות של הים הזה, ההיקף הוא שלושים אמה (או 540 אינץ אם אמה היא 18 אינץ) ואילו הקוטר עשר אמה. בכל אופן, ההיקף מחושב בהכפלת הקוטר בפַּי (3.14159), והתוצאה היא למעלה מ- 565 אינץ, סתירה לכאורה. מחבר אחד מיישב זאת באומרו: "בתרבות של אותם ימים, המידה היתה לא רק מדויקת אלא גם ללא יכולת לטעות".3 אולם יש פתרון טוב יותר שאינו כולל אחיזת עיניים. הקוטר של עשר אמה היה משפה אל שפה. אבל פסוק 5 מציין שרוחב הקצה היא טפח, כ-4 אינץ. מכאן שהקוטר הפנימי היה 10 אמה (180 אינץ) פחות שני טפחים (8 אינץ). אם נכפיל 172 אינץ בפַּי נקבל 540 אינץ, אותה מידת היקף שמוזכרת בפסוק 2.
הקטעים הללו משמשים כיום כדוגמאות לטעויות בתנ"ך. בלי להיכנס לפרטים, כל אשר ניסיתי לעשות הוא להראות שהסברים הגיוניים הם בהישג יד. איננו צריכים להגיע למסקנה שקיימות שגיאות בטקסט (להוציא טעויות של העתקה). הדרך שבה אדם זה או אחר מקבל את ההצעות האלה תשקף את בטחונו הבסיסי, או את היעדרו, בספר הבריתות עצמו.
2. כמה בעיות בברית החדשה
הדוגלים באפשרות הטעייה מצטטים מספר קטעים מהברית החדשה שלכאורה שוללים את מהימנות, או לפחות דורשים הגדרה של מהימנות הכוללת מרחב תמרון רב כל כך עד שהיא הופכת לאפשרות הטעייה. מחבר אחד ציטט את דברי הימים ב ד 2; במדבר כה 9; מרקוס ב 26; ומתי כב 42 כדוגמאות ל"סוג של מהימנות שרחוק מהתאמה מושלמת למה שבאמת נאמר" וכבעיות שניתן להסבירן רק באופן "דמיוני ביותר".4
מישהו אחר מוטרד ממתי יג 32-31 ומבעיות במעשי השליחים פרק ז ואומר שאינן יכולות להיפתר באופן שמתיישב עם מהימנות.5 ואילו מחבר אחר מביא את מתי כז 9 כשגיאה ואומר שישנן "מאות דוגמאות כאלו".6 כמובן, איננו יכולים לדון "במאות" דוגמאות עלומות שם, אבל נבחון את אלה שהוזכרו בכתביהם של אלו שמחזיקים בדעה שהמהימנות אינה מוחלטת.
א. לקחת מקל (מתי י 10-9; מרק ' ו 8; לוקס ט 3).
מרקוס כותב שישוע אפשר לתלמידיו לקחת מקל ואילו מתי ולוקס אומרים שאסר עליהם. אחד מתומכי אפשרות הטעייה אמר על כך: "איני מכיר כל דרך ליישב את הסתירה הזאת. אני חושב שהמסקנה הנכונה היא שהתיאורים סותרים ולפחות אחד מסיפורי הבשורה שוגה".7
אבל קיים פיתרון אפשרי; כשמשווים את סיפורי הבשורה אנו קוראים שהאדון מתיר לתלמידים לקחת כל מקל שכבר נמצא ברשותם (מרקוס). בכל אופן, נאסר עליהם לקחת מקל אם לא היה להם או אם יכלו ללכת בלעדיו (לוקס). בכל מקרה, נאסר עליהם לקחת או לקנות מקל חדש. הרעיון העיקרי בהוראה של האדון: אל תקחו שום דבר מיוחד לשליחות הזאת.
ב. גרגיר החרדל (מתי יג 32)
במשלו על גרגיר החרדל, אמר האדון שגרגיר החרדל הוא קטון מכל הזרעים. האם זו בבירור אמירה מוטעית מפני שגרגיר החרדל אינו הקטון ביותר? לפני שתקפוץ למסקנות, זכור שישוע המשיח אמר זאת, ואם שיקר כיצד היה חף מכל חטא? זו איננה עוד סתירה עובדתית קטנה; אם האמירה שגויה, היא מוכיחה משהו על מי שאמר אותה, וזה הופך לעניין דוקטרינלי רציני. אינך יכול להפריד את ההיסטוריה הזאת מההשלכות הדוקטרינליות שלה.
אולם כיצד עלינו להבין את דבריו של האדון? אחת ההצעות, לפני שנים, היתה של טרנץ (Trench) והיא אומרת: "הגרגיר הזה, כשנטמן באדמה, הוא 'הפחות שבזרעים'–מילים שלעתים תכופות בלבלו את הפרשנים, כיוון שקיימים זרעים רבים וקטנים יותר, כמו של פרג או של פיגם. עם זאת, לא כדאי לעורר קשיים מסוג זה; מספיק לדעת ש'קטון כגרגיר חרדל' היה פתגם שגור בפי היהודים לתיאור דבר זעיר (ראה לוקס יז 6). האדון בהוראתו העממית השתמש בשפה עממית".8
עובדה נוספת לציון, המילה "קטון" היא בעצם השוואתית ולא מופלגת כלומר, האדון לא אמר שגרגיר החרדל הוא הקטון ביותר אלא הוא בין הקטנים שבזרעים.
אולי צריך לשלב את שתי ההצעות. מבחינה טכנית, הוא כלל את גרגיר החרדל בין הזרעים הקטנים ביותר בהתבססו על הפתגם העממי שמשתמש בגרגיר הזה לתאר דבר זעיר ביותר. אולם הוא לא שגה בשום שגיאה טכנית או מדעית.
ג. העיוור ביריחו (מתי כ 34-29; מרק' י 52-46; לוקס יח 43-35)
תיאורי הריפוי של העיוורים ביריחו (אחד מהם היה ברטימי) כוללים פרטים שונים, אשר אחדים פרשו אותם כבלתי פתירים, שמובילים למסקנה שבאחד מהתיאורים חייבות להיות טעויות. מתי כתב שהאדון ריפא שני עיוורים בצאתו מיריחו. הדיווחים האחרים מזכירים רק עיוור אחד וכותבים שהנס נעשה בהיכנסם ליריחו. באשר למספר העיוורים, אם מרקוס או לוקס אומרים שהיה רק עיוור אחד צריכה להיות טעות. אבל אם ברטימי היה הנועז מבין השניים, טבעי שאחד המחברים יתמקד בו ואילו האחר יזכיר את שניהם. ההצהרה שאומרת שהיו שניים כוללת את ההתמקדות באחד. הצהרה על שניים היתה עומדת בסתירה לו בגרסה אחרת של הבשורה היה נכתב שיש רק אחד. אבל לא כך הוא.
באשר לעת שבה ארע הנס, הועלו שתי הצעות סבירות. האחת אומרת שהאנשים הפצירו באדון בעת שנכנס ליריחו, אולם לא נרפאו עד לצאתו מהעיר. השנייה אומרת שמאחר והיו שתי ערים בשם יריחו (יריחו העתיקה והעיר החדשה), הריפוי היה יכול להתרחש לאחר שהקבוצה יצאה מיריחו העתיקה והתקרבה ליריחו החדשה. לפיכך, דברי מתי: "בְּצֵאתָם מִירִיחוֹ" מתייחסים ליריחו העתיקה ואילו מרקוס ולוקס מתייחסים לכניסתם ליריחו החדשה.
לא משנה איזו מההצעות אמתית, ברור שאין צורך לראות סתירה שאינה ניתנת לפיתרון בתיאורים הללו.
ד. אביו של זכריה (מתי כג 35)
בפסוק הזה נאמר על זכריה (לא הנביא אלא הכהן) שהוא בנו של ברכיה, ואילו בדברי הימים ב כד 20 נאמר שהוא בן-יהוידע. אולם העובדה שנקרא "בן של" אינה מעידה שהוא היה ממש בנו (ראה ברא' לא 28 שם קורא לבן לנכדיו בניי ובנותיי, או כמו במקרה של המשיח, בן-דוד, ובן-אברהם, מתי א 1).קרוב לוודאי, שיהוידע היה סבו של זכריה ונזכר בדברי הימים בגלל שמו הטוב.
ה. זכריה לעומת ירמיהו (מתי כז 10-9)
החלק העיקרי של הציטוט הזה בא מזכריה יא 13-12, בעוד שמתי מייחס אותו לירמיהו. האין זו טעות ברורה?
לפני שנגיע למסקנה הזאת, ניקח בחשבון שירמיהו הושם בתחילת הכתבים הנבואיים התנ"כיים בתלמוד הבבלי. ייתכן שמתי פשוט משתמש בשמו של ירמיהו כדי לציין את הקטע בתנ"ך ממנו בא הציטטה מתוך ספר זכריה. זה כמו להגיד: "בספרו של סמית, אמר ג'ונס…". ג'ונס כתב פרק בספר שסמית ערך. (אך, אין זה אומר שירמיהו ערך את נבואות זכריה.) שים לב שאותה הבלטה ניתנת לירמיהו במתי טז 14, שם הוא הנביא היחיד שמוזכר באופן ספציפי אף שאחרים נכללים באותה הצהרה.
אף שזה נראה ההסבר הסביר ביותר, יש שמוצאים פיתרון ברעיון שמתי חשב בעיקר על האירועים שמזכירים את בית היוצר בירמיהו יח ו-יט.
ו. ישעיהו מול מלאכי (מרקוס א 3-2)
הפסוקים האלה מעלים בעיה כי מיד לאחר המילים "כַּכָּתוּב בִּישַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא", מופיעה ציטטה ממלאכי ולאחריה ציטטה מישעיהו. רבים מחשיבים זאת כשגיאה ברורה, אם כי לא חמורה. למרות זאת, מרקוס מתחיל את הפרק בהצגת הבשורה: "תְּחִלַּת בְּשׂוֹרַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן-אלהים", כשהוא מתמקד בשליחותו של יוחנן המטביל במדבר. אם כך, מרקוס חשב בעיקר על הציטטה מישעיהו מפני שהיא חזתה את האיש מהמדבר. תשומת הלב שהקדיש לנבואת ישעיהו מסבירה מדוע הזכיר רק את ישעיהו בפסוק 2.
ז. אביתר מול אחימלך (מרק' ב 26)
מרקוס, בהזכירו את דוד שאכל את לחם הפנים, אומר שאביתר היה הכהן הגדול כאשר התנ"ך נוקב בשמו של אחימלך (שמ"א כא 6-1). הפיתרון המוצע אומר שנכון שהאירוע התרחש בתקופת כהונתו של אבימלך, אבל הוא נהרג עד מהרה ואביתר, שעסק בעבודות כהונה, נתמנה לאחר זמן קצר לכהן גדול ובלט יותר מאחימלך. מרקוס לא אמר שאביתר היה הכהן הגדול בפועל בזמן האירוע, אלא שהוא שירת ככהן ועד מהרה היה לכהן גדול ונודע ביותר. באופן דומה, ניתן לדבר על מספר אירועים שהתרחשו בשנים שבהן כיהן ג'ון פ' קנדי כסנטור. הוא לא היה אז נשיא, אבל הוא מזוהה כקנדי הנשיא מפני שהיה לנשיא מאוחר יותר.
הדוגמאות הללו, שמופיעות במרקוס, מזכירות לנו שאם פלוני ניגש אל ספר הבריתות בציפייה לטעות או מאפשר טעות, הוא יכול להפוך את המקרא לבר טעייה. אולם אם הוא ניגש אל ספר הבריתות מתוך ציפייה שאינו מסוגל לטעות הוא יכול למצוא פתרונות סבירים, ואפילו אם אין ביכולתו לקבל בכנות אף אחד מהפתרונות המוצעים, הוא עדיין יכול להאמין שספר הבריתות אינו מסוגל לטעות ושאין לנו מספיק עובדות כדי לפתור כמה מהבעיות לכאורה.
ח. מותו של יהודה איש קריות
במעשי השליחים א 18, פטרוס מתאר את מותו של יהודה: "וּבְנָפְלוֹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה". מתי אומר שיהודה תלה עצמו (מתי כז 5). קרוב לוודאי ששני התיאורים אמתיים. הוא אכן תלה עצמו, אבל משהו קרה שגרם לגופו ליפול ולהיבקע. זה הפיתרון הפשוט ביותר שהוצע כבר מימי אוגוסטינוס.
נראה שבשני הדיווחים יש בעיה נוספת. מתי מציין שהכהנים קנו את שדה הדמים ואילו במעשי השליחים זוקפים את הקנייה ליהודה. ושוב, הפיתרון הפשוט הוא ששני הדיווחים נכונים. הכהנים לא יכלו לקחת את הכסף חזרה לכן קנו את השדה בשמו של יהודה כי לא רצו ששמם יקושר לכספו.
ט. בעיות במעשי השליחים ז
למרות שזה בהחלט במסגרת המושג של המהימנות לאפשר לסטפנוס לעשות טעויות מסוימות בנאומו ושלוקס יתעד זאת במדויק, פרשן רציני ירצה לדעת ברור ככל האפשר מה אמר סטפנוס. אחת הבעיות מתמקדת בפסוק 6, שם סטפנוס מציין שהעבדות במצרים ארכה 400 שנה כאשר בשמות יב 40 נאמר 430 שנה. יתר על כן, שאול בגלטים ג 17 כתב שהתורה ניתנה 430 שנה אחרי ההבטחות לאברהם. יש שתי בעיות במספרים האלה:
- ההבדל בין 400 לבין 430.
- השגיאה הגדולה כביכול של שאול מפני שהזמן בין אברהם לבין מתן התורה נחשב לארוך יותר מ-430 שנה.
רבים מסכימים שההבדלים בין שני המספרים נעוצים בכך שהם אומדנים. המספר 430 מעוגל ל-400. המספר 430 שנה בגלטים אינו מציין את מרווח הזמן מאברהם ועד מתן תורה (ברא' יב עד שמות כ), אלא מתייחס לתקופה שבין סוף עידן האבות (ברא' לה 12-11) לבין מתן תורה בשמות פרק כ.
אחרים מאמינים שהעבדות במצרים ארכה 400 שנה ושהמספר 430 מתייחס לזמן שבין האישור האחרון של ברית אברהם ליעקב לבין מתן תורה. בכל אופן, אין לנו מספיק עובדות כדי שנוכל לקבל החלטה חד משמעית. וכך, פעם נוספת העמדה האישית באה לידי ביטוי: אתה יכול להאמין שישנן טעויות או שאתה יכול להאמין שהיו יכולים להיות פתרונות מושלמים לו כל העובדות היו ידועות.
לעתים הבעיה לכאורה שבפסוק 14 מעוררת שאלה. נאמר שם שמשפחתו של יעקב מנתה שבעים וחמש נפשות ואילו בבראשית מו 27 מדווח רק על שבעים. סטפנוס בנאומו נוקב במספר שמופיע בתרגום השבעים שכולל חמש נפשות נוספות (בנו ונכדו של מנשה ושני בנים ונכד של אפרים). בבראשית הם לא נכללים. אולם בשני המספרים רק קבוצה מוגבלת נכללת מפני שהמספר הכולל של משפחת יעקב היה צריך להיות הרבה יותר גבוה, כולל נשות יעקב, בנים ונכדים ובעלים של בנותיו ונכדותיו שאינן ברשימה. כל מי שמנסה לערוך רישום של מספר האנשים במשפחה מדרגה ראשונה בסדר גודל כזה, היה מוצא בקלות לפחות שתי דרכים לעשות זאת ומגיע לשני סיכומים שונים ללא סתירה.
אלו הן מספר דוגמאות שמייצגות את הבעיות בברית החדשה שיש עליהן ויכוח. באחדות מהן השתמשו במהלך ההיסטוריה של הכנסייה כדי לנסות להוכיח שיש טעויות בספר הבריתות. במהלך ההיסטוריה הוצעו פתרונות הגיוניים לבעיות הללו. חלקם זכו לתשומת לב לאחרונה. כל אחד מהם עשוי לשמש להסקת המסקנה שיש טעויות בספר הבריתות, אולם לכולם יש הסברים הגיוניים.
צריך רק טעות אחת כדי שספר הבריתות יהיה בר טעייה. היא עשויה להיות טעות "קטנה", חסרת חשיבות, היסטורית או דוקטרינלית, אבל אם יש אחת אזי אין לנו ספר בריתות שאינו מסוגל לטעות.
הערות:
-
H. C. Leupold, Exposition of Genesis (Columbus: Wartburg, 1942), 112-13.
-
Ray Summers, “How God Said It,” The Baptist Standard, 4 February 1970, 12.
-
Robert Mounce, “Clues to Understanding Biblical Accuracy,” Eternity, June 1966, 18.
-
Ibid.
-
Daniel P. Fuller, “Evangelicalism and Biblical Innerancy” (unpublished material 1966), 18-19.
-
Berkeley Mickelsen, “The Bible’s Own Approach to Authority.” in Biblical Authority, ed. Jack B. Rogers (Waco, Tex.: Word, 1977), 86.
-
Stephen T. Davis, The Debate About the Bible (Philadelphia: Westminster, 1977), 106.
-
R. C. Trench, Notes on the Parables of Our Lord (New York: Revell, n.d.), 91.
