ביטחון הישועה, אמונה, תלמידות, מעשים ושכר-עמדת "חסד חינם"

לפעמים, זה נראה כאילו יש אלו שמאמינים שאלוהים מעוניין להשליך כמה שיותר בני אדם לאגם האש (כאילו יש לו מכסה להשלים), אבל פה ושם מוכן להוציא מהכלל ולהושיע את מי שיחזיק מעמד ויתנהג ממש יפה – בהתאם לאיזה סטנדרט דמיוני שהם בעצמם יוצרים (ככה מתחילות כתות ודתות…).
הם מכניסים את עצמם, מבלי בהכרח לשים לב, לתוך נעליו של אלוהים, בעודם מנסים להחליט בעבור אלוהים – את מי עליו להושיע ואת מי לא – בהתאם לאותו סטנדרט שיצרו.
יכול להיות שמדובר בגאווה, ואולי בעיורון לעובדה שגם הם בני אדם חוטאים, על כן, הם מוסיפים לבשורה צורך חדש מעבר לאמונה – מעשים.
ע"פ תוספת זאת, בנוסף לאמונה – אך ורק אלו שכן יקיימו מעשים מסויימים ויצליחו להימנע מאחרים – יזכו להיוושע.
בתקופת הברית החדשה היו אלו בקרב הגלטים (גלטים ג) שהפיצו תיאולוגיה זו. בתקופה המודרנית, זה מגיע מהכנסייה הקתולית:

" המועצה מאשרת כי הישועה הינה בחסד באמונה וגם על ידי המעשים (ולא רק באמונה, כפי שהפרוטסטנטים מתעקשים) "

~ ועידת טרנטו הקתולית (1545) ~

זאת, היא ההצהרה הרשמית של ועידת טרנטו (המועצה הקתולית הרשמית, שנת 1545) שהתכנסה כנגד הרפורמציה הפרוטסטנטית.

ההיסטוריון, פרופ' א. גרפטון (אונ' פרינסטון) הסביר:

"הכנסייה קבעה בוועידה כי המאמין יזכה בגאולה באמצעות השילוב בין האמונה ובין המעשים. זאת בניגוד לפרוטסטנטים, שגרסו כי אמונה בלבד היא זו שמובילה לגאולה." (גרפטון, אנתוני ורייס, "אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559." עמ' 149)

אבל הבנתנו מהכתובים היא שאלוהים חפץ להושיע כמה שיותר בני אדם (טימ"א ב 3-4). ולכן, הוא לא עשה את הדרך לישועה מסובכת, מבלבלת ומורכבת, אלא קלה ופשוטה על מנת שכמה שיותר יוושעו; באמונה בלבד!

למען הסר ספק – אנחנו כן מאמינים שהמעשים שלנו משפיעים עלינו – גם בעולם הזה (דין וחשבון ע"י הרשויות), וגם על שכרנו ומעמדנו בעולם הבא.
אך מעשינו לא משפיעים על ישועתנו.

במאמר הנוכחי נרחיב בדיוק על הנושאים הללו:

בטחון המאמין בישועתו.
ישועה באמונה בלבד.
השפעת מעשינו עלינו בעולם הבא.

לחצו לקפיצה לביאור פסוקים קשים בנושא הישועה בברית החדשה

מבוא

אולי אחת השאלות החשובות ביותר בכל התיאולוגיה המשיחית היא השאלה האם אדם נושע באמצעות אמונה בלבד, או שמא הדרך לישועה היא באמצעות אמונה ומעשים גם יחד או שהאמונה בהכרח צריכה להתבטא במעשים אחרת היא לא אמתית ולכן אמונה שלא הושיעה מאגם האש?

שאלה זו היא המפתח להבדלים בין אמונה משיחית שמבוססת על כתבי הקודש לבין כתות משיחיות. האם הישועה מושגת באמצעות אמונה בלבד, או שמא הדרך להשגתה היא דרך שילוב של אמונה ומעשים? האם אדם נושע רק מעצם אמונתו בישוע כמשיח או שמא עליו להאמין בישוע ובנוסף לכך גם לעשות מעשים מסוימים כדי להביא לישועתו\להוכיח את ישועתו?

בחלקו הראשון של המאמר נציע מצד אחד טיעונים לכך שהמאמין המשיחי יכול לסמוך ולהיות בטוח בישועתו, בהתבסס על אמותנו במשיח – בלבד. מהצד השני, נפריך טיעונים אשר מציעים כי המאמין המשיחי כן עלול לאבד את ישועתו בגלל התנהגותו. נעמוד על ההבדלים שבין שלושת ההיבטים של הישועה: הישועה הראשונית מאגם האש (חיי נצח) שניתנת בחינם; ע"י אמונה בלבד. הישועה מהכוח לחטא (תהליך ההתקדשות); ע"י אמונה+מעשים. הישועה מפספוס הגשמת היעד הסופי של האדם (שמירת הירושה המובטחת כתוצאה מתהליך ההתקדשות ע"י מעשים הנעשים מתוך אמונה).
בעוד את חיי הנצח אי אפשר להרוויח או לאבד (ניתנת לנו בחינם כתוצאה מאמונה), את השכר והגמול העתידי שלנו בעבור תהליך ההתקדשות – כן ניתן להרוויח ולאבד. ראו טבלה:

ניתן להמשיל את ההבדלים שבין ישועה להתקדשות בעזרת שתי האנלוגיות הבאות:

1. כשאדם גוסס מקבל בהשתלה לב חדש, הוא קיבל חיים חדשים. זה לא בהכרח אומר שיבחר לשמור עליו (יפסיק לעשן/תזונה/כושר וכו') ויזכה לחיים ארוכים ובריאים. זה כבר בחירה שלו.

2. ישוע, הוא כמו מנהיג צבאי דגול שברגע המכריע, הקריב את חייו כדי להציל אותנו. עכשיו, מי שבוחר לראות בו בתור מנהיג, ישוע מכניס אותו למלכות שלו. הוא אח"כ מצפה שנתחיל להתאמן, נתחזק, נלבש שריון, נישא חרב ושאם צריך ניתן את חיינו עבורו בעודנו יוצאים איתו למלחמות. עכשיו, מה אם אחד הלוחמים מעדיף להישאר מאחור וכל היום לשבת במסבאה לשתות בירה ולחזר אחרי בחורות. האם ישוע יוציא אותו להורג בגלל זה? חלילה!! אבל אחרי שיחזרו כולם מהקרבות ויקבלו את הצלשים והפרסים ("שכר"), אותו אחד לא יקבל כלום, שהרי לא תרם כלום. הוא עדיין חלק מאותה מלכות. פשוט ויתר/הפסיד את השכר שלו ויהיה טוראי עני לעד.

מצד אחד, הכתובים חוזרים ומדגישים כי הישועה היא אך ורק באמונה: "אֲזַי לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו" (טיטוס ג 5), "בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ" (אפסים ב 8-9), "אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה" (רומים ד 5), "כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." (רומים ג 23-24), "מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל-יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד." (עברים י 10).

יחד עם זאת, מהצד השני, נראה כי ישנם לכאורה פסוקים שמלמדים את ההיפך.
לכן, בחלק השני של המאמר נעבור על עשרות פסוקים אשר לעיתים קרובות מוצאים מהקשר בכדי להציע כי אמונה איננה מספיקה לישועה (שיש לשמרה במעשים ושניתן לאבדה בעקבות התנהגות מסויימת), ונבאר אותם בהקשרם.

טיעונים לטובת ביטחון הישועה

בטרם נבין מדוע לא ניתן לאבד את הישועה, חשוב להבהיר מספר נקודות:

הטענה שמאמין לא יכול לאבד את ישועתו לא אומרת שכל מי שנושא תפילה, או מכריז על עצמו כמאמין אז הוא בהכרח יגיע למלכות השמים. קבלה שכלית של המשיח ללא הכרה בחטא אישי לפני אלוהים היא לא אמונה שמושיעה.
הטענה שמאמין לא יכול לאבד את ישועתו לא מקדמת או תומכת בחיים בלתי רוחניים-חיי חטא. להפך, בהשקפה שלא ניתן לאבד את הישועה קיימים מניעים אמיתיים לחיי חסידות, העובדה שאלוהים מקבל אותנו באופן בלתי מותנה, מניעה אותנו לשרת אותו באהבה, וגם הרצון לשמוע אותו אומר לנו "עבד טוב ונאמן"! עצם העובדה שיש כאלה שמנצלים את חסד האלוהים כדי לחיות בחטא לא מבטלת את האמת אודות החסד. מאמינים שחיים חיי חטא יחונכו על ידי אלוהים ויאבדו את שכרם (אל העברים ג 1-12; ד 1, 11; י 35). מדובר במניעים חזקים לחיי קדושה.
בהשקפה הזו, אלו שאלוהים הולידם מחדש דרך רוח הקודש והצדיקם, לא יאבדו את ישועתם לעולם. אלא, שהם ישומרו על ידי אלוהים אלי חיי עולם, בין אם הם יתמידו באמונה או שלא (ההתמדה באמונה מצוות על המאמינים אך לא מובטחת-רומים ח 12).

ההשקפה על פיה כן ניתן לאבד את הישועה מובילה באופן הכרחי למחשבות אודות החטאים שיכולים לגרום לאובדן הישועה. אם אנו מקבלים את האפשרות הקלושה שיש משהו שאנו יכולים לעשות שיכול לבטל את הערך של דמו המכפר של ישוע, אנו נתמקד בהכרח בציות שלנו, ולא על קורבנו המושלם והמכפר של המשיח ועל ההבטחות הנפלאות של הבשורה.כך עובד הטבע האנושי. דבר זה מסביר את רמת הלגליזם שקיימת במעגלים הארמיניאניסטים (אלו שטוענים שניתן לאבד את הישועה). גם אם תשעים ותשעה אחוזים של מאמינים לא יכולים לאבד את ישועתם, אך אחוז אחד כן, לא נהיה בטוחים לעולם. תמיד נהיה מודאגים אם אולי אנחנו חלק מהאחוז הבודד. אנו נצטרך לדעת איזה סוג של חטא או חוסר ציות מסכן את האחוז הזה. לא משנה על איזה חטא מדובר, אנו נחיה בדאגה נצחית, שאולי יום אחד, נחטא באופן כזה שיגרום לנו לאובדן ישועה.

מבראשית עד התגלות, הישועה מתוארת כפועל אלוהים. האב מתכנן, קורא, מצדיק ומפאר את המאמינים במשיח. הבן התאנש וגאל אותנו דרך מותו המכפר על הצלב. הוא קם מן המתים, וכיום הוא מפגיע בעדנו. רוח הקודש מבצעת את תוכניתו של אלוהים ומטבילה אותנו אל תוך גופו של המשיח. לכן, כל שלוש האישיויות של האלוהות שותפים בהוצאה לפועל של תוכניתו של אלוהים. הישועה שלנו והביטחון שלנו תלויים באב, בבן וברוח הקודש. מאחר והיא תלויה באלוהים ולא בנו, לא ניתן לאבדה.

ביטחון הישועה תלוי באלוהים האב

הכתובים מלמדים שלפני היווסד תבל, אלוהים בחר במאמינים להידמות לצלם בנו, כלומר, הוא בחר באלו שיאמינו להתפאר. לכן זה ברור שהביטחון הנצחי שלנו תלוי, קודם כל על:

התכנית הריבונית שלו:

אלוהים יעד אותנו לתפארת. התוכנית הריבונית של אלוהים לא יכולה להיכשל, והבאת המאמינים לתפארת וכבוד היא היבט עיקרי בתוכנית של אלוהים. התוכנית הנצחית הזו מוכרזת באל האפסים א 11-12:

וּבוֹ נוֹעֲדָה לָנוּ נַחֲלָה, כִּי נִבְחַרְנוּ מֵרֹאשׁ לְפִי תָּכְנִיתוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל בַּכֹּל בְּהֶתְאֵם לְמַחֲשֶׁבֶת רְצוֹנוֹ.

המשפט "ובו נועדה לנו נחלה" אמור להיות מתורגם כך: "ובו אנו נועדנו להיות נחלתו האישית של אלוהים". אם אלו שמאמינים נועדו להיות נחלתו של אלוהים, זה ברור שבסופו של דבר, הם אכן יהיו נחלתו.

אפסים א 4-6 מוסיף:

כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה. הוּא יָעַד אוֹתָנוּ לִהְיוֹת לוֹ לְבָנִים עַל-יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, כְּחֵפֶץ רְצוֹנוֹ, לִתְהִלַּת כָּבוֹד עַל חַסְדּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱנִיק לָנוּ בַּאֲהוּבוֹ.

הבחירה שלו בנו היא לא שניוושע, אלא לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו, כלומר אלוהים בחר באלו שמאמינים לתפקיד, שייצגו אותו בעולם החוטא הזה. לעומת זאת, ללא תלות ברמת הקדושה של המאמינים, המשפט הבא מוכיח שהישועה לא ניתנת לביטול. אם אלו שמאמינים מיועדים לאימוץ כבנים, בנוסף לעובדה שהם מיועדים להיות נחלתו, זה בלתי אפשרי שלא נהיה מאומצים כבנים. שימו לב, הייעוד לא מתייחס לייעוד לישועה, אלא לייעד שלנו כמאמינים. אלוהים לא מאבד את אלה שהוא ירש ואימץ דרך מותו של בנו. האימוץ מתייחס לשלב האחרון של הישועה (רומים ח 23) כאשר המאמינים יתפארו בגוף חדש ויכנסו למלכות. אלו שמאומצים בהתחלה כאשר הם מגיעים לאמונה, הם מובטחים שאלוהים יביא את האימוץ שלהם לידי השלמה וסיום בתקומה מן המתים. אחרת, הייעוד של אלוהים ייכשל. הביטחון שלנו תלוי בכוחו של אלוהים להשלים את תוכניותיו.

שרשרת בלתי שבירה

התאולוג תאודור בזה (theodore beza), טען באופן משכנע שרומים ח 29-30 מתאר שרשרת בלתי שבירה המורכבת מחמישה קשרים:

שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדָּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים. וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ.

שימו לב לביטויים, "את אלה" ו-"אותם גם". הביטויים הללו, מקשרים, כמו בשרשרת, את ההיסטוריה של אותה קבוצת אנשים. אותה הקבוצה אותה אלוהים הכיר בסופו של דבר גם תתפאר.

הכרה
ייעוד
קריאה
הצדקה
פיאור

הפיאור מתייחס לגאולה הסופית שבה נקבל גוף חדש (רומים ח 23). מה שאומר שאותה קבוצה שהוצדקה היא אותה הקבוצה שתקבל גוף חדש אלי הגאולה הסופית. אם היה ניתן לאבד ישועה, אז מספר המוצדקים לא היה שווה למספר של אלו שיקבלו גוף חדש. אך נאמר בפירוש שאלו שמוצדקים הם כבר מפוארים- כלומר הם בהכרח גם אותם אלו שיקבלו את הגאולה הסופית-גוף חדש. לכן, המסקנה היא ברורה, אלוהים תכנן לפאר את המאמינים אותם הוא קרא והצדיק (רומים ח 30). ההבטחה הזו מאבדת את ערכה אם איבוד הישועה הוא בכלל אפשרי. אם דבר זה היה אפשרי, אז המספר של אלה שהוא הצדיק לא היה זהה למספר של אלו שהוא פיאר בכבודו.

על אהבתו הרבה יותר

ביטחון הישועה של המאמינים נובע מאהבתו הבלתי משתנית של האב. זו הייתה אהבתו של אלוהים, לא הזכות של המאמין, שהביאה לישועתו מלכתחילה. הכתובים ברורים לגבי העובדה שאלוהים לא הושיע אף אחד בגלל שהוא ראה בו משהו טוב, מושך, או ראוי. אלא, שהוא הושיע אותנו דרך האמונה.

מאחר וסיבת הישועה שלנו לא קשורה לטוב שבנו, גם שימור הישועה שלנו לא קשור לטוב שבנו. מאחר ואלוהים לא הושיענו על בסיס מעשים, מחסור המעשים בחיי המאמין לא יגרום לו לבטל את ישועתו. אלוהים ידע כשהוא הושיע אותנו שהיינו חוטאים, ולכן כל התבטאות של חטא בחיינו לאחר שנושענו לא יכולה לבטל את חסדו של אלוהים או לגרום לו לשנות את דעתו לגבינו.

הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל? (רומים ח 32).
וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהֹוֶה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ. (רומים ח 38-39).

העובדה שאלוהים יפאר את המאמינים מושתתת על אהבתו האינסופית עבורם. וזה ברור מרומים ה 6-10:

הִנֵּה בְּעוֹד שֶׁהָיִינוּ חַסְרֵי אוֹנִים, בְּהַגִּיעַ הַשָּׁעָה מֵת הַמָּשִׁיחַ בְּעַד הָרְשָׁעִים.וַהֲרֵי לֹא בִּמְהֵרָה יָמוּת מִישֶׁהוּ בְּעַד אָדָם צַדִּיק, אִם כִּי בְּעַד הָאִישׁ הַטּוֹב אוּלַי יָעֵז מִישֶׁהוּ לָמוּת.אוּלָם אֱלֹהִים מְגַלֶּה אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ בְּכָךְ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים.וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל-יָדוֹ מִן הַזַּעַם;שֶׁכֵּן אִם בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נִוָּשַׁע בְּחַיֵּי בְּנוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִרְצֵינוּ.

אם אלוהים עשה הכל עבורינו כשהיינו אויבים, זה ברור שהוא יעשה יותר מזה כשאנו כבר בניו. אם הוא שלח את בנו, ישוע המשיח, למות עבורינו כשהיינו אויבים, זה ברור שהוא לא יעשה פחות מזה כשאנו כבר בניו. אהבתו הסירה כל מחסום לביטחון הישועה שנבנה עקב החטא. אהבתו הרבה יותר תשמר אותנו בישועה.

בסופו של דבר, ביטחון הישועה מבוסס על נאמנותו של אלוהים; הוא לא מבוסס עלינו. אלא על…

הבטחתו לשמור עלינו

הוא הבטיח לשמור אותנו בישועה. ישוע הכריז ללא שום צל של ספק:

וְזֶה רְצוֹן שׁוֹלְחִי: שֶׁלֹּא יֹאבַד לִי אִישׁ מִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי, אֶלָּא שֶׁאָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן (יוחנן ו 39).

זהו אינו רצונו של אלוהים שהמשיח יאבד את אלה שהאב נתן לו (יהודה איש קריות היה "בן האבדון" הוא לא "ניתן" לישוע מאת האב, הוא לא היה נושע מלכתחילה).

ביוחנן י 27-29 נאמר:

צֹאנִי שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן; הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי. אָבִי שֶׁנָּתַן אוֹתָן לִי גָּדוֹל מִכֹּל וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לַחֲטֹף אוֹתָן מִיָּד הָאָב.

ארמיניאניסטים (אלו שטוענים שניתן לאבד את הישועה) רבים מסבירים את כל הפסוקים האלה על ידי הכנסת תנאים להבטחות הבשורה. לכן, הם מבינים שההבטחות הללו מתגשמות רק בקרב מאמינים שמתמידים עד הסוף. לעומת זאת, מדובר בהנחה שלא מבוססת על הטקסט. כל אחד יכול להכניס תנאים שונים לתוך הבטחות הבשורה. אך ההבטחות עצמן, הן אינן מותנות, וכל הכנסה של תנאי כזה או אחר שקולה להוספת מילים לדבר אלוהים.

רבים למשל טוענים שהביטוי הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי (פס' 27) חייב להיות כלול בהבטחה. הם אומרים שרק אלו ששומעים והולכים אחרי ישוע יקבלו חיי עולם. הם טוענים שהמילה "הולכות" מתייחסת לתנאי שני בנוסף לאמונה שהכרחית לחיי עולם, כלומר חיי ציות (או שחיי ציות הם תיאור הכרחי של הנושעים כפי שטוענים הקלוויניסטים). הצאן, לפי ישוע, הולכות אחריו. לעומת זאת, עלינו לשאול, "מהי המשמעות של המילה "הולכות" בבשורת יוחנן? בפסוק הקודם ישוע אומר,

אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים מִשּׁוּם שֶׁאֵינְכֶם מִצֹּאנִי (יוחנן י 26).

הצאן של המשיח, לעומת זאת, שומעות ומאמינות. ראוי לציין שהמילה "שומעות" מייצגת אמונה בפסוק 3, 8 ו-16 באותו הפרק ומשומשת בפרקים אחרים בתור התייחסות לאמונה (ה 24-25; ח 43, 47).

דבר זה עשוי להצביע על כך שהמילה "הולכות" מתייחסת ל"אמונה". הצאן מאמינות (פס' 26), שומעות והולכות (פס' 27), לכן, "שומעות" ו"הולכות" שקולות ל"מאמינים". ולכן, "ללכת" לא מתייחס לציות. מאחר וחיי עולם הם התוצאה של ה"הליכה", לא הגיוני לדבר על כך שההליכה מתייחסת לחיי ציות, משום שבמקומות אחרים בבשורת יוחנן, חיי עולם הם תוצאה של אמונה במשיח. השימוש ב"שמיעה" ו"אמונה" ביוחנן ה 24 עשוי לתמוך בפרשנות שלנו:

אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים.

"שמיעה" ו"אמונה" על פי יוחנן ה 24 מובילות לחיי עולם. "שמיעה והליכה" ביוחנן י 27 מובילות לחיי עולם. לכן, "שמיעה ואמונה" שקולות ל"שמיעה והליכה". מה שאומר שהביטוי "הולכות" הוא עוד שימוש מתוך השימושים השונים בבשורת יוחנן לאמונה. הוא גם השתמש בביטויים אחרים כמו "להביט" (יוחנן ג 14-15), "לאכול" (יוחנן ו 58), "לשתות" (יוחנן ד 10, 14), "להיכנס" (יוחנן י 9) ו"לקבל" (יוחנן א 12). כל אלו הן מטאפורות, אנו לא באמת צריכים לאכול, לשתות ולהביט כדי לקבל חיי עולם. ולכן, ללכת אחרי הרועה, זה לבטוח בו, כלומר, להאמין בו.

איך עוד מפרשים ארמיניאניסטים את יוחנן י 27? הם אומרים שכשישוע אומר, וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, הכוונה לכך שמצדו של אלוהים, הוא לעולם לא ישליך מאמין שהולך אחריו וממשיך להאמין בו, אך זה לא אומר מבחינתם שהמאמין עצמו לא יחליט לנתק את עצמו מאלוהים וכך לבטל את ישועתו. הם טוענים שאף אחד לא יכול לחטוף אותנו מידי האב, חוץ מהמאמין עצמו שיכול לחטוף את עצמו מידו של אלוהים דרך חוסר אמונה או חטא מתמשך. אך האם זו המשמעות של הטקסט? אם כן, אז להבטחה של ישוע אין כל משמעות. עבור כל קורא הכנה עם עצמו, זה ברור שהתנאי הזה מבטל את ההבטחות שבמילותיו של ישוע. איזו מן הבטחה זו אם היא לא מבטיחה ביטחון והגנה נגד החולשות האישיות שלנו?

אם ביטחון הישועה שלנו תלוי בהתמדה שלנו, זה אומר שאיבוד ההצדקה שלנו הוא לא רק אפשרי, אלא גם ממשי וסביר. האם באמת כל מה שישוע אומר כאן הוא שאף אחד לא יכול לחטוף אותנו מידי האב אלא אם כן אנו בוחרים לחטוף את עצמנו? האם עלינו להניח שישוע לא ידע את האמת הברורה של כתבי הקודש שהדרך היחידה שבה סכנה רוחנית כלשהי עלולה לתקוף את המאמין היא דרך נפילתו האישית של המאמין? שאלא אם כן השטן מצליח להשיג את הסכמתו של המאמין, הוא לא יכול לפגוע בו? האם יש דרך אחרת בה מאמין יכול להיחטף מידי האב אלא אם כן זה בהסכמתו של המאמין? אם לזה ישוע התכוון, אז בעצם מה שהוא אומר הוא כזה:

"אתם לא יכולים להיחטף מידי האב חוץ מהדרך היחידה שבה אתם יכולים להיחטף מידי האב".

או:

"אתם לעולם לא יכולים ליפול מהישועה, אלא אם כן, אתם נופלים מהישועה".

או:

"אתם לעולם לא תיפלו כל עוד אתם עומדים".

מדובר בהבטחה חסרת כל משמעות, בהבטחה בנאלית ולא מעודדת כלל. שהרי מי מאיתנו יודע שהוא בחיים לא יפול?

לא ולא! התוכנית של אלוהים להושיע אותנו מבוססת על כוחו ונאמנותו, לא על כוחנו או נאמנותנו. ובנוסף לכך היא גם מבוססת על:

היענותו לתפילתו של הבן:

בבשורת יוחנן פרק יז ישוע מתפלל שאלה שהאב נתן לו (המאמינים) יהיו בשמים אתו (פס' 24), ושיחזו את כבודו (פס' 24), ואלוהים תמיד עונה לתפילותיו של ישוע (יוחנן יא 42), האם הוא לא יענה על התפילה הזו? ודאי שכן. כלומר, גם אם האב לא היה רוצה לשמר את המאמינים בישועה (מה שלא נכון כלל כפי שראינו לעיל), הוא היה חייב לעשות כך משום שהוא חייב להיענות לתפילתו של בנו ישוע. הטענה שישוע דיבר על תלמידיו בלבד בקטע הזה מופרכת על ידי פסוק 20, שם ישוע דיבר גם על כל המאמינים העתידיים: לֹא רַק בַּעֲדָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ, אֶלָּא גַּם בְּעַד הַמַּאֲמִינִים בִּי עַל-יְסוֹד דְּבָרָם.

ביטחון הישועה תלוי באלוהים הבן

שאול השליח מעלה באופן מכוון את השאלה לגבי ביטחון הישועה במסקנה הנהדרת שלו ברומים ח:

אִם כֵּן מַה נֹּאמַר עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? (רומים ח 31)

שאול בדיוק סיים להציג את השרשרת הבלתי שבירה של רומים ח 29-30 עליה דיברנו קודם. מדובר בחמישה קשרים המבטיחים את ייעדו הסופי של המאמין. מה אנו יכולים להגיד בתגובה לשרשרת הזו, הוא כעת שואל?

אִם כֵּן מַה נֹּאמַר עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ? הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל? מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק! (רומים ח 31-33).

הטיעון של שאול הוא שאם אלוהים כבר הצדיק את המאמין בישוע (רומים ג 26; ח 30), איך הוא יכול להרשיע אותם כעת? הוא לא מתעלם מהחטאים שלנו אלא מחנך אותנו בגללם. לעומת זאת, ההצדקה מגיעה מהצדקה של המשיח שנזקפה עבורנו. כאב אנושי, אלוהים יכול וכן מחנך את בניו, אך הם תמיד נשארים בניו.

האמת היא שאלוהים, אחרי שכבר הצדיק אותנו (רומים ד 5), לא יוכל לסתור את עצמו ולהאשים שוב את ילדיו ברוע. אלוהים הוא היחיד שיכול להרשיע, והוא כבר פסק את הדין- הוא קבע שאנו מוצדקים. לכן, כדי שהנושע יאבד את ישועתו, מישהו חוץ מאלוהים חייב להרשיע מחדש את המאמין שהוצדק על ידי אלוהים עצמו, משהו שלא יכול להיעשות על ידי אף אחד.

בתשובתו לשאלה השנייה, מי הוא המרשיע (רומים ח 34), שאול נותן שלוש תשובות. כל תשובה מאשרת את הביטחון המוחלט של המאמין כמשהו בלתי מותנה ונצחי: 1. המשיח מת. 2. הוא קם. 3. הוא מפגיע. בגלל הפעולות הללו של המשיח, לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.

על מותו החליפי של המשיח

תשובתו הראשונה של שאול היא "הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת". כלומר, מי יכול להרשיע אותנו אם החוב של חטאינו שולם כבר על ידי ישוע? ההוכחה הגדולה ביותר לטובת ביטחון הישועה היא הצדקה דרך אמונה. ההצדקה מתייחסת לאופן שבו אלוהים רואה אותנו, ולא לאופן בו אחרים רואים אותנו. ההצדקה היא חיצונית לנו. מדובר בהכרזה חוקית. אלוהים קבע שאנו צדיקים. נושענו דרך מותו המכפר של המשיח, ועל בסיס מותו המכפר, שום דבר כבר לא יכול להרשיע אותנו, כי הוא שילם כבר על הכל. אם היה ניתן לאבד את הישועה, זה היה אומר שיש חטא מסוים שלא שולם על ידי קורבנו המושלם של המשיח. ההנחה בהשקפה הזו היא שהפכנו לפחות ראויים לחיי עולם, אחרי שביצענו את החטא הנוראי שביצענו, מה שאומר שחיי העולם תלויים בזכות של האדם. לא ולא! הביטחון שלנו לא תלוי במוסריות שלנו או בזכות שלנו. אחרת, אף אחד מאיתנו לא היה יכול להיוושע. אלא שהביטחון שלנו תלוי במותו של המשיח שהשלים אותנו לתמיד ושילם על כל החטאים האפשריים.

בקולוסים ב 14, שאול מתייחס לאוסף החטאים שלנו כאל שְׁטַר חוֹב:

בִּטֵּל אֶת שְׁטַר הַחוֹב אֲשֶׁר הָיָה נֶגְדֵּנוּ עַד תֻּמּוֹ וֶהֱסִירוֹ בְּתָקְעוֹ אוֹתוֹ בַּצְּלָב.

אלוהים ידע על כל החטאים שעשינו ועל כל החטאים שאי פעם נעשה. וכל החטאים הללו, עבר, הווה, עתיד, שולמו באופן מלא על הצלב. זכרו את מילותיו של המשיח על הצלב "תם ונשלם" (יוחנן יט 30). במותו על הצלב, ישוע השלים את המשימה שהאב הטיל עליו. מאחר ומותו של המשיח שילם את המחיר המלא של חטאינו, שום חטא לעולם לא יוכל להוות כבסיס להרשעה נוספת. כל החטאים שאי פעם ביצענו היו חטאים עתידיים מנקודת הזמן של הצליבה. לכן, אין כל בסיס לטענה שישוע כיפר רק על חטאי העבר שלנו- שהרי גם חטאי העבר שלנו הם חטאים עתידיים מנקודת צליבתו של המשיח. בניגוד לקורבנות בתקופת התנ"ך, אותם היו צריכים להקריב שוב ושוב כל שנה, המשיח הקריב את עצמו פעם אחת כדי לגאול את המאמינים אחת ולתמיד. על הנקודה הזו נרחיב בהמשך. בינתיים נביט במספר פסוקים מאל העברים:

וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִּׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים (אל העברים ט 12).
וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל-יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד (אל העברים י 10).
שֶׁכֵּן בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לְתָמִיד אֶת הַמְקֻדָּשִׁים (אל העברים י 14).

יש הטוענים שהביטוי "לתמיד" מתייחס להקרבתו של המשיח, ולא למעמד הנצחי של המאמין לפני אלוהים. לעומת זאת, זה ברור מפסוק 14 שאלו שמושלמים אחת ולתמיד הם המאמינים ("המקודשים") ולא הקורבן או ההקרבה של המשיח.

על חייו החליפיים

שאול לא מזכיר את ההיבט הזה של פועלו התחליפי של המשיח ברומים ח 31-34, אך מדובר בנושא מרכזי מאוד בכתובים. המשיח היה התחליף שלנו במותו, אך הוא גם היה התחליף שלנו בחייו. התורה דרשה עונש על חוסר ציות וגם קנה מידה לציות מושלם. לא היינו יכולים להגשים שום דרישה כזו.

אלא רק דרך חייו של המשיח, חיי ציות מושלמים. לא נושענו רק דרך אמונה במשיח אלא גם דרך נאמנותו של המשיח (רומים ה 9-10). הצדקה שהתורה דרשה מועברת אלינו אוטומטית ברגע האמונה (כאילו אנחנו אלו שחיינו בצדקה מושלמת). התורה דרשה ציות מושלם. לכן, המתווך, חייב לקיים את הדרישות של התורה בצורה מושלמת במקומנו:

אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ (השנייה לקורינתים ה 22).

מדובר בעוד בסיס מוצק לביטחון הישועה. אם המשיח כבר חי במקומנו ועבורנו חיים מושלמים ואם חייו הועברו אלינו (כאילו אנחנו חיינו אותם), אז היעד הנצחי שלנו בטוח. לעומת זאת, אם אנו מבססים את ביטחון ישועתנו על רמת הקדושה האישית שלנו ועל ההתמדה שלנו בה, אנו נתמלא בדאגה ופחד עקב חוסר וודאות.

אם המשיח כבר ציית עבורנו, יש לנו את הזכות לחיי עולם בזכותו. הציות האישי שלנו מבטיח שכר, לא חיים.

בנוסף לחייו עלי אדמות, חייו העכשוויים של ישוע למעשה מבטיחים את יעדנו הנצחי..

על משרתו הנוכחית

שאול גם מבסס את ביטחון ישועתנו על העובדה שישוע קם מן המתים ויושב לימין האלוהים (רומים ח 34). מדובר במשרתו הנוכחית והכהונתית של המשיח. בתפקיד הזה ישוע מפגיע בעדנו כעורך דין שמימי:

יְלָדַי, כּוֹתֵב אֲנִי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְמַעַן לֹא תֶּחֶטְאוּ; וְאִם יֶחֱטָא אִישׁ יֵשׁ לָנוּ מֵלִיץ לִפְנֵי הָאָב — יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, הַצַּדִּיק. וְהוּא כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ, וְלֹא עַל חֲטָאֵינוּ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם עַל חֲטָאֵי כָּל הָעוֹלָם.(הראשונה ליוחנן ב 1-2).

ההפגעה הזו מתוארת באל העברים בתור כניסה לקודש השמימי:

הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאַמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים (אל העברים ט 24).

מדובר במשיח, שנשא את חטאינו על הצלב, הוא זה שמופיע לפני האב ומגן עלינו מפני האשמות השטן. לכן, שום חטא שאי פעם נעשה, לא יוכל לבטל את ישועתנו בגלל שהמשיח מגן עלינו באופן תמידי.

אך לא רק שביטחוננו תלוי באב ובבן. הוא גם תלוי ב…

ביטחון הישועה תלוי ברוח הקודש

שלוש פעולות ספציפיות של רוח הקודש רלוונטיות לנושא ביטחון הישועה. ביטחון ישועתנו מבוסס קודם כל…

על פעולת הלידה החדשה

פעולת רוח הקודש ברגע הלידה החדשה מביאה לבריאת אדם חדש ולמתנת חיי עולם. משמעותן של שתי התוצאות הללו היא שהן לא ניתנות לביטול.

הלידה החדשה. כאשר ישוע אמר לנקדימון שעליו להיוולד מחדש, הוא לימד שקיים דמיון בין הלידה הפיזית ללידה הרוחנית. בכל אחד מהמקרים משהו חדש נברא:

אֲזַי לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו, עַל-יְדֵי רְחִיצַת הַלֵּדָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ (טיטוס ג 5).

כאשר זה מתרחש, דבר חדש נוצר, הבריאה החדשה:

עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת (השנייה לקורינתים ה 18).

הבריאה החדשה הזו היא הפועל של רוח הקודש והיא מאחדת אותנו עם הטבע האלוהי עצמו:

שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים (אפסים ב 10).

ארמיניאניסטים, כמובן, מצביעים על כך שיש הבדלים בין הלידה הרוחנית לבין הלידה הפיזית ומסיקים, על בסיס ההבדלים, שלא ניתן לדבר על שני סוגי הלידות בצורה זהה. לעומת זאת, מדובר בהרחקת לכת. זה ברור, כמו שארמיניאניסטים טוענים, שמי שנולד לא בוחר להיוולד ואין לו ידע מקדים אודות לידתו ולכן הוא לא אחראי על לידתו. אך השאלה האמיתית היא, "האם יש היבטים בלידה הפיזית שמקבילים ללידה הרוחנית?" אם כן, אלו מהם? זה נראה שהרעיון הבסיסי של בריאה של דבר חדש, בריאה חדשה (השנייה לקורינתים ה 18), שנקראת "בן" (גלטים ד 6), אשר הוא יורש האלוהים (רומים ח 17), מאפשר לנו, ולמעשה מכריח אותנו, להסיק מכאן את המסקנה שבן לא יכול להפוך להיות "לא בן", ואדם חדש שנברא לא יכול להפוך ל"בלתי נברא". הלידה החדשה היא בלתי ניתנת לביטול.

במקרה של הלידה הפיזית, בן אנוש שנולד, שמגיע לידי קיום, הוא לא התקיים לפני כן, והוא למעשה ימשיך להתקיים לנצח. ההורים מורישים טבע מסויים אצל התינוק, והטבע הזה יישאר איתו לעד. לכן, על אחת כמה וכמה, האב האלוהי שלנו באופן דומה בורא אדם חדש בנו שיחיה לנצח. הטבע האנושי שאנו יורשים מהורינו לעולם לא מת, הוא מתקיים לעולם. ההיגיון דורש שהטבע האלוהי שאנו יורשים מאבינו שבשמים גם כן עומד לעד.

האם אדם יכול לבטל את לידתו? הוא יכול למות כמובן, אך אין לו שום דרך לשנות את העובדה שהוא הבן של אביו. שתי הלידות (הפיזית והרוחנית) הן אירועים חד פעמיים בעלי השלכות נצחיות.

בן יכול למרוד בהוריו ולא לציית, אך הוא עדיין נושא את הטבע שהם הורישו לו. העניין הזה לא משתנה אף פעם. אלוהים באופן זהה גם כן הוריש לנו טבע חדש, אדם חדש; דרך הלידה החדשה. ולמרות שאנו מסוגלים למרוד בו, הוא אומנם ייקח מאיתנו את הירושה, כפי שאב אנושי יכול, אך אנו לא נפסיק להיות בניו. אין שום דבר שיכול לבטל את הלידה. גם אם אי פעם נחליט שאנו לא רוצים להיות בניו של אלוהים.

בנוסף לכך, אנו לא יכולים לתת חזרה את הישועה שלנו. כפי שאף אחד לא יכול לתת חזרה את הלידה שלו להוריו. כך גם הלידה הרוחנית לא יכולה להינתן לאב הרוחני חזרה. אם הדבר היה אפשרי, אז הבטחת הבשורה הייתה נכשלת. במצב כזה המאמין כן היה הולך לאיבוד וחסר חיי עולם, מה שסותר את ההבטחה של ישוע (יוחנן ג 16). במצב כזה לאדם שיש חיי עולם כן היה בא תחת משפט, מה שסותר את יוחנן ה 24.

חיי עולם. לא רק שנולדנו אל תוך משפחתו, אלא שדרך הלידה החדשה אנו מקבלים חיי עולם. חיי עולם הם קיום נצחי. רבים טוענים שחיי עולם לא מתייחסים לקיום נצחי אלא רק לאיכות חיים. אך אף אחד לא מטיל ספק שהביטוי חיי עולם עשוי להתייחס לאיכות חיים במקום לאורך חיים. אך מדובר בדילמה כוזבת, מאחר והביטוי יכול להתייחס לשניהם. כל הלקסיקונים כוללים את העניין של "קיום נצחי" בערך הסמנטי של המונח "עולם" (BAGD, 28; MM, 16).

אם מישהו היה יכול לאבד חיי נצח, אז החיים שהוא קיבל לא היו נצחיים, מדובר בסתירה. ישוע היה ברור לגבי העובדה שחיי הנצח מתייחסים למשהו נצחי (יוחנן יא 25-26). בנוסף לכך, הוא גם הדגיש שלמאמין יש חיי נצח בהווה, מה שאומר שהוא כבר לא יכול לאבד אותם:

אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: "אֲנִי הַתְּחִיָּה וְהַחַיִּים. הַמַּאֲמִין בִּי יִחְיֶה גַּם אִם יָמוּת. וְכָל מִי שֶׁחַי וּמַאֲמִין בִּי לֹא יָמוּת לְעוֹלָם.

הוא אומר שיש לנו חיי עולם עכשיו, וכתוצאה מכך:

אנו נקום מן המתים.
לא נמות לעולם.

מבחינתו של ישוע, מתנת חיי העולם כללה מעבר לחיים רוחניים בהווה. אלא שהיה מדובר בהבטחה אודות קיום נצחי יחד איתו. לא נמות לעולם! ישוע הדגיש את העניין הזה שוב ושוב. הוא אמר לאישה השומרונית שאם היא רק תשתה מהמים שהוא יתן לה, היא לא תצמא לעולם (יוחנן ד 14). הוא גם אמר,

אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב, וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד. (יוחנן ו 35).

חיי נצח הם נצחיים.

שנית, ביטחון הישועה שלנו מבוסס על..

הטבילה ברוח הקודש

בראשונה לקורינתים יב 13 שאול אומר,

הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד.

דרך הטבילה ברוח, אנו מאוחדים עם המשיח. שאול פיתח את הרעיון הזה בהרחבה ברומים ו:

הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי כֻּלָּנוּ אֲשֶׁר נִטְבַּלְנוּ לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמוֹתוֹ נִטְבַּלְנוּ?

בקטע המפורסם על תהליך ההתקדשות, שאול מסביר שהעבר של המשיח הפך לעבר שלנו. המוות שלו לחטא הפך להיות המוות שלנו לחטא. אך יש השלכות נצחיות לאיחוד הזה:

אֲבָל אִם מַתְנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ, מַאֲמִינִים אָנוּ כִּי גַּם נִחְיֶה עִמּוֹ. אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי הַמָּשִׁיחַ, לְאַחַר שֶׁקָּם מִן הַמֵּתִים, לֹא יָמוּת עוֹד; הַמָּוֶת לֹא יוֹסִיף לִשְׁלֹט בּוֹ. הֲרֵי בְּמוֹתוֹ מֵת אַחַת וּלְתָמִיד לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ בִּחְיוֹתוֹ הוּא חַי לֵאלֹהִים. (רומים ו 8-10).

בגלל הטבילה ברוח הקודש, שאיחדה אותנו עם המשיח, הדברים שנכונים לגבי המשיח הפכו להיות נכונים לגבינו. דבר אחד שנכון לגביו הוא שהוא מת לגבי החטא אַחַת וּלְתָמִיד ושהוא לֹא יָמוּת עוֹד.

שאול אומר לנו באופן מכוון שהעניין הזה נכון לגבינו גם כן:

בְּדֶרֶךְ זֹאת גַּם אַתֶּם חִשְׁבוּ אֶת עַצְמְכֶם מֵתִים לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ חַיִּים לֵאלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (רומים ו 11).

מה שנכון לגביו נכון גם לגבינו. אנו בטוחים לנצח משום שאנו מאוחדים עם המשיח לנצח.

ולבסוף, ביטחוננו מבוסס על..

החתימה ברוח הקודש

יש שלוש התייחסויות לפעולת החתימה של רוח הקודש:

וֵאלֹהִים הוּא הַמְכוֹנֵן אוֹתָנוּ עִמָּכֶם בַּמָּשִׁיחַ. הוּא מָשַׁח אוֹתָנוּ, וְהוּא אֲשֶׁר גַּם חָתַם אוֹתָנוּ בְּחוֹתָמוֹ וְשָׂם בְּלִבֵּנוּ אֶת הָעֵרָבוֹן שֶׁל הָרוּחַ. (השנייה לקורינתים א 21-22).
וּבוֹ נַחֲלַתְכֶם גַּם אַתֶּם; שֶׁכֵּן בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת דְּבַר הָאֱמֶת, אֶת בְּשׂוֹרַת יְשׁוּעַתְכֶם, וּבְהַאֲמִינְכֶם בּוֹ, נֶחְתַּמְתֶּם גַּם אַתֶּם בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר הִיא עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ עַד לִפְדִיַּת הַקִּנְיָן, לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ. (אפסים א 13-14).
וְאַל תַּעֲצִיבוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר נֶחְתַּמְתֶּם בָּהּ לְיוֹם הַגְּאֻלָּה. (אפסים ד 30).

שני דברים ברורים מהפסוקים הללו:

רוח הקודש חתמה אותנו (sphragizō)
רוח הקודש היא הערבון (arrabōn).

המנהג הקדום שבו השתמשו בחותמות עשוי להסביר את הניב הציורי בפסוקים הללו. החותם היה סימן של הגנה (ראו מתי כז 66, שם חתמו על הקבר כדי להגן עליו) ושל בעלות.

המילה היוונית sphragizō משומשת במובן של סלע שחתום בחותמת כדי למנוע את תזוזתו ממקומו (BAGD 803). למעשה, זו הייתה כנראה השיטה הקדומה ביותר בה היו מבחינים בין רכושם של אנשים שונים. החותם היה חרוט עם סימן שהיה ייחודי לבעלים שלו. כאשר רוח הקודש חותמת אותנו היא משאירה בנו חריטה שמשייכת אותנו לאב. אנו שייכים לו! מדובר בבעלות שנמשכת עד ליום הגאולה (אפסים ד 30). לא עד ליום שנחטא, או ליום שבו נעזוב, אלא עד ליום שבו נקבל את הגאולה הסופית.

באפסים א 13-14, נאמר לנו שרוח הקודש עצמה היא החותם. הנוכחות שלו בחיינו היא ההבטחה לגבי ההגנה של אלוהים, וסימן לכך שאנו שייכים לו. שוב, מדובר בשייכות נצחית, על פי אפסים ד 30, השייכות וההגנה נמשכות עד ליום שבו נגיע למלכות עם גוף חדש (רומים ח 23). הוא החותם שאנו מוגנים על ידי אלוהים עד ליום הגאולה. לא ניתן לבטל את החתימה הזו. כדי לעשות כן, עלינו להיות חזקים יותר מרוח הקודש. אמנם אנו מצווים לא למנוע מרוח הקודש למלא אותנו (אפסים ה 18) ולא ולהעציב אותה (אפסים ד 30). אנו לא מצווים בשום מקום לאפשר לרוח לחתום אותנו ולהיות הערבון לנחלתנו. מדובר בדברים שקורים אוטומטית לכול המאמינים ברגע הישועה: וּבוֹ נַחֲלַתְכֶם גַּם אַתֶּם; שֶׁכֵּן בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת דְּבַר הָאֱמֶת, אֶת בְּשׂוֹרַת יְשׁוּעַתְכֶם, וּבְהַאֲמִינְכֶם בּוֹ, נֶחְתַּמְתֶּם (אפסים א 13).

לסיכום: הכתובים מלמדים את בטחון הישועה בדרכים הבאות:

הכתובים מדברים בביטחון על כך שקיבלנו חיים חדשים בהתבסס על האמונה בישוע בלבד: (יוחנן ג 1-16, ה 24, י 28, כ 31).
הכתובים מתייחסים לחיים הללו כחיי נצח שזה אומר שזה לנצח. (יוחנן י 28, יא 25-26).
מאחר והישועה ניתנת בחסד, זה אומר שהיא ניתנת בחינם, כמתנה, וזה אומר שזו מתנה ללא תנאים, שלא תלויה במעשים שלנו, התנהגות או תנאים אחרים לאחר שנושענו. (רומים ג 24, ד 5, אפסים ב 8-9).
הכתובים מציגים את הישועה כמערכת יחסים שלא יכולה להישבר (רומים ח 29-30, אפסים א 4-5).
אנחנו חתומים ברוח הקודש (אפסים א 13-14, ד 30).
אנחנו נשמרים בביטחון על ידי האב והבן (יוחנן י 28-30, יז 9-12).
מאחר וכל חטאינו נסלחו (עבר, הווה, עתיד) לנו בישוע ובקורבן הנצחי שלו, אין חטא שיכול לגרום לנו לאבד את מערכת היחסים עם אלוהים (אל העברים י 12-14, קולוסים ב 13-14).
ישוע מפגיע בעדנו כשאנו חוטאים וזה מבטיח את ישועתנו (יוחנן יז 9-12, 24, אל העברים ז 25, ראשונה ליוחנן ב 1).
הכתובים מראים שאלוהים נאמן להבטחותיו הנצחיות (אברהם, דוד ישראל) גם כשאנו לא נאמנים (תהילים פט 30-37, רומים ג 3-4, השנייה לטימותיאוס ב 13).

האם ישוע שילם גם על חטאי העתיד? (הרחבה על אל העברים פרק י')*

אלו שטוענים שניתן לאבד את הישועה, לא מאמינים שהקרבן של המשיח מכסה על חטאי העתיד כפי שהוא מכסה על חטאי העבר, או על חטאים רציניים כמו על חטאים לא רציניים, על חטאים עליהם לא חוזרים בתשובה כמו על החטאים עליהם אנו כן חוזרים בתשובה. אם תאולוגיית "פעם נושע תמיד נושע" היא נכונה, אז הקרבן של המשיח חייב להיות מספיק חזק כדי לכלות את כל נפח החטא, לא באופן מוגבל. הקרבן המספק של המשיח חייב להיות מספיק חזק כדי לשלם על כל החובות שהצטברו לנו עקב חטאינו בלי קשר לזמן, רמת החטא, והאם התוודינו על כך.

למרבה השמחה, אלוהים לא שתק על הנושא הזה. אלא, הוא דיבר בדיוק על הנושא הזה באל העברים י. בקטע הזה המחבר משווה בין הפרים והעזים עם הקרבן של בן האלוהים. קרבן הפרים והעזים לא היה מסוגל לטפל בחטאי העתיד. פעם בשנה, היו צריכים לחזור לירושלים ולהקריב קרבן על חטאיהם בשנה האחרונה. כשהם עזבו את ירושלים הם כביכול פתחו דף חדש. אך החשבון שלהם הצטבר לכל אורך השנה עד יום הכיפורים. מאחר והקרבנות לא טיפלו או שילמו על חטאי העתיד, האנשים האלה היו צריכים להקריב קרבן באופן מתמיד פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, שוב ושוב. אך הקרבן של ישוע הפסיק את הצורך בהקרבת קרבן מתמדת: שֶׁכֵּן דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים. (פס' 4). המילים ביוונית בפרק י של אל העברים מדגישות את הכוח של קרבנו של המשיח לשלם על חטאי העתיד.

ראשית, המילה ephapax. מילה זו נמצאת רק חמש פעמים בברית החדשה. ארבע פעמים היא משומשת כדי להצביע על מותו של המשיח כתשלום על חטאינו (רומים ו 10; אל העברים ז 27; י 10) המשמעות היא "אחת ותלמיד" (אל העברים י 10). המשמעות מובהרת באל העברים י 12, הִקְרִיב קָרְבָּן אֶחָד עַל הַחֲטָאִים (לנצח, כמו שזה מופיע ביוונית diēnekes). המוות של המשיח מספיק כדי לשלם על כל החטאים שעשינו, שאנו עושים, ושנעשה. אין שום הבחנה בזמן. כשהמשיח עלה לשמים, הוא ישב לימין האב, והציג לפניו את המעשה המושלם אשר הוא עשה. אין צורך יותר באספקה נוספת. כל החטאים שולמו, החטאים הגדולים והקטנים, חטאי העבר והעתיד, האפורים והשחורים; החטאים עליהם אנו חוזרים בתשובה, והחטאים עליהם אנו לא חוזרים בתשובה, החטאים אליהם אנו מודעים, והחטאים אליהם אנו לא מודעים (אנו לא מודעים לכל החטאים שאנו עושים)-ישוע שילם על הכל.

כדי לחזק את ההבנה שלנו, נביט במילה השנייה ביוונית שמדגישה את זה שהקרבן של ישוע מספיק כדי לשלם על חטאי העתיד: diēnekes. המילה הזו משומשת ארבע פעמים בלבד בברית החדשה, וכולן מופיעות באיגרת אל העברים (ז 3; י 1, 12, 14). משמעות המילה היא "התמדה" ו"לתמיד". הנקודה היא שהקרבן של ישוע היה מספיק טוב "לתמיד", ואילו קרבנות הפרים והעזים היו טובים מספיק בשביל שנה אחת. לכן, קרבן אחד של המשיח לפני אלפיים שנה היה מספיק בשביל כל החטאים שקרו מאז. כמובן אלו היו כל "חטאי העתיד". אותו קרבן, באותו האופן, הסיר את כל החוב של כל חטאינו שנעשה אי פעם בעתיד.

מישהו עלול להגיד "כן, אני מאמין שהמוות של ישוע הוא מספיק כדי לשלם על העונש של חטאי העתיד שלי, אך הקרבן שלו הופך להיות יעיל רק כשאני מתוודה על החטאים וחוזר בתשובה." אך הטענה הזו עומדת על בסיס רעוע. כשאנו מגיעים למילה היוונית השלישית בפרק י של אל העברים, אשר היא חותמת את העניין לטובת ביטחון הישועה. המילה היא perielein, הנמצאת באל העברים י 11. תרגום המילה הוא "להסיר". באופן מילולי, המשמעות היא "להסיר משהו מסביבו של מישהו". זה משומש בהקשר של הסרת העוגן שמחזיק את הספינה, או הסרת לולאת תליה מצווארו של מישהו.

חטאו של האדם היה סוג של לולאת תלייה מסביב לצווארו, אך המוות של המשיח הסיר את הלולאה פעם אחת ולתמיד. במילים אחרות, המוות של המשיח הוא לא כמו קרן שמספיקה עבורנו כדי לשלם לנו על כל החובות שנצבור בעתיד,בתנאי שאנו נמלא את הצ'ק (כלומר רק אם נתוודה). ממש לא. המוות של המשיח הסיר את לולאת התלייה של כל החטאים בלי קשר לזמן, רמה, או התוודות- הם לעולם לא יכולים להיות סביב צווארינו.

לא רק ששלוש המילים היווניות הללו מדגישות את הביטחון שלנו בישועה, אלא שגם זמן ה"מושלם" של היוונית שמופיע פרק י, שמדגיש פעולה בעבר בעלת השפעות או השלכות בהווה. מדובר בפעולה שהושלמה בעבר עם תוצאות שממשיכות בהווה, מה שמדגיש מצב תמידי. אנו מוצאים זמן זה במילה "מקודשים" (י 10) ו"השלים" (י 14). באל העברים י 10-14, אלוהים אומר שהקורבן של המשיח, האספקה שלו עבור חטאינו, הפכה אותנו לקדושים ושלמים באופן תמידי!

אז, הביטחון בישועה הוא לא רק אפשרות תאולוגית, אלא המציאות התאולוגית. פרק י של אל העברים מבהיר שהאספקה של אלוהים עבורנו הרסה והסירה לגמרי את כל ההרשעה על חטאינו פעם אחת ולתמיד. המוות של המשיח כיסה באופן יעיל ומספיק על חטאי המאמינים מאדם עד המשיח (חטאי העבר) ומהמשיח עד היום (חטאי העתיד ביחס לזמן מותו).

*חלק זה נלקח מהספר: Free Grace Soteriology- David Anderson

הבעיתיות שבהכחשת הבטחון שבנצחיות הישועה

הכחשת הביטחון או הנצחיות של הישועה שלנו מובילה למספר בעיות, כגון: כמה חטאים או איזה חטאים מאבדים לנו את הישועה? כמה פעמים מישהו יכול להיוולד מחדש? האם אין השלכות לחטא בחיי המאמין מלבד אגם האש? או, כמה פרי או מעשים טובים (ואיזה) מראים שאנחנו נושעים?

קל לראות שללא ביטחון הישועה, הביטחון שלנו לפני אלוהים נפגע, ולא מתאפשרת גדילה רוחנית. כעת ננסח טיעון שמראה שלא ניתן להיות בטוח לעולם אם נושענו, אם הבסיס לביטחון שלנו הוא המעשים\הפרי בחיי המאמין.

ניתן לבטוח באמיתות ישועתנו בהתבסס על בחינת הראיות של המעשים הטובים שאנו עושים, או לפי השתנות חיינו, אם קיים קנה מידה אובייקטיבי בשביל הערכה שכזו.
לא קיים קנה מידה אובייקטיבי עבור הערכה שכזו (1)
לכן, לא ניתן לבטוח באמיתות ישועתנו בהתבסס על הערכת מעשינו.

אם הביטחון בישועה שלנו תלוי במשהו בנו, אז זה ברור שאין לנו ביטחון. לעומת זאת, הכתובים מלמדים שהכניסה הסופית שלנו למלכות השמים מובטחת על ידי פועל האב, הבן ורוח הקודש. מאחר והיא מובטחת על ידי אלוהים אינסופי, נאמן ואמיתי, אובדן הישועה הוא בלתי אפשרי.

מה הכתובים מלמדים על ישועה?

ראשית, הכתובים מלמדים שהישועה היא מתנת חינם. מה שאומר שאנו לא אמורים לשלם או לעשות שום דבר כדי לקבל אותה (זה לא אומר שמי שנותן את המתנה הוא לא שילם עליה), רומים ג 24 מבדיל בין מתנת החינם עבור מי שמקבל לבין המחיר שעלה למי שנותן אותה: אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

שנית, הכתובים מלמדים שחסד הישועה ניתן רק דרך אמונה. מאחר וכולנו חוטאים ולא יכולים לעשות שום דבר כדי להרוויח את החסד של אלוהים, החסד ניתן לנו במתנה, שיכול להתקבל רק דרך אמונה. באמונה אנו מתכוונים לתגובה האנושית, לביטחון שהאדם שם באלוהים. לקבל משהו כאמת, ולבטוח באמת, זו משמעות האמונה. ההגדרה הזו מוציאה מכלל חשבון כל תנאי של מעשים, תצוגה, צדקה או זכות (רומים ד 4-5). אמונה לא יכול להיות מוגדרת על ידי ציות למצוות, טבילה, כניעה, התחייבות לאלוהים, או הפניית עורף לחטאים. אלו דברים שצריכים לבוא כתוצאה של האמונה עצמה, אחרת החסד חדל מלהיות חסד (רומים יא 6). אפסים ב 8 אומר, הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אמונה היא רק תגובה, אך זה לא אומר שהאמונה היא קלה, מה שכן, היא לא מורכבת, כלומר היא פשוטה.

שלישית, הכתובים מלמדים שהמעשה של ישוע על הצלב הינו מספיק לישועה. החסד הוא חינם, ללא כל עלות, כי ישוע שילם את הכל על הצלב. בהיותו על הצלב הוא אמר "תם ונשלם" משום שהוא שילם את מלוא המחיר כדי לכפר על חטאינו. מה שאומר שאנו לא יכולים להוסיף שום דבר למה שישוע כבר השיג. אנו לא יכולים לעשות שום דבר כדי להשיג את הישועה, וגם לא כדי לשמר אותה.

רביעית, הכתובים מלמדים שחיי החסידות גם כן מתקיימים בעזרת חסד דרך אמונה. מאחר ואנו נושענו בחסד ומוחזקים בחסד, אנו גם גדלים בחסד הזמין לנו דרך אמונה. החסד מספק לנו את כל מה שאנו לא ראויים לו ואף יותר ממה שאנו צריכים. כפי שזה בישועה, החסד החיוני לגדילה רוחנית, זמין לנו דרך אמונה (רומים ה 2; גלטים ב 20).

חמישית, חשוב להבין שהמילה "ישועה" היא בעלת טווח סמנטי רחב. ב-75 אחוז מהמקרים בברית החדשה, היא כלל לא מתייחסת לישועה מאגם האש. המשמעות הכי בסיסית של מילה זו היא "הצלה", והיא יכולה להתייחס להצלה מ:

מות פיזי (מתי ח 25; יד 30)
צרות או נסיבות קשות (פיליפים א 19; הראשונה לטימותיאוס ד 16)
חולי (מתי ט 21)
אויבים (תהלים ז 1; יח 3)
איבוד מלוא חיי השפע של אלוהים, כאן ובנצח (מתי טז 25-27)
הרשעה נצחית (יוחנן ג 17; אפסים ב 5, 8)

מה בנוגע לרצון החופשי?

אם אנו מקבלים את המשיח מתוך רצון חופשית, האם זה לא אומר שאנו יכולים לדחות אותו מתוך רצון חופשי?

המתנגדים לביטחון הישועה ונצחיותה, טוענים שאם אין ביכולתנו "לאבד" או לדחות את מתנת ישועתנו לאחר שכבר קיבלנו אותה, אז אלוהים מפר לנו את חופש הבחירה. לעומת זאת, הטענה הזו לא מחזיקה מים מהסיבות הבאות:

ראשית, קיימות בחירות בלתי הפיכות. לדוגמה, אם מישהו מחליט לקפוץ מהגג, והוא עושה זאת, הוא כבר לא יכול לבטל את בחירתו. באותו האופן, ברגע שאנו מקבלים את מתנת סליחת החטאים, זו החלטה בלתי הפיכה.

שנית, ביטחון הישועה לא פוגע ברצון החופשי שלנו. אלוהים לא מכחיש את הרצון החופשי שלנו בכך שהוא לא לוקח חזרה את מתנת הישועה שהוא העניק לנו, אלא בכך, הוא מכחיש את האפשרות שלנו לבצע דבר כזה. אסיר שנמצא בבית כלא, לא יכול לצאת ממנו, כלומר אפשרות היציאה מהכלא אינה זמינה עבורו, אך הרצון שלו לצאת בהחלט קיים, וזה לא סותר את זה שהוא לא יכול לצאת. אולי יש לנו רצון להרים חפץ ששוקל 500 ק"ג, אבל זה לא אומר שיש לנו את האופציה לעשות דבר כזה. אולי אנחנו רוצים לדבר בצרפתית, אך זה לא אומר שאנו יכולים לדבר בצרפתית. לכן, חוסר אפשרות איננה סותרת רצון חופשי.

שלישית, הכתובים אומרים שיהיו מאמינים שיתחרטו על הבחירות שלהם ויבושו מפניו בבואו (הראשונה ליוחנן ב 28) ולכן, העובדה שאלוהים לא "ויתר" להם על הישועה שלהם מסתדרת בסופו של דבר עם רצונם החופשי, כי בסופו של דבר הם כן ירצו להיות בנוכחותו לנצח, וזאת כאשר הם יהיו ללא גוף החטא.

רביעית, במלכות השמים גם כן לא תהיה אפשרות למאמינים לאבד את ישועתם ולהיזרק לאגם האש, אז למה מצב כזה הוא בלתי אפשרי כאן בארץ?

יש המסכימים שהישועה היא מתנת חינם (רומים ה 15-16), אך הם יטענו שאדם שמקבל מתנה בחינם תמיד יכול להחזיר אותה. לעומת זאת, העדות הברורה של הכתובים היא שהמתנות של אלוהים הן לא ניתנות להשבה (רומים יא 29). אלוהים בחר לתת לנו את המתנה הזו והוא לא ייקח אותה חזרה לעולם, אז אנו לא יכולים להחזיר אותה גם אם נרצה.

ישועה מול התקדשות\תלמידות

אמיתות "א": אמיתות הקשורות לישועה.

אמיתות "ב": אמיתות הקשורות להתקדשות ולתלמידות.

קיים חוק בסיסי בלוגיקה שנקרא "חוק האי-סתירה". הוא הקובע כי קביעה א' תהיה לא נכונה אם נטען בה כי גם קביעה ב' וגם היפוכה, קביעה לא-ב', נכונות בו-זמנית. כעת ניישם את החוק הזה כ"עיקרון אמיתות א ואמיתות ב" ודרכו נוכל לראות שכל הקטעים בכתובים מתחלקים לאמיתות הרלוונטיות למאמינים ולאמיתות המכוונות כלפי לא מאמינים. אם ניישם את העיקרון הזה בפרשנות הכתובים, אנו נוכל לראות הבחנות חשובות הרלוונטיות לעניין הישועה.

הישועה ("א") היא לא תהליך ההתקדשות\תלמידות ("ב")

ההבדל הזה הוא אבן היסוד שלנו. זה ההבדל בין איך נהיינו מאמינים ולבין איך אנו חיים כמאמינים. כל מי שמאמין בישוע כמושיע הוא משיחי, אך לא כל מי שמאמין בישוע הוא תלמיד. שני המושגים הללו מתייחסים לדברים שונים. מעצם ההגדרה, משיחי, או מאמין, הוא מישהו ששם את מבטחו בישוע כמושיע. אך תלמיד, מעצם ההגדרה, הוא מישהו שהולך אחרי ישוע כאדון. האמונה בישוע שייכת לרובד "א". ואילו הליכה אחר ישוע, שייכת לרובד "ב". עניין זה לא היה יכול להיות ברור יותר מאשר ביוחנן ח 30-31, שם ישוע מדבר אל אלו שהאמינו בו והוא מראה להם איך הם יכולים להפוך לתלמידו; בכך שהם יצייתו לו:

30 כְּשֶׁאָמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ רַבִּים. 31 אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הַיְּהוּדִים שֶׁהֶאֱמִינוּ בּוֹ: "אִם תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי, תַּלְמִידַי אַתֶּם בֶּאֱמֶת; 32 וְתֵדְעוּ אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם."²

ישוע לא אמר: "אם תעמדו בדברי מאמיני\נושעים אתם באמת", אלא שדיבר על תלמידות. "לעמוד" זה לא "להאמין". אמונה שמושיעה היא שונה מחיי תלמידות. הישועה ניתנת בחינם, ואילו התלמידות היא עלותית. התלמידות כרוכה בהתכחשות עצמית (לוקס ט 23), נשיאת הצלב (לוקס ט 23), שנאת המשפחה למען האדון (לוקס יד 26), מסירת הרכוש למען האדון (מתי יט:21), החזקת מעמד וכו'. יש גם ראיות לכך שההתנסות עם התלמידות הייתה שונה בקרב בקרב המאמינים בבשורות. זה ברור שהיו נושעים שלא היו תלמידים של ישוע במלוא מובן המילה, כאלו שלא עזבו בתים ומשפחות (מרים, מרתא, אלעזר). בנוסף לעובדה שהיו תלמידים סודיים, יוסף מן הרמתיים (יוחנן יט 38), השליטים היהודים היהודים בבשורת יוחנן יב 42 האמינו בישוע, אך לא הודו בו באופן פומבי.³

כל אלו הן דוגמאות למאמינים שלא בהכרח היו תלמידים, וכך זה מוכיח שיש הבדל בין ישועה לבין תהליך התלמידות. ישוע הוכיח את השנים עשר על הגישה שלהם כלפי האיש שגירש שדים בשמו של ישוע, אך שלא היה תלמיד שלו כמוהם, כלומר, הוא לא הלך אחריו כפי שהם הלכו (מתי י 42; מרקוס ט 38-41; לוקס ט 49-50). למרות שהוא לא הלך עם התלמידים, ישוע כן מאשר את העובדה שהוא היה תלמיד, שיקבל שכר בשמים (מתי י 42). בנוסף לכך, ישוע היה מאוד בררני כשהוא הזמין אנשים ללכת אחריו והוא הזהיר ואתגר את אלו שהוא חשב שלא היו מתאימים לזה (לוקס ט 57-62). שוב, זה מאוד שונה מההזמנות המכלילות והפתוחות שלו אל הישועה.

אפשר לסכם את הנקודה הזו בסילוגיזם הבא:

הישועה היא מתנת חינם
התלמידות היא עלותית
לכן, ישועה ותלמידות הם אינם זהים.

ההצדקה ("א") היא לא תהליך ההתקדשות\תלמידות ("ב")

ההצדקה היא פעולתו של אלוהים בה הוא מכריז על אדם חוטא שהוא צדיק בעיניו. מדובר על מושג משפטי\רשמי, כמו שמישהו מוצדק בבית המשפט. מצד שני, ההתקדשות מתייחסת לתהליך הגדילה. לקדש משהו משמעו להבדיל אותו. כאשר המאמין מתקדש, הוא נבדל מהשאר עבור אלוהים קודם במעמד שלו כאשר הוא מוצדק, ואז בתהליך כאשר הוא גדל באמונה ובמשיח. חשבו על הפסוק הבא:

9 וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל-יָדוֹ מִן הַזַּעַם; 10 שֶׁכֵּן אִם בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נִוָּשַׁע בְּחַיֵּי בְּנוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִרְצֵינוּ. (רומים ה 9-10).

ישועת ההצדקה שונה מישועת ההתקדשות. הראשונה מושיעה אותנו מהשכר\העונש של החטא פעם אחת ולתמיד. ואילו השנייה מושיעה אותנו מהכוח של החטא ומהשפעתו בחיינו בתהליך מתמשך ויומיומי.

הטבלה הבאה תעזור לנו להבחין בין שתי אמיתות אלו:

התקדשות ("ב")	הצדקה ("א")
תהליך מתמשך	אירוע חד פעמי
גדילה רוחנית	לידה רוחנית
ציות לישוע כאדון	אמונה בישוע כמושיע
השתנות מתמדת אל צלם דמותו	בריאה חדשה במעמד
תנאים רבים	תנאי אחד
מה שאלוהים עושה דרכי	מה שאלוהים עשה עבורי
אני לוקח את הצלב עבור האדון יום יום	ישוע מת על הצלב עבורי
אני נושע בזמן הווה מהכוח של החטא	נושעתי מהעונש של החטא

יש המאמינים שההצדקה מתרחשת פעמיים, ההצדקה הראשונית וההצדקה הסופית. במילים אחרות, מישהו יכול להאמין בישוע ולהצטדק, אך הוא חייב להוכיח שהוא הוצדק על ידי התמדה באמונה ובמעשים טובים עד סוף חייו כדי לקבל את ההצדקה הסופית. לעתים מדברים על זה כהצדקה של "כבר אך עדיין לא". כלומר, המאמין כבר הוצדק באמונה, אך עוד לא הוצדק סופית לנצח. אך זה פשוט לא הגיוני.

איך משהו יכול להיות כבר נמצא אך עדיין לא נמצא? זה סותר את חוק האי-סתירה עליו דיברנו קודם. אם מישהו כבר מוצדק (אמת "א"), אך לא מוכיח זאת על ידי התמדה באמונה ובמעשים טובים (אמת "ב"), אז הוא לעולם לא היה מוצדק. לא הייתה הצדקה "ראשונית" ולא תהיה הצדקה "סופית". הכתובים לא מדברים בשום מקום ובשום צורה על הצדקה כפולה (ראשונית וסופית). אלא הם אומרים שכל מי שהוצדק, אז הוא יתפאר (רומים ח 29).

ערבוב בין הצדקה להתקדשות מוביל להשלכות הרסניות, משום שלעולם אף אחד לא יידע אם הוא באמת נושע (משום שההתקדשות היא תהליך שאורך כל החיים). דבר זה סותר את בשורת החסד הבלתי מותנית ואת העובדה שמאמין יכול לדעת בזמן הווה שיש לו חיי עולם (יוחנן ה 24).

המתנה ("א") היא לא הפרס ("ב")

המתנה היא חינם, אך פרס הוא גמול שמבוסס על התאמצות ומעשים. הישועה הנצחית מאגם האש היא מתנה מאת אלוהים, אך את התגמולים הזמניים והנצחיים אנו משיגים דרך המעשים שלנו. שאול, כשכבר היה נושע, אומר שהוא מתקדם קדימה כדי להשיג את הפרס (פיליפים ג 14). בהקשר של אל הפיליפים ג 11-14, הפרס הזה הוא ידיעה עמוקה יותר של ישוע המשיח והיתרון בשותפות לסבלו ומותו. בפרק האחרון של התגלות, אנו רואים את הניגודיות הברורה בין המתנה לבין הפרס. בפס' 12, ישוע אומר הִנְנִי בָּא מַהֵר וְאִתִּי הַשָּׂכָר לְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ.

זה ברור שהבסיס לגמול הוא המעשים של המאמין (אמת ברובד "ב"). אך יוחנן אומר מספר פסוקים מאוחר יותר, הַצָּמֵא יָבוֹא נָא, וְהֶחָפֵץ יִקַּח נָא מַיִם חַיִּים חִנָּם (פס' 17, שזו אמת ברובד "א"). כאן יוחנן מדבר על חיי העולם כמתנת חינם של מים, ממש כמו שישוע אומר לאישה השומרונית בבשורת יוחנן: "לוּ יָדַעַתְּ אֶת מַתְּנַת הָאֱלֹהִים וּמִי הוּא הָאוֹמֵר לָךְ 'תְּנִי לִי לִשְׁתּוֹת', הָיִית אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ וְהוּא הָיָה נוֹתֵן לָךְ מַיִם חַיִּים." (פרק ד 10).

שום תנאי לא היה מקושר להצעה של ישוע לאישה השומרונית. אך באותו הפרק כשהוא דיבר אל תלמידיו ישוע אמר להם שהקוצר יביא שכר (פרק ד 36-38). האישה השומרונית שמעה מישוע אודות אמת ה"א" (המתנה) ואילו התלמידים שכבר היו נושעים שמעו על השכר (הפרס). אם אנו מבלבלים בין הישועה לשכר, אנו מקבלים בשורה שגויה, בשורה שמבוססת על מעשים ומאמץ.

המעמד הוא לא התחברות

אנו נגדיר את המושג "מעמד" בתור סטטוס אובייקטיבי, כמו קשר ביולוגי בין אב לבן. ואילו על ידי המילה "התחברות" אנו מתכוונים לאיכות או לטיב היחסים. כל בן מקושר ביולוגית לאביו, אך לא לכל בן יש יחסים איכותיים עם אביו מהם הוא ואביו נהנים. אדם יכול להיות מקושר חוקית לאשתו, אך לא בהכרח קיימת בינם התחברות. ניתן להבין את שני המושגים האלה בטבלה הבאה:

התחברות ("ב")	מערכת יחסים ("א")
התנסות	מעמד
נשמרת או נאבדת	הוקמה פעם אחת ולתמיד
מותנית	בטוחה

לכל מי שמאמין בישוע כמושיע יש מעמד נצחי מול אלוהים דרך הלידה החדשה והוא נכנס אל תוך משפחתו. זו אמת אובייקטיבית השייכת לרובד אמיתות ה"א". אך לא כל המאמינים שותפים לאותה התחברות איכותית במערכת היחסים עם אלוהים. זו אמת סובייקטיבית השייכת לרובד "ב" כלומר, יש מאמינים שנהנים מאינטימיות עמוקה יותר עם אלוהים מאחרים. יש הרבה סיבות לכך, כמו חטא בחיי המאמין, חוסר בגרות, חוסר למידה, או חוסר התחייבות. כפי שראינו קודם, יוחנן ח 30-31 אומר שהתלמידות מותנית בעמידה בדבר אלוהים. אלו שמצייתים לדבר אלוהים נהנים מהתחברות קרובה אתו ועם תלמידיו. האינטימיות שזמינה למאמין המציית מתוארת ביוחנן יד 21

הַמַּחֲזִיק בְּמִצְווֹתַי וְשׁוֹמֵר אוֹתָן הוּא הָאוֹהֵב אוֹתִי, וְהָאוֹהֵב אוֹתִי אָבִי יֹאהַב אוֹתוֹ; גַּם אֲנִי אֹהַב אוֹתוֹ וַאֲגַלֶּה לוֹ אֶת עַצְמִי.

אנו נראה מאוחר יותר שהתחברות עם אלוהים היא נושא עיקרי בהרבה מקומות בכתובים, במיוחד באיגרת הראשונה של יוחנן. ההבחנה הזו בין שני המושגים תעזור לנו להבין קטעים מסובכים בכתובים ותעזור לנו להעשיר את החוויה שלנו עם אלוהים דרך עמידה בתנאים מסוימים. בראשונה ליוחנן, יוחנן מצהיר שהתכלית לכתיבת האיגרת היא לקדם את ההתחברות של הקוראים עם אלוהים ועם השליחים (הראשונה ליוחנן א 3-4).

אם המטרה של האיגרת היא להעמיק את ההתחברות, אז זו המסגרת שבה עלינו להבין את האיגרת, וזה אמור לעזור לנו לפרש את "המבחנים" שבאיגרת (להרחבה ראו את ההסברים לפסוקים של איגרת יוחנן). בעוד בשורת יוחנן נכתבה כדי ליצור מערכת יחסים עם אלוהים (יוחנן כ 31), האיגרת של יוחנן נכתבה כדי להעשיר את ההתחברות איתו (הראשונה ליוחנן א 3-4). אי אפשר להרויח מערכת יחסים עם אלוהים, אך כן ניתן להרוויח התחברות עמוקה יותר אתו.

הרשעה היא לא תוכחה

אלו שלא נולדים אל תוך משפחתו של אלוהים מתמודדים עם משפטו של אלוהים שחורץ את דינם לאגם האש (השנייה לתסלוניקים א 7-9; התגלות כ 11-15). אך יש הבדל עצום בין איך שאלוהים דן עם לא נושעים לבין איך שהוא דן עם ילדיו. כאבא טוב, אלוהים מחנך את ילדיו. אל העברים יב 5-11 מלמד שתוכחה היא אחת הדרכים לבטא אהבה. הרשעת הלא נושעים על ידי אלוהים צדיק שייכת לאמת של רובד "א". אך תוכחת אלוהים שאוהב שייכת לרובד "ב". אין לבלבל בין קטעים שמדברים על כך שאלוהים מעניש ומוכיח את ילדיו לבין קטעים שמדברים על ההרשעה הנצחית. רבים חושבים שאל העברים גדוש באזהרות לגבי איבוד ישועה ואגם האש, אך כפי שנראה בהמשך האזהרות מיועדות למאמינים והן מערבות עונשים זמניים ולא נצחיים.

משפט הכסא הלבן והגדול הוא לא משפט כס המשיח

רבים חושבים שיהיה משפט אחד בלבד באחרית הימים, המשפט שיפריד בין המאמינים ללא מאמינים. אך בחשיבה הזו יש בעיות רבות. לדוגמה: ביוחנן ה 24, ישוע אומר שכל המאמין בו אֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים, אך בשנייה לקורינתים ה 10, שאול אומר כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ. האם קיימת סתירה?

אם ניישם את עיקרון אמיתות ה"א" ואמיתות ה"ב", נוכל לפתור בקלות את הבעיה. יוחנן ה 24 הוא אמת ברובד "א" שמתייחס ללא מאמינים שמאמינים בישוע ומקבלים חיי עולם. הם לא יצטרכו לעמוד במשפט האחרון שמתואר בהתגלות כ 11-15, שהוא יהיה המשפט של הלא מאמינים אחרי שישוע יחזור כמלך. לעומת זאת, השנייה לקורינתים ה 10 הוא אמת ברובד "ב", שמדבר על כך שהמאמינים יצטרכו לתת דין וחשבון על איך שהם חיו על פני האדמה, זה משפט שנקרא "משפט כס המשיח", או bema ביוונית. המשפט הזה יקבע את שכרם של המאמינים במלכות השמים.

נוכל לסכם בטבלה הבאה את ההבחנות שעשינו בין אמיתות "א" לאמיתות "ב":

אמת "ב"	אמת "א"
תלמידות	ישועה
ציות לישוע כאדון	אמונה בישוע כמושיע
זכייה בגמול נצחי	חסד עבור ישועה נצחית
התקדשות	הצדקה
פרס מורווח	מתנת חינם
התחברות מותנית	מערכת יחסים נצחית שהוקמה
תוכחה על חוסר ציות	הרשעה על חוסר אמונה
משפט כס המשיח	משפט הכסא הלבן והגדול

המאמין ה"בלתי רוחני" (נושעים החיים בחטא)

יש מאמינים הטוענים שנושע אמיתי לעולם לא יחיה בחטא, הוא אמנם יחטא לעתים, אך תבנית חייו תתאפיין בחיי קדושה, לעומתם, יש הטוענים שנושע אמיתי עלול ליפול לחיי חטא, ובכך לאבד את ישועתו. אנו נראה ששתי הגישות שגויות. הגישה הראשונה שגויה משום שהכתובים מניחים את העובדה שקיים מצב שבו נושעים עלולים ליפול לחיי חטא ואף לסיים את חייהם בצורה הזו, ואילו הגישה השנייה טועה בכך שהיא חושבת שמאמינים כאלו מאבדים את ישועתם.

אם כך, מי הוא ה"מאמין הבלתי רוחני"? מדובר על משיחי שבאופן מודע מסרב לציית לישוע למשך תקופה. הוא נושע אך מתנהג כמו לא מאמין (הראשונה לקורינתים ג 3). אנו לא דנים על מעידות ארעיות. אלא השאלה היא, האם קיים מצב שבו נושע מתמיד בחיים שמתאפיינים בחטא. אנו נראה שקיים מצב שבו נושע אמיתי יתכחש לישוע, יתמיד בחוסר אמונה ובחטא עד מותו. לעומת זאת, אם הם אכן נושעו, הם עדיין ילכו להיות עם האדון אחרי מותם.

התנגדויות אפשריות לכך שמצב "המאמין הבלתי רוחני" הוא אפשרי.

יש הטוענים שבעוד קיימים זמנים שבהם מאמינים נופלים בחטא, לא יתכן מצב של חוסר גדילה מוסרית או דפוס של חיי חטא מתמיד. אך השאלה שעולה היא, איפה הגבול? כמה חטאים, ובאיזו תדירות נחשבים כ"דפוס" של חיי חטא שמשקפים שהאדם לא נושע או של אדם שאיבד את ישועתו? מדוע לא קיים קנה מידה כזה בכתובים? אם כבר, הקורינתים התאפיינו בחיי חטא במלוא מובן המילה. שאול הגיע אליהם בשנת 52 אחה"ס, וארבע שנים מאוחר יותר הוא עדיין קרא להם בלתי רוחניים. הם נשארו מפולגים למשך ארבע שנים. שאר האיגרות מתעדות היבטים אחרים של החטא שלהם: קנאה, ריב (הראשונה לקורינתים ג 3), עידוד גילוי עריות (ה 1), תביעה משפטית נגד אחיהם באמונה (ו 1), זנות (ו 18), אדישות כלפי החלשים (פרקים ח-ט), שיכרות (יא 21), ושימוש אנוכי במתנות הרוח (יד 4). מיותר גם לציין שהמצב הזה היה יכול להימשך עד מות (ה 5; יא 30), והמוות הפיזי שלהם היה משפט מאלוהים על סירובם להגיב בכניעה להפצרות של שאול. עתה שלוש טענות עלולות לעלות כנגד הרעיון שקיימת האפשרות שנושע עלול לחיות חיי חטא (דבר שלא יפגע בישועתו):

"תיאולוגיה כזו תוביל לעידוד חיי חטא" (אנטינומיזם)

הטענה הראשונה היא שלימוד שטוען שנושע לא יאבד את ישועתו גם אם יחיה בחטא ובחוסר ציות מוחלט, יוביל מאמינים רבים לחיי חטא. על פי הטענה הזו, מאמין שלא חי באופן עקבי, חיי טהרה ונאמנות, הוא לא באמת נושע. אך שוב, כמה "טהרה" נדרשת כדי להצביע על ישועה? ומה לגבי שלמה, שאול ואחרים (עליהם תכף נדבר) שלא חיו חיי טהרה וקדושה באופן עקבי?

ביטחון שקרי

הטענה השנייה היא שאנשים יחשבו שכל מה שנחוץ עבור הישועה הוא להפציר על אמונה. כלומר, הם טוענים שאנשים עלולים לחשוב שכל מה שעליהם לעשות כדי להיוושע הוא לקבל מספר עובדות לגבי אמיתות הבשורה, דבר שיושיע אותם לפי מחשבתם. אך אנו לא טוענים שהפצרת האמונה היא מה שמושיעה. גם לא הסכמה עם מספר עובדות מושיעה. אנו גם לא טוענים שכל אלו שחיים בחטא הם בהכרח נושעים. אלא, מה שאנו טוענים הוא שאדם שכזה עשוי להיות נושע אך אלוהים הוא זה שיודע ושופט. למעשה, אותה הסכנה טמונה גם בתיאולוגיה ההפוכה. אנשים שלא נושעים באמת עלולים לחשוב שהם נושעים בגלל שהחטא שלהם הוא לא "עקבי" .התיאולוגיה ההפוכה דווקא עלולה לקדם את מה שהיא מתעבת (ביטחון שקרי בישועה). בגלל שהם מבססים את הביטחון של ישועתם במעשים החיצוניים שלהם, הם נמצאים בסכנה של ביטחון שקרי בישועה.

מאחר ולא קיים קנה מידה אובייקטיבי כדי לבחון אם המעשים שלנו מצביעים על כך שנושענו, זה מוביל למבחן סובייקטיבי אשר מוביל לכך שאנשים חושבים שהם נושעים כשהם לא. הסכנה שיהיו אנשים עם ביטחון שקרי לגבי ישועתם דווקא קיימת בתיאולוגיה שהמעשים הטובים משקפים ישועה. חיי חטא אינם נובעים לוגית בשום צורה מהתיאולוגיה שאומרת שהביטחון בישועה שלנו מגיע מלהביט במעשה המושלם והמספיק של ישוע על הצלב.

"האמונה תמיד מובילה\כוללת כניעה למצוותיו של ישוע"

עוד טעות נפוצה היא ערבוב בין כניעה למצוותיו של ישוע כתנאי לישועה. יש שחושבים שהם יצליחו למגר את חיי החטא בקרב המאמינים בכך שילמדו בקהילות שציות הוא חלק בלתי נפרד מהאמונה שמושיעה, ושכדי להיוושע, על כל אחד להפנות עורף לחטאיו ולהיכנע לאדנותו של ישוע. אך צריך להבהיר שגם אם זה היה נכון, שזה לא, פעולת הכניעה לאדנותו של ישוע בזמן הישועה, לא מבטיחה בשום צורה שהמאמין ימשיך להיכנע לאדנותו של ישוע למשך כל חייו. לכן, הטענה שאמונה שמושיעה בהכרח תוביל לציות, לא מראה בשום צורה שהנושע שמציית כתוצאה מהישועה, ימשיך תמיד לציית לאדון עד סוף חייו.

הוכחות מהכתובים (מהתנ"ך ומהברית החדשה) לכך שקיימים משיחיים בלתי רוחניים (שחייהם מתאפיינים בחטא)

כבדות אוזניים

מקום מרכזי בברית החדשה בנושא המשיחיים הבלתי רוחניים נמצא באל העברים ה 11-14. המחבר בדיוק התייחס לכהונתו של ישוע, כהונת מלכיצדק, כשהוא מבין שהמצב הרוחני של הקוראים מונע ממנו להסביר בפרטים:

עַל זֹאת יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר דְּבָרִים רַבִּים, אַךְ קָשֶׁה לְהַסְבִּירָם מִפְּנֵי שֶׁכָּבְדוּ אָזְנֵיכֶם. (פס 11).

הם נהיו כבדי אזניים. כלומר הם לא היו תמיד ככה. המילה שמשומשת כאן היא nōthros. משמעות המילה היא תפיסה איטית כתוצאה מחוסר אחראיות. מדובר על לקות מוסרית עליה הם היו אחראים. ביוונית הקלאסית מילה זו שומשה כתואר עבור מישהו שבעקשנותו מסרב לציית.

הִנֵּה בִּזְמַן שֶׁעֲלֵיכֶם לִהְיוֹת כְּבָר מוֹרִים, שׁוּב צְרִיכִים אַתֶּם לְמִישֶׁהוּ שֶׁיְּלַמֵּד אֶתְכֶם אֶת רֵאשִׁית יְסוֹדוֹת דִּבְרֵי אֱלֹהִים וְנִהְיֵיתֶם זְקוּקִים לֶחָלָב וְלֹא לְמָזוֹן מוּצָק (פס' 12).
הֵן כָּל מִי שֶׁמַּאֲכָלוֹ חָלָב אֵינֶנּוּ מֵבִין בְּדִבְרֵי צֶדֶק, כִּי עוֹדֶנּוּ תִּינוֹק (פס' 13).
אַךְ הַמַּאֲכָל הַמּוּצָק הוּא לַמְבֻגָּרִים, אֵלֶּה אֲשֶׁר חוּשֵׁיהֶם הֻרְגְּלוּ עַל-יְדֵי הַנִּסָּיוֹן הַמַּעֲשִׂי לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע. (פס' 14).

מה שמאפיין במקרה הזה את המשיחי הבלתי רוחני הוא ההתמדה בחטא לאורך זמן, הדבר שלפי טענתם של אחדים, לא יכול לקרות לנושעים. בפסוק הזה אין הבחנה בין מאמינים ללא מאמינים, אלא בין "תינוקות" במשיח לבין "המבוגרים" ( פס' 13-14). מחבר אל העברים רוצה שהם יתקדמו ממצב של ילדות אל תוך הבגרות. הכתובים לעולם לא מתייחסים למעבר מילדות לבגרות כאל מעבר ממצב של אבדון אלי ישועה מאגם האש (לדוגמה אפסים ד 13-14).

הבעיה עם המאמינים הייתה שהם סירבו לגדול. היה להם את כל הזמן עד אז להתבגר רוחנית, אך הם בחרו שלא. לכן, המשיחי הבלתי רוחני מתאפיין כך:

הוא מסרב לגדול לאורך זמן.
חוסר הבנה בדברי צדק.
הוא זקוק לחלב ולא למזון מוצק.
והוא כבד אוזניים בגלל מחסור ב"מזון מוצק".

ארבעת הדברים הללו יאפיינו אדם שאמונתו "מתה" (יעקב ב 17). הכתובים גדושים בדוגמאות של נושעים שנהיו בלתי רוחניים, כבדי אוזניים.

נשיאי העדה

מה לגבי 250 נשיאי העדה שבספר במדבר טז 2?

המנהיגים האלה שהצטרפו לקרח ולעדתו במרד נקראים "אנשי שם" (אנשים מפורסמים)", "קראי מועד" (הנקראים אל אוהל מועד). הם מוגדרים בבמדבר א 16 כ"ראשי אלפי ישראל". הם היו ידועים כחכמי הדור ולכן הם נקראו להיות יועצים לעניינים חשובים של השבטים. כאשר הם נבחרו, הם נתפסו כאנשים בעלי הבנה, וניסיון. משה גם כן אישר זאת, והאמין שהם היו חכמים ונבונים (א 11-15). הם הובילו את העם בהקרבת קורבנות (במדבר ז), הוקדשו לעבודת אוהל מועד (במדבר ח), שמרו את חג הפסח (במדבר ט). אפשר להגיד שהאנשים האלה היו המנהיגים הנושעים של העם. האם אפשר באמת להטיל ספק בכך שהאנשים האלה לא היו באמת מאמינים באלוהי ישראל, שהם רק העמידו פנים? בוודאי שלא. יחד עם זאת, הם התנגדו למשה ואהרון (טז 2-3) והתאגדו נגד אלוהים (טז 11), ואלוהים השמיד אותם (טז 30-32).

שאול המלך

זה ברור ששאול היה נושע. הוא נמשח על ידי אלוהים להיות מלך (שמואל א' י 1, 24), רוח הקודש נפלה עליו והוא השתנה (פס' 6-11). רוח הקודש נפלה עליו לעתים קרובות והניעה אותו לצדק (שמואל א' יא 6). הוא גירש את כל המכשפים מהארץ (כח 3). אפילו בזמנים הרעים שלו הוא זכר שאלוהים ענה על תפילותיו בעבר (כח 15), והייתה לו אמונה מסוימת ונטייה מסוימת לטוב (כד 16-21). הוא עדיין התפלל (כח 6), והוא עדיין היה יכול לחזור בתשובה. כל הדברים האלה אמורים להצביע לאלו שמאמינים שמעשים טובים מוכיחים ישועה, על כך ששאול היה נושע (כו 21, 25).

לפי התיאולוגיה שלהם (שמעשים טובים מוכיחים שהאדם נושע) שאול ענה על הקריטריונים והוא כן היה נושע, הוא האמין באלוהים והראה ראיות לכך דרך חיים שהתבטאו במעשים טובים. אך בשלב מסוים שאול נהיה "בלתי רוחני". הוא נהיה לא צייתן והוא איבד את התפקיד המלכותי שלו (שמואל א טו 24-25).

זה מקביל לחוויה של המאמינים הבלתי רוחניים, שכמו שאול, יאבדו את הירושה שלהם ולא ימלכו במלכות השמים, כלומר, לא יירשו אותה. הוא נהיה אכזב (שמואל א' יח 21). הוא המשיך באופן רצוף ועקבי בחטא ובכעס (שמואל א יח 29). הוא לא התמיד בקדושה. אלוהים הוכיח אותו בכך ששלח רוח רעה עליו (שמואל א יט 9). שאול רצח את כהני יהוה (שמואל א' כב 17-18). כשמחבר ספר דברי הימים סיכם את חייו של שאול, הוא כתב:

וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה עַל-דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁמָר וְגַם-לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ; וְלֹא-דָרַשׁ בַּיהוָה וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת-הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן-יִשָׁי; (דברי הימים א 13-14)

שאול היה אדם מאמין שנהיה בלתי רוחני. בנוסף לכך, הוא התמיד בחטא עד מותו. כל תיאולוגיה שטוענת שנושע בהכרח יתמיד בקדושה עד מותו מופרכת על ידי דוגמה אחת של נושע שלא התמיד בקדושה עד מותו. חייו של שאול מפריכים את התיאולוגיה הזו.

הדור של בני ישראל במדבר

על פי משה, היהודים שעזבו את מצרים היו מאמינים שעבדו את אלוהים.

וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שמות ד 31)

הם האמינו באלוהים ושיקפו את זה על ידי זה שהם השתחוו לו. לא רק שהם האמינו והשתחוו לאלוהים, הם גם בטחו בו והיו יראים אותו:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד 31 ראו גם ירמיהו ב 1-3).

זו הסיבה ששאול ראה אותם כמאמינים כשכתב: וְכֻלָּם נִטְבְּלוּ לְמֹשֶׁה בֶּעָנָן וּבַיָּם. כֻּלָּם אָכְלוּ אוֹתוֹ מַאֲכָל רוּחָנִי,(דברים ח' ג') וְכֻלָּם שָׁתוּ אוֹתוֹ מַשְׁקֶה רוּחָנִי, כִּי שָׁתוּ מִן הַצּוּר הָרוּחָנִי הַהוֹלֵךְ עִמָּהֶם וְהַצּוּר הוּא הַמָּשִׁיחַ (הראשונה לקורינתים י 2-4).

מחבר תהלים אומר לנו, יַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ (תהלים קו 12).

לכן, עלינו לומר, שבני ישראל בדור של יציאת מצרים היו מאמינים. הם "שתו" "מן הצור הרוחני", כלומר, הם האמינו במשיח. אנו לא טוענים שכל אחד מהם היה נושע, אלא כקבוצה, משה ושאול הכריזו שהם היו קבוצה מאמינה.

למרות זאת, הקבוצה הזו לא צייתו לאלוהים והקשו את לבבם (אל העברים ג 7-11).

אֲבָל בְּרֻבָּם לֹא רָצָה אֱלֹהִים וְהֵם הוּמְתוּ בַּמִּדְבָּר. (הראשונה לקורינתים י 5)

נכתב עליהם כך בתהלים: וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא-הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא-נֶאֶמְנָה אֶת-אֵל רוּחוֹ (תהלים עח 8).

האם נושעים יכולים להיקרא "רעים" כך אלוהים קרא למאמינים של הדור הזה (דברים א 35).

ושוב, התיאולוגיה שנושע יתמיד בחיי קדושה מופרכת. יש כאן קבוצה של מאמינים שהאמינו באלוהים, בטחו בו, השתחוו לו. אך הם נהיו סרבנים, קשי לב, ורעים. לא רק שהם סרו מאלוהים, אלא הם התמידו במצב הזה עד סוף חייהם.

שלמה

מלכים א' פרקים א-י, מתארים את תפארתו של שלמה ומסירותו לאלוהים. אלוהים נענה לבקשתו לקבל חוכמה יחד עם ההבחנה בין הטוב לרע (מלכים א' ג 9). הענוה שלו (מלכים א' ג 7), האינטימיות שלו עם אלוהים (ג 11-12), התפילה שלו עבור התמסרות (ח 23-53), מראים שהוא היה נושע. הוא כתב שלושה ספרים שכלולים בכתבי הקודש, מה שמראה על חכמה אלוהית שזמינה רק לאנשים נושעים.

אך בתחילת פרק יא, שלמה עזב את אלוהים. הוא התחיל לאהוב נשים נכריות (יא 1), בניגוד גמור למצוותו של אלוהים (פס' 2). הנשים הללו גרמו לו לעבוד אלילים, והוא כבר לא היו מסור לאלוהים (פס' 2). הוא הפך לעובד אלילים (פס' 5). הוא עשה את הרע בעיני אלוהים ולא הלך אחריו (פס' 6). הוא לא שמר את מצוותיו (11), והשתחווה לאלילים. אלוהים התחיל להוכיח אותו. הוא הסיר את המלכות מידיו (יא 11, 34). הוא הקים לו אויבים: את הדד האדמי (פס' 14), רזון בן אלידע, ואחרים (פס' 23). שלמה ניסה להרוג את ירבעם (פס' 40). שלמה לא חזר בתשובה והיה במצב כזה עד מותו. המלכות התפלגה בגלל חטאו (יב 1-33).

אגדה יהודית ידועה טוענת שהוא כתב את שיר השירים כאשר הוא היה צעיר, את משלי כאשר היה באמצע חייו, אחר כך נפל בחטא ושב לאלוהים כאשר כתב את קהלת בהיותו זקן. אך הכתובים אומרים בבירור וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו (מלכים א' יא 4). המחבר של מלכים א מסכם את חייו כך, וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו (פס' 6), וגם וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בִּשְׁלֹמֹה כִּי-נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם (פס' 9). שום ראיה לא מצביעה על כך שהוא חזר בתשובה. למעשה ככל ששלמה הזדקן, כך הוא התרחק יותר מאלוהים (פס' 33).

ושוב, הטענה שנושעים יתמידו בחיי קדושה ובאמונה היא שגויה.

מלכי ישראל ויהודה

רחבעם. רחבעם היה בנם של שלמה ונעמה והוא היה המלך האחרון של הממלכה לפני הפיצול והמלך הראשון של יהודה (913-931 לפנה"ס). הזקנים הציעו לו שיקל על העם עם המיסים (מלכים א' יב 6-7). אך רחבעם הקשיב לעצת הצעירים איתם הוא גדל ואף החמיר במיסים והקשה יותר על העם (יב 8-11). כתוצאה מכך, הממלכה התפצלה למלכות הצפונית, מלכות ישראל, ולמלכות הדרומית, מלכות יהודה.

בתחילת הדרך, הוא ציית לאלוהים (מלכים א יב 24). רחבעם שימר את עבודת המקדש בירושלים, וכתוצאה מכך, מאמינים רבים עזבו את הממלכה הצפונית ועברו ליהודה (דברי הימים ב יא 13-17). במשך שלוש שנים רחבעם הלך אחרי דרכם של דוד ושלמה (מלכים א' יא 17). אך בשלב מסוים הוא עזב את אלוהים, כנראה בגלל ההשפעה של הנשים הנכריות ובגלל הקשר שלו עם צעירים רעים (דברי הימים ב' יג 7). כתוצאה מכך, אלוהים הקים את שישק כדי להרוס את המלכת. מחבר דברי הימים כותב, "וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (דברי הימים ב' יב 1). אם הוא עזב את תורת אלוהים, זה אומר שלפני כן הוא הלך אחריה. ואלוהים אמר: "אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף-אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד-שִׁישָׁק" (פס' 5). כאשר שישק המלך המצרי איים לפלוש, רחבעם הקשיב לנביא שמעיה, חזר בתשובה והשפיל את עצמו לפני אלוהים, וכתוצאה מכך, אסון נמנע (דברי הימים ב' יב 6-7). לכן, אלוהים הבטיח שהזעם שלו לא יבוא על ירושלים דרך שישק אלא שיהודה תהיה תחת מרות המצרים כך שהם ילמדו עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת (פס' 8). כלומר שילמדו את ההבדל בין לשרת את אלוהים לבין לשרת את המלכים של ארצות אחרות. מחבר ספר דברי הימים מסכם כך את חייו של רחבעם:

וַיַּעַשׂ הָרָע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת-יְהוָה (פס' 14).

ושוב אנו רואים איש אלוהים מסור שנופל וסר מהדרך ולא מתמיד בקדושה עד לימיו האחרונים.

יהוא. יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי (גם יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי). מלך על ממלכת ישראל בשנים 842 עד 814\815 לפנה"ס (מלכים ב' י 36). הוא נבחר להיות מלך על ידי אלוהים (מלכים ב' ט 2-3) בידי אלישע הנביא (מלכים ב' ט 1-13). האם אלוהים היה מושח מישהו לא מאמין למלוך על העם שלו?

הוא ביטל את הסגידה לאליל הבעל (מלכים ב' י 10-28).

אך הוא המשיך לעבוד את עגלי הזהב בבית אל ודן (פס' 29-31). יהוא היה מאמין באלוהים והוא מונה לכס המלכות על ידי נביא אדוני. בגלל שהוא הרס את עבודת הבעל, אלוהים אמר לו יַעַן אֲשֶׁר-הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל (פס' 30). כלומר הוא נושא את כל הראיות לכך שהוא היה נושע, אך הוא לא שמר את מצוות אלוהים "בכל לבבו". וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת-יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל (פס' 31). הנה דוגמה לעוד מאמין בלתי רוחני שלא הלך אחרי אלוהים בכל ליבו.

יואש. העובדה שמלך יכול ללכת אחרי אלוהים, להיות נושע, ויחד עם זאת להתפשר בהיבטים מסוימים במלוכתו, היא עובדה שחוזרת על עצמה בספרי מלכים ודברי הימים. לדוגמה, וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן (מלכים ב' יב 3). למשך 23 שנים בזמן הזה, וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל-יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן (דברי הימים ב' כד 2), הוא היה תחת ההשפעה של כהן מסור, יהוידע. עם זאת, לאחר מותו של יהוידע, שרי יהודה הגיעו אל יואש וביקשו חופש פולחן גדול יותר, ויואש נענה לבקשתם (דברי הימים ב' כד 16-18). לאחר שהאלילים והאשרים הוקמו בכל הארץ, אלוהים שלח את זכריה הנביא להזהיר את המלך. בגלל שיואש נטש את אלוהים, זכריה אמר שאלוהים נטש אותו (דברי הימים ב' כד 20). התגובה של יואש הייתה חריפה והוא גרם לסקילתו של זכריה. אלוהים שפט אותו בכך שהביא עליו את צבא ארם, שהביס את צבאו של יואש ופצע אותו קשות (דברי הימים ב' כד 24).

הנה עוד דוגמה לאדם נושע שעשה את הישר בעיני אלוהים למשך 23 שנים, אך כמו שלמה, עזב את אלוהים וחי תחת חטא עד יום מותו. רבים יאמרו שהעובדה שהוא עזב את אלוהים מוכיחה שהוא לא היה באמת נושע, אך מדובר בהנחה תאולוגית חסרת בסיס שנכפית על הטקסט.

אמציה. אמציה, שמלך על יהודה למשך 29 שנים, עשה את הישר בעיני אלוהים: יַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה יוֹאָשׁ אָבִיו עָשָׂה (מלכים ב' יד 3). אך הוא לא עשה זאת כְּדָוִד אָבִיו. למעשה, הוא לעולם לא הסיר את הבמות והוא התיר לאנשים לזבוח שם (מלכים ב' יד 4). מחבר ספר דברי הימים אומר שלמרות שהוא עשה את הישר בעיני אלוהים, הוא לא עשה זאת בלב שלום (דברי הימים ב' כה 2). הוא הפנה עורף לאלוהים וכך המשיך עד מותו. מה שמוכיח שיש שני סוגי נושעים: הרוחניים, שעושים את רצון אלוהים בלב שלום, והבלתי רוחניים- ואלו שלא.

עזריה, עוד מלך יהודה שעשה את הישר בעיני אלוהים, גם כן התיר לאנשים להקריב קרבנות בבמות (מלכים ב' טו 3-4). כתוצאה מכך, אלוהים הכה אותו בצרעת עד יום מותו.

עוזיהו. המלך עוזיהו עשה את הישר בעיני אלוהים (דברי הימים ב' כו 4) בשנותיו הראשונות כמלך. בסביבות 767 לפנה"ס הוא נהיה המלך העשירי של יהודה. וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת-יְהוָה הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים (דברי הימים ב' כו 5). אז הנה עוד מלך שעשה את הישר בעיני אלוהים, שדרש אותו וירא אותו. אבל, כשהוא נהיה בעל כוח, הוא נפל אל תוך חטא בגלל גאוותו (דברי הימים ב' כו 16) והפך לבלתי נאמן כלפי אלוהים. כתוצאה מכך הוא חלה בצרעת עד יום מותו. והמלכות ניתנה ליותם, בנו.

אסא. המחשה קלאסית לאדם נושע שנפל אל תוך מצב "בלתי רוחני" מתמיד ומת בתוך מצב כזה היה אסא, המלך השלישי של המלכות הדרומית, מלכות יהודה (956- 916 לפנה"ס) נכדו של רחבעם. עשר השנים הראשונות של מלכותו היו שנות שגשוג ושלווה (דברי הימים ב' יד 1). אלו שטוענים שהישועה נמדדת לפי המעשים, חייבים להודות שמדובר באדם נושע, משום שנאמר לנו שהוא עשה את הישר בעיני אלוהים (פס' 2). ראיה נוספת לכך שהוא היה נושע נמצאת בדברי הימים, שם כתוב שהוא ציווה על יהודה לדרוש את אלוהים (דברי הימים ב' יד 3). הוא הסיר את הבמות ועשה שינויים חיוביים רבים (יד 5; טו 8). כשארצו הייתה בסכנה הוא נאמר: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל-יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְהוָה אֵין-עִמְּךָ לַעְזֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כִּי-עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל-הֶהָמוֹן הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל-יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ (דברי הימים ב' יד 10).

לעומת זאת, ככל שעבר הזמן, הוא התחיל להסס בביטחונו באלוהים (דברי הימים ב' טז 7). כשהנביא חנני הרואה הוכיח את אסא על כך שסמך על מלך ארם, אסא כעס עליו ושם אותו בכלא. באותו הזמן אסא התחיל לדכא את העם באופן אכזרי (דברי הימים ב' טז 10). בשנים מאוחרות יותר, הוא נהיה מאוד חולה ועדיין נאמר עלו כך: וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד-לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם-בְּחָלְיוֹ לֹא-דָרַשׁ אֶת-יְהוָה כִּי בָּרֹפְאִים (פס' 12). הוא מת במצב של חטא. ושוב הטענה של התיאולוגיה שאומרת שנושעים יתמידו בקדושה עד סוף חייהם מופרכת.

הטענה שהמלכים הללו לא היו באמת נושעים היא טענה שמלבישה הנחה תאולוגית חסרת בסיס מהכתובים.

לוט

לוט נקרא "צדיק" בשנייה לפטרוס ב 7. אם פטרוס לא היה כותב את זה, כנראה שלא היינו חושבים שלוט היה בכלל נושע. הוא נכנס מרצונו לעיר מושחתת, סדום, מקום שבו האנשים היו חוטאים בצורה נוראית נגד אלוהים (בראשית יג 12-13). הוא הציע לאנשי העיר את בנותיו למטרת הנאות מיניות כדי להציל את האורחים שלו (בראשית יט 8). האזכור האחרון שלו בכתובים מופיע כשהוא היה זקן, שיכור, ושם נאמר לנו שהוא שכב עם בתו (בראשית יט 33). בעוד שההתנהגות של לוט לא מפריכה את הטענה שנושעים יתמידו באמונה עד סוף חייהם, הנפילות המוסריות שלו מוכיחות שאמונה לא בהכרח תמיד באה לידי ביטוי במעשים טובים.

שני סוגי מאמינים

הכתובים מציינים באופן מפורש שני סוגים של מאמינים. נאמר לנו כפי שראינו קודם, שמלך חזקיה התהלך לפני אלוהים עם לב שלם (מלכים ב' כ 3), אבל אמציה עשה את הישר בעיני אלוהים לא בלב שלם (מלכים ב' כה 2). על שלמה נאמר, יְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו (מלכים א' יא 4). מזה אנו למדים שיש נושעים שמסורים באופן מוחלט לאדון, כמו דוד, ואלו שלא, כמו שלמה שסיים את חייו בעבודת אלילים. יהוא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת-יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל (מלכים ב' י 31). מאמינים מסוים הולכים בזהירות אחרי אלוהים בכל לבבם, ויש כאלו שלא. לכן, לפי הכתובים יש שני סוגי משיחיים: אלו שהולכים אחרי האדון בכל לבבם ואלו שלא.

בברית החדשה, שאול לימד את אותו הדבר. במקום להתייחס לאלו שהולכים אחרי אלוהים בכל לבבם ואלו שלא, הוא מתייחס לשתי קטגוריות של משיחיים ככלים לכבוד ולקלון:

20 הִנֵּה בְּבַיִת גָּדוֹל לֹא רַק כְּלֵי זָהָב וְכֶסֶף, אֶלָּא גַּם כְּלֵי עֵץ וְחֶרֶס, וּמֵהֶם כַּמָּה לְכָבוֹד וְכַמָּה לְקָלוֹן. 21 לְפִיכָךְ אִם אִישׁ יְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ מֵאֵלֶּה יִהְיֶה כְּלִי לְכָבוֹד, מְקֻדָּשׁ וּמוֹעִיל לְבַעַל הַבַּיִת וּמוּכָן לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב. (השנייה לטימותיאוס ב 20-21).

בראשונה לקורינתים ג 15, שאול דיבר על שני סוגי משיחיים, אלו שעושים מעשי זהב וכסף, ואבנים יקרות, ואלו שעושים מעשי עץ, חציר או קש. אלו שמייצרים את הסוג השני של המעשים, נקראים לטהר את עצמם (השנייה לטימותיאוס ב 21). יש המבינים פסוק זה כהזמנה לישועה כלפי משיחיים מזויפים. אך הזמנה לישועה מאגם האש היא לא הזמנה לטיהור עצמי מחטאים, אלא הזמנה לישועה היא הקריאה להאמין בישוע לשם חיי עולם. שאול דיבר אל מאמינים שהתרחקו מהאדון, הוא קורא להם לבקש סליחה.

לאבד את המליחות.

"אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת. (מתי ה 13)

למלח היו שימושים רבים בעולם העתיק. הוא שימש כתבלין (איוב ו 6; קולוסים ד 6), והוא היה קשור לטהרה (שמות ל 35; מלכים ב' ב 19-22). הוא גם שומש כחומר משמר. קשה להבין את האנלוגיה של ישוע לגבי המלחיות בחיי המאמין. לעומת זאת, האמונה המשיחית שימרה את החברה.

בגלל שההרכב הכימי של המלח הוא יציב, המשל המדויק הוא בעייתי. יכול להיות שהמלח המדובר כאן הוא המשקע שנוצר מהתאדות בים המלח. המשקע הוא לא טהור והוא מכיר מינרלים אחרים. לכן, המלח נהיה חסר מליחות בגלל הנוכחות של מינרלים אחרים. כנראה הכוונה לכך שמאמינים יכולים לאבד את מליחותם וכתוצאה מכך להפוך לחסרי יעילות. הביטוי "תאבד מליחותו" בצורת הפועל ביוונית, משמעותו להיות לכסיל, או להיות חסר טעם (מרקוס ט 50). בנוסף לכך, הם יכולים להיזרק ולהיות מרמס לרגלי הבריות. מדובר על משיחי כושל, משיחי "כסיל" שבנה את ביתו על החול (מתי ז 24-27) או כמו חמש העלמות הכסילות (כה 1-13). כל אלו הם משלים לאותו הנושא. למשיחיים שחיים בסגנון חיים לא מועיל למלכות השמים. חוסר המליחות היא אם כך ככל הנראה מטפורה לחוסר יעילות\שימושיות. ההשלכה השלילית מצביעה על הערכה שלילית של חיים מבוזבזים וחסרי יעילות במשפט כס המשיח כאשר המשיחי "חסר המליחות" יאבד את שכרו (השנייה ליוחנן 8), יבוש מפניו בבואו (הראשונה ליוחנן ב 28), יישפט על כל הרע שהוא עשה (השנייה לקורינתים ה 10), ויאבד את כל מה שניתן לו (מרקוס ד 25). יש מאמינים שהאמונה שלהם לא מועילה, לא חיה ולא פוריה (אמונה מתה), כלומר, האמונה שלהם היא חסרת כוח שמונע על ידי מעשים טובים (יעקב ב 14) והיא לא מועילה להתקדשות (יעקב ב 20).

שוב, הכתובים מניחים את האפשרות שיתקיימו נושעים שכאלו, הטענה שכל הנושעים יתמידו ויעמדו באמונה ובמעשים טובים, היא חסרת כל בסיס.

קטנים במלכות השמים

לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. (מתי ה 19).

האדם שבפסוק הזה הוא בתוך מלכות השמים, אך לא רק שהוא לא מציית למצוות הכי קטנות (כנראה הכוונה למצוות שבדרשה על ההר), אלא שהוא מלמד גם אחרים לא לציית! כלומר, הוא מכשיל אחרים (מתי יח 6), אבל הוא נושע, הוא במלכות. ללמד משהו בניגוד לדבר אלוהים מצביע על כך שהוא נביא שקר. אך אותם נביאי שקר הם נושעים.

פסוק זה מפריך בצורה מוחצת את הטענה שאנשים שחיי חטא מאפיינים אותם הם לא נושעו מלכתחילה או שהם אנשים שאיבדו את ישועתם. אלא, מדובר על אנשים נושעים, שאיבדו את שכרם.

הבלתי רוחניים (הראשונה לקורינתים ג 1-4)

שאול כותב כאן מפורשות שקיים מצב שנושעים יתנהגו כמו אנשים לא מאמינים: וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ בְּקִרְבְּכֶם קִנְאָה וּמְרִיבָה, הָאֵין אַתֶּם בִּלְתִּי-רוּחָנִיִּים וּמִתְנַהֲגִים כְּמוֹ הָאֲנָשִׁים? (פס' 3), מה שרבים טוענים שהוא לא ייתכן, נאמר כאן במפורש שהוא ייתכן ואף קורה בפועל. אך רבים ינסו להצדיק את הלימוד שלהם ויגידו שהם התנהגו כך (כמו לא מאמינים) למשך זמן מוגבל. אם כך, אז למה זה אפשרי שכל הפועל של המאמין יישרף במשפט כס המשיח (הראשונה לקורינתים ג 15)? איך זה בכלל אפשרי שמשיחי ימשיך לחיות בחטא עד המוות בלי להספיק לחזור בתשובה, (הראשונה לקורינתים יא 27-30)?

הקטע הזה למעשה מציג שלושה סוגים של מאמינים: המאמין הרוחני\הבוגר (ב 14), המאמין הלא בוגר\תינוקות במשיח (ג 1), והבלתי רוחניים (ג 3).

לקבל לריק את חסד אלוהים

כפי שידוע לכולם, שאול היה ממש מוטרד לגבי המצב הרוחני של המאמינים בקהילת קוריתנוס. בשלב מסוים הוא דואג שההצדקה שלהם (הראשונה לקורינתים ו 11), ההתרצות שלהם (השנייה לקורינתים ה 18), וההנאה ממתנות הרוח בסופו של דבר לא יביאו לשום דבר. הוא כותב כך:

כֵּיוָן שֶׁאֲנַחְנוּ שֻׁתָּפִים לְפָעֳלוֹ, אָנוּ גַּם מְבַקְשִׁים מִכֶּם: אַל נָא תְּקַבְּלוּ לָרִיק אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים (השנייה לקורינתים ו' 1).

בתאולוגית "התמדת הקדושים" (שנושעים בהכרח יתמידו בקדושה) המשפט הזה הוא לא עקבי. על פי התיאולוגיה שלהם, הישועה לעולם לא תיכשל בתוצאותיה, היא בהכרח תמיד תוביל לתהליך ההתקדשות. אך דווקא שאול דאג שלא, והדאגה שלו מניחה שקיימת האפשרות שהישועה שלהם לא תוביל לתהליך ההתקדשות. מה שמראה שתהליך ההתקדשות לא נובע אוטומטית מהישועה. מכאן, יש שני סוגי משיחיים, אלו שמקבלים את חסד אלוהים לריק, ואלו שלא.

עצלנות ובטלנות

כִּי שָׁמַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ הוֹלְכֵי בָּטֵל בֵּינֵיכֶם שֶׁאֵינָם עוֹבְדִים כְּלָל, אֶלָּא מִתְעַסְּקִים בַּהֲבָלִים. אֲנַחְנוּ מְצַוִּים עַל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים וְדוֹרְשִׁים מֵהֶם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁיַּעַבְדוּ בְּנַחַת וְיֹאכְלוּ אֶת לַחְמָם שֶׁלָּהֶם.וְאַתֶּם, אַחַי, אַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב. אִם מִישֶׁהוּ לֹא יְצַיֵּת לַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְנוּ בָּאִגֶּרֶת, צַיְּנוּ לָכֶם אֶת הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתְעָרְבוּ עִמּוֹ, לְמַעַן יֵבוֹשׁ. אֲבָל אַל תַּחְשׁבוּהוּ לְאֹיֵב, אֶלָּא הוֹכִיחוּ אוֹתוֹ כְּאָח. (השנייה לתסלוניקים ג 11-15).

כאן שאול הנחה את הקהילה בתסלוניקי לא להיקשר ל"אח" מסוים שלא מציית להוראות שלו.

מאמינים שישנים (הראשונה לתסלוניקים ה 10)

שאול מוכיח את הקורינתים על כל שחלק מהם ניגשים אל סעודת האדון שיכורים ושכתוצאה מכך רבים מהם היו חולים ו"ישנים" (הראשונה לקורינתים יא 29-32). המילה "ישנים" (ביוונית- koimaō) היה מושג משיחי ששומש עבור מוות פיזי (ראו מעשי השליחים ז 60; הראשונה לקורינתים טו 51; הראשונה לתסלוניקים ד 13-17). הקטע מדבר על מאמינים מורדים שהיו שיכורים, אשר לא נענו לתוכחות האחרות של אלוהים (כמו חולי), ושבסופו של דבר אלוהים לקח אותם אליו. זו המשמעות של ה"שינה". זכרו, בתאוריה הקלוויניסטית אודות "התמדת הקדושים", כל המאמינים ימשיכו ויתמידו בחיי קדושה עד סוף חייהם. אם מאמין אחד לא מתמיד בקדושה, זה כבר מוכיח שהתאוריה לא נכונה. הנה דוגמה לקבוצת נושעים שלא התמידו בקדושה עד סוף חייהם

מילה נוספת עבור "ישנים" נמצאת איגרת הראשונה אל התסלוניקים ה 10, נתחיל מפסוק 9:

כִּי אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם, אֶלָּא לִנְחֹל יְשׁוּעָה עַל-יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר מֵת בַּעֲדֵנוּ לְמַעַן נִחְיֶה יַחַד אִתּוֹ, בֵּין שֶׁאָנוּ עֵרִים בֵּין שֶׁאָנוּ יְשֵׁנִים (katheudō).

ה"זעם" בהקשר הזה מתייחס לזעם בצרה הגדולה של יום אדוני (ה 2-3). ההתייחסויות ללהיות "ער" או "ישן" לא מדברות על חיים ומוות פיזיים, אלא, למוכנות כנגד אדישות כלפי שיבתו של האדון. המילה "ישנים" בראשונה לתסלוניקים ה 10 (katheudō) שונה מהמילה המשומשת עבור "שינה" בראשונה לקורינתים יא 30, המתייחסת למוות פיזי. מוקדם יותר בראשונה לתסלוניקים ד 14, כאשר שאול התייחס למוות פיזי, הוא השתמש במילה koimaō. למילה המשומשת בפסוק 10 של פרק ה (katheudō) יש לעתים תכופות קונוטציה מוסרית (מרקוס יג 36; מתי יג 25) בברית החדשה. ובמובן הזה, היא תמיד משומשת על ידי שאול (אפסים ה 14; הראשונה לתסלוניקים ה 6, 7). ואילו המילה koimaō (המשומשת בראשונה לקורינתים יא 30 ובראשונה לתסלוניקים ד 14) לעולם לא משומשת במובן מוסרי בברית החדשה (ראו לקסיקון BAGD, 438);

לָכֵן אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים, אֶלָּא נִהְיֶה עֵרִים וּמְפֻכָּחִים. הֵן הַיְשֵׁנִים (katheudō) יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה, וְהַמִּשְׁתַּכְּרִים מִשְׁתַּכְּרִים בַּלַּיְלָה. (הראשונה לתסלוניקים ה 6-7). כפי שניתן לראות, שאול משתמש באותה המילה באותו ההקשר מספר פסוקים לפני. הוא לא מבקש מהקורינתים לא למות פיזית כאשר הוא אומר אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים. אלא הוא מפציר בהם לעמוד על המשמר, להישאר מוכנים מוסרית לביאתו של האדון.

ישוע השתמש באותן המילים (katheudō עבור "שינה" ו-grēgoreō עבור עירנות) , בהקשר זהה במשל שסיפר במרקוס יג 33-37. בדומה להפצרה בראשונה לתסלוניקים ה, ההפצרה היא להיות ער ומוכן רוחנית (בניגוד לאדישות וחוסר מוכנות רוחנית) לשיבתו של האדון:

הִזָּהֲרוּ, הֱיוּ עֵרִים, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי הָעֵת. דּוֹמֶה הַדָּבָר לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע. כְּשֶׁעָזַב אֶת בֵּיתוֹ נָתַן סַמְכוּת לַעֲבָדָיו, לְכָל אֶחָד אֶת מְלַאכְתּוֹ, וְעַל הַשּׁוֹעֵר צִוָּה לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר. לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי יָבוֹא בַּעַל הַבַּיִת, אִם בָּעֶרֶב אוֹ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, אִם בְּעֵת קְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל אוֹ בַּבֹּקֶר, פֶּן יָבוֹא פִּתְאוֹם וְיִמְצָא אֶתְכֶם יְשֵׁנִים (katheudō). אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם אוֹמֵר אֲנִי לַכֹּל: עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר!" (מרקוס יג 33-37).

כנראה ששאול חשב על המשל הזה כאשר הוא כתב את פרק ה באיגרתו הראשונה לתסלוניקים, שם הוא מזהיר את הקוראים מפני שיבתו הבלתי צפויה והפתאומית של האדון (ה 2), ואומר להם לעמוד על המשמר (ה 6), ומזהיר אותם מפני שינה (katheudō), כלומר, מאדישות רוחנית. ההפך מאדישות רוחנית היא עמידה על המשמר, דהיינו, עירנות (grēgoreō). זהו הפועל בו ששאול משתמש בפסוק 6 של פרק ה (נִהְיֶה עֵרִים), וזו אותה המילה בה הוא משתמש בפסוק 10 כניגוד ל-katheudō. אם שאול התכוון להשתמש במילה katheudō בתור מוות פיזי בפסוק 10, הוא היה משתמש במילה zaō (חיים פיזיים), במקום במילה grēgoreō, בתור מילה ניגודית.

במילים אחרות, שאול לא אומר בפרק ה שמאמינים שמתים פיזית ומאמינים שחיים פיזית, יחיו עם האדון. את זה הוא כבר אמר בפרק הקודם (הראשונה לתסלוניקים ד 13-18). אלא, שהוא אומר שגם מאמינים שעומדים על המשמר וגם מאמינים שלא עומדים על המשמר, יחיו עם האדון.

מכאן, ניתן להסיק שפסוק 10 אומר שגם המאמינים שמוכנים לביאתו של האדון (שחיים בקדושה) וגם המאמינים שלא מוכנים לביאתו של האדון (שאינם חיים בקדושה) יחיו עם האדון, כלומר יכנסו למלכות השמיים. וזאת, בניגוד ללימוד שטוען שמאמין שמתמיד בחיי חטא יאבד את ישועתו, או יוכיח שהוא לא נושע לעולם.

גלטים

האם משיחי מסוגל לאבד את שמחתו? כן! (גלטים ד 15), האם משיחי מסוגל להחשיב את השליחים לאויביו? כן! (גלטים ד 21), ליפול מדרך חיי החסד, ולהינתק מהמשיח? כן! (גלטים ה 4), האם משיחי מסוגל להשתמש בחירותו במשיח ולהשתעבד לחטא? כן! (ה 13). אם כל זה לא היה אפשרי, לא היה שום צורך להזהיר אותם מפני הדברים הללו. משיחיים יכולים "לטרוף" זה את זה (ה 15). משיחיים יכולים לייצר פירות של בשר ואת פירות הרוח (ה 21). הטענה שהישועה מובילה לחיי קדושה באופן אוטומטי תלושה מהמציאות.

הרחבה על הגלטים

שאול כתב לגלטים: כֻּלְּכֶם בָּנִים-לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (גלטים ג 26). הוא כתב את זה לאותם אלו שנפלו מהאמונה (גלטים א 6-9; ג 1; ד 21; ה 4,7). הוא אמר שהם בנים לאלוהים למרות שהם היו בדרכם לעזוב את הבשורה (גלטים א 6-9). שימו לב לרצף הזה:

שאול אומר שהם בני אלוהים (גלטים ג 26).
למרות שהם נותקו מהמשיח (גלטים ה 4).
ולמרות שהם נפלו מהחסד (גלטים ה 4).

הם נשארו להיות בני אלוהים למרות שהם נפלו מהחסד ונותקו מהמשיח. כלומר נפילה דוקטרינלית מן האמונה לא שוללת את הישועה הנצחית שלהם! הם נשארו להיות הבנים של אלוהים, לא בזכות האמונה המתמדת שלהם, אלא בגלל האמונה הראשונית שלהם. שאול מראה שהאמונה העכשווית שלהם הייתה לקויה (גלטים א 6; ה 4), לכן, היא לא הסיבה שבגללה שאול מכריז שהם בני אלוהים. הנה דוגמה לנושעים שנפלו מהאמונה והלכו אחר בשורת שקר (בשורת מעשים), אך למרות זאת לא איבדו את ישועתם או הוכיחו שהם לא נושעו מלכתחילה.

נושעים שאין להם חלק עם המשיח

ישוע מתייחס לשני סוגים של משיחיים ביוחנן יג 8,

אָמַר לוֹ כֵּיפָא: "לְעוֹלָם לֹא תִּרְחַץ אֶת רַגְלַי!" הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִם לֹא אֶרְחַץ אוֹתְךָ אֵין לְךָ חֵלֶק אִתִּי."
"מִי שֶׁרָחוּץ טָהוֹר הוּא לַחֲלוּטִין וְאֵינוֹ זָקוּק אֶלָּא לִרְחִיצַת הָרַגְלַיִם. וְאַתֶּם טְהוֹרִים, אַךְ לֹא כֻּלְּכֶם" (פס' 10)

ישוע מתייחס למאמינים שרחוצים, שטהורים לחלוטין, כלומר נושעים (טיטוס ג 5). אך מאמין רחוץ לפעמים זקוק לרחיצת רגליים. הרחיצה הראשונה מתייחסת לישועה, ואילו השנייה לרחיצה היומיומית מהחטא על ידי התוודות (הראשונה ליוחנן א 9). ישוע אומר כאן שאם מאמין שעבר את הרחיצה הכללית יסרב לרחוץ את רגליו, לא יהיה לו חלק עם ישוע. לזה הכוונה ב"משיחי הבלתי רוחני". המילה "חלק" (meros) מתייחסת לירושה. שאול שיקף את הרעיון הזה כשאמר תִּתְּנוּ תּוֹדָה לְאָבִינוּ שֶׁהִכְשִׁיר אֶתְכֶם לְהִשְׁתַּתֵּף בְּנַחֲלַת הַקְּדוֹשִׁים בָּאוֹר (קולוסים א 12). כמו עם בני ישראל וארץ כנען. לכל שבט (חוץ משבט לוי) היה את החלק שלו בארץ המובטחת (במדבר יח 20; דברים יב 12; יד 27). המושג מתייחס לחלקה או לשותפות של נחלה או הירושה שהוענקה ליורש, חלקה זו הייתה מותנית. ביוחנן יג 10, ישוע אומר לפטרוס בעצם שהמעורבות שלו בשירות העתידי במלכות השמים יכולה להתבטל, הוא היה יכול לאבד את חלקת הירושה במלכות המשיח. חלקה זו מותנית בציות, והיא מוענקת למאמינים נאמנים בלבד. זו הרחיצה היומיומית שנדרשת עבור תהליך ההתקדשות. בעוד הרחיצה המוחלטת נדרשת עבור חיי העולם והכניסה למלכות, החלקה או הירושה של כל מאמין מותנית בהליכה היומיומית עם המשיח.

הנפש החוטאת היא תמות

וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל-צִדְקֹתָו אֲשֶׁר-עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר-מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא בָּם יָמוּת (יחזקאל יח 24).

יחזקאל כתב במפורש שזה אפשרי שצדיק יעשה את אותם הדברים שעושה רשע, וכתוצאה מכך ימות. רבים חושבים שזו ראיה לכך שצדיק יכול לאבד את ישועתו, כלומר, "למות". אך ההבנה הזאת תלויה בשימוש של המילה "מות" בהקשר. האם הנביא חשב על מות פיזי או על מות נצחי? ההקשר נוטה לכיוון האופציה הראשונה, הנביא חשב על מות פיזי בקטע הזה. אדם שהלווה בריבית, דבר שהיה חטא לפי התורה (שמות כב 24; ויקרא כה 36,37; דברים כג 20), האם אדם כזה יחיה? לא! "דמו בו יהיה".

המוות שעליו מדובר כאן הוא מות פיזי; מות נצחי הוא לא הנושא בכלל. "חיים", לעומת זאת, לא מתייחס לחיי נצח אלא להליכה שופעת עם אלוהים המבוססת על ציות. ה"חיים" מגיעים לאדם שלא מדכא אחרים, שנותן לחם לרעבים (יחזקאל יח 7), שלא מלווה בריבית, ושהולך לפי מצוותיו של אלוהים (פס' 9). אדם שלא עושה את כל זה "ימות" (פס' 9). מאחר וחיים במובן חיי הנצח מוענקים באמונה בלבד, אנו מוצדקים בהנחה שה"חיים" עליהם מדבר יחזקאל הם חיים פיזיים או איכות החיים השופעים בהליכה עם אלוהים. באופן דומה, ה"מות" הוא מות פיזי ולא רוחני.

הנה פסוק שמדבר על אדם צדיק שנופל אל החטא ומת, מישהו שהתמיד בחטא עד מותו ולא חזר בתשובה, מה שסותר את התיאולוגיה שנושע בהכרח יתמיד בקדושה.

המאמינים הקורינתיים בסעודת האדון

29 כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. 30 מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ. (הראשונה לקורינתים יא 29-30).

בגלל שהם השתתפו בסעודת האדון לא כהלכה, חלקם מתו. הם מתו בחטא שלהם. יש הטוענים שהקורינתים שמתו לא היו באמת מאמינים ואלוהים הרג אותם בגלל שהם השתתפו בסעודת האדון בלי לבחון האם הם מאמינים או לא. אך הפרשנות הזו פשוט לא הגיונית בשום צורה. זה ברור מהטקסט שהם היו מאמינים: 31 אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט. 32 אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם. 33 עַל כֵּן, אַחַי, הַמְתִּינוּ זֶה לָזֶה כְּשֶׁאַתֶּם נֶאֱסָפִים לֶאֱכֹל. 34 מִי שֶׁרָעֵב יֹאכַל בַּבַּיִת, לְמַעַן לֹא תֵּאָסְפוּ לְמִשְׁפָּט. וְאֶת יֶתֶר הַדְּבָרִים אֲסַדֵּר בְּבוֹאִי.

פסוק אחרי פסוק פשוט סותר את הטענה שמדובר בלא מאמינים: בפסוק 31 הוא אומר שאם נבחן את עצמנו (שאול מכליל את עצמו) לא נשפט (הוא דיבר על המוות הפיזי). בפסוק 32 הוא אומר שכאשר האדון שופט אותנו הוא מיסר אותנו כדי שלא נורשע עם העולם (בפרשנות שמדובר בלא מאמינים- הקורינתים הלא מאמינים שמתו, לא יורשעו עם העולם כי אלוהים כבר שפט אותם-הרג אותם).

ברור שמדובר על מאמינים. שפיטת המאמינים היא סמל לכך שהם הבנים שלו. (ראו גם אל העברים יב 1-11) . הקורינתים לא מתו כי הם היו לא מאמינים שהשתתפו בסעודת האדון, אלא הם היו מאמינים שהגיעו לסעודת האדון בצורה לא מתאימה, שיכורים ורעבים (21).

לסיכום, הכתובים ברורים לגבי העובדה שקיים מצב בו נושעים חיים תחת הבשר:

ראשונה לקורינתים ג 1-3 (הקורינתים נקראים תינוקות במשיח, בלתי רוחניים, מתנהגים כמו האנשים(לא מאמינים).

לוקס ח 11-15 (מאמינים מסויימים לא גדלים בגלל פיתויים בעולם והסחות דעת).

מתי ה 19 (ישוע מתאר מצב בו יהיו כאלו שיקראו "קטנים במלכות השמים").

שנייה לטימותיאוס ב 20-21 ( יש שני כלים בבית אלוהים. אלו שמביאים כבוד ואלו שמביאים קלון).

הגלטים: התחילו לסטות מן הבשורה ולהאמין בתורת שקר למרות שהיו מאמינים (א:1, 3, 6) והיו בסכנה להיות תחת קללת אלוהים (א 8-9) ולאבד את יתרונות החסד (ה 4).

הטענה שמאמין אמיתי בהכרח יתמיד בעשיית פרי ויתמיד באמונתו, סותרת לחלוטין את הכתובים.

"אם כך, אז למה שלא אחטא כמה שארצה?"

כאשר מדברים על חיי קדושה חשוב לדבר על מניעים. למה עלינו לחיות בחסידות? עלינו להסכים שהמניע הנעלה ביותר לחיי קדושה הוא אהבה והכרת תודה. בראשונה ליוחנן ד 19 כתוב:

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה. וברומים יב 1 אנו נקראים למסור את עצמנו לאלוהים כקורבן חי בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים. כלומר, ככל שאנו מבינים את אהבתו וחסדו האינסופיים של אלוהים, אנו נרצה שהחיים שלנו ישקפו את התודה שלנו כלפיו. רבים חושבים שאם הישועה שלנו בטוחה, או אם האהבה של אלוהים היא בלתי מותנית, מה שהכתובים מלמדים בבירור: אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר (רומים ה 20), כעת, אחרי כל זה, מישהו יכול לטעון שהביטחון בישועה עלול להקנות למאמינים תירוץ לחטוא. שאול ציפה להתנגדות הזו ולכן הוא ענה עליה פעמיים בפרק ו': חַס וְחָלִילָה! (פס' 2, 15)⁴, ואז הוא ממשיך להסביר שלמאמינים במשיח יש זהות חדשה (פס' 3-8), כוח חדש (פס' 9-14), אדון חדש (פס' 15-19), ואחראיות חדשה עם השלכות (פס' 20-23).

בנוסף, טיעון מתוך מצב היפותטי או אפילו מתוך מצב אמיתי לא יכול באמת לערער על אמיתות של דוקטרינה. בעוד מאמינים המחזיקים בנצחיות הישועה עלולים לחטוא ולתרץ את זה, אותו הדבר נכון גם לגבי אלו המחזיקים בישועה מותנית. בנוסף לכך,הטבע של הישועה שניתנה לנו בחסד הוא שהוא מלמד אותנו להתכחש לחוסר קדושה ולחיות עבור אלוהים (טיטוס ב 11-12).

הבסיס לגדילה, התבגרות והעמקת ההתחברות האינטימית שלנו עם אלוהים הוא האהבה הבלתי מותנית שלו. באותו האופן, ילד יחיה בביטחון, בידיעה שההורים שלו תמיד יקבלו אותו ויאהבו אותו ללא תנאי במידת הנאמנות או הציות שלו.

אך אם הילד מטיל ספק בכך שההורים שלו עדיין מקבלים אותו או שעדיין אוהבים אותו, איך הספק הזה יוכל להעמיק את הקשר האינטימי שלהם? אנו לא יכולים להתקדם קדימה כאשר אנחנו תמיד מסתכלים אחורה. ביטחון בישועה הוא תנאי הכרחי לגדילה רוחנית. אם היינו חייבים להוכיח את הישועה במעשים לעולם לא היינו בטוחים שנושענו, איך אפשר לבטוח בכמות המעשים שלנו ובטיבם? זה ישאיר אותנו תמיד בשאלות ושפיטה סובייקטיבית שלא מבוססת על הכתובים בשום צורה. עלינו לבטוח באלוהים הנאמן ולא במעשינו או במידת קדושתנו או בהתקדמות שלנו. הנה מספר השלכות החטא בחיי המאמין:

אובדן התחברות. חטא מפריע להתחברות בתחום הספציפי של אותו חטא (השווה יוח"א א 3 עם יוח"א א 7-6).
אובדן שמחה. חטא גורם לאובדן שמחה (יוח' טו 11; גלט' ה 22).
הליכה בחושך. חטא גורם למאמין להתהלך בחושך (יוח"א א 6; ב 11).
תפילה חלשה. חטא מביא לחוסר ביטחון בתפילה (יוח"א ג 22-19).

האם מעשים טובים יכולים להוכיח שהאדם נושע?

יש סיבות טובות להניח שמי שמאמין בישוע ונולד מחדש יחווה שינוי בחיים שלו במידה מסוימת. אך יש הטוענים שהשינוי הוא ההוכחה או הראיה לכך שנושענו. אם זה נכון, אז ההפך הוא גם נכון: אם אין מעשים טובים, אז זו ראיה לכך שמישהו עוד לא נושע. בראיה הזו, מעשים טובים, או שינוי מוסרי לטובה, מוכיחים שאכן התרחשה הלידה החדשה.

הבעיה היא שאין כל פסוק בכתובים שטוען שמעשים יכולים להוכיח ישועה. למעשה, יש הרבה בעיות בניסיון להשתמש במעשים כדי להוכיח ישועה, או בחוסר מעשים כדי להוכיח חוסר ישועה.

מעשים טובים יכולים לאפיין לא מאמינים. מעשים בפני עצמם לא יכולים להוכיח שמישהו נושע משום שאלו שלא מאמינים גם עושים מעשים טובים לעתים קרובות. למעשה, מעשים טובים הן חלק בלתי נפרד מדתות רבות. לפעמים המוסריות של הלא מאמינים אף מתעלה על אלה שמאמינים. במתי ז 21-23 אנו רואים את האפשרות שאלה שלא מכירים את ישוע יעשו מעשים טובים, ויחשבו שהם היו נושעים, אך מעשיהם אינם מוכיחים את ישועתם.
מעשים טובים יכולים להיות קשים להגדרה. למרות שאנו יכולים להגדיר מעשים טובים כמעשים שנעשים על ידי מאמינים דרך רוח הקודש, איך אנחנו יכולים להיות בטוחים מתי זה נכון? קשה לדמיין אפילו יום אחד שמאמין או לא מאמין לא יעשו לפחות משהו טוב אחד כמו לעזור למשפחה, להחזיק את הדלת בשביל משהו וכו'. איך אפשר לדעת מתי מעשים נעשים דרך רוח הקודש ועבור האדון, במיוחד אם הם יכולים להיעשות על ידי לא מאמינים?
מעשים טובים הם יחסיים. בעוד התנהגותו של מאמין מסוים עשויה להיות מופרזת, היא דווקא יכולה להעיד על התקדמות עצומה בגדילה הרוחנית שלו. מישהו עלול לקלל במצב מסוים וזה יכול לזעזע מאמינים שבסביבתו, אך הם אולי לא יודעים שלפני שהוא הגיע לאדון, הוא היה מקלל באופן תמידי. כמות הפרי בחיים של מישהו חייבת להיחשב בהקשר של כל חיי עברו.
מעשים טובים יכולים להיות סבילים בטבעם. פרי הישועה זה לא בהכרח מה שאנחנו עושים, לעתים מדובר על מה שאנחנו לא עושים. מישהו בתור מאמין, יכול להימנע משתיית אלכוהול, או להימנע מלצעוק ולכעוס על אנשים. פרי הרוח הזה, ריסון עצמי, לא תמיד מוערך וגלוי לעיני אחרים.
מעשים טובים יכולים להיות בלתי נראים. במתי ו 1-6 ישוע אמר לתלמידים לתת ולהתפלל בסודיות במקום בציבור. אדם שלא מתפלל בקבוצות עשוי להתפלל שעות רבות בביתו כשאף אחד לא יודע. אדם אחר אולי לא הולך לקהילה, אך הוא עשוי לתרום כספים רבים עבור הפעילויות שלה.
מעשים טובים יכולים להטעות. מאחר ואנו לא יודעים את המניעים מאחורי כל המעשים, מעשה טוב של מישהו יכול לנבוע ממניע שגוי. מישהו יכול לתת כסף לקהילה כדי להרשים אחרים. קשה לבחון מניעים, אפילו עבור מי שעושה את הפעולה, אך אלוהים יודע את הלבבות של כולם (הראשונה לקורינתים ד 3-5).

הכתובים לא אומרים בשום מקום שמעשים טובים אמורים להוכיח שנושענו. אם המעשים היו מהווים מדד או קנה מידה לישועה, היינו מצפים למצוא קנה מידה שכזה בכתובים, היינו מצפים שהכתובים יגידו לנו כמה מעשים ואיזה מעשים מראים שנושענו. הטבע הסובייקטיבי שבמדידת פרי בחיים של מישהו, יוצר את חוסר האפשרות בלשפוט את קיום הישועה אצל אדם דרך מעשיו. כמאמינים, אנו נבראנו למעשים טובים (אפסים ב 10) ומצופים לעשות מעשים טובים (הראשונה לטימותיאוס ו 18; טיטוס ב 7, 14; אל העברים י 24), אך מעשים טובים לעולם לא מקושרים לתנאי הישועה, שהוא אמונה בלבד במשיח ישוע (רומים ד 4-5). רק האמונה במשיח ישוע אמורה להוות הוכחה לישועה.

חלק שני –

ביאור פסוקים "קשים"

פסוקים "בעד" איבוד הישועה\הוכחת הישועה במעשים

מה בנוגע לפסוקים שתומכים בישועה בעזרת מעשים \איבוד ישועה\מעשים כהוכחה לישועה?

כעת, נעבור לחלק במחקר שבו נבחן את הפסוקים "הקשים". נעבור ספר ספר בברית החדשה, ונבחן פרשנויות שונות. אנו נסמן באות "א" את הפרשנויות שמבינות שהקטעים מדברים על ישועה. ונסמן באות "ב" את הפרשנויות שמבינות שהקטעים מדברים על תלמידות.

בתנ"ך

ירמיהו לא

קדושה כחלק מהברית החדשה. ירמיהו לא 32

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם

פרשנות "א": הברית החדשה התגשמה במלואה ולכן מי שנולד מחדש הוא בהכרח יציית לאלוהים.

פרשנות "ב": הברית החדשה התגשמה חלקית, והיא תתגשם במלכות כשנקבל גוף חדש.

יש הטוענים שההצדקה והקדושה יחד הן חלק מהברית החדשה. כתמיכה לכך הם מצטטים את המשפט נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה. אך הם מתעלמים מהפסוק הבא שעוזר לנו להבין מתי הדבר הזה יתגשם במלואו: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְהוָה כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד (פס' 33). זה ברור שפסוק 33 התגשם בצורה חלקית והוא עתיד להתגשם במלוא מובן המילה. הרי לא כולם יודעים את אלוהים וכמובן שעדיין יש צורך בבישור והסברה.

הברית החדשה החלה עם צליבתו של ישוע, ואנו נכנסים תחתיה ברגע שאנו מאמינים ונולדים מחדש. אך ההתגשמות הסופית והמלאה עדיין לא התרחשה, והיא לא תתרחש עד תחילתה של מלכות אלף השנים. אז, ורק אז הפסוק ביחזקאל לו 27 יהיה נכון, וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. כשמלכות אלוהים תגיע לארץ, הוא יביא את כולם לידי ציות. אם אנו מיישמים את הפסוק הזה לזמן ההווה, אנחנו מפספסים את ההקשר של יחזקאל שמדבר על הזמן העתידי לו כולנו מחכים. הכתיבה הסופית של תורת אלוהים בלבבותינו ובשכלינו תאפיין את המאמין כאשר הוא יגיע לתכלית של ההצדקה- ההתפארות (קבלת גוף חדש). כלומר, מי שנמצא כיום תחת הברית החדשה לא בהכרח יתאפיין בחיי קדושה.

בבשורות

מתי ה

לנקר את העין. מתי ה 29-30

29 אם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מְאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לַגֵּיהִנּוֹם. 30 וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם."

פרשנות "א": אדם שלא עושה את מה שנחוץ כדי להפסיק לחטוא יאבד את ישועתו וייזרק לאגם האש.

פרשנות "ב": ראו המאמר: "להיות מושלך לגיהנום"- למה ישוע התכוון?

מתי ו

לסלוח כדי להיסלח. מתי ו 14-15

(מרקוס יא 25-26)

14"כִּי אִם תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם עַל חַטֹּאתֵיהֶם, גַּם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִסְלַח לָכֶם. 15 וְאִם לֹא תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם, גַּם אֲבִיכֶם לֹא יִסְלַח לָכֶם עַל חַטֹּאתֵיכֶם."

פרשנות "א":

אם מישהו לא יסלח לאחרים, הוא לא ייוושע\הוא יאבד את ישועתו.

פרשנות "ב":

אם מישהו לא יסלח לאחרים, איכות ההתחברות שלו עם אלוהים תיפגע.

המשפט הזה ברור: אם מישהו לא יסלח לאחרים, אלוהים לא יסלח לו. אם הסליחה כאן מתייחסת לסליחה הרשמית שאנו מקבלים בישועה (אפסים א 7, קולוסים ב 13-14), אז זה הופך את הישועה לישועה שתלויה בנכונות שלנו לסלוח לאחרים. אך עלינו להבדיל בין שני סוגי סליחה: סליחה רשמית\מעמדית וסליחה תלמידותית\התחברותית:

הסליחה הרשמית הכוונה למעמד הנצחי שלנו לפני אלוהים. בעיניי אלוהים נסלחנו לנצח על בסיס הקורבן של ישוע על הצלב ששילם עבור כל חטאינו.

הסוג השני של הסליחה הוא שונה. זו היא הסליחה ההתחברותית. למעשה, ההקשר דורש זאת משום שכאן, ישוע מלמד את תלמידיו להתפלל (מתי ו 5-13). הסליחה הזו היא איננה הסליחה של המעמד הרשמי שלנו, אלא סליחה התחברותית (סליחה למטרת שיקום ההתחברות עם אלוהים) משום שהיא מלמדת את אלה שכבר יודעים את אלוהים איך לשמר את ההתחברות אתו או את ההליכה האינטימית אתו.

ישוע לימד אמת זו את שמעון כיפא. כאשר הוא ניסה לשטוף את רגלי כיפא, כיפא התנגד אליו. ואז ישוע הסביר: "מִי שֶׁרָחוּץ טָהוֹר הוּא לַחֲלוּטִין וְאֵינוֹ זָקוּק אֶלָּא לִרְחִיצַת הָרַגְלַיִם. וְאַתֶּם טְהוֹרִים, אַךְ לֹא כֻּלְּכֶם"; (יוחנן יג 10). לכן, עבור אלו שנושעו, יש עדיין צורך יומיומי להתוודות על החטא ולחדש את הסליחה ההתחברותית. האיגרת הראשונה ליוחנן א 9 מראה את הצורך בהתוודות על החטאים באופן תמידי כדי לקבל את הסליחה של אלוהים הדרושה להליכה באור ולשימור ההתחברות עם אלוהים (הראשונה ליוחנן א 3-8).

ברובד של פרשנות "ב", סליחה היא מאוד חשובה למשיחיים לא רק כדי לשמר את ההתחברות עם אלוהים, אלא גם כדי לשמר את ההתחברות עם הסובבים אותנו. לכן, אנו מצווים לסלוח לאחרים כפי שישוע סלח לנו (אפסים ד 32, קולוסים ג 13). אם אנחנו לא סלחניים כלפי האחר, אנו לא נהנה מהאינטימיות שאלוהים רוצה שיהיה לנו אתו. חוסר סליחה מונעת מאיתנו להתחבר עם אלוהים וליהנות מהמערכת היחסים הנצחית שלנו אתו.

כשאנו מבינים את ההפרדה בין סליחה רשמית לסליחה התחברותית, הדבר יעזור לנו להימנע מלהוסיף תנאים לישועה שניתנת לנו באמונה בלבד.

לוקס ז

"בפירותיהם תכירו אותם". מתי ז' 15-20

15"הִזָּהֲרוּ מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר (ירמיהו יד' יד') הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְתוֹךְ תּוֹכָם זְאֵבִים טוֹרְפִים הֵם. 16בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם. הַאִם אוֹסְפִים עֲנָבִים מִן הַקּוֹצִים אוֹ תְּאֵנִים מִן הַבַּרְקָנִים? 17 כֵּן כָּל עֵץ טוֹב עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב וְהָעֵץ הַנִּשְׁחָת עוֹשֵׂה פְּרִי רַע. 18עֵץ טוֹב אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי רַע וְעֵץ נִשְׁחָת אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי טוֹב. 19 כָּל עֵץ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב כּוֹרְתִים אוֹתוֹ וּמַשְׁלִיכִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ. 20 לָכֵן בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם."

פרשנות "א":

אדם שמייצר פרי רע (במעשים שלו) מוכיח שהוא לא נושע.

פרשנות "ב":

נביא שקר מוכיח את עצמו כנביא שקר דרך פריו הרע (שהוא הלימוד השקרי שלו.)

רבים נוהגים לקרוא את הקטע הזה לאור פרשנות "א", כלומר שמאמין מוכיח שהוא לא באמת מאמין דרך הפרי\המעשים שלו. כלומר פרי של מעשים חיצוניים הם הכרחיים כדי להוכיח את אמיתות ישועתו של האדם. כמובן שיש בעיות אחרות בטענה הזו: מה זה פרי טוב, איך מודדים את זה, מי מודד את זה, וכמה פרי הוא הכרחי כדי להוכיח שמישהו אכן נושע? או כמה פרי רע מוכיח שמישהו לא באמת נושע\איבד את ישועתו? השאלות הללו אינן יכולות לקבל תשובה אובייקטיבית. משהו שנראה כמו פרי טוב יכול לנבוע ממניע אנוכי. איך מישהו יכול לדעת מזה?

בחינה זהירה של הקטע יכולה להועיל לנו כדי להבין את כוונתו של ישוע בפסוקים הללו. ישוע מלמד אותנו איך לבחון ולזהות נביאי שקר, לא אנשים שטוענים שהם נושעו. מה שישוע מלמד אותנו לבחון זה לא ישועה של בני אדם, אלא, האם הם מייצגים את אלוהים. האם מדובר בנביאי אמת או לא. המבחן הוא לא האם יש להם פירות כלשהם, אלא אם יש להם פירות רעים (פסוק 17). לנביאי שקר יש פירות שאומנם נראים טוב לעין חיצונית, משום שהם מסוגלים להציג את עצמם לקהל ככבשים (פסוק 15), אך טבע פירותיהם בסופו של דבר מסגיר אותם (פסוק 16). מאחר והמילה "פרי" יכולה להתייחס למילים (מתי יב:33-37), או למעשים (מתי ג 8; יג 23; יוחנן טו 2-8), הכוונה הכי הגיונית בקטע הזה היא למילים.

המבחן האמיתי לנביא או מורה הוא לא איך שהוא מתנהג, אלא מה הוא מלמד. זה היה המבחן בתנ"ך אותו בני ישראל הכירו (דברים יג 1-6, יח 20-22). במקומות אחרים בברית החדשה, מעשים ומילים יחד משולבים כדי לזהות נביאי שקר (השנייה לפטרוס ב 1-3, 10, 12-15; יהודה 4, 8-11, 16).

אם אנו משתמשים במעשים כמבחן לישועתו של מישהו, אנו בעצם פועלים בצורה לא עקבית עם בשורת החסד. בעודנו מכירים בכך שישועתו של אדם צריכה לבוא לידי ביטוי במעשים טובים ושאלוהים חפץ ומצווה זאת, מעשים טובים לא יכולים להיות בסופו של דבר המבחן לישועה שלנו משום שלא קיים קנה מידה אובייקטיבי על פיו ניתן לשפוט את מה שנכלל במעשים הטובים, מה מניע אותם, וכמה מעשים טובים נחוצים (כדי להוכיח שמישהו נושע). מעשים יכולים לשקף את הטבע האמיתי של האדם, אך לא יכולים באופן חד וחלק לקבוע אם האדם נושע או לא.

*"לא כל האומר אדוני אדוני". מתי ז' 21-23

21 "לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי' יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. 22 רַבִּים יֹאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי', הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת'. 23 אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: 'מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע.

פרשנות "א"(1):

רבים שקוראים לעצמם "נושעים" הם לא באמת נושעים משום שהם חיים בחטא.

פרשנות "ב": כדי לקבל תמונה מלאה יותר לקבי קטע זה ראו המאמר להיכנס למלכות השמיים בבשורות

מתי ית מתי טז

מציאת הנפש. מתי י 39; טז:25-26 (השווה עם מרקוס ח 35-38; לוקס ט 24-26; יוחנן יב 25)

הַמּוֹצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָא אוֹתָהּ. (מתי י 39)

25 כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה. 26 מַה תּוֹעֶלֶת תִּצְמַח לְאָדָם אִם יַרְוִיחַ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְיַפְסִיד אֶת נַפְשׁוֹ, אוֹ מַה יִּתֵּן אָדָם כִּתְמוּרָה בְּעַד נַפְשׁוֹ? (מתי טז:25-26)

פרשנות "א":

אם מישהו חי עבור עצמו, הוא לא ייוושע או שהוא יאבד את ישועתו. אך אם מישהו עוזב את תשוקותיו, הוא יוושע.

פרשנות "ב":

אם מישהו חי עבור עצמו, הוא יפספס את חיי השפע שאלוהים יעד עבורו. אך אם הוא עוזב את תשוקותיו, הוא ימצא את חיי השפע.

כשקוראים את הביטוי "להציל את נפשו" אנו ישר מניחים שמדובר פה על ישועת הנפש מאגם האש. אך המילה "נפש" (ביוונית psychē) מתכוונת פשוט ל"חיים". לדוגמה:

אין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו (יוחנן טו 13)

חשוב גם להבין איך שהמילה "להציל" משומשת. המילה הזו יכולה להיות מובנת פעמים רבות בכתובים כהצלה מסכנה, נזק, אבדה וכו'. (תלוי בהקשר). כאן, ישוע דיבר על לאבד את הרצונות שלנו ולהכניע אותן לרצונות שלו עבורנו. אם מישהו מתעקש לעמוד על רצונותיו ("להציל את נפשו") הוא יאבד את המשמעות של חייו- לחוות את רצון אלוהים והמלוא\השפע הרוחני שיש לאלוהים עבורו. הוא אומנם ירוויח את כל מה שהעולם מציע לו, אבל הוא יפספס את החוויה העילאית, לחוות את אלוהים כאן ועכשיו ולחוות את אלוהים במידה איכותית יותר כגמול במלכות השמיים (פסוק 27).

כשלוקחים את זה בחשבון, אנחנו יכולים להראות שהמילה "יאבד" היא ההפך מהמילה "יציל". משמעות המילה כאן היא לא להיות אבוד לנצח באגם האש, אלא משמעותה כאן היא להרוס או להפקיר. לאבד את חייך הכוונה להרוס את החיים שאלוהים יעד עבורך. מישהו יכול להיות נושע ולקבל חיי נצח אך באותו הזמן החיים שלו כאן בארץ יתבזבזו והוא יפספס את ההזדמנות ליהנות ממלוא החיים או מהשפע שיש בחיים שמוקדשים עבור אלוהים. רק כשאנחנו מתכחשים לעצמנו וחיים עבור אלוהים אנו יכולים ליהנות מאיכות חיים רוחניים טובה יותר. רק כשאנו מוותרים על חיינו עבור אלוהים אנחנו מקבלים חזרה חיים מלאים יותר ועשירים יותר בו. כשהחיים שלנו הם לא העיקר, אז החיים האמיתיים הופכים למציאות.

התכחשות. מתי י 32-33; מרקוס ח 38 (השווה עם לוקס ט:26; יב 8-9)

31 כָּל מִי שֶׁיּוֹדֶה בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גָּם אֲנִי אוֹדֶה בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. 32 וְכָל הַמְכַחֵשׁ בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גַּם אֲנִי אֲכַחֵשׁ בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם (מתי י 32-33)

כִּי אִישׁ אֲשֶׁר אֲנִי וּדְבָרַי הָיִינוּ לוֹ לְחֶרְפָּה בַּדּוֹר הַנּוֹאֵף וְהַחוֹטֵא הַזֶּה, גַּם הוּא יִהְיֶה לְחֶרְפָּה לְבֶן-הָאָדָם כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בִּכְבוֹד אָבִיו עִם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים." (מרקוס ח 38)

פרשנות "א": אם מישהו לא מודה בישוע באופן פומבי, הוא יאבד את ישועתו, או יוכיח שהוא לא נושע מלכתחילה.

פרשנות "ב": אם מאמין לא מודה בישוע באופן פומבי או שמתבייש בו, אז ישוע יכחיש את הגמול שלו (בקטע הספציפי הזה- ישוע לא ישבח אותו לפני האב).

לפסוקים הללו יש נושא משותף: אם מישהו מתכחש לישוע, ישוע יכחיש אותו לפני האב. אלו הן מילים קשות, שרבים מפרשים אותן מתוך נקודת המבט של "א": ישוע יכחיש כניסתם של רבים למלכות השמיים משום שהם התכחשו אליו.

שוב, ההקשר הוא המפתח. במתי י, ישוע שולח את שליחיו ונותן להם הוראות ואזהרות לגבי איך יקבלו אותם ואיך עליהם לא לפחד מפני התנגדות. האזהרה של פסוק 32-33 לגבי התכחשות הייתה יכולה להיות מיושמת על אלה ששומעים את המסר של השליחים, או על השליחים עצמם. כשמשווים את המשפט של ישוע כפי שהוא מופיע בבשורת מתי עם זו שמופיעה בלוקס יב:8-9, אנו מוצאים בשני הקטעים הקשר משותף- לא לפחד לדבר עם אחרים על המשיח. למרות שזה יכול להיות עקרון כללי, ישוע דיבר ספציפית במקרה הזה אל תלמידיו וכך הוא עודד אותם והזהיר אותם. במרקוס ח:38 ובלוקס ט:26, המשפט מופיע כאזהרה ללא אזכור של עידוד במקביל. אך גם זה נאמר לתלמידים אחרי שישוע אומר להם להתכחש לעצמם, לקחת את הצלב, וללכת אחריו כדי "להושיע" את חייהם.

אלו הן אמיתות של "ב", כלומר אמיתות ברובד התלמידותי. ישוע מסביר שלמאמינים יש בחירות שלהן יש השלכות. אתה יכול להזדהות עם העולם, לאבד את חייך, ולבייש את ישוע, או שאתה יכול להזדהות עם ישוע. למרות שמרקוס ולוקס לא מזכירים גמול חוץ מזה שחייו של מי שמזדהה עם ישוע ייוושעו, מתי כן מזכיר תגמולים בפרק י 41-42. הקטע המקביל במתי טז 24-27 מסתיים עם הבטחה של ישוע שכאשר הוא יחזור הוא "ישלם לכל איש כמעשהו." ההודאה של ישוע בנו או ההתכחשות שלו בנו, הם עניינים בתחום של שכר\גמול שניתן למאמינים.

"הגמול" השלילי לאלו שמזדהים עם העולם ומתכחשים לישוע או שמתביישים בו הוא שישוע לא יודה בהם לפני האב, או באופן דומה, הוא יתבייש בהם לפני האב. מאחר וזה בהקשר של פרשנות "ב", מה זה אומר? מאחר וההודאה של ישוע לפני האב היא ההכרה שלו בנאמנותם של המאמינים שהחליטו להזדהות עם ישוע ולהתכחש לעולם, השלילה של זה היא שישוע לא יכיר בנאמנותו של המאמין שלא היה נאמן ובחר להזדהות עם העולם. מאמין שכזה יוכחש במובן שהוא לא יקבל תשבחות מישוע לפני האב. זו תוצאה שרק משיחיים יחוו. אין שום מניע ללא מאמין שדוחה את ישוע להיות משובח לפני האב או אין שום סיבה שלא מאמין יפחד שישוע יתבייש בו לפני האב. לאור החלטתו להיות מנותק מהמשיח, למה שיהיה לו משנה אם המשיח יודה בו לפני האב?

אך לאלו שכן יש מערכת יחסים עם ישוע, הם כן רוצים להרוויח אישור\גאווה של ישוע בהם. כל זה אמור להניע אותנו לחיות חיי קדושה ולהתכחש לעולם הזה, אנו רוצים שהמשיח יודה בנו בגאווה לפני האב. אנו לא רוצים להתבייש כשנעמוד לפניו ולהצטער על החיים שחיינו כאן עלי אדמות.

מתי יט

מכשול העושר. מתי יט 16-22 (השווה עם מרקוס י 17-27; לוקס יח 18-23):

16 נִגַּשׁ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד וְשָׁאַל:" רַבִּי, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם?" 17 אָמַר אֵלָיו: "מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּנוֹגֵעַ לַטּוֹב? אֶחָד הוּא הַטּוֹב, אֲבָל אִם רְצוֹנְךָ לָבוֹא לַחַיִּים, שְׁמֹר אֶת הַמִּצְווֹת." 18 שָׁאַל הָאִישׁ: "אֵיזֶה?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: "לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, 19כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ."20 אָמַר הַבָּחוּר: "אֶת כָּל אֵלֶּה שָׁמַרְתִּי; מָה עוֹד חָסֵר לִי?"21 אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִם רְצוֹנְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם, לֵךְ מְכֹר אֶת רְכוּשְׁךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא וְלֵךְ אַחֲרַי." 22 כְּשֶׁשָּׁמַע הַבָּחוּר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הָלַךְ מִשָּׁם עָצוּב, שֶׁכֵּן הָיוּ לוֹ נְכָסִים רַבִּים.

פרשנות "א(1)": אם מישהו מסרב לוותר על הכל, ללכת אחרי ישוע ולציית לו הוא לא יכול להיוושע.
פרשנות "ב": ראו שוב: להיכנס למלכות השמיים בבשורות תחת הכותרת "מכשול העושר"

קטעים מסובכים אחרים ומשלים עם השלכות רציניות

עד עכשיו דיברנו על מקומות שמציבים תנאים לתלמידות, אך חוץ מהתנאים לתלמידות, יש הרבה מקומות בבשורות, כולל משלים, שהם קשים להבנה משום שהם מערבים בתוכם השלכות רציניות. כל קורא חייב לקבוע אם הם ההשלכות הן עבור מאמינים או עבור לא מאמינים, כלומר אם הפרשנות היא של "א" או של "ב".

מתי יב

החטא הבלתי נסלח. מתי יב 31-32 (השווה עם מרקוס ג:28-30)

31 עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם, אַךְ גִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח.

32 כָּל הַמְדַבֵּר דָבָר נֶגֶד בֶּן-הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ, אֲבָל כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא."

פרשנות "א"(1): אדם שמגדף את רוח הקודש לא יוכל להיוושע לעולם, או שאם הוא נושע, הוא יאבד את ישועתו.

פרשנות "א"(2): אדם שבמבצע את החטא הזה מראה שליבו נוקשה כלפי העבודה של רוח הקודש בלבו (שמעידה על ישוע), מה שמונע ממנו להיוושע.

הקהל אליו מדבר ישוע מורכב מהפרושים והצדוקים שהאשימו אותו על כך שהוא פעל לכאורה מתוך כוחו של השטן (מתי יב 24-30; מרקוס ג 22-27). אחרי שהם האשימו אותו באופן מילולי ישוע מגיב על כך ומדבר על החטא שלא יכול להיסלח. הנושא כאן הוא ישועה נצחית משום שישוע אומר שהחטא הזה לא יכול להיסלח לעולם ועוד שהוא מביא הרשעה נצחית (מתי יב 32; מרקוס ג 29).

ישוע ככל הנראה לא מדבר על דחיית עם ישראל את משיחיותו, כי הוא אומר כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, משפט שמתייחס לכל אינדיבידואל בפני עצמו. וגם האזהרה היא לגבי חטא יותר ספציפי מאשר חוסר אמונה בישוע כמושיע. זה גם כנראה מעבר מלהאשים את ישוע על שיתוף פעולה עם השטן. ישוע אומר שגידופים יכולים להיסלח (מתי יב 31; מרקוס ג 28). יש רק גידוף אחד שלא יכול להיסלח, וזה לא גידוף כלפי ישוע, אלא כלפי רוח הקודש. יש כמה דיעות בעניין:

יש האומרים שחטא זה יכל להתבצע רק כשישוע היה נוכח בארץ כשהוא ביצע ניסים. אך זה נראה שהעניין כאן הוא יותר גישת הלב מאשר תקופת הזמן שבה החטא יכל להתבצע.

הפרשנות הסבירה ביותר היא שישוע דיבר כאן על חטא דחיית העדות של הרוח הקודש אודות המשיח (דחייה מתוך מודעות). ישוע אישר את משיחיותו דרך הנבואות שהגשים ודרך העדות של האב בטבילתו של ישוע (שם אמר בקול פיזי שזה כי הוא בנו אהובו בו הוא חפץ). אך גם רוח הקודש מעידה על ישוע בלבבות של בני האדם (יוחנן טז 7-11). כאשר רוח הקודש מוכיחה את הלא מאמין לגבי ישוע, אך הוא בוחר בכל זאת לדחות אותו ואף מאשים אותו על כך שהוא בן בריתו של השטן, הוא בעצם גידף את רוח הקודש.

אחרי הקטע ישוע אומר שהמילים מבטאות את המצב של הלב: מִדְּבָרֶיךָ תִּצָּדֵק וּמִדְּבָרֶיךָ תְּחֻיַּב (מתי יב 33-37). כשמישהו מאשים את ישוע שהוא בן בריתו של השטן הוא בעצם משקף את העיוורון המוסרי והמצפוני שלו. זה משקף את העובדה שלבו קשה מעבר לכל תקווה, כי אין שום דבר שנשאר לעשות כדי לשכנע אותו להאמין בישוע, משום שרוח הקודש שעשתה את העבודה הזו, נדחתה.

מאמינים בישוע הגיבו באופן חיובי לעדות של רוח הקודש בקרבם. ולכן זה אמור להביא ביטחון שאנו לא יכולים לבצע את החטא הזה. אם המאמין דואג שהוא עלול לבצע את החטא הזה, זה רק מוכיח שהוא עדיין מגיב באופן חיובי לעדות של רוח הקודש. בנוסף לכך, יש לנו ביטחון שהחסד של אלוהים מכסה כל חטא (רומים ה 20; קולוסים ב 13). לכן אפשר לומר בביטחון שכל מי שהאמין בישוע הוא נושע וכל חטאיו נסלחו.

מתי כד

המחזיק מעמד. מתי כד:13 (השווה עם מתי י 22; מרקוס יג 13; לוקס כא 19):

אֲבָל הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע (מתי כד 13)

פרשנות "א": רק מי שיחזיק מעמד במעשים טובים ובאמונה יושע או שיוכיח שהוא אכן נושע מלכתחילה.

פרשנות "ב": רק אלו מעם ישראל שיחזיקו מעמד עד שיבתו של ישוע, הם ינצלו מהאויבים.

מדובר על אחד מהפסוקים שהכי מוצאים מההקשר בכתובים.

ישוע בקטע הזה מדבר על התנאים בזמן הצרה הגדולה של עם ישראל (מתי כד 21) ממש לפני שיבתו. כאן, ישוע עונה לשאלת תלמידיו לגבי מועד שיבתו (מתי כד 3-4) והאותות שיתלוו לכך. בזמן הקשה ההוא, היהודים יהיו שנואים והרבה יירצחו על ידי עמים אחרים (מתי כד 9) רבים יבגדו באחיהם (מתי כד 10), ויותעו על ידי נביאי שקר (פס' 11). אחרי פסוק 13, נבואתו של ישוע מעבירה את הפרטים שמתארים למעשה את ביאתו. זו נבואה שנוגעת בסוף הצרה הגדולה. ישוע אומר שאלו שיחזיקו מעמד\ישרדו את הצרה הגדולה ייוושעו מהאויבים שלהם, שאלו הם העמים ששונאים אותם.

זו דוגמה לכך שהמילה "ישועה" עשויה להתכוון למשהו אחר מאשר אגם האש (למעשה ב-75 אחוז מהשימושים בברית החדשה במילה הזו, הכוונה היא ישועה ממשהו אחר מאשר אגם האש), במקרה הזה, הישועה היא ממוות או סכנה ולא מאגם האש. למעשה, אגם האש אינו מוזכר כלל במקום הזה. אלו מעם ישראל שישרדו את הצרה הם אלו שיחוו הצלה\ישועה. ואז ישוע אומר שכאשר הוא יחזור הוא יאסוף את בחיריו, שזה מתייחס לעם ישראל, וישועתם\הצלתם בסוף הצרה הגדולה (פסוק 31). לכן, ישוע דיבר בקטע הספציפי הזה על הצלה לאומית לא על ישועת היחיד מאגם האש.

לוקס ח

משל הזורע. לוקס ח 4-8, 11-15 (השווה עם מתי יג 1-9; מרקוס ד 2-20)

4 כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ הֲמוֹנֵי אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ אֵלָיו מִכָּל עִיר, דִּבֵּר בְּמָשָׁל :5 "הַזּוֹרֵעַ יָצָא לִזְרֹעַ אֶת זַרְעוֹ; כַּאֲשֶׁר זָרַע נָפְלוּ כַּמָּה זְרָעִים בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ וְנִרְמְסוּ, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם אָכַל אוֹתָם. 6 אֲחֵרִים נָפְלוּ עַל סֶלַע, אַךְ עִם צְמִיחָתָם הִתְיַבְּשׁוּ בִּגְלַל חֹסֶר לַחוּת. 7 אֲחֵרִים נָפְלוּ בֵּין קוֹצִים, אַךְ הַקּוֹצִים שֶׁצָּמְחוּ יַחַד עִמָּם הֶחֱנִיקוּ אוֹתָם. 8 וַאֲחֵרִים נָפְלוּ עַל אֲדָמָה טוֹבָה, צָמְחוּ וְעָשׂוּ פְּרִי פִּי מֵאָה." לְאַחַר שֶׁאָמַר זֹאת קָרָא: "מִי שֶׁאָזְנַיִם לוֹ, שֶׁיִּשְׁמַע!"

11 זֶהוּ פֵּשֶׁר הַמָּשָׁל: הַזֶּרַע הוּא דְּבַר אֱלֹהִים. 12אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ הֵם הַשּׁוֹמְעִים. אַחַר כָּךְ בָּא הַשָּׂטָן וְלוֹקֵחַ אֶת הַדָּבָר מִלִּבָּם, לִמְנֹעַ אוֹתָם מִלְּהַאֲמִין וּלְהִוָּשַׁע. 13אֵלֶּה אֲשֶׁר עַל הַסֶּלַע הֵם הַשּׁוֹמְעִים אֶת הַדָּבָר וּמְקַבְּלִים אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה, אַךְ שֹׁרֶשׁ אֵין לָהֶם; זְמַן-מָה יַאֲמִינוּ וּבְעֵת נִסָּיוֹן יִסּוֹגוּ. 14הַנּוֹפְלִים בֵּין הַקּוֹצִים הֵם הַשּׁוֹמְעִים אֲשֶׁר בְּלֶכְתָּם נֶחֱנָקִים בִּדְאָגוֹת וּבְעֹשֶׁר וּבְתַעֲנוּגוֹת הַחַיִּים, וְאֵינָם עוֹשִׂים פְּרִי רָאוּי לַאֲכִילָה. 15וְאֵלֶּה אֲשֶׁר בָּאֲדָמָה הַטּוֹבָה הֵם שׁוֹמְעֵי הַדָּבָר הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ בְּלֵב יָשָׁר וְטוֹב וְעוֹשִׂים פְּרִי בְּסַבְלָנוּת."

פרשנות "א": המשל מלמד שיש כאלו שטוענים שהם נושעים בעודם כלל אינם נושעים, או שהם היו נושעים אך הם איבדו את ישועתם מכיוון שהם לא הפיקו פרי.

פרשנות "ב": המשל מלמד שיש נושעים כאלו שמפיקים פרי ויש נושעים כאלו שאינם מביאים פרי.

זה הוא המשל הראשון של ישוע, ומטרת המשל הזה הוא להסביר את המטרה של כל המשלים ולהראות איך אנשים שונים מגיבים לדבר אלוהים. ישוע השתמש במשלים כדי להאיר את עיניהם של אלו שכן פתוחים לדבר אלוהים, ומנגד, להסתיר את המסר מאלו שאינם פתוחים אליו. ישוע מסביר את התכלית לפני שהוא מפרש עבור תלמידיו את המשל (מתי יג 10-17; מרקוס ד 10-12; לוקס ח 9-10). בהקשר הרחב יותר של הפרקים הקודמים, מנהיגי ישראל דחו את הלימוד של ישוע, והוא הרשיע אותם. עכשיו הוא מדבר את האמת אותה הם לא יתפסו, אך התלמידים שלו כן. אם ישוע משווה את עצמו לזורע, הזרע שנזרע הוא האמת במה שהוא טוען על עצמו (שהוא משיח ישראל) , שזה הוא הנושא בהקשר. אין שום וויכוח שהאדמה הראשונה, מייצגת את אלו שלא נושעו (הזרע נפל בשולי הדרך, נרמס ונאכל על ידי עופות).

לוקס עוזר לנו בפרשנות הזו בכך שהוא מוסיף שאלו הם אנשים שהשטן מונע מהם מלהכיר באמת "לִמְנֹעַ אוֹתָם מִלְּהַאֲמִין וּלְהִוָּשַׁע" (לוקס ח 12). אין גם וויכוח על האדמה הרביעית, שמייצגת את אלו שמקבלים את האמת וממשיכים להפיק פרי (למרות שיש כאלו שטוענים שלא ניתן לדעת אם הם נושעים אלא אם כן הם ימשיכו להפיק פרי עד סוף חייהם). כשקוראים על האדמה הראשונה, זה ברור שישוע מראה שהישועה מבוססת על אמונה. רק באדמה הראשונה לא התרחשה נביטה משום שלא הייתה שם אמונה.

הוויכוח מתחיל כשזה מגיע לאדמה השנייה והשלישית, משום שבאדמות הללו מתרחשת נביטה מה שאומר שכן היית אמונה. האדמה השנייה מייצרת חיים, אך מהר מאוד הם מתביישים משום שהאדמה היא סלעית וחסרת לחות. האדמה השלישית גם כן מביאה חיים, אך הקוצים שמייצגים את הדאגות וההנאות של החיים חונקים אותה. האדמה הזו היא חסרת פרי לפי מתי ומרקוס (מתי יג 22; מרקוס ד 19), אך לוקס הוא יותר מעורפל כי הוא אומר שהנופלים בין הקוצים אֵינָם עוֹשִׂים פְּרִי רָאוּי לַאֲכִילָה (לוקס ח 14). זה אפשרי שיש להם פרי, אך שהם לא מגיעים לבשלות. האם האדמה השנייה והשלישית מייצגות אנשים שלא באמת נושעו או שאיבדו את הישועה?

אנו צריכים לקחת מספר דברים בחשבון כדי להחליט:

ראשית, שתי האדמות הללו מציגות את הנוכחות של חיים, לעומת האדמה הראשונה שלעולם לא נוצרו בה חיים משום שהשטן לא נתן לאמת לחלחל לליבותיהם. זה אומר שהאמת מחלחלת לליבותיהם של האנשים בקבוצה השנייה והשלישית וחיים חדשים נוצרים. לוקס אומר במפורש שהקבוצה השנייה שהם מְקַבְּלִים אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה…. זְמַן-מָה יַאֲמִינוּ… (לוקס ד 13). השאלה לא נוגעת באמיתות אמונתם אלא בהמשכיותה. הקבוצה השלישית גם כן מראה חיים, אך החיים נחנקים- לא חדלים להתקיים, אלא חדלים להיות פוריים.

פרשנות "ב" יותר מסתדרת משום שמה שהמשל מייצג הוא לא התמדה בישועה, אלא התמדה בפוריות. אנשים מסוימים מאמינים אך לא ממשיכים להפיק פרי. הסיבה נוגעת בטבע לבבם. אלו שממשיכים להפיק פרי עושים זאת מכיוון שלבם פתוח ומוכן עבור האמת של אלוהים, שגם אם אתגרים יפגשו אותם, זה לא ימנע מהם להפיק פרי, לצמוח ולהתבגר. המשל נותן אמת למאמינים: לכל אחד יש את ההזדמנות להגיב לאמת של אלוהים, והוא רוצה שכל אחד יגיב לאמת שלו ויפיק פרי. אך האמת היא שרבים מסתבכים עם הסחות הדעת של העולם, או שהנאות העולם מונעים מהם לצמוח ולהפיק פרי. אנו צריכים לעמוד איתנים על דבר אלוהים כך שנהיה תמיד פתוחים ובשלים למה שאלוהים אומר ולמה שהוא רוצה לעשות דרכנו.

מתי יח

העבד שלא רצה למחול. מתי יח 21-35

21 כֵּיפָא נִגַּשׁ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אֲדוֹנִי, כַמָּה פְּעָמִים יֶחֱטָא לִי אָחִי וְאֶסְלַח לוֹ? הַאִם עַד שֶׁבַע פְּעָמִים?" 22 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אֵינֶנִּי אוֹמֵר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים אֶלָּא עַד שִׁבְעִים וָשֶׁבַע. 23 עַל כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָצָה לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן עִם עֲבָדָיו. 24 כַּאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵּׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כֶּסֶף.25 כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּם צִוָּה אֲדוֹנָיו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּשֻׁלַּם הַחוֹב. 26כָּרַע הָעֶבֶד וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ בְּאָמְרוֹ, 'אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ אֶת הַכֹּל.' 27 נִכְמְרוּ רַחֲמֵי הָאָדוֹן עַל הָעֶבֶד הַהוּא, פָּטַר אוֹתוֹ וּוִתֵּר לוֹ עַל הַחוֹב. 28 כְּשֶׁיָּצָא הָעֶבֶד הַהוּא מָצָא אֶת אֶחָד מֵחֲבֵרָיו הָעֲבָדִים שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ מֵאָה דִּינָרִים. תָּפַס אוֹתוֹ בִּגְרוֹנוֹ וְאָמַר, 'שַׁלֵּם מַה שֶׁאַתָּה חַיָּב!' 29 נָפַל חֲבֵרוֹ לְרַגְלָיו וּבִקֵּשׁ מֵאִתּוֹ, 'אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ'. 30 אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא הִסְכִּים וְעוֹד הָלַךְ וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַכֶּלֶא עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב. 31 כְּשֶׁרָאוּ חֲבֵרָיו הָעֲבָדִים אֶת הַנַּעֲשֶׂה הִתְעַצְּבוּ מְאֹד וּבָאוּ וְסִפְּרוּ לַאֲדוֹנָם אֶת כָּל אֲשֶׁר הָיָה. 32 אָז קָרָא לוֹ אֲדוֹנָיו וְאָמַר לוֹ, 'עֶבֶד רָשָׁע, אֶת כָּל הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ מִשּׁוּם שֶׁבִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי. 33 הַאִם לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ גַּם אַתָּה לְרַחֵם עַל חֲבֵרְךָ הָעֶבֶד כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רִחַמְתִּי עָלֶיךָ?' 34 וּבְכַעֲסוֹ מָסַר אוֹתוֹ אֲדוֹנָיו לַנּוֹגְשִׂים עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב כֻּלּוֹ. 35 כָּכָה גַּם אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם יַעֲשֶׂה לָכֶם אִם לֹא תִּמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל לְבַבְכֶם."

פרשנות "א": העבד שלא רצה למחול מייצג מישהו שאף פעם לא באמת נושע או שמישהו שאיבד את ישועתו והוא יעונה באגם האש

פרשנות "ב": העבד שלא רצה למחול מייצג מישהו שכן נושע אבל הוא יקבל מעט רחמים מאלוהים במלכות השמים.

הרבה חושבים שמדובר בלא מאמין שהולך לאגם האש בגלל שפסוק 34 אומר שהוא נמסר אל הנוגשים. כמובן שמדובר בהשלכה חמורה. לעומת זאת, אם בוחנים בזהירות את הטקסט, אפשר לראות שלא כתוב שהעבד למעשה באמת מעונה. יותר מזה, אנו קוראים שהעונש שלו תקף עד שהוא ישלם את החוב כולו (כמות זמן מוגבלת), מה שהופך את זה לבלתי סביר שהכוונה לאגם האש. העיקרון כאן מסוכם בפסוק 35 שאומר שאלוהים לא יסלח לאלה שלא סולחים לאחרים. זה הוא אותו עיקרון כפי שהוא מופיע במתי ו 14-15 (וגם במרקוס יא 25-26), לכן, כפי שראינו קודם, מדובר כאן על סליחה של התחברות בין האדם לאלוהים. ולא סליחה רשמית- מעמדית.

כשמפרשים משל, חשוב להבין את הנקודה העיקרית ולקחת בחשבון את הניב הציורי והאנלוגיות שבאים להעביר את הנקודה. עלינו להיזהר מלחקור את הפרטים עם הבנה מילולית ופשטנית. במשל הזה, הנוגשים בהחלט מייצגים את ההשלכות החמורות, אך הנקודה העיקרית היא שהעבד שלא רצה למחול יתמודד עם השלכות חמורות, לא שהוא באמת יעונה. לא רק שההבנה של פרשנות "ב" מועדפת כאן, אלא שיש לנו פסוק שמחזק את ההבנה הזו ביעקב ב 13 שנכתב למאמינים ("אחי"-יעקב ב 1), שם כתוב שהם ישפטו לפי תורת החירות, והם ישפטו ללא רחמים אם הם לא מראים רחמים לאחרים (פס' 12-13). המשפט היחיד שיופיעו בו מאמינים הוא משפט כס המשיח (יעקב ג 1 על פיו המורים ישפטו בחומרה כי הם נושאים באחראיות רבה כמורי דבר אלוהים).

במעמד שלנו, אלוהים סלח לנו לנצח. אך אנו נפגע בהתחברות שלנו אתו אם לא נסלח לאחרים, ויהיו לכך השלכות חמורות.

מתי כב

משל המלך שערך חתונה. מתי כב 1-14

1 יֵשׁוּעַ הוֹסִיף לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם בִּמְשָׁלִים וְאָמַר: 2 "דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה חֲתֻנָּה לִבְנוֹ. 3 שָׁלַח אֶת עֲבָדָיו לִקְרֹא אֶת הַמֻּזְמָנִים אֶל הַחֲתֻנָּה וְלֹא רָצוּ לָבוֹא. 4 הוֹסִיף לִשְׁלֹחַ עֲבָדִים אֲחֵרִים שֶׁיֹּאמְרוּ לַמֻּזְמָנִים, 'הִנֵּה עָרַכְתִּי אֶת סְעוּדָתִי, הַשְּׁוָרִים וְהַבָּקָר הַמְפֻטָּם טְבוּחִים וְהַכֹּל מוּכָן. בּוֹאוּ לַחֲתֻנָּה'. 5 אַךְ הֵם לֹא שָׂמוּ לֵב וְהָלְכוּ לָהֶם זֶה אֶל שָׂדֵהוּ וְזֶה אֶל מִסְחָרוֹ; 6 וְהַנּוֹתָרִים תָּפְסוּ אֶת עֲבָדָיו, הִתְעַלְּלוּ בָּהֶם וַהֲרָגוּם. 7 הַמֶּלֶךְ נִתְמַלֵּא חֵמָה; שָׁלַח אֶת חַיָּלָיו וְהִשְׁמִיד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְשָׂרַף אֶת עִירָם בָּאֵשׁ. 8 אָז אָמַר אֶל עֲבָדָיו, 'הִנֵּה הַחֲתֻנָּה מוּכָנָה, אַךְ אֵלֶּה שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא הָיוּ רְאוּיִים. 9 לָכֵן לְכוּ אֶל פָּרָשׁוֹת הַדְּרָכִים וְכָל מִי שֶׁתִּמְצְאוּ קִרְאוּ אוֹתוֹ לַחֲתֻנָּה.' 10 יָצְאוּ הָעֲבָדִים הָהֵם אֶל הַדְּרָכִים וְאָסְפוּ אֶת כָּל מִי שֶׁמָּצְאוּ, גַּם רָעִים וְגַם טוֹבִים, וְנִתְמַלֵּא אוּלָם הַחֲתֻנָּה מְסֻבִּים.11 כְּשֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת אֶת הַמְסֻבִּים רָאָה שָׁם אִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה. 12 אָמַר אֵלָיו, 'חָבֵר, אֵיךְ בָּאתָ לְכָאן בְּלִי בִּגְדֵי חֲתֻנָּה?' הַלָּה הֶחֱרִישׁ. 13 אָמַר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרְתִים, 'קִשְׁרוּ אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַשְׁלִיכוּהוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם'. 14 הֵן רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים."

פרשנות "א": האיש שהגיע לחתונה עם הבגדים הלא מתאימים מייצג לא נושע שנזרק לאגם האש ("החושך החיצון")

פרשנות "ב": האיש שהגיע לחתונה עם הבגדים הלא מתאימים הוא כן נושע, אך הוא לא ייהנה מהיתרונות המיוחדים של הגמול במלכות השמיים.

כמה מילים על משלים:

כשאנו מפרשים משלים עלינו להתגבר על הנטייה שלנו לפתח כל פרט לתאולוגיה שלמה. בדרך כלל למשל יש נקודה או שתי נקודות עיקריות, בהן הפרטים הקטנים האחרים תומכים. במקרה הזה, מה שעלינו להבין מהמשל הוא פשוט ומובן. יש מלך שמזמין אנשים לחתונת בנו, אך הם מסרבים להגיע. אחרי זה המלך מזמין אחרים מחוץ לקבוצה הזו, והם מסכימים ומגיעים. רבים משתתפים בחתונה, אך מישהו שהגיע לחתונה, הגיע עם לבוש לא מתאים. ולכן, הוא לא משתתף במשתה.

עתה נראה את מה שכן ברור מהמשל. המשל מראה שהפרושים והמנהיגים היהודיים מוזמנים קודם כול למלכות, אך הם דוחים את ההזמנה ואפילו רוצחים את המשרתים של המלך (כב 1-6). המלך מגיב בכך שהוא הורג את הרוצחים ושורף את עירם (כב 7), ככל הנראה מדובר בנבואה על חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה (מתי כד 2). לאחר מכן ההזמנה מתרחבת ומגיעה לאלו שמחוץ להנהגה היהודית המושחתת, לכולם. ואז מלא מגיעים; האולם מלא באורחים (כב 8-10). שזה מתאר את כל המאמינים. הם נכנסים למלכות. ועכשיו המוקד הוא על אותו אורח שהגיע ללא הבגדים המתאימים.

זה ברור מהסיפור שהוא מייצג איזשהו סוג של מאמין במלכות. המלך שם לב שהוא לא לבוש בבגדים מתאימים ודורש ממנו דין וחשבון. זה מזכיר לנו את משפט כס המשיח איפה שהמעשים של המאמינים ייבחנו, שם המוכנות או החוסר מוכנות שלהם תישפט. לאחר מכן, האורח הולך ל"חושך החיצון". רבים מפרשים את הביטוי "חושך חיצון" כאילו הוא מתכוון לאגם האש. אך אם הכוונה היא לאגם האש אז השאלה שעולה היא: איך מישהו לא מאמין הגיע לחתונה, כלומר למלכות?

מספר פרטים אחרים מראים שהפרשנות הזו (שמדובר באגם האש) איננה סבירה:

ראשית, האורח כן הגיב בחיוב להזמנה, בניגוד לרבים אחרים שדחו אותה.

שנית, בחתונה היה גם משתה (כב 4), שזה טקס בפני עצמו, אך הוא לא השתתף במשתה. רק במשתה הוא לא השתתף, בחתונה עצמה הוא כן השתתף.

שלישית האורח נקרא "חבר", שזה מצביע על קירבה והבעת חיבה ( קיים ניגוד ברור בין החבר לבין המרצחים שרצחו את עבדיו של המלך..) מהפרטים הללו אנו יכולים להסיק שמדובר במאמין שלמרות שהוא נושע, הוא לא משתתף בחגיגה המלאה של המלך יחד עם בנו, ישוע המשיח. הבגדים שהיו חסרים לאורח הם המעשים הטובים שלא היו לו (השווה עם התגלות יט 7-8). שימו לב שהמארח לא מחלק את הבגדים. זו האחראיות של האורחים להביא אתם את הבגדים. אך האורח הזה זנח את האחראיות שלו להביא את הבגדים המתאימים, מה שמעיד על חוסר מוכנותו לאירוע.

שימו לב גם שהאורח הזה לא מנסה להצדיק את עצמו, הוא נותר ללא מילים (כב 12). הוא ידע שהוא לא היה מוכן. זה מסתדר עם הציפייה למשפט כס המשיח. למרות שכל המאמינים יהיו במלכות השמיים, יהיו כאלו שיהיו מוכנים למשפט, אלו שחייהם אופיינו במעשים טובים, ויהיו כאלו שלא ימצאו מוכנים. הכתובים מזהירים שוב ושוב את המאמינים להתכונן למשפט כס המשיח (רומים יד 10-12, השנייה לקורינתים ה 10). משפט זה יקבע את שכרם בשמיים.

מה שגורם לרבים לחשוב שהאורח הזה נשלח לאגם האש זה בגלל הביטוי "החושך החיצון" ו"היללה וחרוק השיניים". רבים מפרשים את זה כתיאור של האגם האש. אך חייבים להבין שהסיפור מלא בסמליות שלא אמורה להיות מובנת באופן מילולי. זה ברור שהאוכל, הצבאות של המלך, העבדים, בגדי החתונה, הם ביטויים ציוריים של אמיתות רוחניות, לא גשמיות.

הביטוי "השליכוהו" (ekballō) בפס' 13 לא חייב להתפרש באופן אלים, אלא אפשר לפרשו במובן של "לשלוח" או "להוביל" (מרקוס א 12, 45; ט 38). אם הקורא לא מכיר את המשפט שמיועד למאמינים, המשפט שייבחן את מעשיהם, אז כמובן שאגם האש זו האופציה היחידה עבורו. אז בוודאי שהביטוי "החושך החיצון" מתכוון לאגם האש וה"יללה וחרוק השיניים" מתכוון לעינוי של אלו שנמצאים שם. אך אין שום אזכור לעינוי, אש, למרות שהאורח\"חבר" כן חווה צער רב. אם אנחנו מכירים את הלימוד של הכתובים אודות משפט כס המשיח, אז אנו יודעים שכל המאמינים יהיו במלכות השמיים, אך לא כולם ייהנו מאותו השכר או מאותן הפריבילגיות. אנחנו גם יודעים שיהיו כאלו שיחוו בושה וחרטה (הראשונה ליוחנן ב 28), משום שהמעשים הרעים של המאמינים יישפטו יחד עם המעשים הטובים (השנייה לקורינתים ה 10), ויהיו כאלו שיאבדו את הגמול (הראשונה לקורינתים ג 15).

הכתובים לא אומרים לנו כמה זמן הצער והחרטה יימשכו, אך סביר מאוד שהם יחוו זאת לזמן קצר. לכן "החושך החיצון" הוא משל לצער ולחרטה שיחוו מאמינים מסוימים שלא חיו את חייהם בנאמנות כלפי האדון, שכתוצאה מכך, יאבדו את גמולם. החושך החיצון מדבר על חוסר ההשתתפות במשתה\בחגיגה. באותה תקופה כפי שזה היום, החתונות של היהודים המשיכו אל תוך הלילה, כך שהמשתה החגיגי יהיה מואר היטב. השהייה בחוץ, בחושך החיצון, לא אומרת שהמאמין נמצא מחוץ לחתונה (למלכות), אלא שהוא לא משתתף בחגיגות המרכזיות. החושך החיצון הוא לא מקום פיזי, אלא זה משל שמסביר את חווית הצער של מאמינים מסוימים שיאבדו את האפשרות מליהנות מהגמול שהם יכלו לקבל במלכות אילו היו חיים את חייהם כאן בארץ באופן נאמן.

מתי משתמש בביטוי "החושך החיצון" פעמיים נוספות בבשורה שלו (זה ביטוי שמופיע רק בבשורת מתי). אפשר לראות שבפעמיים הנוספות בהם משתמש מתי בביטוי זה, הוא מיישם אותו על מאמינים. (מתי ח 12 אומר שבני המלכות יגורשו לחושך החיצון. ואז במתי יג 38 כתוב שבני המלכות אלו הם המאמינים. מתי כה 30 מדבר על העבד של האדון- על הקטע הזה נרחיב בהמשך).

כל המאמינים יהיו במלכות השמיים אך רק הנאמנים ייהנו מתפקידים מרכזיים כגון שותפות למלוכה עם ישוע.

כמו כן, את הביטוי "היללה וחרוק השיניים" באופן מסורתי מפרשים בצורה מוגזמת כאילו מדובר על העינויים באגם האש, כשבכלל מדובר על ניב ציורי שמשמעותו חרטה עמוקה. שלא כמו בעולם המערבי, זה מאוד מקובל במזרח התיכון (אז והיום) לבטא רגשות עמוקים של צער ויגון. אנו רואים את זה לאורך ספר איכה שהוא ספר קינות.

זה נכון שאלו שיהיו באגם האש יחוו סבל, אך בדרך כלל הסבל מקושר לאש וחורבן (לוקס טז 22-24; השנייה לתסלוניקים א 9; התגלות כ 14). ביטוי של צער ויגון בפני עצמו לא בהכרח מצביע על אגם האש. אלא צריך להתבונן בהקשר בו ביטוי שכזה מופיע.

השיעור העיקרי של המשל מבוטא בסוף: הֵן רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים.(פסוק 14). רבים מן הקרואים למלכות השמיים, יהיו כאלה שיקבלו את ההזמנה ויאמינו במשיח ישוע, אך מעטים מהם יוכיחו את עצמם כנאמנים מספיק כדי לקבל את הגמול של המלכות.

הכניסה למלכות היא מתנת חינם, כל מה שצריך הוא להאמין בישוע. אך כדי ליהנות מהשכר במלכות ולמלוך עם ישוע בכבוד, עלינו לחיות בנאמנות ולהתאמץ כדי להשיג את הפרס הזה.

מתי כד

משל העבד הרשע. מתי כ"ד 45-51 (השווה עם לוקס כב 42-48)

45"מִי הוּא אֵפוֹא הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן שֶׁהִפְקִידוֹ הָאָדוֹן עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ לָתֵת לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ? 46 אַשְׁרֵי הָעֶבֶד שֶׁיָּבוֹא אֲדוֹנָיו וְיִמְצָא אוֹתוֹ עוֹשֶׂה כֵּן. 47 אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הוּא יַפְקִיד אוֹתוֹ עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ. 48 אֲבָל אִם הָעֶבֶד הָרָע יֹאמַר בְּלִבּוֹ 'אֲדוֹנִי מִתְמַהְמֵהַּ' 49 וְיַתְחִיל לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרָיו הָעֲבָדִים וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִם הַשִּׁכּוֹרִים,50 בּוֹא יָבוֹא אֲדוֹנָיו שֶׁל הָעֶבֶד הַהוּא בְּיוֹם שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, 51 יְשַׁסֵּף אוֹתוֹ וְיָשִׂים חֶלְקוֹ עִם הַצְּבוּעִים; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם."

פרשנות "א": מי שלא מוכן לביאתו של ישוע לא יכנס למלכות השמיים.

פרשנות "ב": המאמינים שלא יהיו מוכנים לביאתו של ישוע יישפטו בחומרה בכס משפט המשיח.

הנושא של המשל הוא "מי הוא העבד הנאמן"? ניתן לראות שהעבד מייצג כאן מישהו מאמין. העבד כן בסופו של דבר מחכה לשיבת אדונו, שמייצג את ישוע. ניתנו לו גם אחריויות בביתו של האדון. יש במשל עבד אחד עם שתי אופציות הזמינות עבורו: אם העבד ממשיך לעשות טוב תוך כדי ציפייה לשיבת האדון, הוא יבורך עם יותר אחריויות, אך אם העבד עושה רע- כי הוא חושב שהאדון שלו מתעקב, הוא ייענש. אך במשל העבד בוחר באופציה השנייה, העבד מתעייף ונהיה פזיז. כתוצאה מכך האדון שלו יְשַׁסֵּף אוֹתוֹ וְיָשִׂים חֶלְקוֹ עִם הַצְּבוּעִים; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם." כפי שראינו הביטוי "יללה וחרוק השיניים" מתייחס לחוויה הכואבת של העבד במשפט כס המשיח (השווה עם אל העברים ד 12; התגלות א 16).

לוקס מוסיף מידע מעניין שהעבד הרשע "יוכה מכות רבות" ואילו העבד שלא הבין כל כך את רצון אדוניו "יוכה מעט" (לוקס יב 47-48). אלו הם תיאורים מוזרים לעונשים של לא מאמינים באגם האש (כמו כן עונש ה"שיסוף"). אלא זה יותר מסתדר עם הכאב היחסי שיחווה מאמין לא נאמן במשפט כס המשיח. העבד מתואר כצבוע לא כי הוא טוען שהוא מאמין כאשר הוא לא באמת מאמין, אלא, שהעבד טוען שהוא משרת את האדון, כאשר הוא שירת במציאות את רצונותיו ותכניותיו. לוקס משתמש בביטוי "בלתי מאמינים" ( וישים חלקו עם הבלתי מאמינים"). ביוונית המילה היא apistos, שניתן לתרגם אותה "בלתי נאמנים", מה שיותר מתאים להקשר (פס' 42 בלוקס יב מִי הוּא אֵפוֹא הַסּוֹכֵן הַנֶּאֱמָן וְהַנָּבוֹן)

זה ברור שהמשל מדבר על מישהו מאמין שייענש במשפט כס המשיח מאחר והנושא במשל הוא נאמנות ולא אמונה, גמול ולא יעד נצחי. הברית החדשה מלמדת שמאמינים שלא היו נאמנים בחיים שלהם כאן בארץ יחוו כאב וצער במשפט כס המשיח (לוקס יט 20-26; הראשונה לקורינתים ט 24-27; השנייה לטימותיאוס ד 4-6; הראשונה ליוחנן ב 28).

מתי כה

משל עשר העלמות. (מתי כה 1-13)

1"אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן. 2 חָמֵשׁ מֵהֶן הָיוּ כְּסִילוֹת וְחָמֵשׁ הָיוּ נְבוֹנוֹת, 3 שֶׁכֵּן הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן, 4 אֲבָל הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן יַחַד עִם מְנוֹרוֹתֵיהֶן. 5 כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ. 6 בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה, 'הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!' 7 אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת הָהֵן וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן. 8 אָמְרוּ הַכְּסִילוֹת לַנְּבוֹנוֹת, 'תֵּנָּה לָנוּ מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁלָּכֶן, כִּי מְנוֹרוֹתֵינוּ דּוֹעֲכוֹת'. 9 עָנוּ הַנְּבוֹנוֹת וְאָמְרוּ, 'שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיק לָנוּ וְלָכֶן. לֵכְנָה אֶל הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה בִּשְׁבִילְכֶן'. 10 בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ לִקְנוֹת בָּא הֶחָתָן; הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה. 11 לְאַחַר מִכֵּן בָּאוּ גַּם שְׁאָר הָעֲלָמוֹת וְאָמְרוּ, 'אֲדוֹנֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ, פְּתַח לָנוּ'. 12 אַךְ הוּא הֵשִׁיב, 'אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶן, אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶתְכֶן'. 13 לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַיּוֹם אַף לֹא אֶת הַשָּׁעָה."

פרשנות "א": אלו שלא מוכנים לביאת האדון, תימנע מהם הכניסה לחיי נצח

פרשנות "ב": מהמאמינים שלא מוכנים (בנאמנותם למשיח) לחזרתו של האדון, תישלל הוקרת כבוד.

משל זה מציב אתגר עבור הקוראים. כאן אנו חייבים לזכור שעלינו להבין מה הנקודה העיקרית במשל, ולאחר מכן לפרש את הפרטים הקטנים לאור הנקודה העיקרית. משמעותם של פרטים רבים במשל זה אינם כל כך ברורים, אך אנו יכולים להבינם לאור תרומתם לנקודה העיקרית, שהיא זהה למסר העיקרי של המשל הקודם של העבד הרשע- מוכנות לחזרתו של האדון (שזה ברור ממתי כה:13).

אך מה שאנו צריכים להבין קודם זה האם מדובר פה במסר של "א" או מסר של "ב". כלומר האם חמש העלמות שלא היו מוכנות הן מייצגות נושעים או שהן מייצגות לא נושעים? האם המשל מהווה אזהרה ללא מאמינים או למאמינים?

עלינו לזכור שישוע מדבר כאן באופן פרטי לתלמידיו (מתי כד 3) שהיו נושעים, חוץ מיהודה איש קריות. לכן, עלינו להבין שישוע מדבר בהקשר הרחב אל תלמידיו, למאמינים.

מי הן העלמות? בחתונות של אותה תקופה, הכלה הייתה חוגגת עם נשים צעירות. יחד עם הנשים הללו היא הייתה פוגשת את החתן שהיה מגיע ולוקח אותה אל ביתו. בדרך כלל זה היה קורה בלילה, ולכן יש את המנורות במשל. כאשר החתן היה מגיע, היו מכריזים על בואו בצעקה, ואחרי זה החגיגה הרשמית הייתה מתחילה. הקהילה מושוות לכלה של המשיח בברית החדשה (השנייה לקורינתים יא 2; אפסים ה 25-27). מעניין שהכלה עצמה איננה מוזכרת, אבל זה הגיוני שכקהילה, היא מצטיירת כעשר עלמות כך שיוכלו להיעשות הבדלות בקרב אלו המרכיבים את הקהילה. קיימות מספר הבחנות הקובעות כי העלמות מייצגות מאמינים.

ראשית, הן נקראות בתולות. זהו תיאור לא שגרתי עבור בלתי נושעים. למעשה, זהו תיאור של מאמינים במקומות אחרים (השווה עם הראשונה לקורינתים יא 2 והתגלות יד 4). מאחר והמושג משומש תמיד עבור תיאור מאמינים בברית החדשה, ולעולם לא משומש כדי לתאר בלתי מאמינים, אנו מוצדקים לפרש את הקטע בתור התייחסות ל10 עלמות מאמינות.

שנית, ישוע מספר שהן יָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן (מתי כה 1). אנשים לא מאמינים לא יוצאים לפגוש את האדון. התיאור המשלי הזה מבטא את אמונתן של כל העלמות, הן חיכו לבואו של האדון. למעשה, כולן מגיבות בהיענות לקריאה לצאת לפגוש אותו (פס' 6).

שלישית, הן מתבקשות לקנות שמן, מה שאומר שהן צריכות לשלם מחיר, מה שמאפיין תלמידות, ולא את הישועה שניתנת כמתנת חינם.

רביעית, הסיבה הכי חזקה לכך שמדובר על מאמינות אמיתיות, מבוססת על פסוק 13. אל מי מדבר ישוע? למאמינים אמיתיים. ישוע סיפר את המשלים הללו באופן פרטני לפטרוס, יעקב, יוחנן ואנדרי (מרקוס יג 3). הוא קורא להם לעמוד על המשמר. מאחר והמשל מכיל אזהרה למאמינים אמיתיים, המאמינים הם אלו שנמצאים בסכנה להיות כמו 5 העלמות הכסילות.

הדבר שמבדיל את חמש העלמות עם השמן מחמש העלמות בלי השמן, הוא המסר המרכזי של המשל- מוכנות. המסר הוא שחמש עלמות לא היו מוכנות בעוד החמש האחרות כן (התגלות יט 7-8 מקשר את מוכנותה של הכלה למעשי הצדקה של הקדושים). אמנם ניתן להתווכח על הסמליות והמשמעות של השמן, כל מה שניתן לומר זה שהוא מייצג מוכנות. המוכנות במשל הקודם ובמשל הבא מייצגים נאמנות.

השאלה הקריטית היא לגבי פסוק 10. למה הכוונה שהדלת נסגרת לפני העלמות ולמה הכוונה במשפטו של החתן אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶתְכֶן בפס' 12.המילה "מכיר" היא oida והיא מציינת יותר ידע קוגניטיבי. למעשה, oida יכולה להופיע במשמעות של "הכרה במישהו\ הכרת כבוד" (השווה עם הראשונה לתסלוניקים ה 12-13). דבר זה מסתדר היטב, משום שישוע לימד באופן שיטתי שמי שיכבד אותו אז הוא יכבד אותו חזרה לפני אביו שבשמיים (מתי י 32-33).

כשלוקחים בחשבון את כל מה שראינו עד עכשיו, זה נראה שישוע מוציא את העלמות הלא מוכנות מהמסיבה של החתונה. היה נהוג אז לחגוג לאחר הטקס הרשמי, בעזרת משתה והילולות. היתרונות המיוחדים הללו לא יינתנו לעלמות שלא היו מוכנות.

לסיכום, המשל הזה אמור להתפרש בתוך מסגרת של פרשנות "ב", כלומר, זה משל עם מסר לתלמידי המשיח. כולם יכנסו למלכות השמיים אך לא כולם יהנו מהזכויות המיוחדות ששמורות למאמינים הנאמנים. המסר הזה הוא עקבי ותואם את המשלים הסובבים אותו בהקשר הרחב.

כמאמינים, עלינו להיות מוכנים יום יום לביאתו של האדון (הראשונה לתסלוניקים ה 1-11). לאדון יש גמול מיוחד לאלו שמחכים לו בנאמנות.

משל כיכרי הכסף. מתי כה 14-30

14 "דּוֹמֶה הַדָּבָר לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע. קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲבָדָיו וְהִפְקִיד בְּיָדָם אֶת הוֹנוֹ; 15לְאֶחָד נָתַן חָמֵשׁ כִּכְּרֵי כֶּסֶף, לְאַחֵר שְׁתַּיִם וּלְאַחֵר אַחַת, לְכָל אִישׁ לְפִי כִּשְׁרוֹנוֹ, וְנָסַע. 16 זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הָלַךְ מִיָּד, סָחַר בָּהֶן וְהִרְוִיחַ חָמֵשׁ אֲחֵרוֹת. 17 כְּמוֹ כֵן זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתַּיִם הִרְוִיחַ שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. 18 אַךְ זֶה שֶׁקִּבֵּל אַחַת הָלַךְ וְחָפַר בָּאֲדָמָה וְהִטְמִין אֶת כֶּסֶף אֲדוֹנָיו. 19 אַחֲרֵי זְמַן רַב בָּא הָאָדוֹן שֶׁל הָעֲבָדִים הָהֵם וְעָרַךְ עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן. 20 כַּאֲשֶׁר נִגַּשׁ זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הֵבִיא חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת'. 21 הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו, 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ'. 22 נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתֵּי כִּכָּרִים וְאָמַר, 'שְׁתֵּי כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי שְׁתֵּי כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת'. 23 הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו, 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ'.

24 נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל כִּכָּר אַחַת וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ קָשֶׁה, הַקּוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתָּ וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתָּ, 25 וּמֵאַחַר שֶׁפָּחַדְתִּי הָלַכְתִּי וְהִטְמַנְתִּי אֶת כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה. הִנֵּהִי אֲשֶׁר לְךָ!' 26 הֵשִׁיב אֲדוֹנָיו וְאָמַר אֵלָיו, 'עֶבֶד רַע וְעָצֵל! יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי קוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתִּי וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתִּי, לָכֵן הָיִיתָ צָרִיךְ לְהַפְקִיד אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִים וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי מְקַבֵּל אֶת שֶׁלִּי עִם הָרִבִּית.28

עַל כֵּן קְחוּ אֶת הַכִּכָּר וּתְנוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּרִים; 29 כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. 30וְאֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם."

פרשנות "א": כאשר ישוע יחזור, אלו שהם לא עבדים נאמנים יוכיחו שהם לא נושעו, ואילו עבדים נאמנים יוכיחו שהם כן נושעו ולכן הם יכנסו למלכות השמיים ויקבלו שם גמול.

פרשנות "ב": כאשר ישוע יחזור, המאמינים שהם לא עבדים נאמנים, לא יקבלו גמול במלכות השמיים, ואילו המאמינים שהם עבדים נאמנים יקבלו גמול במלכות השמיים.

משל זה ממשיך את הנושא הציפיה לשובו של האדון כתשובה לשאלתם של התלמידים במתי כד 3. המשל מדגיש את ערך הנאמנות כלפי התפקיד שניתן לנו לאור חזרתו של המשיח.

האדון שעוזב וחוזר מייצג את ישוע. כפי שראינו במשלים הקודמים המערבים עבדים, יש סיבה טובה להסתכל על העבדים כעל מאמינים. הם שייכים לאדון, ניתן להם סכום כסף, והם מחויבים להיות נאמנים לאדונם. הנושא הוא לא אמונתם אודות אדונם. ישוע מדבר אל תלמידיו על נושא החיים המשיחיים (חיי תלמידות). הוא מדבר על נאמנות לתפקיד שלנו.

העבדים שמקבלים חמש ככרי כסף ושתי ככרי כסף משקיעים אותן בצורה נבונה והם לא מצוינים כעבדים טובים ונאמנים, אלא מובטח להם לקחת חלק בגמול המלוכה במלכות השמיים (פסוק 21, 23). הגמול הוא לא כניסה למלכות השמיים. אחרת יש כאן תנאי לישועה דרך מעשים, מה שנוגד את הכתובים. הגמול הוא שותפות במלוכה עם האדון ישוע. גמול זה אינו זר לכתובים (רומים ח 17; השנייה לטימותיאוס ב 12; התגלות ב 27-27). מה שמשפיע על פרשנותם של רבים הוא הביטוי עֶבֶד רַע וְעָצֵל (פס' 26) ושליחתו אל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם (פס' 30). ללא ספק, אלו הן מילים קשות שנאמרות למאמין, אך יש לזה הקשר. ראינו את זה ביחס לעבד שלא רצה למחול (מתי יח 21-35), האורח ללא הלבוש המתאים בחתונה (מתי כב 1-14), העבד הרשע (מתי כד 45-51), וחמש העלמות הכסילות (מתי כה 1-13).

ראינו במשלים הללו שיש מאמינים שהם לא סלחניים, לא נאמנים, עושים רע ולא מוכנים לביאתו של ישוע. כמו כן, ראינו ש"החושך החיצון" הוא משל לחוסר השתתפות בברכות של המלכות (שלילה משותפות במלוכה יחד עם ישוע), והביטוי "היללה וחרוק השיניים" הוא מטפורה לחרטה עמוקה בכס משפט המשיח.

אך מה לגבי פסוק 28-29? מה נלקח מהעבד הבלתי נאמן? מה שנלקח מהעבד העצלן הוא הכיכר שניתן לו. האדון לוקח את הכיכר ונותן אותו לעבד שהרוויח מעשר הכיכרים שהיו לו. התמונה אותה ישוע מצייר היא שכאשר הוא יעזוב את העולם הוא ייתן לכל מאמין הרבה דברים: חיים חדשים, מתנות רוחניות, כישורים, הזדמנויות של שירות, משאבים, וכו'. כשישוע יחזור, כל איש ייתן דין וחשבון על איך שהוא השתמש בדברים שנתנו לו "לכל איש כפי כשרונו" (פס' 15) בזמן שהוא מחכה לשובו של ישוע. יהיה גמול במלכות השמיים עבור אלו שהיו שהשתמשו בנאמנות במה שניתן להם מאת האדון בזמן שחיכו לשובו, והפסד של גמול וברכות לאלו שלא השתמשו במה שניתן להם.

המסר ברור, מאמינים אמורים להיות נאמנים לאדון כאן בארץ, הם צריכים להשתמש במה שניתן להם בנאמנות ובאחריות, משום שכאשר הוא יחזור, יהיו השלכות, טובות ורעות, במלכות השמיים.

כפי ששאול כתב:

וּבְכֵן צָרִיךְ שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִרְאוּ אוֹתָנוּ כִּמְשָׁרְתֵי הַמָּשִׁיחַ וּכְמֻפְקָדִים עַל סוֹדוֹת אֱלֹהִים. וְאוּלָם מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים. (הראשונה לקורינתים ד 1-2)

כמאמינים המחכים לשובו של האדון, עלינו להשקיע את משאבינו בנאמנות ובאחריות עבורו כדי להועיל לו. האדון לא יקבל שום תירוץ לחוסר השקעת חיינו עבור כבודו. כל מאמין ייתן דין וחשבון על מה שניתן לו ועל איך הוא השתמש בזה עבורו.

משפט העמים. מתי כה 31-46

31 "כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים. 32 אָז יַפְרִידֵם זֶה מִזֶּה כְּרוֹעֶה הַמַּפְרִיד אֶת הַכְּבָשִׂים מִן הָעִזִּים

33 וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ.(יחזקאל לד' יז') 34 יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ, 'בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל, 35 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְהִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וַאֲסַפְתֶּם אוֹתִי, 36 עָרוֹם — וְהִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה הָיִיתִי וּבִקַּרְתֶּם אוֹתִי, בְּמַאֲסָר הָיִיתִי וּבָאתֶם אֵלַי'. 37 יַעֲנוּ הַצַּדִּיקִים וְיֹאמְרוּ אֵלָיו, 'אֲדוֹנֵנוּ, מָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ רָעֵב וְהֶאֱכַלְנוּ אוֹתְךָ, אוֹ צָמֵא וְהִשְׁקֵינוּ אוֹתְךָ? 38 מָתַי רְאִינוּךָ עוֹבֵר אֹרַח וְאָסַפְנוּ אוֹתְךָ, אוֹ עָרוֹם וְהִלְבַּשְׁנוּ אוֹתְךָ? 39 וּמָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ חוֹלֶה אוֹ בְּמַאֲסָר וּבָאנוּ אֵלֶיךָ?' 40 יָשִׁיב הַמֶּלֶךְ וְיֹאמַר לָהֶם, 'אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם'. 41 אַחֲרֵי כֵן יֹאמַר אֶל הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ, 'לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָּׂטָן וּלְמַלְאָכָיו, 42 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וְלֹא נְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, 43 עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וְלֹא אֲסַפְתֶּם אוֹתִי, עָרוֹם — וְלֹא הִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה וּבְמַאֲסָר — וְלֹא בִּקַּרְתֶּם אוֹתִי'. 44 יָשִׁיבוּ גַּם הֵם וְיֹאמְרוּ, 'אֲדוֹנֵנוּ, מָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ רָעֵב אוֹ צָמֵא אוֹ עוֹבֵר אֹרַח אוֹ עָרוֹם אוֹ חוֹלֶה אוֹ בְּמַאֲסָר וְלֹא שֵׁרַתְנוּ אוֹתְךָ?' 45 אָז יַעֲנֶה לָהֶם וְיֹאמַר, 'אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁלֹּא עֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה גַּם לִי לֹא עֲשִׂיתֶם'. 46 וּבְכֵן אֵלֶּה יֵלְכוּ לְעֹנֶשׁ עוֹלָם וְהַצַּדִּיקִים לְחַיֵּי עוֹלָם."

פרשנות "א(1)": אנשים שיעזרו לנזקקים ילכו למלכות השמיים, אך אלו שלא עוזרים לנזקקים ילכו לאגם האש.

פרשנות "א(2)": הגויים שיעזרו ליהודים בזמן הצרה הגדולה אלו מאמינים נאמנים שיכנסו למלכות השמיים, בעוד הגויים שלא יעזרו ליהודים בזמן הצרה הגדולה הם הלא מאמינים שילכו לאגם האש.

פרשנות "ב": המשל מדבר על שכר ועונש, לא על הסיבה שבגללה אנשים ייוושעו.

ישוע אומר אל הכבשים: "רשו את המלכות המוכנה לכם מאז היווסד תבל" (פס' 34) מה היא המלכות? מה זה אומר "לרשת" אותה? האם הכוונה כאן לכניסה למלכות השמיים?

המילה "מלכות" מופיעה חמישים וחמש פעמים במתי. כשזה מופיע בצירוף עם המילה "השמיים" או "אלוהים" אנו מבינים שזה מתייחס לחיי הנצח. לעומת זאת, במקרה הזה אין ביוונית בפסוק הזה את המשלים " השמים" או ה הידיעה ("המלכות"). לכן, עלינו להבין את המילה "מלכות" במובן הכי בסיסי- "שלטון", "מלוכה". במקום המלכות המוכנה למשיח, זו מלכות שמוכנה ל"כבשים". במילים אחרות הכבשים תהיינה מלכות, השותפות לסמכות המלכותית של אדונם. הירושה הזו היא בעצם מלוכה תחת מלוכתו של המשיח. במקומות אחרים, ישוע הבטיח לתלמידיו למַעַן תֹּאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ עַל שֻׁלְחָנִי בְּמַלְכוּתִי וְתֵשְׁבוּ עַל כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (לוקס כב 28-30). הכבוד לשפוט את שנים עשר שבטי ישראל שקול לקבלת מלוכה, שלטון במלכות המשיח (מתי יט 28). הסמכויות המלכותיות הללו יינתנו כגמול למאמינים האלה שיעזרו לעניים והסובלים (מתי כה 35-36). הנושא של מתי כה 34 הוא סמכות על ערים שונות, "מלוכות", לא כניסה למלכות. מה שיורשים מקבלים כגמול זה לא כניסה למלכות, או ישועה. כמו ששאול אמר "אם נחזיק מעמד גם נמלוך אתו" (השנייה לטימותיאוס ב 12).

לכן, כשישוע אומר לכבשים, 'בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל הוא לא מדבר על ישועה, או כניסה למלכות אלא על הגמול שמחכה להם על נאמנותם בשרותם לנזקקים.

האם כל הכבשים מקבלות את הגמול?

חשוב להבין, קבוצת הכבשים במשל מורכבת מכבשים נאמנות ולא נאמנות, ולא כל הכבשים יקבלו את הגמול של המלוכה. ואז עולה השאלה, "איפה כתוב שיש כבשים לא נאמנות שלא יקבלו מלוכה?"

זה נראה שכל הכבשים מקבלות מלוכה, וכל הכבשים נכנסות למלכות השמיים, וכל העזים נשפטות לדיראון עולם.

זה נכון שלא מוזכרות שתי קבוצות של כבשים: נאמנות ולא נאמנות. אבל חשוב להבין שיש הרבה דברים שלא מוזכרים אודות הכבשים. לא מוזכר שחלק מהכבשים יקבלו עשר ערים וחלק חמש. לא מוזכר שהם יקבלו גוף חדש בתחייה עם דרגות שונות של תפארת (הראשונה לקורינתים טו 41-42). לא מוזכר שחלק ישבו על כיסאות מלוכה וחלק לא (מתי יט 28; לוקס יט 15-27; השנייה לטימותיאוס ב 12; התגלות ב 26). לא מוזכר שחלק יהיו גדולים במלכות וחלק יהיו קטנים (מתי ה 19). לא כל דבר צריך להיאמר בכל פסוק! אם ההבדלים בין הכבשים מוזכרים במקומות אחרים, ולא מוכחשים כאן, אז אין סיבה פרשנית להכחיש את ההבדלים הללו למרות שהם לא מוזכרים באופן פרטני במשל הזה.

אך בכל זאת, אם יש שתי קבוצות של כבשים (נאמנות ולא נאמנות) במשפט, מדוע הן לא מוזכרות? יש שני הסברים אפשריים:

א. הכבשים הלא נאמנות לא מוזכרים משום שהאדון מדבר במונחים כלליים, והמוקד הוא על הגמול שיינתן לנאמנים. זה ברור שיהיו כבשים לא נאמנות, הרי לפני המשל הזה הוא דיבר על כך שיש משיחיים שלא נאמנים לשירותם: העבד הרשע, והצבוע (מתי כד 48-51), העלמות הכסילות (מתי כה 2), והעבד הרשע במתי כה 26. כל המאמינים הללו הם כבשים, נושעים שיכנסו למלכות השמיים. אך רק הכבשים הנאמנות יקבלו את הירושה.

ב. הסיבה השנייה ששתי הקבוצות לא מוזכרות יכולה להיות קשורה לניב הספרותי המקובל שבו ישוע השתמש כאן. הניב הזה נקרא סינקדוכה (synecdoche). הניב הזה מתאפיין בכך שהחלק מייצג את השלם או הפוך, השלם מייצג את החלק. לדוגמה: כשאדם מציע לחברתו נישואין, הוא "מבקש את ידה", כשכמובן שהוא לא רוצה להתחתן רק עם ידה אלא עם כל כולה. או כשהשלם מייצג את החלק: "כל העיר יצאה לרחובות" כשמדובר רק על חלק מהתושבים.

לכן, החלק (הנאמנות) מייצג כאן את השלם (כל הכבשים), וזה מאוד נפוץ בברית החדשה כשהיא מתארת מאמינים. מאמינים מאופיינים בתור נאמנים וטובים. משפטים עם המסקנה הזו יכולים להימצא לאורך כל הברית החדשה; מאמינים בדרך כלל יחיו במעשים טובים. מעטים שיטענו נגד זה. לכן, זה מאוד טבעי שהכבשים מוצגים כאן ככבשים נאמנים ( הרי זה ברור שהלא מאמינים, העזים, לא ייענשו רק על חוסר שירות לעניים. באופן דומה, המאמינים יתוגמלו לא רק על שירות לעניים. אפשרי מאוד שגמילות החסדים היא גם כן סינקדוכה (תיאור חלקי של השלם) של הנאמנות בחיי המאמין, או חוסר השירות של העזים שמשומש כתיאור חלקי של חוסר נאמנותם).

הרעיון שכל הכבשים נאמנות הוא בעייתי. כי זה סותר את הפסוקים האחרים בכתובים שמראים לנו שלא כל המאמינים נאמנים (שלמה למשל). שימו לב שהראשונה אל הקורינתים ג 15 מלמד שהמעשים של המשיחי הבלתי רוחני ייהרסו בכס משפט המשיח. בפסוק 1-4, שאול האשים את הקורינתים שלא היה הבדל בינם לבין הלא מאמינים כשהוא הסתכל על מעשיהם. האם זה לא אומר שיש שתי קבוצות של מאמינים? אלו הרוחניים ואלו שלא? הרי ישוע בעצמו הסביר שהמאמינים שלא מצייתים ייקראו קטנים במלכות השמיים (מתי ה 19). הכבשים שמוזכרות במתי כה 34 הן הכבשים הנאמנות, הלא נאמנות אינן מוזכרות משום שהן לא רלוונטיות כאן, משום שהן לא מקבלות שום גמול. כול הכבשים יכנסו למלכות השמיים, אך רק הכבשים הנאמנות יזכו ליהנות מגמול המלוכה במלכות. באופן דומה, שאול לימד בשנייה לפטרוס א 11:

וּבְדֶרֶךְ זֹאת יִפָּתַח לָכֶם לִרְוָחָה הַמָּבוֹא אֶל מַלְכוּת עוֹלָמִים שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

באיזו דרך? פטרוס מסביר שזה על ידי המעשים הטובים עליהם הוא דיבר בפסוקים 5-7. על ידי המעשים הטובים מובטחת כניסה איכותית למלכות השמיים.

הטיעון הנפוץ הוא שבגלל שכל העזים נשלחות לעונש נצחי, אז ההפך הוא הנכון לגבי הכבשים, היעד הנצחי שלהן הוא מלכות השמיים. אנו מסכימים, אך זה הרבה יותר מכניסה למלכות השמיים, אלא אוצר במלכות השמיים. לפעמים הביטוי "חיי עולם" עשוי להתייחס לשכר או לאיכות ולא לכניסה למלכות. לדוגמה מתי יט 29: וְכָל מִי שֶׁעָזַב בָּתִים אוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת אוֹ אָב וָאֵם אוֹ אִשָּׁה אוֹ בָּנִים אוֹ שָׂדוֹת לְמַעַן שְׁמִי — יְקַבֵּל פִּי מֵאָה וְיִירַשׁ חַיֵּי עוֹלָם. (כאן התנאי לירושת חיי עולם הוא וויתור על רכוש ומשפחה) ראו עוד דוגמאות אחרות בברית החדשה (הראשונה לטימותיאוס ו 18-19; הראשונה לטימותיאוס ו 12, גלטים ו 8).

מכאן, יש שני היבטים לחיי עולם: ההיבט הראשון הוא השלב הראשוני שבו מי שמאמין מקבל אותם בחינם מעצם אמונתו, ההיבט השני הוא איכות חוויית חיי העולם, מה שמותנה בנאמנות שלנו ובמעשינו.

חשוב גם להבין שאומנם כל הלא מאמינים ילכו ל"אש עולם" (פס' 41) התוספת של "עונש עולם" (בפס' 46) מדגישה שלא מדובר רק ביעד סופי. הביטוי "עונש עולם" מדגיש את רמת העונש שכל אחד יקבל בהתאם לרמת רשעותו וחטאו (התגלות כ 12-13; מתי כג 14\ מרקוס יב 38-40\ לוקס כ 46-47).

לסיכום, ראינו כי מדובר במשל על שכר ולא על כניסה למלכות גרידא. "ירושה" יכולה להתייחס לשכר (קולוסים ג 24) או לאוצר בשמיים (מתי יט 21). זה לא תמיד מתייחס לישועה מאגם האש. ואנחנו יודעים מפסוקים אחרים שלא כל המאמינים במלכות השמיים יהיו כאלו שחיו בנאמנות כאן בארץ. יהיו כאלה שיהיו אוד מוצל מאש (הראשונה לקורינתים ג 15).

לוקס יג

התאנה הבלתי פוריה. לוקס יג 6-9

6 סִפֵּר אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה: "לְאִישׁ אֶחָד הָיְתָה תְּאֵנָה נְטוּעָה בְּכַרְמוֹ; פַּעַם בָּא לְחַפֵּשׂ בָּהּ פְּרִי וְלֹא מָצָא. 7 אָמַר אֶל הַכּוֹרֵם: 'הִנֵּה זֶה שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אֲנִי בָּא לְחַפֵּשׂ פְּרִי בַּתְּאֵנָה הַזֹּאת וְלֹא מָצָאתִי. כְּרֹת אוֹתָהּ. לָמָּה לְהַנִּיחַ לָּהּ גַּם לְדַלְדֵּל אֶת הַקַּרְקַע?' 8 הֵשִׁיב לוֹ הַכּוֹרֵם: 'אֲדוֹנִי, הַשְׁאֵר נָא אוֹתָהּ עוֹד הַשָּׁנָה הַזֹּאת עַד שֶׁאֶעֱדֹר מִסָּבִיב וְאָשִׂים זֶבֶל; 9 אוּלַי תִּתֵּן פְּרִי בַּשָּׁנָה הַבָּאָה וְאִם לֹא, תִּכְרֹת אוֹתָהּ'."

פרשנות "א": מאמין שלא חוזר בתשובה יאבד את ישועתו\יוכיח שלא נושע מלכתחילה.

פרשנות "ב": עם ישראל היה קרוב להישפט (כנראה הכוונה לחורבן בית שני) בגלל דחייתו את המשיח.

המשל הזה מדבר על הרחמים והסבלנות של אלוהים כלפי עם ישראל. המשל מתמקד על הפרי החיובי (של החזרה בתשובה) שאלוהים ציפה מעץ התאנה. שלוש השנים מתייחסות ככל הנראה לתקופה בי ישוע היה בארץ. הוא ביקש לכרות את העץ. בשלב הזה, העם עדיין דחה את המשיח, ולכן הם היו ראויים למשפט. הכורם השיב וביקש לרחם על העץ. זה עשוי לרמוז על השירות של ישוע בזמן הקהילה הראשונה כניסיון סופי למנוע את חורבן העם בשנת 70 לספירה.

מטרת המשל לא הייתה רק להזהיר את השומעים, אלא גם ללמד על כך שאלוהים רחמן וסבלני והוא אינו חפץ לשפוט את העם, הוא רוצה שהם יחזרו בתשובה ויאמינו במשיח המובטח.

לוקס יט

משל עשרת המנים. (לוקס יט 12-15)

11 לְאַחַר שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת זֹאת הוֹסִיף וְסִפֵּר מָשָׁל, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם וְהֵם חָשְׁבוּ כִּי מִיָּד תִּגָּלֶה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. 12 לְפִיכָךְ אָמַר: "אִישׁ אָצִיל אֶחָד הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה וְלָשׁוּב לְאַרְצוֹ. 13 קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲשֶׂרֶת עֲבָדָיו, נָתַן לָהֶם עֲשָׂרָה מָנִים וְאָמַר לָהֶם, 'סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי.' 14 אוּלָם בְּנֵי אַרְצוֹ שָׂנְאוּ אוֹתוֹ וְשָׁלְחוּ מִשְׁלַחַת אַחֲרָיו, לוֹמַר: 'אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ.' 15 אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּלוּכָה חָזַר וְצִוָּה לִקְרֹא אֵלָיו אֶת הָעֲבָדִים אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף, כְּדֵי לָדַעַת מַה הִרְוִיחַ כָּל אֶחָד בְּמִסְחָרוֹ. 16 נִגַּשׁ הָרִאשׁוֹן וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ הִכְנִיס עֲשָׂרָה מָנִים.' 17 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ, 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב! הוֹאִיל וְהָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים.'18 בָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמִשָּׁה מָנִים.' 19 הֵשִׁיב וְאָמַר גַּם לָזֶה, 'וְאַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.' 20 וְאַחֵר בָּא וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, הִנֵּה הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהָיָה צָרוּר אֶצְלִי בְּמִטְפַּחַת, 21 שֶׁכֵּן פָּחַדְתִּי מִמְּךָ מִפְּנֵי שֶׁאִישׁ קָשֶׁה אַתָּה: לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ.' 22 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ, 'עַל-פִּי דְּבָרְךָ אֶשְׁפֹּט אוֹתְךָ, עֶבֶד רָשָׁע! אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אֲנִי, לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי.(איוב טו' ו') 23 מַדּוּעַ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ עִם הָרִבִּית?' 24 וְלָעוֹמְדִים לְיָדוֹ אָמַר, 'קְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה וּתְנוּ לָזֶה אֲשֶׁר לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים.' 25 הֵשִׁיבוּ לוֹ, 'אֲדוֹנֵנוּ, יֵשׁ לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים!' 26 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. 27 אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי.

שימו לב, משל זה מקביל למשל ככרי הכסף במתי כה 14-30 לכן פרשנות "א" ופרשנות "ב" הן גם כן מקבילות.

במשל זה שלושה עבדים מקבלים אותו סכום של כסף (עשרה מנים) ונאמר להם לסחור עד בואו. לכן כמו שראינו במשל הקודם, הנושא הוא תפוקה, לא אמונה. אך רק העבד שעשה עשרה מנים ממן אחד מקבל שבח מאת האדון: יָפֶה, עֶבֶד טוֹב! (פס' 17). הוא מקבל שבח ומובטח לו למלוך על עשר ערים במלכות. מאחר ורק אלו שיחזיקו מעמד בנאמנות ימלכו עם האדון (השנייה לטימותיאוס ב:12), אנו יכולים להיות בטוחים שהעבד הראשון הזה החזיק מעמד.

העבד השני היה בינוני. הוא נתן חמישים אחוז מיכולתו. למרות שהוא יכל לעשות 10 מנים, הוא עשה רק חמישה. ההתחייבות החלקית שלו מנעה ממנו לשמוע תשבחות מאת אדונו. במקום לשמוע אותו אומר "יפה, עבד טוב ונאמן" הוא שומע אותו אומר אַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים. (פס' 19). העובדה שניתנה לו הזכות למלוך עם האדון אומרת לנו שגם העבד השני החזיק מעמד בנאמנות שלו. אך זה ברור שהמאמץ שלו היה חלקי.

העבד השלישי לא הביא שום דבר טוב ולכן לא ניתנה לו אף עיר אחת. במקום שישמע "עבד טוב", הוא שומע את האדון אומר לו בפס' 22 עֶבֶד רָשָׁע(ponēroi). למרות שיש הטוענים שהעבד השלישי מייצג מישהו לא מאמין, יש כמה סיבות דווקא לטעון שכן מדובר במאמין:

ראשית, הכתובים פעמים רבות משתמשים בשפה קשה כדי לתאר מאמינים. התלמידים של ישוע מתוארים כ"רעים" (ponēroi) (מתי ז 11), הקורינתים נקראים עושי עוול (הראשונה לקורינתים ו 8), באל העברים העברים המשיחיים נקראים "כבדי אזניים" (אל העברים ה 11), והקהילה בלאודיקאה נקראת "פושרת" (התגלות ג:16).

שנית, העבד השלישי הוא לא חלק מהקבוצה ששנאה את האציל. ישוע מבחין באופן ברור בין העבדים שניתנו להם עשרה מנים (לוקס יט 13) לבין בני ארצו ששנאו את האציל (יט 14).

שימו לב: העבד השלישי נקרא עבד, לא בן ארצו. הוא לא קורא לעצמו עבד, אלא ישוע קורא לו עבד. בני הארץ ששנאו את האציל מייצגים את ישראל שדחו את ישוע ולא האמינו בו ואילו העבדים שקיבלו את המנים מייצגים תלמידים מאמינים.

שלישית, ישוע משתמש בכינוי שייכות כדי להדגיש שכל שלושת העבדים השתייכו לאציל: קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲשֶׂרֶת עֲבָדָיו, נָתַן לָהֶם עֲשָׂרָה מָנִים (יט 13). העבדים הללו שייכים לישוע.

רביעית, המשפט של העבד השלישי (יט 20-26) עומד בניגוד למשפט של בני ארצו ששנאו את האציל (יט 27). הכסף שניתן לעבד השלישי נקלח ממנו וניתן לעבד אחר (יט 24-26), מה שאומר שהוא לא ימלוך עם ישוע בעולם הבא. לעומת זאת, גורלו של העבד השלישי איננו זהה לגורלם של הלא מאמינים: אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי. (פס' 27). זה ברור שהעבד לא חוסל בניגוד לאויבים. מה שאומר לנו שהמשפט הראשון (של העבדים) הוא כס משפט המשיח, בעוד המשפט השני (של האויבים) הוא משפט הכסא הלבן הגדול (התגלות כ 11).

במשפט הראשון מאמינים נשפטים על פי מעשיהם כדי לקבוע את גמולם (רומים יד 10-12; הראשונה לקורינתים ג 5-15; ד 1-5; ט 24-27; השנייה לקורינתים ה 5-9; הראשונה ליוחנן ד 17-19). במשפט השני לא מאמינים יישפטו לפי מעשיהם כדי לקבוע את רמת עונשם הנצחי (התגלות כ 11-15). המשפט הראשון רלוונטי אך ורק למאמינים, אך הוא לא ייקבע את גורלם הנצחי, אשר הוא כבר נקבע כאשר הם האמינו (יוחנן ה 24).

פסוקים לגבי טבילה ביחס לישועה

יש הטוענים שטבילה היא הכרחית לישועה, או שהיא פרי הכרחי למישהו שבאמת נושע. נבחן כעת מספר מקומות המקשרים בין ישועה לטבילה ונבדוק את המשמעות של היחס ביניהם.

מתי ג

טבילת התשובה של יוחנן. מתי ג 1-12 (השווה עם לוקס ג 3-17)

בַּיָּמִים הָהֵם הוֹפִיעַ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא בְּמִדְבַּר יְהוּדָה לֵאמֹר: 2 "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם."3 הוּא הָיָה זֶה שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יהוה, יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו." 4 אוֹתוֹ יוֹחָנָן לְבוּשׁוֹ הָיָה מִשְּׂעַר גְּמַלִּים וַחֲגוֹרַת עוֹר עַל מָתְנָיו, וּמַאֲכָלוֹ חֲגָבִים וּדְבַשׁ הַיַּעַר. 5 אָז יָצְאוּ אֵלָיו יְרוּשָׁלַיִם וְכָל יְהוּדָה וְכָל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן 6 וְהֻטְבְּלוּ עַל-יָדָיו בַּיַּרְדֵּן כְּשֶׁהֵם מִתְוַדִּים עַל חַטֹּאתֵיהֶם. 7 כְּשֶׁרָאָה רַבִּים מִן הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים בָּאִים לְהִטָּבֵל אָמַר לָהֶם: "יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, מִי הוֹרָה אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִן הֶחָרוֹן הַבָּא? 8 לָכֵן עֲשׂוּ פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה 9 וְאַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם לֵאמֹר, 'אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ', כִּי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁמִּן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכוֹל אֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם.10 וּכְבָר מֻנָּח הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים. עַל כֵּן כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאֵשׁ. 11 אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם לִתְשׁוּבָה, אַךְ הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לָשֵׂאת אֶת נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ. 12 בְּיָדוֹ קִלְשׁוֹן הַמִּזְרֶה לְנַקּוֹת אֶת גָּרְנוֹ וְהוּא יֶאֱסֹף אֶת דְּגָנוֹ אֶל הָאָסָם, אַךְ אֶת הַמּוֹץ יִשְׂרֹף בְּאֵשׁ בִּלְתִּי נִכְבֵּית."

פרשנות "א": יוחנן המטביל הטביל לא מאמינים שחזרו בתשובה על חטאיהם ושינו את דרכיהם כדי שיוכלו להיוושע.

פרשנות "ב": יוחנן המטביל הטביל יהודים שרצו להציג את חזרתם בתשובה, להיבדל מהחוטאים, ולהתכונן לביאתו של המשיח.

זה מקום שחשוב מאוד להבין את הקשרו. יוחנן המטביל נשא מסר לעם ישראל אודות חזרה בתשובה וטבילה. אך האם הוא לימד אותם איך להיוושע?

בזמן שיוחנן הכריז את דבריו, עם ישראל היה עדיין תחת ברית סיני. כעמו של אלוהים, הדרך שבה הם היו משתקמים ושבים אל אלוהים הייתה דרך חזרה בתשובה- שינוי גישתם וחשיבתם לגבי החטא (דברים ל 2, 10; דברים הימים ב' ז 14). כעת, בנקודת זמן ההיא, הם היו מוכנים לקבל את המשיח אותו יוחנן הציג לפניהם. הטבילה הייתה עדות לחזרתם בתשובה והציפייה שלהם למשיח. הפרי אותו הוא מצווה על הפרושים והצדוקים ועל אחרים להביא (מתי ג 7-9; לוקס ג 7-14) הוא פרי\מעשים שתואמים את הכנות של החזרה שלהם בתשובה, אלו לא מעשים שהושיעו אותם.

המטרה של טבילת יוחנן הייתה להכין את לבבם של השומעים לביאתו של ישוע.

פסוק 10- יש לשים לב להבדל כאן בן המילה "אש" לבין הביטוי "אש בלתי נכבית" בפס' 12. המילה אש בפני עצמה איננה מתייחסת לאגם האש. היא עשויה להתייחס למשפט זמני שאלוהים מביא על עמו, אש משומשת פעמים רבות בכתובים כדי לייצג את התוכחה של אלוהים, כעסו, או קנאתו כלפי אנשיו (ישעיהו כו 11; עמוס א 4, 7, 10, 12, 14; ב 2, 5. ראה גם ישעיהו ט 10; ירמיהו כא 12-14; כב 6-7; מח 45; יחזקאל טו 1-8; הושע ח 14; נחום א 6; צפניה א 18. אפשרי מאוד שיוחנן מזהיר כאן מפני העונש הלאומי שעתיד לבוא בשנת 70 לספירה על העם, על חוסר החזרה בתשובה המתמשך שלהם.

פסוק 12- פסוק זה עשוי להתייחס למשפט העתידי שבו ישוע יפריד בין החיטה לבין המוץ כפי שמתואר במשל במתי יג.

ההקשר הוא כזה- יוחנן מזהיר את העם ובמיוחד את הפרושים מפני המשפט הזמני שעתיד לבוא, ומפני המשפט הסופי העתידי אותו ישוע יביא. קיימת עוד אופציה שגם בפסוק 12 יוחנן דיבר על תוכחה\עונש זמני כלומר על חורבן בית שני, משום שביטויים כאלו של אש שלא נכבית\ניצחית שומשו בתנ"ך פעמים רבות כניבים ציוריים כדי לדבר על עונשים זמניים שאלוהים מביא על עמים (ישעיה לב 14-16; לד 10; סו 24; ירמיהו ז 20; ירמיהו יז 4, 24; ירמיהו כא 12;, כה9)

מרקוס טז

המאמין ונטבל יוושע. מרקוס טז 16

הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשֵׁעַ וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשָׁם

פרשנות "א': ישועה דורשת אמונה בישוע יחד עם טבילה.

פרשנות "ב": ישועה דורשת אמונה בישוע והטבילה מהווה סמל לאמונה.

החלק הראשון של הפסוק נראה מאוד ברור, שכדי להיוושע צריך להאמין ולהיטבל. אך החלק השני הוא גם ברור, מי שלא יאמין יאשם. אם הטבילה היא תנאי לישועה במשפט הראשון, אז חוסר טבילה אמורה להיות גם סיבה לדין. אך אין אזכור לטבילה כסיבה לדין. לכן, זה ברור מכאן שטבילה היא לא תנאי לישועה. הקשר הקרוב בין טבילה לאמונה מצביע על הקשר הקרוב שהיה לשתי אלו בקרב המאמינים הראשונים. כשמישהו היה מגיע לאמונה, הוא היה נטבל. זו התבנית שאפיינה את המאמינים במעשי השליחים (מעשי השליחים ב 41; ח 35-37; י 44-48; טז 14-15). הישועה מותנית באמונה בלבד (רומים ג 24-25), ושאול אומר במפורש שהטבילה היא לא חלק מהכרזת הבשורה (הראשונה אל הקורינתים א 14-17).

הפרשנות הנכונה לפסוק הזה מבשורת מרקוס היא שמי שמאמין הוא ייוושע, ואלו שלא מאמינים, הם יאשמו. הטבילה אמורה להוות אות לאמונתנו. למרות שהטבילה לא אמורה להושיע, היא כן חשובה.

יוחנן ב

ישוע לא סמך עליהם. יוחנן ב 23-25

23 כְּשֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח, הֶאֱמִינוּ רַבִּים בִּשְׁמוֹ כִּרְאוֹתָם אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה 24אֶלָּא שֶׁיֵּשׁוּעַ לֹא סָמַךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן הִכִּיר אֶת כֻּלָּם 25 וְלֹא הָיָה צָרִיךְ כְּלָל שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעִיד עַל הָאָדָם, כִּי יָדַע מַה שֶּׁבָּאָדָם

פרשנות "א": ישוע לא סמך על האנשים האלה ולא נתן להם חיי עולם כי הוא ידע שהם לא באמת האמינו בו.

פרשנות "ב": ישוע לא סמך על יהודים מסוימים שנושעו כי הוא ידע שהם עוד לא היו מוכנים להתחברות אתו ולא היו עוד מוכנים ללכת אחריו.

רבים טוענים שהיהודים הללו לא באמת היו נושעים בגלל מספר סיבות:

הם רק האמינו בשמו של ישוע ולא באישיותו
הם רק האמינו בגלל הניסים שישוע עשה
ישוע לא סמך עליהם

הסיבות הללו אומנם נראות משכנעות, אך כשמתחילים להעמיד אותן תחת מבחן הכתובים, מגלים במהרה שהם לא מחזיקים מים. למשל, בקשר לטיעון הראשון שהיהודים האמינו בשמו ולא בו, הבעיה בטיעון היא שאותו ביטוי מופיע ביוחנן א 12, ושם הוא מופיע כתנאי לישועה ולהפיכה לבנו של אלוהים (השווה גם עם יוחנן כ 31; יוחנן ג 18 ). להאמין בשמו של ישוע במילים אחרות, זה להאמין בכל מה שהוא.

הטיעון השני גורס שאמונה שמתבססת על נסים היא אמונה מלאכותית. הבעיה שהכתובים מניחים את הלגיטימציה של האמונה המבוססת על נסים (יוחנן א 47-49; ב 11; ד 52-53; י 41-42; יא 42, 45; כ 26-29) וישוע עצמו מעודד אמונה מהסוג הזה שמתבססת על נסיו (יוחנן א 50-51; י 37-38; יד 11). יוחנן השליח מצפה שהנסים עליהם הוא כתב יגרמו לאמונה (יב 37), והוא אפילו אומר שזו התכלית של ספרו (כ 30-31).

אז מה לגבי הסיבה השלישית? מדוע ישוע לא סמך על היהודים שהאמינו בו?

ישוע לא סמך עליהם משום שהם היו מאמינים חדשים שעוד לא הוכיחו את מוכנותם להיות תלמידים. יש עיקרון שמופיע בספר יוחנן, על פיו, ישוע מלמד על עצמו יותר ויותר ככל שאנו יותר מגיבים באופן חיובי ללימוד שלו (יוחנן יד 21; טו 14-15).

סירובו של ישוע לסמוך עליהם לא אומר שום דבר על אמיתות אמונתם. כתוב במפורש שהם האמינו, ויוחנן כתב במפורש לאורך כל הבשורה שכל המאמין בישוע מקבל חיי נצח (א 12; ג 14-16 ,36; ד 10-14; ה 24; ו 35-40 ,47; יא 25-27; כ 31).

מי שמפרש את הפסוקים הללו לפי הפרשנות הראשונה, מפספס את העיקרון החשוב שמצוי כאן, העיקרון הרלוונטי לחיי התלמידות, שציות מוביל להתחברות עמוקה יותר ואינטימית יותר עם ישוע. התחברות עמוקה יותר אתו היא המפתח לכך שהוא יגלה מעצמו כלפינו יותר ויותר. אך ישוע ייתן לנו יותר ידע כשנוכיח שאנו מוכנים לזה.

יוחנן ה

עושי הטוב ועושי הרע. יוחנן ה 28-29

28אַל תִּתְמְהוּ עַל זֹאת, כִּי תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁכָּל שׁוֹכְנֵי קֶבֶר יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ, 29 וְיֵצְאוּ עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים וְעוֹשֵׂי הָרָע לִתְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט."

פרשנות "א(1)": אלו שעשו מעשים טובים יקומו לתחייה לחיי נצח ואלו שעשו מעשים רעים יידונו.

פרשנות "א(2)": אלו שעשו מעשים טובים הוכיחו שהם אכן היו נושעים, והם יקומו לתחייה לחיי עולם בעוד אלו שעשו רע הוכיחו שהם לא היו נושעים והם יידונו.

פרשנות "א(3)": אלו שעשו טוב- האמינו בישוע יקומו מן המתים לחיי עולם בעוד אלו שעשו רע- דחו את ישוע יידונו.

במבט ראשון זה נראה שהקטע הזה מלמד שהגורל של בני האדם ייקבע לפי מעשיהם. הטובים יקומו לחיי עולם ואילו הרשעים יישפטו וילכו לאגם האש. אך זה ברור שאם זו המשמעות של הפסוק אז זה סותר את שאר המקומות בבשורת יוחנן שאומרים שהישועה ניתנת בחינם דרך אמונה בלבד. ביוחנן, אמונה מושיעה ואילו חוסר אמונה מרשיעה (יוחנן ג 18, 36). זה המקרה שבו אמורים לפרש את הפסוק הלא ברור לפי הפסוקים הברורים. אלו המחזיקים בפרשנות השנייה יגידו שהמעשים לא מעניקים ישועה, אלא הם מוכיחים אם מישהו אכן נושע או לא מלכתחילה. אך כפי שראינו, בסופו של דבר פרשנות זו לא מפרידה כמו שצריך בין מעשים לישועה. עדיין המעשים הם אלו שקובעים את הגורל של האדם בפרשנות זו. אך האם זה מה שההקשר שהוביל לפסוק הזה מלמד?

בהקשר שמקדים את פסוקים 28-29, ישוע מסביר ליהודים שרוצים להרוג אותו (יוחנן ה 16-18) שיש לו את הסמכות הבלעדית מאת האב לשפוט ולהעניק חיים (ה 19-22). הוא מבדיל בין שני סוגי אנשים- אלו שמכבדים את הבן והאב, לבין אלו שלא (ה 23). לאחר מכן ישוע מסביר שאלו שמכבדים אותו ואת האב הם אלו ששומעים אליו ומאמינים בזה אשר הוא שלח. לקבוצה הזו יש "חיי עולם", והם לא יבואו במשפט אלא הם עברו מן המוות אל החיים (פס' 24).

זה משפט ברור שאלו שמאמינים בבן הם בעלי חיי נצח בהווה, והם לא יידונו בעתיד. לאחר מכן, ישוע מדבר על שתי התקומות המצפות לאנושות. ישוע לא מבדיל בין הזמנים של שתי התקומות, אך אנו רואים בהתגלות כ 4-15 ששתי התקומות הללו מופרדות ב1000 שנים. וזה כבר אומר לנו ששתי התקומות הללו הן לא הזמן שבו ייקבע מי נושע ומי לא, אלא זה הזמן שבו כל אחד יקבל את מה שנועד לו- חיי עולם או דין.

כשישוע מתייחס ל"עושי הטוב", ההקשר מוביל אותנו להבין את זה לאור פסוקים 23-34. הקבוצה הזו מכבדת את הבן, שומעת את דברו, ומאמינה בו. לעומת זאת, "עושי הרע" זו הקבוצה שלא מכבדת את האדון, לא שומעת את דברו ולא מאמינה בו. הגורל של כל קבוצה נקבע על פי התגובה הקודמת שלהם לישוע. הגורל שלהם לא נקבע בתקומתם; הגורל שלהם רק עובר אליהם בתקומה.

הפרשנות השלישית טובה יותר מהשנייה, שגורסת שהמעשים הם ראיה לכך שהאדם נושע או לא. ביוחנן ג 21 מי שנושע מהדין הוא "עושה האמת", ובפרק ו 29 האמונה בישוע נחשבת כ"פעולת אלוהים". במילים אחרות, להאמין בישוע המשיח זה הדבר הטוב והנכון לעשות, והתוצאה של זה היא חיי עולם בהווה ובעתיד. ואילו לעשות את הרע זה לדחות את האדון ישוע כמושיע (יוחנן ג 20) אין מעשה טוב יותר שמישהו יכול לעשות מלהאמין שישוע הוא המושיע!.

יוחנן י

צאני שומעות בקולי. יוחנן י 27-28

צֹאנִי שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן; הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי 28וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם;

פרשנות "א": אלו שהולכים אחרי ישוע (מצייתים לו) יקבלו חיי עולם.

פרשנות "ב": שמיעה והליכה בקטע הזה הן מטפורות לאמונה של הצאן שעל בסיסה הן מקבלות חיי עולם.

כשישוע אמר שצאנו שומעות בקולו והולכות אחריו, הוא לא התכוון לכך שכל המאמינים תמיד יחיו בחסידות ובצייתנות. הוא בכלל לא דיבר כאן על סגנון חיים.

כמו השימוש בכינוי "צאני", הליכה אחרי ישוע בקטע הספציפי הזה היא ניב ציורי. הוא לא דיבר על צאן בצורה ממשית שהולכת אחרי רועה. אלא הוא הדגים את הישועה בעזרת זה שהוא צייר את עצמו בתור הרועה הטוב ואת המאמינים בתור צאנו. הליכה אחריו היא ניב ציורי לתגובת האמונה שלנו בו. זה ברור מההקשר שקדם לפסוק. בפסוק 26 ישוע הוכיח את השומעים על חוסר אמונתם: וְאַתֶּם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא מִצֹּאנִי אַתֶּם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם. המילים הבאות שלו היו: "צאני שומעות את קולי… הולכות אחרי." חוסר אמונת השומעים עומד בניגוד להליכה של צאנו אחריו (אמונתם) בו.

בנוסף לכך, יוחנן ה 24 ויוחנן י 27-28 הם קטעים מקבילים. שניהם מתייחסים לשמיעה, אמונה ונתינת חיי עולם, הענקה לעומת העונש הנצחי, וההבטחה לנצחיות היחסים. ההבדל היחיד העולה בין שני הקטעים הוא שבפרק י:27 האמונה בישוע מצטיירת בתור ההליכה של הצאן אחר הרועה.

יוחנן טו

*השריגים שאינם מפיקים פרי. יוחנן טו:1-8

1 "אֲנִי הַגֶּפֶן הָאֲמִתִּית וְאָבִי הַכּוֹרֵם. 2 כָּל שָׂרִיג בִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי, הוּא מֵסִיר אוֹתוֹ; וְכָל אֲשֶׁר עוֹשֶׂה פְּרִי, הוּא מְטַהֵר אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּרְבֶּה פִּרְיוֹ. 3 אַתֶּם כְּבָר מְטֹהָרִים עַל-יְדֵי הַדָּבָר שֶׁדִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם 4 עִמְדוּ בִּי וַאֲנִי בָּכֶם. כְּמוֹ שֶׁהַשָּׂרִיג אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי מֵאֵלָיו אִם לֹא יַעֲמֹד בַּגֶּפֶן, כָּךְ גַּם אַתֶּם אִם לֹא תַּעַמְדוּ בִּי. 5 אֲנִי הַגֶּפֶן; אַתֶּם הַשָּׂרִיגִים. הָעוֹמֵד בִּי וַאֲנִי בּוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי לָרֹב, שֶׁכֵּן בִּלְעֲדַי אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר. 6 מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּי מֻשְׁלָךְ הַחוּצָה, כְּשָׂרִיג, וּמִתְיַבֵּשׁ. לְאַחַר שֶׁמְּלַקְּטִים אוֹתָם מַשְׁלִיכִים אוֹתָם לָאֵשׁ וְשָׁם הֵם נִשְׂרָפִים. 7 אִם עוֹמְדִים אַתֶּם בִּי וּדְבָרַי עוֹמְדִים בָּכֶם, בַּקְּשׁוּ מַה שֶּׁתִּרְצוּ, וְיִהְיֶה לָכֶם. 8 בְּזֹאת יְפֹאַר אָבִי: שֶׁתַּעֲשׂוּ פְּרִי לָרֹב וְתִהְיוּ לִי לְתַלְמִידִים

פרשנות "א": אלו שמתוארים כשריגים שאינם עושים פרי מייצגים אנשים לא מאמינים\שאיבדו את ישועתם.

פרשנות "ב": מאמינים שאינם עושים פרי הם לא יעילים עבור האדון.

השאלה המרכזית היא האם השריגים שלא עושים פרי ואשר נזרקים לאש מייצגים מאמינים או לא מאמינים. אם השריגים שלא עושים פרי מייצגים לא מאמינים, אז הם נזרקים לאגם האש משום שהאמונה שלהם הייתה מלאכותית, והם לא עשו פרי, ולא היו להם את המעשים הטובים שאמונה כנה הייתה אמורה לייצר בהם. הפרשנות הראשונה מבוססת על מספר הנחות.

ראשית, "עמדו בי", משמעותו להאמין.

שנית, בפס' 2 הביטוי "מסיר אותו" מתכוון לכך שהאב שולח הלא מאמינים לאגם האש

מה שמתואר בפס' 6.

שלישית, "פרי" מתייחס למעשים טובים וחיצוניים הניתנים למדידה. בסופו של דבר, בהשקפה הזו, המעשים קובעים אם אנו מאמינים או לא. בין אם ישוע מדבר על מאמינים או לא הוא הנושא הקריטי שיקבע את הפרשנות הנכונה. מה שידוע לנו זה שישוע מדבר אל תלמידיו. תלמידיו היו מאמינים חוץ מיהודה איש קריות (יוחנן יג 10-11). יהודה איש קריות עזב את החדר לפני שישוע החל לדבר על הגפן והשריגים (יוחנן יג 30). לכן, ישוע נשאר רק עם תלמידיו המאמינים, והוא מעודד אותם כתלמידיו לשמור את מצוותיו, לאהוב ולשאת פרי. ישוע מדבר אליהם כאל נושעים- הוא קורא להם שריגים בגפן האמיתי (טו:2) הוא מכריז שהם כבר "כבר מטוהרים" (פס' 3). במושגים האלה הוא בעצם מדבר על האחדות שלהם עם המשיח וההצדקה, הסליחה והטיהור מחטאיהם. מכאן אנו יכולים ישר לשלול את הטענה שמדובר במאמינים מלאכותיים.

ביוחנן ח 31 אנו למדים שלעמוד בישוע זה לא אותו הדבר כמו להאמין בישוע. הרי שם הוא מצווה על היהודים שכבר האמינו בו, לעמוד בו. כלומר הוא הזמין אותם לתהליך תלמידות, לא לישועה. (הם כבר היו נושעים דרך אמונתם). אנו גם רואים שישוע ודברו גם כן עומדים בתלמידים (פסוק 4, 5, 7), וישוע עומד באהבת אביו (פס' 10). לכן זה ברור שלעמוד זה לא אומר להאמין, אלא זה אומר לשכון, להמשיך ביחסים קרובים. אנו רואים גם שעמידה בישוע היא התנאי למענה לתפילה (פס' 7), ועצם העובדה שהעמידה בו מוצגת כתנאי ("אם עומדים אתם…) זה אומר לנו שקיימת אפשרות שהמאמין לא יעמוד בו.

אז איך אנו מבינים את הגורל של השריגים שאינם מביאים פרי בפסוק 2? פס' זה לא יכול להתייחס לאיבוד ישועה משום שישוע אומר שהשריגים הם בו ( "כל שריג בי שאינו עושה פרי…"). החלק האחרון של הפסוק מצביע על כוונה אחרת ל"מסיר אותו". יש כאן תמונה של כורם הדואג לשריגיו וחפץ בכך שהם יהפכו להיות פוריים. איך הוא הופך את השריג הלא פורה לפורה? הכורם לא זורק את השריג, אלא הוא "מרים" אותו. זה תרגום טוב יותר של המילה הזו ביוונית (airō). ומילה זו משומשת במשמעות כזאת במקומות אחרים ביוחנן (ה 8-12; ח 59; י 18; יא 41). משמעות זו מייצגת את המנהג שאפיין את אותה התקופה, על פיו, היו מרימים גפנים מהאדמה כדי למנוע מהם נזק וכדי לחשוף אותם ליותר אור שמש. ישוע מלמד כאן תכונה מדהימה של האב. האב מעודד את הלא פוריים ומטפל בהם כדי שימשיכו להיות פוריים. אך גם אם מישהו יתעקש לתרגם את המילה כ"מסיר", אין הפסוק מתכוון לאיבוד ישועה. ישוע אמר באופן עקבי שזה לא יכול לקרות:

39 וְזֶה רְצוֹן שׁוֹלְחִי: שֶׁלֹּא יֹאבַד לִי אִישׁ מִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי, אֶלָּא שֶׁאָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. 40 הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (יוחנן ו' 39-40).

האנלוגיה של הגפן והשריגים לא באה לדבר על הלידה החדשה; היא מדברת על התחברות. להפסיק לעמוד בישוע לא אומר להפסיק להיות מקושר אליו אורגנית, אלא להפסיק להיות בהתחברות אתו. ההקשר מדבר על הנבת פרי, לא על הצדקה. לכן, גם אם נבחר לתרגם את זה בתור "הסרה", הכוונה לכך שאלוהים מסיר את המאמין שלא עומד בישוע, מהתחברות אתו ומהנבת פרי.

מה לגבי פסוק 6? אין צורך לחשוב שמדובר כאן על אגם האש, כפי שרבים חושבים. ישוע לא מאיים על תלמידיו עם אגם האש. אש משומשת פעמים רבות בכתובים כדי לייצג את התוכחה של אלוהים, כעסו, או קנאתו כלפי אנשיו (ישעיהו כו 11; עמוס א 4, 7, 10, 12, 14; ב:2, 5. ראה גם ישעיהו ט 10; ירמיהו כא 12-14; כב 6-7; מח 45; יחזקאל טו 1-8; הושע ח 14; נחום א 6; צפניה א 18).

אש גם משומשת בהקשר של המשפט שמחכה למאמינים, כס משפט המשיח, איפה שמעשים לא ראויים יישרפו (הראשונה לקורינתים ג 12-15; השנייה לקורינתים ה:10). למעשה, המקום היחיד בכתובים שמתייחס לגפן שנחתך ונשלח לאש, מתייחס לעונש הזמני שאלוהים מביא על עמו כתגובה לחוסר ציותם (תהלים פ 16-17).

בקטע הזה, האש היא ציורית כפי שהגפן והשריגים הם ציוריים. שריפת השריגים הלא שימושיים הייתה מנהג נפוץ באותה תקופה. שריגים שלא היו מייצרים פרי אחרי שהרימו אותם מהאדמה וחשפו אותם ליותר אור, היו כבר חסרי תכלית, לכן היו שורפים אותם. וזה משתווה לשריפת המעשים הלא יעילים במשפט כס המשיח באל הקורינתים ג:15.

כל הקטע הזה דומה למתי ה 13

אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת.

כלומר שריג שאינו מייצג פרי, הוא בעצם באופן דומה מלח שאיבד את מליחותו. הוא לא מועיל יותר.

שאול אומר לנו בשנייה לטימותיאוס ב 20 שיש שני סוגי מאמינים, אלו שהם יעילים ומביאים כבוד לאדון, ואלו שהם לא יעילים ומביאים קלון:

הִנֵּה בְּבַיִת גָּדוֹל לֹא רַק כְּלֵי זָהָב וְכֶסֶף, אֶלָּא גַּם כְּלֵי עֵץ וְחֶרֶס, וּמֵהֶם כַּמָּה לְכָבוֹד וְכַמָּה לְקָלוֹן.

כמובן שאם עשיית פרי היא תנאי לישועה או לשימורה, אז יש לנו כמה בעיות, כמו למשל מה בדיוק עונה על התיאור של פרי, האם פירות תמיד נראים לעין וניתנים למדידה? ובכלל העניין הזה סותר את כל הרעיון של בשורת יוחנן על פיה אמונה בישוע היא התנאי היחידי להיוושע.

הפרשנות הכי הגיונית היא הפרשנות השנייה. בפרשנות זו הדרך שבה אנו מפארים את אלוהים ויכולים להיות יעילים לו היא דרך עשיית פרי.

מעשי השליחים

מעשי השליחים ב

שובו בתשובה והיטבלו. מעשי השליחים ב 37-39

37 כְּשָׁמְעָם הִתְעַצְּבוּ מְאֹד בְּלִבָּם וְאָמְרוּ לְכֵיפָא וְלִשְׁאָר הַשְּׁלִיחִים: אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? 38 אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ; 39 כִּי לָכֶם הַהַבְטָחָה וְלִבְנֵיכֶם וּלְכָל הָרְחוֹקִים,(ישעיהו נז' יט')לְכָל אֲשֶׁר יִקְרָא לָהֶם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ

פרשנות "א": בני אדם חייבים לשוב מחטאיהם ולהיטבל כדי להיוושע.

פרשנות "ב(1)": אנשים חייבים לשנות את דעתם לגבי (להאמין ב) ישוע המשיח כמושיעם ואז להיטבל כדי להראות שחטאיהם נסלחו.

פרשנות "ב(2)": היהודים שהבינו שהם חטאו בכך שצלבו את משיחם, האמינו בו והיו חייבים בנקודה ההיא לחזור בתשובה על החטא ההוא כדי להיסלח ולשוב להתחברות עם אלוהים, ולהיטבל כדי להזדהות עם אלו שנסלחו ונושעו.

פרשנות "ב(3)":היהודים שהבינו שצלבו את משיחם, היו חייבים כעת להאמין בו כמושיעם ולהכריז על אמונתם דרך טבילה כדי להימלט מהמשפט שיגיע על הדור החוטא שלהם וכדי להזדהות עם הקהילה המשיחית החדשה.

רבים משתמשים בקטע הזה כדי לטעון שהטבילה היא מרכיב הכרחי לישועה. אך טענה זו סותרת מקומות אחרים במעשי השליחים שבהם אנשים האמינו וקיבלו את רוח הקודש לפני שהם נטבלו (פרק י 43-44; טו 7-9).

רמז שיכול לפתור את הבעיה נמצא ביוונית. ה"ל" בביטוי "לסליחת חטאים" מופיע ביוונית כ-eis ויכול להיות מתורגם כ"בגלל, או "על בסיס" לכן, אפשר להבין שעליהם להיטבל בגלל שהם נושעו ולא כדי שהם ייוושעו. אם כך, הטבילה יכולה להיות מובנת במובן של סמליות. או, בפרשנות שונה, הטבילה הייתה הדרך שבה היהודים יכלו להימלט מהמשפט שהיה עתיד להגיע על עמם בעקבות דחייתם את המשיח (חורבן בית שני למשל הוא משפט אפשרי עליו היה מדובר) בכך שהם הזדהו עם הקהילה המשיחית והתכחשו לרוח ההלך של עמם- דחיית המשיח.

מעשי השליחים ח

שמעון המכשף. מעשי השליחים ח 17-24

17 אָז סָמְכוּ יָדַיִם עֲלֵיהֶם וְהֵם קִבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 18 כְּשֶׁרָאָה שִׁמְעוֹן כִּי בִּסְמִיכַת יְדֵי הַשְּׁלִיחִים נִתֶּנֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הִגִּישׁ לָהֶם כֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: 19"תְּנוּ גַּם לִי אֶת הַסַּמְכוּת הַזֹּאת, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֶסְמֹךְ אֶת יָדַי עָלָיו יְקַבֵּל אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ." 20 אָמַר לוֹ כֵּיפָא: "כַּסְפְּךָ יְהֵא אִתְּךָ לַאֲבַדּוֹן, מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁבְתָּ לִקְנוֹת בְּכֶסֶף אֶת מַתְּנַת אֱלֹהִים.21 אֵין לְךָ חֵלֶק וְנַחֲלָה בַּדָּבָר הַזֶּה, כִּי לְבָבְךָ אֵינֶנּוּ יָשָׁר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. 22 עַל כֵּן שׁוּב מֵרִשְׁעָתְךָ זוֹ וְהִתְחַנֵּן אֶל הָאָדוֹן, אוּלַי תִּסָּלַח לְךָ מְזִמַּת לִבְּךָ; 23 כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ נָתוּן בִּמְרוֹרַת לַעֲנָה וּבְכַבְלֵי רֶשַׁע."(דברים כט' יז') 24 הֵשִׁיב שִׁמְעוֹן וְאָמַר: "הִתְחַנְּנוּ אַתֶּם בַּעֲדִי אֶל הָאָדוֹן שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלַי דָּבָר מִמַּה שֶּׁאֲמַרְתֶּם.

פרשנות "א": אמונתו של שמעון הייתה מלאכותית כי הוא חטא בחומרה וקולל קללת עולם על ידי פטרוס , לכן, הוא היה צריך להיוושע.

פרשנות "ב": אמונתו של שמעון הושיעו אותו, אך חטאו החמור כמעט הביא עליו קללה זמנית; לכן, הוא היה צריך לחזור בתשובה.

פס' 13 בפרק ח אומר בפירוש ששמעון האמין ונטבל. אין לנו שום סיבה טקסטואלית לחשוב שהוא לא היה נושע. אלו שמכחישים את ישועתו של שמעון לא מכחישים את ישועתם של השומרונים שמתוארת פסוק קודם לכן (פס' 12). בקטע הבא, פיליפוס מבשר לסריס אתיופי (פס' 26-27) והסריס גם בסופו של דבר מאמין (37-39). אף אחד לא מטיל ספק בישועתו. אז למה שנניח שהסריס אכן נושע ואילו שמעון לא באמת נושע? תיאור אמונתו של שמעון לא שונה מתיאור אמונתם של השומרונים. ללא המשפט של פטרוס "כספך יהיה איתך לאבדון", כנראה שלא היה נותר שום ספק לגבי ישועתו של שמעון.

אך מה שגרם לפטרוס להגיד את מה שהוא אמר לא היה דחייתו של שמעון את ישוע המשיח, דבר שלא מוזכר בכלל, אלא החטא הספציפי של שמעון שנולד מקנאתו בכוח הייחודי של השליחים לסמוך ידיים על מאמינים כך שיקבלו את רוח הקודש. שמעון קיבל בעצמו את רוח הקודש יחד עם שאר השומרונים (ח 14-17), מה שגרם לו ככל הנראה גם כן לרצות להעניק לאחרים את המתנה הנפלאה הזו של רוח הקודש. אך הוא רוצה לקנות את הכוח הייחודי הזה בכסף (פס' 20). לכן, כשפטרוס אומר שאין לו נחלה בזה (פס' 21), פטרוס דיבר על הכוח להעניק את רוח הקודש, לא על ישועה.

פטרוס גם אומר שליבו לא היה נכון לפני אלוהים (פס' 21), שזו דרך משונה לתאר מישהו לא מאמין. אלא שמעון מצווה לחזור בתשובה על חטאו הספציפי ולקבל סליחה מאלוהים (פס' 22)- ששוב, זו דרך משונה לדבר ללא מאמין, שנידון בגלל כל חטאיו, ולא בגלל חטא ספציפי. בעייתו של שמעון לא מתוארת על ידי כך שהוא היה מנותק מאלוהים או מת בחטאיו, אלא על ידי כך שהוא היה נָתוּן בִּמְרוֹרַת לַעֲנָה וּבְכַבְלֵי רֶשַׁע, מה שהתייחס לקנאה שלו ולחמדנות שלו. הכתובים אומרים לנו שמאמינים מסוגלים להיכנע למרירות ולחטא (אפסים ד 32; אל העברים יב 15). אז איך עלינו להבין את האיום של פטרוס "כספך יהיה איתך לאבדון" בפס' 20? בעוד המילה "אבדון" (apoleia) לפעמים מתייחסת לאבדון נצחי באגם האש, יש לה משמעות כללית יותר של הרס או בזבוז (מרקוס יד 4\מתי כו 8; מעשי השליחים כה 16; השנייה לפטרוס ג 16) ומשומשת אפילו ביחס לאדם נושע בראשונה לקורינתים ח 11.

הבקשה של שמעון חשפה את הבנתו המעוותת אודות מתנת רוח הקודש, והיא הייתה עלולה להביא עליו הרס וחורבן בחייו. שני דברים תומכים בכך שמדובר בעונש זמני:

ראשית, זה מוזר לחשוב שפטרוס שלח את כספו של שמעון ואת שמעון עצמו לאגם האש.

שנית, בקשתו של שמעון מפטרוס שיתפלל עבורו מראה שהוא כן חזר בתשובה במובן מסוים, מה שמסתדר עם היותו אדם נושע. הפרשנות השנייה מתאימה יותר טוב מהפרשנות הראשונה.

איגרות שאול השליח

רומים א, טז

ציות שבאמונה. רומים א 5; טז 26

דַּרְכּוֹ קִבַּלְנוּ חֶסֶד וּשְׁלִיחוּת לְהָבִיא לִידֵי צִיּוּת שֶׁבָּאֱמוּנָה בְּכָל הָאֻמּוֹת לְמַעַן שְׁמוֹ (א 5)

אַךְ כָּעֵת, בִּפְקֻדַּת אֱלֹהֵי עוֹלָם, נִתְגַּלָּה עַל-יְדֵי כְּתוּבִים נְבוּאִיִּים וּפֻרְסַם לְכָל הַגּוֹיִים כְּדֵי לַהֲבִיאָם לִידֵי צִיּוּת שֶׁבָּאֱמוּנָה (טז 26)

פרשנות "א": האמונה במשיח היא ציות למשיח.

פרשנות "ב": האמונה במשיח היא הציות לבשורה- ציות למצווה להאמין.

הביטוי "ציות שבאמונה" מופיע בשני הקטעים. מה שגם מופיע בשני הקטעים הוא דאגתו של שאול כלפי העמים האחרים שמנותקים מהאמונה במשיח. אם שאול אומר שהלא מאמינים בעמים האחרים צריכים להיוושע על ידי אמונה שמצייתת, עולות מספר בעיות:

ראשית, השקפה זו מבלבלת בין משמעות המילה אמונה והמילה ציות. אלו מילים נפרדות, למרות שהן מקושרות זו לזו במובן שבו האמונה היא זו שיוצרת ציות למצוותיו של אלוהים.

שנית, במקום שבו הוא מדבר על הצדקה (רומים ג 21- ד 25) שאול לא משתמש במילה ציות בכלל. אלא הוא מדגיש שהישועה ניתנת חינם (רומים ג 24). למעשה, הוא מתעקש על ההבחנה בין אמונה לבין מעשים (רומים ד 4-5). כפי שכבר ראינו, ישועה שהיא דרך מעשים וציות היא לא עקבית עם ישועה שניתנת בחסד, בחינם דרך אמונה. שאול ברור לגבי כך שאנו לא מוצדקים על ידי ציות (רומים ה 19).

הביטוי "ציות שבאמונה" שם את המילים "ציות" ו"אמונה" בקשר קרוב. אך זה לא אומר ציות לאמונה במובן של ציות לאמת המשיחית או ללימוד, כי אז, בשפה המקורית, אנו היינו מצפים לראות את "ה" הידיעה לפני המילה "אמונה" כפי שזה מופיע במעשי השליחים ו 7, שמדבר על כוהנים שנהיו לתלמידים והמשיכו לציית לדוקטרינות המשיחיות. כנראה הפרשנות הטובה ביותר של הביטוי היא שהמילה "ציות" מתייחסת לציות למצווה להאמין במשיח. כלומר, יש רק מצווה אחת שנדרשת עבור הישועה והיא מצוות האמונה. להאמין בבשורה זה לציית למצוותו של אלוהים. כדי שהעמים ייוושעו, הם חייבים לציית לאלוהים בכך שיאמינו בבשורה.

רומים ב

חיי עולם למתמידים לעשות את הטוב. רומים ב 6-7, 10, 13

6 אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו: 7 חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת

10 אַךְ תִּפְאֶרֶת וְכָבוֹד וְשָׁלוֹם לְכָל הָעוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב, לַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם לְמִי שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי

13 הֲרֵי לֹא שׁוֹמְעֵי הַתּוֹרָה צַדִּיקִים לִפְנֵי אֱלֹהִים, אֶלָּא הַמְקַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה הֵם אֲשֶׁר יֻצְדְּקוּ

זה נראה שהפסוקים הללו מלמדים שניתן להשיג חיי נצח על ידי מעשים טובים. אך הבנה זו סותרת לחלוטין את המסקנה של שאול ברומים ג 12. שאול עקבי בטענתו שההצדקה ניתנת דרך האמונה בלבד וללא תלות בקיום המצוות. לא יכול להיות ששאול סתר את עצמו. אלא שההקשר הוא ברור, שאול מדבר בפסוקים האלה על עקרונות הצדק של אלוהים ומשפטו (רומים ב 2-3, 5). שאול מדבר אל אלו שחושבים שהם צדיקים במעשיהם שהשפיטה שלהם את האחר היא לא מושלמת, אלא שהמשפט של אלוהים הוא מושלם, על פי האמת (רומים ב 2). על פי עקרון הצדק המושלם והמוחלט שלו, אלוהים ייתן חיי עולם לכל מי שעושה טוב ושומר את המצוות בצורה מושלמת. הבעיה היא, כפי ששאול הולך להראות,

שאף אחד לא מסוגל להיות מושלם במעשיו (הטיעון שהוא בונה מרומים ב:17 ממשיך עד המשפט "הכל חטאו" ברומים ג 23).

הפסוקים האלה לא מלמדים שישועה מושגת במעשים טובים, אלא הם חלק מהטיעון ששאול מנסה להראות לקוראיו, הטיעון שלו הוא שמאחר ואין צדיק אחד, ושהַכֹּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עֹשֵׂה-טוֹב, אֵין גַּם-אֶחָד, (רומים ג 10,12), הצדקה היה אפשרית רק דרך האמונה בישוע (רומים ג 22-24). שאול אומר בעצם בצורה היפותטית שאם מישהו יעשה מעשים טובים בצורה מושלמת לפי קנה המידה של אלוהים, הוא יקבל חיי עולם, אך מאחר וזה בלתי אפשרי, הפתרון הוא שהישועה ניתנת בחינם, בחסד, דרך האמונה (רומים ג 24). מאחר ואנו לא היינו יכולים להיות מושלמים, ישוע היה מושלם, הוא חי חיים מושלמים וציית לכל התורה ושילם את המחיר של חטאינו במותו על הצלב. כל מה שאנו יכולים לעשות זה להאמין באישיותו, במעשו, ובהבטחתו לתת חיי עולם.

רומים ה

ניוושע מהזעם. רומים ה 9-10

9 וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל-יָדוֹ מִן הַזַּעַם; 10 שֶׁכֵּן אִם בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נִוָּשַׁע בְּחַיֵּי בְּנוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִרְצֵינוּ.

פרשנות "א": מאמינים שהוצדקו עדיין יצטרכו להיוושע מהמשפט הסופי.

פרשנות "ב": האדם מוצדק לנצח דרך מותו של המשיח, והוא נושע בחיים האלה מכוח החטא והשלכותיו דרך חיים בכוח תחייתו של המשיח.

הנה דוגמה טובה לכך שהמילה "ישועה" צריכה להתפרש בהקשר שלה. רבים יפרשו את המילה הזו כישועה מאגם האש, כלומר, כהצדקה. אך שימו לב לזמן שבו שאול משתמש. הוא לא משתמש בזמן עבר, הוא לא אומר "נושענו על ידו מן הזעם", אלא הוא משתמש בזמן עתיד. הוא אומר נִּוָּשַׁע עַל-יָדוֹ מִן הַזַּעַם. האם שאול מתייחס לזה שניוושע מאגם האש? או לחוויה העתידית של המאמין בחיים המשיחיים לאחר הצדקתו? כדי לענות על השאלה הזו אנו צריכים לראות איך שאול משתמש במילה "זעמו". שאול אומר שניוושע מזעמו של אלוהים. מה זה "זעם"? (orgē), האם זה מתייחס למשפטו הסופי של אלוהים על הלא מאמינים? זה אפשרי מבחינה לשונית, אך המפתח הוא לגלות איך מילה זו משומשת באיגרת עצמה. השימוש הראשון במילה הזו מופיע ברומים א 18. שם כתוב כך:

וְאָמְנָם זַעַם אֱלֹהִים נִגְלֶה מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם וְרִשְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם הַמְעַכְּבִים בְּרִשְׁעָתָם אֶת הָאֱמֶת. רמז חשוב אליו עלינו להסב את תשומת לבנו הוא שהמילה נִגְלֶה (apokaluptetai) מופיע בזמן הווה. זעמו של אלוהים נגלה בזמן הווה מהשמיים כנגד העוולה והרשעות של האנושות. הזעם לא מתייחס למשהו שיקרה במשפט הסופי- משפט הכסא הלבן והגדול (למעשה, אין שימוש במילה "זעם" בברית החדשה עם קישור למשפט הכסא הלבן והגדול).

זה לא מקושר למשפט הנצחי. אלא מדובר על משפט בזמן הווה. באופן ספציפי, הזעם הזה מוגדר בשאר הפרק כשלושה שלבים בהם אלוהים מאפשר לאדם החוטא להשתעבד לטבעו החוטא ככל שהוא יורד יותר במדרגות השפל של המוסר. הביטוי paredōken autous ho theos (מְסָרָם אֱלֹהִים) מגדיר שלושה שלבים בפסוקים 24, 26, 28. בתחתית המרתף, הזעם הוא שאלוהים מסר אותם להלך רוח מגונה, כלומר, הם כבר לא מסוגלים להבחין בין הטוב לרע. מדובר בשליטה מוחלטת של החטא. הדבר הזה הוא ה"זעם" שמופיע ברומים א 18. אז עכשיו ננסה להבין את רומים ה 9 ונראה אם יש כאן היגיון:

וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל-יָדוֹ מִן הַזַּעַם (השליטה של טבענו החוטא). האם זה מסתדר עם ההקשר? ברומים ה 10, כתוב שנרצנו לאלוהים (בזמן עבר) דרך מותו של ישוע, ושניוושע (בזמן עתיד) דרך חייו. אכן יש כאן הגיון. נושענו בעבר מהעונש של החטא על ידי מותו, ואנו ניוושע מהכוח של החטא דרך חייו. קיבלנו חיי עולם ברגע שהוא החליף אותנו במותו, אך אנו נהנה מחיי שפע רוחניים כאשר הוא יהיה התחליף שלנו בחייו. עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֵּן-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי. (גלטים ב 20).

טוב יהיה גם אם נשים לב לרצף המחשבתי של שאול. אנו רואים שהוא מדבר אל אלו שהוצדקו (רומים ה 1, 9), ועכשיו הוא עובר לנושא ההתקדשות. רומים ה 9-10 בעצם מהווה מעבר מנושא ההצדקה לנושא ההתקדשות המתמשכת בחיי המאמין, שתלויה בחייו של ישוע בקרבנו דרך רוח הקודש (רומים ה 18-21; ו 5-11; ז 4, 6, 24-25; ח 1-11). אם ניתן לחייו של ישוע למלוך על חיינו, אנו ניוושע מהכוח של החטא בחיינו.

רומים ח

אם תחיו לפי הבשר תמותו. רומים ח 13

אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ. אַךְ אִם עַל-יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ.

פרשנות "א": אלו שחיים על פי הבשר ילכו לאגם האש משום שהם איבדו את ישועתם או שהוכיחו שלעולם לא נושעו, אך אם הרוח בקרבם, הם ייוושעו.

פרשנות "ב": מאמינים שחיים לפי הבשר חווים מוות בהתחברות שלהם עם אלוהים, אך אם הם חיים בכוח הרוח, הם יחוו את מלוא חיי האלוהים.

ברומים ח שאול מדבר אל מאמינים (הוא קורא להם "אחי" בפס' 12 והוא אומר שהם קיבלו את רוח הקודש בפס' 15) על תהליך ההתקדשות שלהם שמושיעה אותם מהחטא ומהשלכותיו, אז אנו יכולים לראות איזו פרשנות מתאימה יותר בקטע הזה. חיים בבשר הן אפשרות (בגלל זה כתוב "אם") בה המשיחי בוחר כשהוא נכנע לטבעו הישן. כששאול אומר "תמותו" הוא מבטא את תוצאת כעסו של אלוהים על החטא. החשיבות של מוות בפס' זה היא אותה חשיבות כמו ברומים ו 23. ההשלכה היא מוות בחיי הרוח של המאמין, ופירוד מהתחברות תקינה עם אלוהים. מצד שני, אם המאמין נכנע לרוח הקודש השוכנת בו, הוא "יחיה" או יחווה את החיי השפע הרוחניים שמצויים בהתחברות חיה עם אלוהים.

לפי רומים ח 9, מבחן הישועה הוא לא אם אנו חיים לפי הרוח אלא אם הרוח חיה בנו (פס' 9-11). פסוקים 9-11 נכתבו בהנחה שלקוראים כן יש את רוח הקודש ושלכן הם יכולים לחוות חיי נצחון ולהתגבר על החטא. פסוק 13 נותן לקוראים שתי אפשרויות. לחיות לפי הבשר או לחיות לפי הרוח. חיים בבשר מובילים למוות רוחני, חוסר התחברות עם אלוהים, אך חיים ברוח מובילים לניצחון, לחיי צדקה.

ההנחה החזקה של שאול אודות ישועתם של קוראיו מנוגדת לפרשנות שאומרת שהם יכלו לאבד את ישועתם או להוכיח שהם לא נושעו. מוות לא בהכרח מדבר על מוות נצחי (ראו לדוגמה רומים ו 16, 21, 23; אל העברים יא 12; יעקב ב 20,26,) אלא מוות מתייחס לניתוק, או פירוד. במקרה הזה, ההקשר מראה שהמוות מתייחס לפירוד המאמין מחיים על טבעיים, חיים רוחניים, לכן הפרשנות השנייה ("ב") היא עקבית יותר. כמאמינים, אנו יכולים לבחור לחיות בבשר, לחיות חיי חטא, אך זה רק מוביל לפירוד ומוות החיים של הרוחניים שאלוהים רוצה שנחווה. לכן, עדיף לבחור לתת לישוע לחיות את חייו בנו ולחוות את הכוח של תחייתו בחיינו.

מודרכים על ידי הרוח. רומים ח 14

כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִכָה אוֹתָם, בָּנִים הֵם לֵאלֹהִים

פרשנות "א": רק אלו שמודרכים על ידי הרוח הם נושעים

"פרשנות "ב": אלו שמודרכים על ידי הרוח אל חיי צדקה, משקפים את מעמדם כבנים לאלוהים.

אלו שמעדיפים את הפרשנות הראשונה טוענים שאחת מן ההוכחות לכך שאדם אכן נושע הוא העובדה שהוא מודרך על ידי רוח הקודש. בהשקפה הזו, להיות בן אלוהים זה להיות נושע, וזה להיות מודרך על ידי הרוח, כלומר לחיות חיים המאופיינים בקדושה ובהחלטות מוסריות. אך הבעיה היא שבפרשנות זו, הישועה שלנו תלויה במשהו נוסף חוץ מהאמונה בישוע, אך האמונה בישוע היא הקרקע היחידה לישועה וביטחון ( יוחנן ה 24; אפסים ב 8; הראשונה ליוחנן ה 11-13). בנוסף לכך, פרשנות זו הופכת את מבחן הישועה לסובייקטיבי. איך ניתן לדעת באופן וודאי אם אני מודרך על ידי הרוח בכל החלטותיי בחיים? האם רוח הקודש מדריכה בזמן כישלונות ומעידות?

מן ההקשר, זה ברור שהפרשנות השנייה היא הנכונה. מפרק ו-ח שאול מדבר אל מאמינים, ספציפית על תהליך התקדשותם. רומים ח עונה על התסכול שמתבטא בפרק ז עקב אי המסוגלות לחיות חיי חסידות בגוף הבשרי. אלו שחיים בניצחון על הבשר הם אלו שחייהם מודרכים על ידי רוח אלוהים (ח 1-6), ויש להם את רוח האלוהים משום שהם מאמינים (ח 9-11). בפסוק 12, שאול מכנה את הקוראים "אחי", שאול מכנה אותם כאחים שלא חייבים לחיות לפי הבשר. אלא, שיש להם את רוח הקודש שיכולה להעניק להם ניצחון על הבשר ולהעניק להם חיי שפע ומלאות (פסוק 13).

לכן, כאשר שאול מתייחס ל"כל אשר רוח אלוהים מדריכה אותם", הוא מתייחס למאמינים שחיים על ידי הרוח שמדריכה אותם אלי ניצחון, קדושה, וחיים. אך מה לגבי החלק האחרון בפסוק 14 שאומר שהם בנים לאלוהים (דבר המותנה בהיותם מודרכים על ידי הרוח)?

הכינוי "בן אלוהים" לא מתייחס פשוט לאדם נושע. בפס' 16, אנו רואים שאלו שנושעו נקראים ילדים לאלוהים (ביוונית קיימת הבדלה ברורה, בנים=hious, ילדים=tekna), כל הנושעים הם ילדים לאלוהים. אך אלו שהם בנים הם בקטגוריה שונה. בן הוא זה שמשקף את תכונות אביו. שאול אומר שאלו שנותנים לרוח להדריך אותם לחיי צדקה, קדושה ונכונות, הם משקפים את התכונות של אביהם שבשמיים. למעשה, פס' 15 מדגיש שהקוראים שייכים לאביהם כילדים דרך אימוץ, ומכאן, הוא קורא להם לחיות באופן עקבי, כלומר, כבנים. מקומות אחרים בכתובים תומכים בהפרדה שבין "ילדים" ל"בנים":

בדרשה על ההר ישוע הבחין בין מאמינים לאלו שנקראים "בנים", בפרק ה פס' 9 הוא אומר כך:

אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ.

במתי ה פס' 44 ישוע מצווה על תלמידיו לאהוב את אויביהם ולהתפלל עבור רודפיהם:

לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (פס' 45).

לא כל המאמינים הם רודפי שלום, אוהבי אויבים, ומתפללים עבור רודפיהם. אלו הם לא תנאים לכניסה למלכות השמיים, אלו הם תנאים לקבלת תואר ה"בנים". אלו שנוהגים לפי התנאים האלה, הם משקפים את האדם הפנימי והחדש שלהם, ואת אביהם שבשמיים. במתי ה פסוק 12 ישוע אומר שהמאמינים שהם בנים לאלוהים, יקבלו שכר על פעלם. השכר הוא לא כניסה למלכות השמיים, מה שניתן בחינם לכל מאמין, מכאן שלא כל מאמין בפני עצמו הוא "בן". משום שלא כולם יקבלו את השכר, אלא רק הבנים.

נחזור אל רומים ח פס' 17. פסוק זה דורש תשומת לב מיוחדת. הפסוק מתחיל בכך שאם אנחנו ילדי אלוהים אנחנו נהנה מהיתרונות של אימוצנו אל תוך משפחתו של אלוהים. אך המשפט השני מותנה, כדי להיות יורשים השותפים למשיח, עלינו לסבול למענו. גַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁגַּם נִזְכֶּה לְכָבוֹד עִמּוֹ. להיות שותף למשיח זה למלוך אתו במלכות. הפסוק הזה מלמד שכל ילדי האלוהים הם יורשי אלוהים (יכנסו למלכות) אך רק אלו שסובלים עבור המשיח ימלכו אתו במלכות (השנייה לטימותיאוס ב 10-13).

ה"בן" הוא מישהו שכבר לא נמצא תחת אומנת (או תחת התורה- ראה גלטים ג 22-ד 1-7 שמפתח את ההבחנה בין ילד\קטין לבן אלוהים). לכן, רק המאמינים שנותנים לרוח אלוהים להדריך אותם, יכולים להפוך לבנים, לאנשים בוגרים. שימו לב, שאול לא מניח שכל מאמין הוא בהכרח מודרך ברוח, וזאת ניתן גם להבין מאל הגלטים ה 16-2. בקטע ההוא בגלטים, מי שלא חי תחת התורה בהתנסות שלו, הוא מאמין שמתהלך ברוח (גלטים ה 18). שום מאמין לא נמצא תחת התורה מבחינת המעמד שלו במשיח. אך מאמינים רבים חיים בהתנסות שלהם תחת התורה (גלטים ה 4).

מכאן, אלה שחיים תחת התורה, הם מאמינים שלא מתהלכים על פי הרוח, כלומר לא מונהגים על ידה. כלומר לא כל המאמינים הם בנים במובן שבו שאול משתמש ברומים ח 14-17. יש מאמינים שמעציבים או מכבים את הרוח (אפסים ד 30; הראשונה לתסלוניקים ה 19). רומים ח:14 אינו פסוק שעל פיו קובעים אם מישהו נושע. כדי לפרש את הפסוקים הקשים ברומים ו-ח, אל לנו לשכוח את ההקשר. שאול דיבר על ההצדקה בפרקים ג-ד. בפרק ה יש תפנית אל תוך נושא חדש, נושא תהליך ההתקדשות בחיי המאמין. לכן, אנו מצפים גם מפרקים ו-ח להמשיך את אותו הרעיון. כדי להיות בנים, מאמינים שמשקפים את תכונות אביהם שבשמיים, עלינו לתת לרוח הקודש להדריך אותנו אל תוך חיי צדקה וקדושה. כמאמינים, כולנו ילדי אלוהים, אך עלינו להתנהג כבנים בוגרים.

רומים יא

ולא, גם אתה תיכרת. רומים יא:19-23

אַתָּה תֹּאמַר: "הָעֲנָפִים נִכְרְתוּ כְּדֵי שֶׁאֻרְכַּב אֲנִי."

20 יָפֶה! בִּגְלַל אִי-אֱמוּנָה נִכְרְתוּ, אַךְ אַתָּה עַל-יְדֵי אֱמוּנָה מַחֲזִיק מַעֲמָד. אַל תִּתְגָּאֶה אֶלָּא הַמָּלֵא יִרְאָה, 21 שֶׁהֲרֵי אִם לֹא חָס אֱלֹהִים עַל הָעֲנָפִים הַמְּקוֹרִיִּים, גַּם עָלֶיךָ לֹא יָחוּס.

22לָכֵן שִׂים לֵב לְטוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים וְּלחֻמְרָתוֹ: מֵחַד גִּיסָא חֻמְרָה כְּלַפֵּי הַנִּכְשָׁלִים; מֵאִידָךְ גִּיסָא, טוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים עָלֶיךָ אִם תַּעֲמֹד בְּטוּבוֹ, וָלֹא — גַּם אַתָּה תִּכָּרֵת. 23 וְאִם לֹא יַמְשִׁיכוּ בְּחֹסֶר אֱמוּנָתָם יֻרְכְּבוּ גַּם הֵם, שֶׁכֵּן אֱלֹהִים יָכוֹל לְהַחֲזִירָם וּלְהַרְכִּיבָם

פרשנות "א": מאמינים שלא ימשיכו לעמוד בטובו של אלוהים יאבדו את ישועתם\ יוכיחו שהם לא נושעו מלכתחילה.

פרשנות "ב": אם הגויים בתור גוף לא ימשיכו בטובו של אלוהים, אלוהים יסיר אותם מהתפקיד המרכזי שלהם כיום בתוכנית הגאולה שלו .

למה שאול מתכוון כשהוא אומר שהקוראים שלו יכולים להיכרת? האם זה אומר שמאמין יכול לאבד את ישועתו? הפסוק הזה גרם להרבה בלבולים בקרב הקוראים. זה נראה שקיימת סתירה בין הפסוק הזה לטיעון המרכזי של האיגרת אל הרומים, שהישועה הנצחית לא ניתנת לאיבוד. לפני שנסתכל על הקטע הזה באופן ממוקד, הבה נראה את ההקשר. למשך שני פרקים שאול התמקד על תוכניתו של אלוהים עבור עם ישראל. עכשיו הוא מסביר שלמרות שהמלכות נלקחה באופן זמני מעם ישראל (מתי כא 43) ולמרות שעם ישראל הוא לא נמצא כיום במרכז התוכנית שלו (באופן זמני), יום אחד התוכניות שלו עבור עמו יתגשמו.

יום אחד עם ישראל כבר לא יהיה תחת תוכחתו של אלוהים, והם יחוו "ישועה" כש"בא מציון גואל," "וישיב פשע ביעקב" (רומים יא 26). בעשרת הפסוקים הראשונים של פרק יא, שאול מבהיר שאלוהים לא נטש את עמו (פס' 1). הוא מוכיח זאת לאור העובדה שעדיין קיימת שארית מעם ישראל שמאמינה בישוע. אך האם המעידה של עם ישראל היא כבר סופית? האם עדיין יש עתיד לעם? כנראה שחלק מהקוראים של האיגרת ענו "לא". ושאול ראה בתשובה הזו יהירות (רומים יא 20).

ברומים יא 11 שאול מבהיר שהמעידה\מצב המרי של עם ישראל היא זמנית: עַל כֵּן שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? חַס וְחָלִילָה! אֶלָּא שֶׁבִּמְעִידָתָם הַיְשׁוּעָה לַגּוֹיִים, לְהַקְנִיא אוֹתָם. בגלל שאלוהים שם את עם ישראל בצד, והם לא נמצאים יותר במרכז העניינים, "הישועה" הגיעה לגויים. האם זה אומר שכיום הגויים יכולים להיוושע ואילו פעם הם לא יכלו? ברור שלא! זה כן אומר שמסר הישועה שבמשיח עכשיו מתפרסם ומועבר בקרב הגויים, אך מדובר כאן על משהו מעבר לישועה מאגם האש. הוא קורא לישועה זו עֹשֶׁר לַגּוֹיִים. אִם מְעִידָתָם הִיא עֹשֶׁר לָעוֹלָם וְהֶפְסֵדָם הוּא עֹשֶׁר לַגּוֹיִים, שְׁלֵמוּתָם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (פס' 12).

מה הוא ה"עושר"? הגויים היו כבר נושעים מניתוק נצחי מאלוהים. אלא שהעושר שהגיע לגויים הוא נושא מאוד שכיח בתנ"ך. מדובר על הישועה המשיחית, על התוכנית של אלוהים לברך את כל העולם דרך עם ישראל. הנאמנות של אלוהים ליישם את התוכנית הזו ולהגשים אותה נקראת "צדקת אלוהים" (רומים י 3). בגלל שעם ישראל שינה את צדקתו של אלוהים מתוכניתו של אלוהים לברך את העולם דרך ישראל לתוכנית על פיה אלוהים יברך את עם ישראל בלבד (ובשביל שהגויים יוכלו להשתתף בברכות של אלוהים הם חייבים להתייהד), אלוהים שם את העם בצד, ובזמן הנוכחי הוא מיישם את הישועה המשיחית דרך קהילת הגויים.

בנוסף לכך, בגלל שהם הורכבו אל תוך עץ הזית (פס' 17), הגויים נחשפו וקיבלו את התנ"ך. אכן עושר! כתוצאה מכך העולם הנכרי הגיע אל המשיח, ומיליונים נושעו.זה קרה בגלל שעם ישראל נכרת. מה זה אומר שהם נכרתו? שאול לא מדבר על ישועת יחידים מאגם האש. אלא, הוא מדבר במושגים לאומיים. מה שעם ישראל איבד כעם או כקבוצה הוא התפקיד המרכזי שלהם בתכליתות של אלוהים בהיסטוריה. כפי שזה בא לידי ביטוי בהבטחות של אלוהים לאברהם, אלוהים התכוון לכך שעם ישראל יהווה מקור ברכה לעמים.

ההפסד הזה של עם ישראל, לעומת זאת, הוא זמני. שאול ממשיך: וְאִם נִכְרְתוּ כַּמָּה עֲנָפִים מֵעֵץ הַזַּיִת,(ירמיהו יא' טז') וְאַתָּה, זֵית-בָּר, הֻרְכַּבְתָּ בִּמְקוֹמָם וְשֻׁתַּפְתָּ בְּשֹׁרֶשׁ הָעֵץ וּבִלְשַׁדּוֹ, אֲזַי אַל תִּתְנַשֵּׂא עַל הָעֲנָפִים. אִם תִּתְנַשֵּׂא, דַּע לְךָ שֶׁלֹּא אַתָּה נוֹשֵׂא אֶת הַשֹּׁרֶשׁ, אֶלָּא הַשֹּׁרֶשׁ נוֹשֵׂא אוֹתְךָ. (פס' 17-18). מדוע שאול משתמש במטפורה של עץ הזית? המטפורה למעשה היא מאוד מתאימה. ישראל הייתה ערוץ הברכה לכל אומות העולם. זו הייתה ההבטחה לאברהם (בראשית יב:1-3).

לאורך התנ"ך, עץ הזית הוא מטפורה שכיחה לברכתו של אלוהים ולפוריות (דברים ו 11; שופטים ט 8-9; הושע יד:6; חגי ב 19). הזית שומש כמעט בכל היבט בחיים היהודיים. מסיק זיתים שופע הדגיש את ברכת האלוהים (יואל ב 24; ד 13). איבוד שמן יצהר משמעו איבוד ברכת אלוהים. אדם פורה שנהנה מברכת אלוהים הוא כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים (תהלים נב:10). הנה הנקודה: מטפורת עץ הזית מדברת על ברכה ופוריות ולא על כניסה למלכות השמיים או על ישועה מאגם האש.

כפי ששלמה אמר: וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן (משלי יב 12). ברומים יא, אברהם הוא השורש, ועץ הזית הוא הפרי. עץ הזית הוא הערוץ של אלוהים דרכו הוא מברך את כל העולם. ישראל הוסרה באופן זמני מלהיות אותה הברכה, והגויים הורכבו כדי לקחת את התפקיד של להוות ערוץ הברכה לעמים. ברומים יא 13-25, שאול מתחיל להוכיח את הגויים המאמינים בגלל היהירות וההתגאות שלהם בכך שהחליפו את עם ישראל כמקור ברכה לעולם (פס' 18).

במשך דורות שלמים הגויים האמינו שהם החליפו לתמיד את עם ישראל, שקהילת הגויים היא "ישראל החדשה". לעומת זאת, אנו יודעים מספר התגלות, שיום אחד 144,000 מאמינים יהודים יישלחו לבשר לעולם על הבשורה. יום אחד אלוהים ישקם את עם ישראל כערוץ הברכה לעולם כולו. שאול כעת מזהיר את הגויים שכמו שהעם היהודי נכרת לאומית, גם הם יכולים להיכרת. הם האמינו שעם ישראל הוחלף על ידי הגויים לנצח. זה אומר שהיו גויים ברומא קידמו את החשיבה הזו.

21 שֶׁהֲרֵי אִם לֹא חָס אֱלֹהִים עַל הָעֲנָפִים הַמְּקוֹרִיִּים, גַּם עָלֶיךָ לֹא יָחוּס. 22 לָכֵן שִׂים לֵב לְטוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים וְּלחֻמְרָתוֹ: מֵחַד גִּיסָא חֻמְרָה כְּלַפֵּי הַנִּכְשָׁלִים; מֵאִידָךְ גִּיסָא, טוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים עָלֶיךָ אִם תַּעֲמֹד בְּטוּבוֹ, וָלֹא — גַּם אַתָּה תִּכָּרֵת. 23 וְאִם לֹא יַמְשִׁיכוּ בְּחֹסֶר אֱמוּנָתָם יֻרְכְּבוּ גַּם הֵם, שֶׁכֵּן אֱלֹהִים יָכוֹל לְהַחֲזִירָם וּלְהַרְכִּיבָם. (רומים יא 21-23).

ממה שאול מזהיר את הגויים שהם ייכרתו? הגויים יום אחד כבר לא יהיו במרכז העניינים, הם כבר לא יהיו במרכז התוכנית של אלוהים עלי אדמות. משום שהם יכשלו בהתמדה בטובו. כתוצאה מכך, אלוהים יחזיר שוב את עם ישראל כמקור הברכה לעולם, כפי שהתנ"ך מנבא. הענפים הטבעיים (ישראל) יורכב שוב כדי להיות המרכז בתוך תוכנית האלוהים. שוב, עץ הזית הוא לא מטפורה לישועה מאגם האש, אלא הוא מטפורה למקור הברכה לעולם. הקטע הזה כלל לא מדבר על איבוד ישועה. שאול מזהיר את הגויים כגוף שהם עלולים להיכרת ממש כמו עם ישראל מהעמדה הנוכחית שלהם ממנה הם נהנים.

לסיכום, שאול לא מדבר על ישועת יחידים, אלא הוא מתייחס לגויים כקבוצה בתור שימוש בתכנית גאולתו של אלוהים. ההקשר מראה שהגויים יכלו לצאת מתכנית הגאולה של אלוהים בכל זמן. לכן, הוא לא מאתגר ביטחון בישועה, אלא הוא מאתגר את הביטחון בלאום שלהם. בפועל, אין בקטע זה כל דיון על ישועה, שאול פונה אל הגויים באופן כללי, שהרי מעולם לא ביקר בקהילה אשר אליה מסר את האיגרת אל הרומיים. שאול מבקש לומר לגויים כי למרות שהם מהווים את הרוב בגוף המשיח ולמרות שנראה כי ישראל נכרתו, אסור להם לשכוח כי הם נשענים על יסודות עבריים (יהודיים) ולכן אל להם להתנשא.

הראשונה לקורינתים ג

אלוהים ישחית אותו. הראשונה לקורינתים ג 15-17

15 אִם יִשָּׂרֵף מַעֲשֵׂהוּ — יַפְסִיד; הוּא עַצְמוֹ יִוָּשַׁע, אַךְ זֹאת כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. 16 הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם? 17 אִם יַשְׁחִית אִישׁ אֶת הֵיכַל אֱלֹהִים, אֱלֹהִים יַשְׁחִית אוֹתוֹ; כִּי הֵיכַל הָאֱלֹהִים קָדוֹשׁ,וְאַתֶּם הֵיכָלוֹ.

פרשנות "א": כל מי שישחית את גופו\קהילת המשיח, ילך לאגם האש.

פרשנות "ב": כל מי שיפגע בקהילת המשיח, יאבד את שכרו או יומת.

יש החושבים שהביטוי "אלוהים ישחית אותו" מצביע על כך שיש חטא שיכול לגרום לאיבוד הישועה. החטא עליו מדובר כאן הוא הרס היכל אלוהים, כלומר, קהילה מקומית של מאמינים. שאול דיבר בהקשר על בניית הקהילה על ידי משרתים שונים (ג 5-8): שאול, אפולוס, ופטרוס. הוא דואג לכך שהפילוגים בקהילת קורינתוס ישפיעו לרעה על בניית הקהילה. הוא אומר: 9 שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים יַחַד עִם אֱלֹהִים וְאַתֶּם שְׂדֵה אֱלֹהִים, בִּנְיַן אֱלֹהִים. 10 כְּפִי חֶסֶד אֱלֹהִים שֶׁנִּתַּן לִי הִנַּחְתִּי יְסוֹד כְּבַנַּאי חָכָם וְאַחֵר בּוֹנֶה עָלָיו. אֲבָל יַשְׁגִּיחַ כָּל אֶחָד כֵּיצַד הוּא בּוֹנֶה.. (ג 9-10)

הוא נותן אזהרה: "ישגיח כל אחד כיצד הוא בונה." הקהילה הייתה רוויה במריבות ופילוגים. הם היו תובעים אחד את השני, פוגעים באחדות המאמינים ובכך איימו להרוס את היכל אלוהים, כלומר, את הקהילה. ה"היכל" בראשונה לקורינתים ו 19 הוא הפרט, ואילו ה"היכל" בראשונה לקורינתים ג 16 הוא הקהילה כגוף, גוף המאמינים, אותם שאול ופועלים אחרים בנו וכעת היא הייתה תחת איום בגלל הפילוגים וההתנהגות של הקורינתים. מה היו ההשלכות לפגיעה בקהילה? שאול כותב שאם מישהו ישחית את היכל האלוהים, אלוהים ישחית אותו. למה מתייחסת ההשחתה? יש שמבינים שהכוונה לאגם האש,. למרות שיש מקומות בברית החדשה אשר מילה זו מתייחסת לכך ( יהודה 10; השנייה לפטרוס ב 12), יש הרבה מקומות ששם מילה זו מצביעה על פגיעה פיזית (לדוגמה השנייה לקורינתים ז:2).

הסבר הגיוני יותר הוא ש"ההשחתה" מתייחסת לפסוק 15, שאומרת שמעשי המאמין "ישרפו" ושהוא יאבד את שכרו. איבוד השכר הוא בעצם הדבר שאליו מתייחס הביטוי "אלוהים ישחית אותו". אותו הרעיון בא לידי ביטוי באיגרת השנייה של יוחנן הִזָּהֲרוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּאַבְּדוּ אֶת פְּרִי פָּעָלְכֶם אֶלָּא שֶׁתְּקַבְּלוּ שָׂכָר מָלֵא (השנייה ליוחנן 8).ההשחתה שמחכה לכל מי שמשחית את האחדות של קהילת אלוהים היא לא נצחית. היא מתייחסת או לחטא המוות (הראשונה לקורינתים ה 5) או לשלילת השכר. בכל מקרה הוּא עַצְמוֹ יִוָּשַׁע (הראשונה לקורינתים ג 15), אבל כל מה שהוא בנה מעץ, חציר או קש יישרף באש- יישחת במשפט כס המשיח.

לסיכום, אין שום הצדקה לכך שהקטע הזה מלמד שמאמין עלול לחטוא בצורה ממש חמורה, כמו התאבדות, וכך לגרום לאיבוד ישועתו. היעד של המאמין שגורם לפילוגים בקהילה הוא בטוח ולא תלוי במה הוא עושה אלא במה שהמשיח עשה כבר עבורו. ישוע הבטיח שהוא לא יאבד אף אחד מאלו שהאב נתן לו (יוחנן ו 39-40). אלא, הוא אמור לצפות לשריפת מעשיו במשפט כס המשיח, כלומר להשחתה על ידי אלוהים.

הראשונה לקורינתים ה

למסור לשטן. הראשונה לקורינתים ה 1-5

1 בְּאָזְנֵי כֹּל נִשְׁמָע שֶׁיֵּשׁ זְנוּת בְּקִרְבְּכֶם, וּזְנוּת אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַגּוֹיִים: אִישׁ לָקַח לוֹ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו. 2 וְאַתֶּם עוֹד מִתְגָּאִים בִּמְקוֹם לְהִתְאַבֵּל כְּדֵי שֶׁעוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה יֻּרְחַק מִקִּרְבְּכֶם! 3 וַאֲנִי, אַף כִּי אֲנִי נֶעְדָּר מִבֵּינֵיכֶם בְּגוּפִי (אַךְ נוֹכֵחַ בְּרוּחִי), כְּבָר שָׁפַטְתִּי אֶת עוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כְּאִלּוּ הָיִיתִי אִתְּכֶם: 4 בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, כַּאֲשֶׁר תִּתְאַסְּפוּ וְרוּחִי בֵּינֵיכֶם עִם גְּבוּרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ, 5 תִּמְסְרוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לַשָּׂטָן לְאָבְדָן הַגּוּף כְּדֵי שֶׁרוּחוֹ תִּוָּשַׁע בְּיוֹם הָאָדוֹן.

פרשנות "א": חוטא צריך להיחשף כ"לא מאמין" על ידי הקהילה כך שהוא יחזור בתשובה וייוושע.

פרשנות "ב": מאמין חוטא בקהילה, צריך להיות תחת התוכחה של אלוהים כדי שיחזור בתשובה וינצל מהערכה שלילית בכס משפט המשיח.

קשה מאוד לדמיין שמאמין ייעשה את מה שהאיש הזה עשה- שכב עם אשת אביו (פס' 1). זו אחת הסיבות שרבים חושבים שמדובר בלא מאמין. סיבה נוספת היא ששאול מבקש מהקהילה הקורינתית למסור אותו לשטן לאבדן הגוף, מה שרבים מפרשים כהתייחסות לאגם האש.

אומנם זה קשה לדמיין שמאמין מסוגל לחטוא בצורה כזו, המציאות וההיסטוריה של הכתובים אומרים לנו שמשיחיים מסוגים לכך ואפילו ליותר גרוע. הפרשנות השנייה רואה בבן אדם הזה מאמין, והנה למה.

ראשית, שאול כותב לקהילה הקורינתית על אחד מהם, אז יש זהות משיחית מסוימת לבן אדם הזה. לעומת זאת, מידע זה בפני עצמו לא אומר שהוא אכן היה נושע. אך זה ברור מהכתוב שאלו מהקהילה גם כן חטאו בתגובה שלהם כלפיו, היו כאלו שאפילו התגאו (פס' 2). עוד ראיה לכך ששאול מתייחס אליו כנושע נמצאת בפסוק 5: המטרה שלשמה שאול קורא להם לטפל בבן אדם הזה הוא כדי ש"רוחו תיוושע ביום האדון".

זה לא אומר שהעונש שלו יושיע אותו מאגם האש, אלא שההערכה שלו בכס משפט המשיח ("ביום האדון") לא תהיה שלילית או הרסנית. שרוחו תיוושע מאיבוד מוחלט של הגמול. עוד רמז לכך שהוא היה נושע מגיע מפסוק 11 איפה שיש התייחסות עקיפה כלפיו כמִי שֶׁנִּקְרָא "אָח". אם שאול מתייחס במונח הזה אז הוא מתייחס למישהו נושע, וזה ברור מפסוק 12 כשהוא מסווג אותו בתור אחד שבתוך הקהילה, בניגוד ללא נושעים אשר הם בַּחוּץ.

הפתרון של הבעיה בקהילה הקורינתית נמצא בשנייה לקורינתים ב 1-11. שם, אנו רואים שתוכחה קהילתית אכן עבדה; האיש חזר בתשובה ואפילו הצטער עד מאוד. שאול מעודד את הקהילה לסלוח לו כך שהשטן לא יציף אותו באשמה. אין שום אינדיקציה לכך שהוא נושע דרך עונשו; הוא שוקם, שזו תמיד המטרה של תוכחה קהילתית- לשקם. אחרי שהבהרנו את הדברים הללו, מה לגבי הביטוי "למסור אותו לשטן לאבדן הגוף"? זה מדבר על כך שהקהילה מוציאה את הבחור מתחומיה עבור בריאותה.

לפי הרוח של מתי יח 17-20, הקהילה מתייחסת אל מישהו שלא חוזר בתשובה כאל לא מאמין. זה לא אומר שהקהילה חושבת שהוא לא מאמין, אך זה כן אומר שהוא לא יכול יותר להשתייך אליה יותר. אובדן הגוף מתייחס ככל הנראה להשלכות פיזיות, למה שאנחנו יודעים שהשטן מסוגל (איוב פרקים א-ב), למרות שיש החושבים שזה עשוי להתייחס לאבדן הנטיות החוטאות של הבן אדם. מה שבטוח הוא ששום קהילה או אדם לא יכולים למסור אף אחד לאגם האש; זו סמכות ששייכת לאלוהים בלבד.

תוכחה קהילתית היא תוכחה למאמינים בלבד. אחרת, ההוראה של שאול לא הייתה להוציא אותו מהקהילה, אלא לשתף אתו את הבשורה כך שייוושע. המטרה של תוכחה קהילתית היא לא להושיע חוטא, אלא היא לשקם נושע שחוטא. חשוב להבין שבמקום שבו לא היו הרבה קהילות (כמו בקורינתוס) ניתוק קהילתי היה תוכחה קשה. לחוטא לא היה לאן ללכת כדי לקבל עזרה, תפילות ונחמה. למרות שכיום ניתן למצוא קהילה חדשה בקלות, אל לקהילות להזניח את האחראיות שלהן בדיכוי החטא ובקידום הקדושה.

הראשונה לקורינתים ו

*לא יירשו את מלכות אלוהים. הראשונה לקורינתים ו 9-11 (השווה עם גלטים ה 19-21, אפסים ה 3-5)

9 אוֹ שֶׁמָּא אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי עוֹשֵׂי עָוֶל לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים? אַל תִּטְעוּ; לֹא זוֹנִים וְלֹא עוֹבְדֵי אֱלִילִים, לֹא מְנָאֲפִים וְלֹא עוֹשֵׂי זִמָּה וְלֹא יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר, 10 לֹא גַּנָּבִים וְלֹא חַמְדָנִים, לֹא סוֹבְאִים וְלֹא מְגַדְּפִים וְלֹא חוֹמְסִים יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.11 וְכָאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם, אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחַ אֱלֹהֵינוּ. (הראשונה לקורינתים 9-11)

פרשנות "א": אלו שמאופיינים בחטא לא יכנסו למלכות השמיים.

פרשנות "ב(1)": מאמינים שחוטאים לא ייהנו מהגמול במלכות השמיים

פרשנות "ב(2)": על המאמינים לא לחטוא כמו אלו שאינם נושעים (אלו שלא ייכנסו למלכות השמיים).

שלושת הקטעים הללו אומרים אתו אותו הדבר. אלו שעושים את החטאים הללו "לא יירשו את מלכות האלוהים". רשימת החטאים שונה בכל קטע, וחומרת החטאים נעה בין רצח לצרות עין. אלו שמפרשים את הקטעים האלה לפי האופציה הראשונה מבינים שמאמינים שעושים את החטאים האלה יאבדו את ישועתם או שיוכיחו שהם לעולם לא נושעו. בכל מקרה, הם לא ייכנסו למלכות האלוהים בהתבסס על התנהגותם החוטאת.

רבים אוהבים להגיד שמשיחיים שמבצעים חטאים גדולים כאלו כמו רצח, יחסים הומוסקסואליים, וכו' יאבדו את ישועתם או יוכיחו שהם לעולם לא נושעו, מכיוון שמדובר בחטאים "גדולים" שלא יכולים להיעשות על ידי נושעים "אמיתיים". הבעיה בטיעון הזה היא שברשימת החטאים מופיעים גם חטאים "קטנים" כמו: צרות עין, כעס, שנאה, חמדנות ועוד… אף פעם אף אחד לא שואל אם מישהו קנאי\חמדן\כעסן יכול להגיע למלכות השמיים, מדוע? משום שקל יותר להיות שבעי רצון בנוגע למעשים החיצוניים מאשר לענייני הלב.

בלי קשר, הפרשנות הזו נוגדת את עיקרון הישועה בחסד, שעל פי ההגדרה, לא תלויה בהתנהגות אנושית. השאלות הכי חשובות שעולות מן הקטעים הן: מה זה אומר לרשת את מלכות האלוהים, ואל מי שאול מדבר?

לפי אלו המחזיקים בפרשנות "ב" הראשונה, לרשת את מלכות האלוהים זה יותר מלהיכנס למלכות; אחרי הכל, המחבר לא אומר "לא יכנסו למלכות האלוהים". הם טוענים שלרשת את המלכות בקטע הזה הכוונה להנאה מהגמול שבמלכות, כמו למלוך עם ישוע. בהבנה הזו, מאמינים שחוטאים כמו לא מאמינים יאבדו את הגמול שלהם במלכות האלוהים. בהבנה הזו, "לרשת את מלכות האלוהים" הכוונה לקבלת שכר ולא לכניסה למלכות גרידא (מתי יט 29; מרקוס י 29-30; לוקס יח 29-30).

כלומר, יש להבדיל בין הירושה של מעמדנו (מלכות שמיים) שניתנת בחינם על ידי האמונה, לבין הירושה במלכות השמיים אותה מרוויחים על ידי מעשים. ניתן לתת אנלוגיה לפרשנות הזו משתי ירושות נפרדות לעם ישראל בתנ"ך. הירושה של ברית אברהם כללה הבטחות בלתי מותנות לגבי בעלות על ארץ כנען בזמן מלכות אלף השנים ולעד (מעשי השליחים ז 5; אל העברים יא 8, 10). מדובר על בעלות נצחית (שמות לב 13; בראשית יב 7; יג 15; טו 18; יז 7, 8).

בשופטים ב 1 אלוהים מבטיח לא להפר את בריתו, ללא שום תנאי. למרות שעם ישראל היפנה עורף לאלוהים, ונענש, אלוהים לא זנח אותו אלא היה נחוש לקיים את הברית שלו עם אברהם בחסד וברחמים (נחמיה ט 7, 8, 15-19, 30, 31). זכריה מתאר את העתיד המפואר של עם ישראל, בו עם ישראל יחזיק בארץ המובטחת (זכריה ח 12) אפילו בתהלים המחבר מזכיר את ברית אברהם הנצחית והבלתי מותנית (תהלים קה 8-10).

לעומת זאת, הירושה של ברית סיני הייתה מותנית בציות למצוות התורה (דברים ד 1,2). יהושע יג 1 מדבר על הכישלון של עם ישראל בכיבוש כל הארץ אשר הובטחה לו. שופטים ב 2-3 מתעד את סירובו של אלוהים לגרש את המתיישבים בגלל חוסר נאמנותו של עם ישראל. דוד הפציר בישראל לשמור את מצוות אלוהים כתנאי לירושת הארץ (דברי הימים א כח 8). ישעיהו ביקש מאלוהים להחזיר את הירושה של ברית סיני אותה הוא הודה שעם ישראל היה ראוי לאבד (ישעיהו סג 17, 18).

עלינו להבחין בין הבטחות הירושה הבלתי מותנות של הברית עם אברהם לבין הבטחות הירושה המותנות תחת ברית סיני. ההבטחות תחת ברית אברהם לא יכולות להתבטל (גלטים ג 15-18), ואילו ברית סיני הייתה מותנית והיא כבר התבטלה (אל העברים ז 18, 19).

באותו האופן, תחת הברית החדשה, למאמינים יש את הירושה הבלתי מותנית, חיי עולם, לירושה הזו כל המאמינים שותפים במעמדם באופן שווה ללא יוצא מן הכלל (גלטים ג 28; אפסים א 11, 14; השנייה לטימותיאוס א 9). אך יש עוד ירושה, אשר היא מותנית בציות ובצדקה.

ירושה זו היא לא מתנה, אלא היא הגמול לנאמנות (אל העברים א 1; קולוסים ג 24, 25; אל העברים ג 14). באיגרת אל הרומים, להיות יורש נחלת אלוהים זה אומר להיות נושע, אך להיות יורש השותף למשיח מותנית בעמידה והחזקת מעמד (רומים ח 17).

פרשנות ה"ב" השנייה גם כן מחשיבה את הפסוקים הללו כאמת שרלוונטית למאמינים. בראשונה לקורינתים ו, קל לראות את המצב הרוחני של הקוראים. הם ללא ספק מאמינים משום ששאול אומר להם לשפוט עניינים בקהילה ומוכיח אותם על כך שהם לוקחים "אח" לפני "הרשעים" בבית המשפט (הראשונה לקורינתים ו 1-8). "עושי העוול" בפסוק 9 הם כמו ה"רשעים" וה"בלתי מאמינים" בפסוק 1 ובפסוק 6. אחרי שהוא רושם את רשימת החטאים של הלא מאמינים האלו שלא יירשו את מלכות האלוהים, הוא אומר כָאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם, אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם (פס' 11).

הניגודיות החזקה והברורה הזו הגיונית רק אם היא מבדילה בין הקורינתים בעלי המעמד הנושע (שלושת הפעלים הם סבילים דבר שמדגיש מעמד) לבין אלו שאינם נושעים. שאול לא אומר שבגלל שהם נושעו אז הם כבר לא מתנהגים כמו הלא מאמינים, אלא הוא אומר להם שלמרות שהם נרחצו, קודשו והוצדקו, הם עדיין מתנהגים כאילו שום דבר לא קרה. הוא אמר להם קודם שהם מתנהגים כמו הלא מאמינים (ראשונה לקורינתים ג:3). למעשה, הם היו מעורבים בחוסר מוסריות מינית (ה 1; ו 15), עבודת אלילים (ה 11), חמדנות (כנראה כמניע לתביעת המאמינים בבתי משפט, ו:1), שכרות (ה 11; יא 21), לא כיבדו את סעודת האדון (יא 30- בעקבות כך היו כאלו שמתו), והם התנהגו ביהירות (ד 18; ה 6) הם עשו את כל זה למרות שהם התקדשו והוצדקו! וזה מה שמעציב את שאול, שהם התנהגו בצורה לא עקבית עם הזהות שלהם.

גלטים ה גם כן נכתב לקוראים משיחיים. שאול מפציר בהם להתהלך ברוח כדי לא למלא את תאוות הבשר. מה שאומר שהתהלכות בבשר היא אפשרית למישהו מאמין (גלטים ה:16). לאחר מכן הוא נותן רשימה של חטאים של הבשר ומסכם שאלו שעושים אותם לא ירשו את מלכות האלוהים. עלינו להבין את הקטע הזה באותו האופן כמו בראשונה אל הקורינתים ו:9.

הנושא המרכזי באפסים ה הוא התנהגות שיאה לקדושים (אפסים ה 3). הניגודיות בין מאמינים ללא מאמינים בולטת בפרק ה 1-18. הקוראים צריכים להתנהג כמו האנשים החדשים שהם במשיח, ולא להתנהג כמו אלו שללא המשיח. לאחר שהם יצאו מן החושך, הם צריכים ללכת כמו ילדי האור (פרק ה:10). אז יש לנו את אותה ההבחנה בין התנהגות המאמין לבין ההתנהגות של הלא מאמין.

בכל שלושת הקטעים, המסר של שאול למאמינים הוא פשוט כזה: אל תתנהגו כמו אלו שלא יכנסו למלכות השמיים, הלא נושעים. התנהגות חוטאת שכזו איננה עקבית עם זהותכם החדשה ומעמדכם החדש במשיח. חיו לפי המעמד שלכם, כבני מלכות.

שאלת ישועתם של הקוראים איננה מוטלת בספק באף אחד מהמקומות. יכול להיות שזה קשה לקבל את העובדה שמשיחי עלול ליפול לחטאים גדולים כמו רצח, ניאוף, ועוד. אך המציאות וההיסטוריה של הכתובים אומרים אחרת. דוד המלך רצח ונאף, המאמין מהראשונה לקורינתים פרק ה, קיים יחסי מין עם אשת אביו. וחוץ מזה קיימים פסוקים אחרים שמתארים מצב שבו משיחי עלול לרצוח או לגנוב (ראשונה לפטרוס ד 15; יעקב ד 1,2)

יש הטוענים (במחנה הרפורמי-קלוויניסטי) שהאזהרות האלה משמשות את אלוהים כדי לגרום לאלו שבאמת האמינו לא ליפול לחיי חטא, אלא שיתמידו בקדושה. הוא משתמש באזהרות האלה כדי לוודא שהמאמינים לא יפלו, כי אם הם יפלו הם יוכיחו לכאורה שהם לעולם לא באמת נושעו. אך יש מספר בעיות בחשיבה הזו:

ראשית, זה אומר שאלוהים מזהיר מאמינים ממשהו שלעולם לא יכול לקרות להם, כלומר, ניתוק נצחי מאלוהים. לכן, זה כאילו אלוהים משקר למאמין כדי להניע אותו להתמיד בקדושה.

שנית, אם מאמינים אמיתיים גם ככה בהכרח יתמידו באמונה ובקדושה (לפי החשיבה הרפורמית) אז זה נראה שהאזהרה הזו מיותרת וחסרת הגיון.

שלישית, אם האזהרה מכוונת כלפי מישהו שמסתבר שהוא לא באמת נושע, זה אומר שהוא צריך לתקן את ההתנהגות שלו אם הוא רוצה להיוושע. במילים אחרות, התוצאה היא שהישועה היא במעשים ולא באמונה בלבד. אם הוא משפר את ההתנהגות שלו הוא כביכול מוכיח שהוא נושע מלכתחילה. לעומת זאת, עליו להתמיד בשינוי הזה עד סוף חייו כדי לאשר את זה שהוא אכן נושע מלכתחילה. כמובן שהוא לא יכול לדעת שהוא יתמיד בקדושה עד סוף חייו, ולכן, ביטחון הישועה איננו אפשרי. דבר זה סותר את ההבטחות המפוארות לגבי חיי עולם לאורך הברית החדשה שניתנות רק דרך אמונה (ולא התמדה).

הראשונה לקורינתים ט

שמא אני אמצא פסול. הראשונה לקורינתים ט 27

אֶלָּא נוֹהֵג אֲנִי בִּקְשִׁיחוּת עִם גּוּפִי וּמְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל.

פרשנות "א": בן אדם שלא מכובש את יצרו, לא ילך למלכות השמיים או יאבד את ישועתו.

פרשנות "ב": אדם שלא כובש את יצרו, ייפסל מקבלת שכר.

הדרך הכי מהירה כדי לקבוע איזו פרשנות היא נכונה היא להבין את משמעות המילה "פסול" (adokimos). משמעות המילה היא שלילה, ואף פעם בברית החדשה מילה זו לא משומשת בתור שלילה או פסילה ממלכות השמיים. שאול אפילו אומר שקיימת האפשרות שהוא יימצא פסול. האם שאול הטיל ספק בישועתו? או בכך שהוא יגיע לשמיים? אם הקטע הזה מדבר על הגעה למלכות השמיים, אז זה אומר שמשמעת עצמית היא תנאי לישועה. ישועה שניתנת בחסד איננה מושגת או נשמרת על ידי שליטה עצמית.

הישועה ניתנת בחינם דרך אמונה ללא שום תנאי כזה או אחר. ההקשר מראה שהפרשנות השנייה היא הנכונה. שאול כותב למאמינים בקהילה בקורינתוס והוא מיישם את זה גם על עצמו. אנו לא מוצאים בשום מקום בברית החדשה ששאול מטיל ספק לגבי ישועתו, גם כאן אנו לא מוצאים דבר שכזה. הוא משתמש באנלוגיה של אצן שרץ במירוץ ומתחרה על ה"פרס" (פס' 24). אנחנו רצים כדי להשיג "זר שלא יבול" (פס' 25).

הוא מזדהה עם כאלו שמתנזרים מדברים שונים ושומרים על משמעת עצמית כדי להשיג את שכרם. הסיום של המירוץ הוא עבור הפרס. הפרס הוא לא ישועה מאגם האש. משום שהכתובים אומרים שהישועה מאגם האש זו מתנת חינם (רומים ג 24) פרס זה לא מתנת חינם אלא משהו שמתאמצים עבורו. הפרס אליו אנו רצים זה לקבל את השכר המלא, למלוך עם האדון ישוע כך שמעשינו לא יישרפו במשפט כס

המשיח (השנייה לקורינתים ה 10, רומים יד 10-12). אל הפרס הזה אנו רצים ולא כול המאמינים יגיעו אליו (ראשונה לקורינתים ט 24, השנייה טימותיאוס ב 12, לוקס יט 11-27, רומים ח 17, התגלות ב 26-27, ג 21)

סיום המירוץ הוא הכרחי כדי להיות שותפים לנחלת המשיח (גמול) ולקבל שכר מלא: (אל העברים י:35, 36, ו 11-12, יב:1, ראשונה לקורינתים ט 27).

לכן, בקטע הזה שאול דואג לשכרו לא לישועתו. אל לנו להבין מהפסוקים הללו שעלינו להתאמץ בשביל לשמר את ישועתנו, אחרת אנו מבטלים את החסד.

הראשונה לקורינתים טו

אם מחזיקים אתם בדבר. ראשונה לקורינתים טו 1-2

1 אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; 2 בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַּׂרְתִּי לָכֶם — שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם.

פרשנות "א": על המאמין לעמוד באמונה כדי להיוושע

פרשנות "ב": על המאמין לעמוד באמונה כדי להיוושע מהכוח של החטא ולהתקדם בתהליך ההתקדשות.

כדי לפרש קטע זה כהלכה, עלינו לזכור שהמילה "ישועה" לא תמיד מתייחסת לישועה מאגם האש. הקורינתים נושעו מאגם האש כשהם שמעו את הבשורה וקיבלו אותה, את הצדקתם. עכשיו שאול יכול להגיד שהם עומדים בישועה של הבשורה, בביטחון שלה ובתקוותה. המעמד שלהם בטוח. לעומת זאת, כדי שהם יוכלו לחוות את הבשורה בפועל, כלומר, לחוות את הישועה מן החטא ומכוחו, עליהם להמשיך לעמוד באופן עקבי על האמת. אז המילה "נושעים", משומשת כאן במובן שמתאר את תהליך התקדשותם. המוות והתחייה של ישוע הם הבסיס היחיד לישועתנו מאגם האש, זה הוא הבסיס של המעמד שלנו אך גם של החוויה\ההתנסות שלנו עם חיי הקדושה.ברומים ו 3-8, שאול מסביר את ההתאחדות של המאמין עם המשיח כבסיס לחיי ניצחון על החטא.

כפי שישוע מת וקם, כך גם עלינו למות ולקום איתו לחיים חדשים (רומים ח 11-13). אף אחד לא יכול להיוושע מהחטא ומכוחו אם הוא לא ממשיך להזדהות עם מותו ותחייתו של המשיח. אם כך הבשורה לא רק הושיעה אותנו מאגם האש, אלא היא גם מושיעה אותנו יום יום מהחטא ומכוחו, בתנאי שאנחנו עומדים בבשורה. הפועל "מחזיקים" (katechō) משומש בברית החדשה ביחס להתנסות של המשיחי עם תהליך ההתקדשות (לוקס ח 15; הראשונה לתסלוניקים ה 21; אל העברים י 23).

כל פגם בבשורה, או בהזדהות שלנו עם מותו ותחייתו של המשיח יביאו לפגם בחוויה של המאמין של חיי הקדושה. במילים אחרות, אם הקורינתים לא ימשיכו להחזיק בבשורה ששאול הכריז, אז ייצא שהם האמינו "לשווא" משום שהאמונה הראשונית שלהם בבשורה לא תוליד שום התנסות עם תהליך ההתקדשות. המושג "לשווא" (eikē) אומר "חסר תועלת" והמשמעות שלו היא שהבשורה בה הם האמינו לא תייצר את התוצאות הרצויות שלה- את ההתקדשות.

הפרשנות הראשונה לפסוקים הללו היא חלשה עקב מספר סיבות: ראשית, היא מפרשת את המילה "נושעים" בצורה שטחית כישועה מאגם האש. שנית, פרשנות זו מתעלמת מהרצף המחשבתי של שאול: שאול בישר את הבשורה, הקורינתים קיבלו אותה, וכעת הם עומדים בה. מה שנשאר זה לחוות את הישועה הזו באופן מתמשך, ולכן שאול משתמש במילה "ישועה" בזמן הווה "אתם נושעים". אם שאול היה מתכוון לישועה מאגם האש, הוא היה מדבר באופן טבעי על ההצדקה שלהם בזמן עבר "אתם נושעתם," ואם הוא היה מדבר על הישועה כתוצאה עתידית של אמונתם והעמידה שלהם באמונה, הוא היה אומר "אתם תיוושעו."

אנו נושענו בזמן עבר מהעונש של החטא (נושענו מאגם האש), אך עלינו להמשיך לעמוד בבשורה כדי להיוושע באופן יומיומי מהכוח של החטא (תהליך ההתקדשות). כמשיחיים, זה מאוד קריטי שנבין מה זה אומר להתאחד במותו ותחייתו של המשיח.

הראשונה לקורינתים טז

חרם יהיה. הראשונה לקורינתים טז 23

מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם יִהְיֶה מָרָנָא תָא!!!

פרשנות "א": אלו שלא אוהבים את אלוהים הם מקוללים וילכו לאגם האש.

פרשנות "ב": מאמין שלא אוהב את אלוהים נמצא תחת קללת אלוהים בחיים האלה.

בפרשנות הראשונה, מישהו שלא אוהב את אלוהים הוא לא יכול להיוושע, מאבד את ישועתו, או מוכיח שהוא לעולם לא נושע מלכתחילה. בהשקפה הזו, הקללה (anathema) מתייחסת לקללה נצחית או ללאגם האש. המילה anathema משמעותה להיות תחת קללת אלוהים. כמו שזה נכון עם כל כך הרבה מילים בכתובים, טבע הקללה ההיא חייב להיקבע על ידי ההקשר. שם העצם anathema משומש שש פעמים בברית החדשה. זה עשוי להתייחס לקללה נצחית כמו ברומים ט 3, אך זה ברור ששם שאול מבטא את רצונו שאחיו היהודים ייוושעו, הוא כל כך חפץ בכך עד שהוא מוכן להיות "מנדה מן המשיח", שזה אומר שהוא מוכן לוותר על מערכת היחסים שלו עם המשיח (אם זה היה אפשרי).

בראשונה לקורינתים יב 3, מישהו יכול לקרוא לישוע "חרם", אבל קשה לדעת מה זה אומר בדיוק. מעשי השליחים כג 14 משתמש בפועל ובשם העצם של מילה זו כדי להגיד "קיבלנו עלינו שבועה", שזה ברור ששם זה לא מתכוון למשהו נצחי. זה משומש פעמיים בגלטים א 8-9 כסכנה אפשרית לאלה שמכריזים בשורת שקר. מאחר ושאול מכליל את עצמו ומלאכים כמועמדים לכך, זה לא מתייחס לקללה נצחית. זה אפשרי שמשיחיים יחזיקו בבשורה שקרית- הגלטים היו בתהליך פנייה לבשורה שקרית (גלטים א 6), ושאול מתייחס לאופן שבו פטרוס לפחות סתר את הבשורה האמיתית (גלטים ב 11-14).

תרגום השבעים שזה תרגום יווני של התנ"ך משתמש במילה anathema כקללה זמנית (במדבר כא 3; יהושע ו 17; ז 12; שופטים א 17; זכריה יד 11). בהינתן הטווח הסמנטי של משמעות המילה וההקשר, המילה שמשומשת בראשונה אל הקורינתים טז 23 צריכה להיחשב כאיום של קללה זמנית שטבעה לא ידוע. שאול, אחרי הכל, כותב למאמינים ואין שום ראיה לכך שהוא כותב ללא מאמינים בכל האיגרת. בהקשר המידי, שאול מאחל לכולם את חסד האדון ישוע ואומר אַהֲבָתִי אֶל כֻּלְּכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.(פס' 25). שאול לא יכל להכליל לא מאמינים בברכה הזו. שאול מדבר על הערך שבאהבה לאורך פרק יג ופרק טז 14 אומר: "את כל מעשיכם עשו באהבה." אך הוא אומר שאהבה מקורה באלוהים והיא משהו שיכול להיזנח על ידי מאמינים (פרק ח 3 "אבל מי שאוהב את אלוהים"- מותנה).

לעומת זאת, הוא גם הכריז שלאלו שאוהבים את אלוהים מחכה ברכה בלתי מתוארת (ב 9), מה שעשוי להסביר את הרצון העז של שאול לראות את ביאתו של האדון ("מָרָנָא תָא" טז:23) מה שאומר שאלו שלא אוהבים את אלוהים לא יהיו שותפים לברכה הזו. הפרשנות השנייה מניחה שלאהוב את אלוהים זה לא אותו הדבר כמו להאמין באלוהים כדי להיוושע. לא כל המאמינים אוהבים את אלוהים. אחרת, ישוע לא היה מצווה עלינו זאת (יוחנן יד 21; כא 15-17).

כמשיחיים, אנו יכולים לאהוב את אלוהים משום שחווינו את חסדו (הראשונה ליוחנן ד 19). אך למרבה הצער, אנו גם יכולים לעתים לזנוח את האהבה שלנו כלפי אלוהים כפי שאנו יכולים לזנוח את אהבתנו לאחרים. במצב שכזה, אנו נמצאים תחת קללתו של אלוהים במקום תחת ברכתו בחיים הללו.

השנייה לקורינתים ג

מכבוד אל כבוד. השנייה לקורינתים ג 18

אֲבָל אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ בְּפָנִים מְגֻלִּים רוֹאִים בְּמַרְאָה אֶת כְּבוֹד הָאָדוֹן וְנֶהְפָּכִים לְאוֹתוֹ צֶלֶם, מִכָּבוֹד אֶל כָּבוֹד, כְּמוֹ מִיַּד הָאָדוֹן — הָרוּחַ.

פרשנות "א": כול המאמינים משתנים ומתקדשים כעדות לכך שהם נולדו מחדש.

פרשנות "ב": כל המאמינים משתנים כל עוד הם מביטים אל דבר אלוהים המשקף את הדרו.

כולנו (לא רק משה כמו בברית סיני) בפנים מגולים מביטים כבמראה בכבוד אלוהים. ההקשר של המשפט מבהיר שהמראה היא בעצם דבר אלוהים, במיוחד התנ"ך (השנייה לקורינתים ג 12-16 ראו גם יעקב א 22-25). שאול בעצם אומר שאם מאמינים יביטו בדבר אלוהים וביופי של הבן ישוע המשיח, הם ישתנו. שאול משתמש באותה מילה ("נהפכים") ברומים יב 2 כאשר הוא מדבר על ההשתנות שמתרחשת כשמאמינים מחדשים את דעתם בעזרת דבר אלוהים.

כשמאמינים לומדים ומיישמים את דבר אלוהים, הם ממשיכים את תהליך ההשתנות. אם הקורינתים רצו להיות כמו המשיח, הם היו חייבים להביט בדריכות בדבר אלוהים. כשמאמינים עושים זאת, הם עוברים מכבוד אל כבוד, כלומר, מרמת מסוימת של כבוד לאחרת. דבר זה מתאר את תהליך ההתקדשות שמתרחשת דרך רוח הקודש. תחת הברית החדשה, ההשתנות מתאפשרת תחת כניעה לרוח הקודש, כאשר המאמין נכנע לדבר אלוהים.

פסוק זה לא מוכיח שכל המאמינים מתקדשים באופן אוטומטי רק מהיותם נושעים. ההתקדשות מותנית בציות לאדון. היא תהליך מתמשך ומותנה. על פי מה ניתן לקבוע שהפסוק מתאר תהליך מותנה ולא מבטיח את מה שיקרה בהכרח לכל המאמינים? ובכן, הביטוי "מביטים במראה" מופיע ביוונית בצורת בינוני (participle) של תואר הפועל. צורה זו יכולה להתפרש באופן מותנה (בספרי הדקדוק זה נקרא "בינוני נסיבתי" (Circumstantial Participle). השימוש הזה לעתים קרובות מציג תנאי אשר צריך להתגשם. לדוגמה,

במתי כא 22 ישוע אומר, "וְכָל מַה שֶּׁתְּבַקְשׁוּ בִּתְפִלָּה וְאַתֶּם מַאֲמִינִים תְּקַבְּלוּהוּ." הביטוי "אתם מאמינים" גם כן מופיע בצורת בינוני של תואר הפועל, וניתן להבין את ישוע כך: "כל מה שתבקשו בתפילה אתם תקבלו אם תאמינו". לכן, השנייה לקורינתים ג 18 אומר שכולנו, עם הפנים המגולים משתנים, במידה ואנחנו מביטים במראה ורואים את כבוד האדון.

השנייה לקורינתים ה

בריאה חדשה. השנייה לקורינתים ה 17

עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת.

פרשנות "א": כל מי שנושע יחיה בקדושה משום שהוא בריאה חדשה.

פרשנות "ב": כל מי שנושע הוא בריאה חדשה במעמד שלו.

מה זה אומר שאנחנו בריאה חדשה? יש המפרשים זאת כך שהפסוק אומר שמי שבאמת נושע, יחול שינוי נראה בחייו ובמעשיו. כלומר הם יטענו שמדובר בשינוי מוסרי. אך זוהי לא הפרשנות הנכונה. העובדה ששאול מקשר את הבריאה חדשה עם "מי שנמצא במשיח", מצביעה על כך שהוא מדבר על המעמד הרשמי-חוקי שלנו, ולא על ההתנסות שלנו (שינוי חיצוני, מוסרי וכו').

המעמד החדש שלנו מתייחס למי שאנחנו כאדם החדש, אשר הוא מושלם במשיח. באפסים ד 24 אנו למדים שהאדם החדש נברא בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת. זה נראה שהאדם החדש הזה הוא מושלם כפי שאלוהים הוא מושלם (השנייה לקורינתים ה 21). הצדקה והשלמות מיוחסות למאמין בכך שהוא נמצא במשיח. העובדה שהאדם החדש נברא, זה אומר שאין בו שום חטא. אלוהים לא יברא משהו עם חטא. האם זה אומר שהאדם הוא גם מושלם בהתנסות שלו? לא. האדם, האני, חי לפי הטבע החדש שלו, או לפי הטבע הישן. "האני" תמיד מתמודד עם שתי האפשרויות. אך אם אנחנו מתמקדים על הטבע החדש של "האני", הוא מושלם, ואין בו שום חטא. אך שום אדם לא יחיה באופן מוחלט על פי הטבע החדש שלו, כל עוד הוא חי בגוף הזה בכדור הארץ.

רק בתחייה, כשאנחנו נתפאר ונקבל גוף חדש, נוכל לחיות בצורה מושלמת בהתנסות שלנו. באל הרומים ז: שאול מתאר את הטבע החדש באומרו: מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי………וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי. (ז 17, 20). מה ששאול אומר הוא שהחטא הוא לא תוצר של הבריאה החדשה. הבריאה החדשה היא חסרת כל חטא, היא נבראה בצדק ובאמת. החטא הוא לא חלק מהזהות האמיתית שלנו.

לכן, כששאול אומר שאנו בריאה חדשה במשיח, הוא לא אומר שמאחר ואנו מאמינים, אז בהכרח נחיה בקדושה ושמעשים טובים ישקפו את הישועה שלנו. למעשה, שאול מפציר באופן עקבי מהקוראים לחיות על פי הזהות האמיתית שלהם: חִשְׁבוּ אֶת עַצְמְכֶם מֵתִים לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ חַיִּים לֵאלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (רומים ו 11), וְאַל תִּמְסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לַחֵטְא כְּכֵלִים שֶׁל רֶשַׁע, אֶלָּא מִסְרוּ אֶת עַצְמְכֶם לֵאלֹהִים כַּאֲנָשִׁים חַיִּים שֶׁהוּקְמוּ מִן הַמֵּתִים, וְאֶת אֵיבְרֵיכֶם תִּמְסְרוּ לֵאלֹהִים כְּכֵלִים שֶׁל צֶדֶק (פס' 13). הוא מפציר בנו ללבוש את האדם החדש שכבר נמצא בנו (אפסים ד 24).

שאול רצה שהקוראים יתנסו עם מי שהם באמת במשיח. אך אם היותנו במשיח אומרת שאנו באופן אוטומטי נחיה בקדושה ונפיק מעשים טובים המשקפים את הישועה שלנו, מדוע שאול ציווה על הקוראים לשקף וללבוש את האדם החדש? הרי זה אמור לקרות אוטומטית לא? לא. הכתובים לא מסיקים בשום מקום שרק בגלל שהאדם הוא בריאה חדשה, שהוא בהכרח יתנהג כפי שהוא באמת במשיח עד יומו האחרון.

השנייה לקורינתים יג

*בחנו את עצמכם. השנייה לקורינתים יג 5

נַסּוּ אֶת עַצְמְכֶם אִם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּאֱמוּנָה, בַּחֲנוּ אֶת עַצְמְכֶם; אוֹ שֶׁמָּא אַתֶּם עַצְמְכֶם אֵינְכֶם מַבְחִינִים שֶׁהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בְּקִרְבְּכֶם? — אִם אָמְנָם לֹא נִכְשַׁלְתֶּם אַתֶּם בַּמִּבְחָן.

פרשנות "א": משיחיים נקראים לבחון את עצמם ולראות אם הם אכן נושעים.

פרשנות "ב(1)": הקורינתים מתבקשים להביט בישועה של עצמם כדי להיווכח ששאול הוא אכן שליח אמת מאחר והוא זה שבישר להם על הבשורה שהושיע אותם.

פרשנות "ב(2)": שאול מאתגר את הקורינתים לבחון את תוכן התורות שהם קיבלו משליחי השקר.

פרשנות "ב(3)": שאול בוחן את תהליך ההתקדשות של הקורינתים, לא את ישועתם.

אחת הבעיות בישועה שמבוססת על מעשים היא שהביטחון של הישועה לא מבוסס על האמונה בישוע בלבד אלא גם על התחייבות, מעשים או נאמנות. אך הבעיה היא שאין לנו קנה מידה על פיו אנו יכולים לדעת בהתבסס על המעשים שלנו אם אכן נושענו או אם איבדנו את הישועה. לא קיים שום פסוק בכתבי הקודש שקורא לנו לבחון לפי מעשינו את מצב ישועתנו. אך רבים אוהבים להצביע על הפסוק הזה כהוכחה שעלינו "לבחון" את עצמנו אם אנחנו נושעים או לא.

אך האם זו גישה בריאה לגדילה רוחנית? אין ספק, על כול בני האדם לבחון במה הם מאמינים, האם הם מאמינים בדבר הנכון, ומה היא האמונה שלהם אודות אישיותו של ישוע, מעשיו, והבטחתו. אך יש הטוענים שעלינו להתמקד בעצמנו במקום. האם באמת האמנו, האם אפשר לדעת שבאמת האמנו לפי ההתנהגות שלנו, כל אלו הם שאלות שהם שואלים כדי לבחון את אמיתות ישועתו של האדם בהתבסס על פרי מעשיו. זה נכון שכאשר מסתכלים על הפסוק הזה בנפרד זה נראה שהוא תומך בפרשנות הראשונה. (פרשנות ה"א"). אך ההקשר משנה הכל! הבה נביט בשלוש הפרשנויות האחרות ונראה אם הן יותר מסתדרות עם דבר אלוהים, נתחיל מפרשנות "ב(1)"- הפרשנות השנייה שלנו:

עלינו להתחיל עם התכלית של האיגרת. שאול כותב לקהילה הקורינתית שהייתה ספוגה בבעיות מוסריות קשות, ויותר מזה, הקהילה הטילה ספק באמינותו של שאול. זה לא שהם תמיד הטילו בו ספק, אלא ששליחי שקר השפיעו עליהם והסיתו אותם נגדו (י 2). אז בתוך ניסיונותיו העזים לתקן את העניינים המוסריים שהציפו את הקהילה, הוא היה גם צריך להגן על מעמדו השליחותי (ה 12-13; י 1-יא 33; יב 11-33). למרות חוסר השפל המוסרי והספקות של הקורינתים כלפי שאול, שאול מאשר באופן עקבי את ישועתם. למעשה, הפניות שלו אליהם מבוססות על העובדה שהם מאמינים (א 21-22; ג 2-3; ו 14; ח 9; יג 11-14).

לשאול לא היה כלל ספק שהם היו נושעים- כי הוא הוביל אותם לאדון (הראשונה לקורינתים 1-2; השנייה לקורינתים א 19). והעובדה הזו מהווה כבסיס לטיעונו לטובת אמיתות היותו שליח. הוא מחשיב את ישועתם של הקורינתים כהוכחה לכך שהוא אכן שליח אמת (השנייה לקורינתים ג 1-3). הוא אומר בפרק י 7 (באיגרת השנייה): כשהם שהוא שייך למשיח (כל אחד מהקורינתים) כן גם אנחנו". במילים אחרות, אם המשיח בקרבם אז שאול גם כן שייך למשיח, משום שהוא זה שהביא אליהם את הבשורה. אז בפרק יג, אנו רואים את ההוכחה לכך ששאול הוא אכן שליח המשיח (פסוק 3).

שאול משתמש שוב בטיעון שלו, הקורינתים הם ההוכחה מבחינתו שהוא שליח אמת. לאחר שהוא מזמין אותם לבחון את עצמם הוא שואל, "שמא אתם עצמכם אינכם מבחינים שהאדון ישוע בקרבכם? אם אמנם לא נכשלתם אתם במבחן. זו שאלה רטורית עם טון אירוני. זו שאלה רטורית משום שהם יודעים את התשובה- ברור, ברור שהם באמונה, וברור שהמשיח נמצא בקרבם. והאירוניה היא שהם רצו לבחון את שאול אבל הוא הופך את הקערה לגמרי וקורא להם לבחון את עצמם, משום שהתשובה היא בהם. מאחר והם נושעו, זו ההוכחה לכך שהוא השליח מאת האדון ישוע, משום שהוא זה שבישר להם את הבשורה! הביטוי "אם אמנם לא נכשלתם במבחן", הוא גם כן אירוני, הקורינתים יודעים שהם לא נכשלו במבחן הישועה הנצחית. אם כך שאול מבסס את כל טיעונו על הביטחון שלו בישועתם של הקורינתים.

איזו אירוניה, פסוק שמשמש רבים כדי להטיל ספק בישועה דווקא אומר את ההפך הגמור! ספקות לא יכולים להצמיח תלמידים. אי אפשר להתקדם קדימה אם אנחנו כל הזמן מביטים אחור. עלינו להביט על המשיח, לא על עצמנו, על מעשו, לא על מעשינו.

הפרשנות השלישית היא שונה. בפרשנות זו שאול עונה לאתגר של הקורינתים לגבי התיאולוגיה שלו לעומת התיאולוגיה החדשה ששליחי שונים הביאו להם (י 2, 12 ,18; יא 5; יב 11). שאול, כשליח של הקורינתים, מזהיר אותם לבדוק את האמונות החדשות שלהם, שהגיעו משליחי השקר, האם האמונות הללו הן עקביות עם התורה התאולוגית אותה לימד השליח האמיתי שלהם (יא 5; יב 12). הביטוי "באמונה" תומך בפרשנות הזו. הביטוי הזה גם נמצא בראשונה לקורינתים טז 13, שם שאול מפציר בקורינתים לעמוד באמונה וגם בשנייה לקורינתים יג 5 שם שאול מפציר בקורינתים לבחון את עצמם. בעצם בפרשנות הזו, שאול מאתגר את הקורינתים לבחון את עצמם אם הם עומדים בתורה הנכונה.

הפרשנות הרביעית טוענת משהו אחר. על פי פרשנות זו, ההבנה של תכלית הספר ששאול כותב היא הכרחית להבנת הקטעים השונים בספר. מה שהדאיג את שאול יותר מכל הוא הנוכחות של מורי השקר שטענו שהם שליחי אמת. הם קידמו את הרעיונות שלהם ובמקביל ניסו לפסול את שאול כשליח. האיגרת אל הקורינתים נכתבה כדי להגן על אמיתות השליחות והמסר של שאול. שאול מבהיר שהוא עצמו לא נחות מהשליחים (יא 5; יב 11)- מהשנים עשר.

שאול היה מסוגל להוכיח את אמיתות שליחותו בעזרת אותות השליח וגבורת אלוהים שפעלה דרכו. ואילו הקורינתים התחילו להטיל ספק בשאול ולא לראות בו כאחד שדובר אמת. אך שאול חושש שכתוצאה מכך הוא יצטרך לשפוט אותם על בסיס הסמכות השליחותית שלו כשהוא יבקר אותם. הדאגה שלו היא שהם פועלים מתוך הבשר, בהינתן רשימת החטאים אותם הם המשיכו לבצע, והוא חושש שהוא יצטרך לנהוג איתם בקשיחות ובתוכחה (יב 20-21, יג 10). אין שום חדש לגבי אורח החיים של הקורינתים. אך ההקשר הרחב של הראשונה לקורינתים והשנייה לקורינתים מבהיר שהחטאים של האנשים האלה יביא להשלכות חמורות במשפט כס המשיח ואפילו בחייהם הארציים (הראשונה לקורינתים יא 30 והשנייה לקורינתים יג 10).

שאול מכריז שכשהוא יבוא, אחרי האזהרה הכפולה שלו, הוא כבר לא ירחם על אף אחד (יג 1-2). הם מחפשים הוכחה לכך שהמשיח מדבר ופועל בשאול, ושאול אומר להם לא לדאוג לגבי אמיתות השליחותית שלו, ולגבי האם המשיח משתמש בו או האם הוא נותן לו כוח בשירות מאחר והוא חלש (יג 3). אלא, שכמו שהמשיח הגיע בחולשה (פס' 4) ושאול חלש (פס' 4) שלא ידאגו לגבי זה.

במקום זאת, שאול אומר להם לבחון את עצמם ולראות אם המשיח פועל בהם. הוא מאתגר אותם לבחון את עצמם ולראות אם הם רואים את כוחו של המשיח בהם. זה ברור ששאול לא ראה שהם חיים חיי חסידות. אך האזהרה שלו היא לגבי משפט כס המשיח, עליו הוא הזכיר להם בשתי האיגרות. שאול תיקן את אורח חייהם באיגרות. הוא הכריז שהוא מקווה לבוא ולבנות אותם אך הוא חושש שהוא יצטרך לבוא בסמכות ובחוסר רחמים כדי להוכיח אותם (יב 20-21, יג 2, 10).

שימו לב שהוא לא חולק עמם את הבשורה. הוא כן מאתגר אותם לזכור שיבוא יום המשפט (השנייה לקורינתים ה 9-10; הראשונה לקורינתים ג 11-12, ד 3-5, הראשונה לקורינתים ט 24-27) היום שבו האדון יקבע אם המאמין נכשל (adokimos) או שהוא לא נכשל (dokimos). שאול מבין שהקורינתים עלולים למצוא את עצמם נכשלים. אך הוא כבר אמר זאת בכך שטען שיהיו כאלו שכל מעשיהם יישרפו וייכשלו (הראשונה לקורינתים ג:14) ושכמה מהם מתו בגלל החטא שלהם הקשור לסעודת האדון (הראשונה לקורינתים יא 28-30).

למעשה, עליהם לבחון את עצמם לגבי העניין הזה. שאול הבין שהוא לא נכשל לפחות באותו הרגע. בראשונה לקורינתים ט 24-27 הוא אומר שהוא נוהג בקשיחות עם גופו כדי לשלוט בו' אחרת הוא יימצא פסול (adokimos) במשפט כס המשיח. שאול לא מסכם ב-יג 10 עם קריאה לישועה או להפוך שיהפכו למאמינים. הם כבר היו (הראשונה לקורינתים א 2). אלא הוא דורש מהם שיתנהגו כמו מאמינים (יב 20-21) או שהוא יבוא בקשיחות וללא רחמים (יג 2, 10).

העניין הוא לא שמשיחיים צריכים לבחון את אורח חייהם כדי לבדוק שהם מספיק טובים וכך לוודא את ישועתם. אלא לבחון את ההתנהגות שלהם בהקשר לתהליך התקדשותם ולהבין שיש השלכות חמורות לחיי חטא בחיים האלה (הראשונה לקורינתים יא 28-30), ובחיים הבאים (השנייה לקורינתים ה 9-10) במשפט כס המשיח. המסקנה של כל הכתיבה הזו באיגרת לקורינתים מכילה מילות עידוד ואישור לכך שהם חלק מהמשפחה הרוחנית של שאול ואחיהם במשיח (יא 11-13). שאול לא מטיל ספק בשייכותם למשפחה הרוחנית, להפך, הוא מאשר זאת.

ראינו כי שלוש הפרשנויות האחרונות הן הרבה יותר עקביות עם דבר אלוהים מאשר הפרשנות הראשונה.

גלטים ה

נשמטתם מן החסד. גלטים ה 4

אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד.

פרשנות "א(1)": אדם שמנסה להצטדק בתורה לא ייוושע

פרשנות "א(2)": מאמין יכול לאבד את ישועתו.

פרשנות "ב": מאמין עלול לבחור להתעלם מיתרונות החסד.

הפרשנות הראשונה מניחה ששאול מדבר לגלטים לא מאמינים בקהילה. לעומת זאת, אנו לא רואים שום אינדיקציה לכך ששאול עובר לקהל יעד שונה. זה מאוד ברור ששאול מחשיב את הגלטים כנושעים. הוא מזכיר להם שהם קיבלו את רוח הקודש (ג 1-5), שהם בני אברהם (ג 26; ד 6-7), שהם מכירים את אלוהים (ד 9), ובהקשר המידי, הם עומדים בחירות המשיח ששחררה אותם (ה:1). אם שאול אומר שהם נותקו מן המשיח זה אומר שהייתה נקודה בה הם לא היו מנותקים, מה שלא יכול לתאר לא מאמינים. הביטוי "נשמטתם מן החסד" הוא ביטוי מאוד זר לתיאור חוסר אמונה. אלא, משתמע מכך שהם כן היו במעמד של חסד, אך עזבו אותו.

בהקשר של האיגרת, שאול מוכיח את הגלטים על כך ששבו לתורה כדי להצטדק או כדי להתקדש. לפחות הפרשנות השנייה מניחה ששאול דיבר אל אנשים נושעים. אך הטענה שהם איבדו את ישועתם צריכה להידחות. כפי שראינו, שאול מתייחס אליהם כאל מאמינים, נושעים. הוא רק רוצה שהגלטים יחיו ביתרונות החסד, מה שהיה עלול להפוך לבלתי אפשרי אם הם היו חוזרים לתורה.

הלימוד של שאול אודות החסד הוא המפתח להבנת הקטע, ולמעשה, להבנת כל האיגרת אל הגלטים. הגלטים נקראו "בחסד המשיח" (א 6). אך מורי שקר ניסו לעוות את הלימוד של שאול ולפתות את הגלטים לחזור לתורה משה (א 6-9; ג 1; ד:7; ה 7, 12). שאול כותב להם כדי להוכיח להם את הסכלות שלהם בכך שהם בוטחים בתורה כדי להושיע אותם או כדי לקדש אותם. חלק מהשיטה שלו היא שהוא מראה איך פטרוס לא היה עקבי עם החסד (ב 11-14).

כתגובה, שאול מאשר "אינני מבטל את חסד אלוהים" (ב 21). כפי שהגלטים התחילו ברוח, הוא רוצה שהם ימשיכו ברוח במקום שיחזרו למאמצים שלהם לקיים את התורה (ג 2-3). הוא מפציר בהם לעמוד בחירות שלהם תחת החסד ולא לחזור לעול התורה (ה:1). הם לא יכולים לרצות את אלוהים ובמקביל לחזור לקיום התורה משום שמאמצים בשריים לא מקרבים אף אחד לאלוהים, והם לא יכלו לשמור את התורה באופן מושלם.

בפסוק 4, שאול מסביר שאם המאמינים הגלטים יחזרו לתורה בתור ניסיון להתקדש, הם ינותקו מן המשיח. משמעות המילה ביוונית (מהמילה katargeō) היא פירוד או להפוך משהו לחסר יעילות או חסר כוח. אם הגלטים יבטחו במאמצים העצמיים שלהם לשמור את התורה, הם לא יבטחו בכוח של חסד האלוהים דרך האמונה.

"להישמט" (מהמילה ekpiptō) משמעו לאבד את ההבנה או להיסחף ממשהו. הם היו עלולים לאבד את האחיזה שלהם בחסד, לא בישועה שלה, שהיא בטוחה ומבוססת(5). הם היו עלולים לפעול בניגוד לחסד האלוהים אשר הוא מתנה שניתנת להם כדי לגדול באמונה. כל מאמין עלול לחיות בניגוד לזהות שלו. הישועה בחסד היא מתנה, אך הניסיון לרצות את אלוהים לאחר מכן דרך מאמצים עצמיים מיועד לכישלון. החסד שמושיע אותנו הוא אותו החסד ששומר אותנו נושעים ועוזר לנו לגדול.

אמונה הפועלת בדרך אהבה. גלטים ה 6

שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה, אֶלָּא לָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶך אַהֲבָה.

פרשנות "א": אמונה אמיתית בהכרח תתבטא באהבה

פרשנות "ב": משיחיים לא מתקדשים דרך קיום מצוות התורה, אלא דרך זה שהאמונה שלהם משקפת אהבה.

שאלה חשובה עליה עלינו לענות כאן היא למה הכוונה בביטוי "אין חשיבות" (ביוונית: ischuō). משמעות המילה ביוונית היא "מסוגלת לעשות" או "להשיג" משהו. מה ששאול מסיק זה שאמונה ואהבה משיגים משהו. האם אהבה שפועלת בדרך של אהבה מסוגלת להשיג ישועה או להוכיח את ישועתו של מישהו? אם כן, אז החסד של אלוהים מבוסס על תצוגה ומעשים. ישועה או הוכחת ישועה לא יכולים להיות הנושא כאן, שאול מדבר על תהליך ההתקדשות של הגלטים, לא על ההצדקה שלהם (הוא דיבר על הצדקה בפרק ג 1-9).

חוץ מזה, המשפט הזה הוא על אלה ש"במשיח", מה שמתייחס למאמינים. הנושא שהוא מדבר עליו הוא האם משיחיים יכולים להתקדש על ידי התורה (שמיוצגת כאן דרך ברית המילה) או על ידי חסד. אך בין אם המשיחי הוא ערל או לא זה לא מה שמשיג או עוזר להתקדשות, אלא אם הוא מפעיל את אמונתו דרך אהבת האחר. קדושה בחיים המשיחיים מיוצרת רק על ידי אמונה (ה 5), והדרך העילאית של האמונה להתבטא היא באהבת האחר (ה 6; ה 13-14). הפרשנות הראשונה מבלבלת ומטעה לגבי האופן שבו בני אדם נושעים. הפרשנות השנייה היא עיקרון חזק עבור המאמינים: כשאמונתנו מופגנת דרך אהבה, אנו גדלים בקדושה ונהיים יותר דומים לישוע.

צליבת הבשר. גלטים ה 24

הָאֲנָשִׁים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ צָלְבוּ אֶת בְּשָׂרָם עִם תְּשׁוּקוֹתָיו וְתַאֲווֹתָיו.

פרשנות "א": מאמין אמיתי מתכחש לחטא.

פרשנות "ב": ברגע הישועה, המאמינים נצלבו עם המשיח.

רבים טוענים שהפסוק הזה מלמד שכל המאמינים צלבו את בשרם. כמובן שזה נכון. לעומת זאת, האירוע אליו הפסוק מתייחס כאן, הוא לא הצליבה העצמית של הבשר על ידי המאמין. אלא, הפסוק מתייחס לצליבתו של המאמין עם המשיח ברגע ישועתו. אין כאן שום הרמז לכך שהמאמין צולב את בשרו כחלק הכרחי מהישועה. הפסוק הזה רק מתייחס לצליבה שבמעמד שלנו, אותה הצליבה שמוזכרת בגלטים ב 20 ורומים ו 1-11. גלטים ו 14 מתייחס לצליבה שבמעמד, שאול מדבר על כך שהעולם צלוב לו והוא לעולם.

בנוסף לכך, גלטים ה 24 מתייחס לצליבת הבשר, לא לצליבה היומיומית. המילה רומזת על מוות מכריע, ולא על מלחמה מתמדת. הפסוק נכתב בזמן עבר ( ביוונית בזמן aorist), מדובר על מאורע חד פעמי שקרה בעבר. לכן, לא מדובר על צליבת הבשר בהתנסות, מה שקורה ביום יום. בשום מקום בכתובים אין פסוק שמדבר על צליבת חד פעמית בזמן עבר, בהתנסות של המאמין. אלא, כשמדובר על צליבת הבשר בהתנסות, הכתובים מדברים בזמן הווה, כפעולה מתמדת שמתרחשת ביום יום. אז מה הפסוק אומר? כאשר האמנו בישוע, תגובת האמונה שלנו הביאה לתוצאה של צליבת הבשר, במעמד, כהצטרפות למוות, לקבורה והתחייה של המשיח.

גלטים ו

מה שאדם זורע את זאת הוא יקצור. גלטים ו 7-8

7 אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל; כִּי מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר.
8 מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם.

פרשנות "א": מעשים רעים מביאים עונש נצחי או שמוכיחים שמישהו הולך לאגם האש, אך מעשים טובים מוכיחים שמישהו נושע.

פרשנות "ב": משיחיים שיחיו בבשר יבזבזו את חייהם, אך אלו שיעשו מעשים טובים יחוו את מלוא החיים החדשים.

ההקשר המידי הוא מספיק טוב כדי לספק מסגרת פרשנית לקטע הזה. הדבר הראשון אליו אנו שמים לב הוא ששאול כותב לקוראים מאמינים (ראו את הטיעונים הקודמים לגבי מצב ישועתם) ככאלה שלומדים את דבר אלוהים (פס' 6). הם נקראים לשתף בכל הדברים הטובים את מי שמלמד אותם, מה שמראה שהוא קורא בהם לפחות לעזור למורים שלהם (שהיו כנראה שליחים נודדים כמו שאול) כלכלית ובדרכים אחרות בשירות שלהם.

שאול ממשיך את רעיון התמיכה בפסוק 10 אך מרחיב את ההפצרה שלו ומבקש מהם לעשות טוב לא רק למוריהם, אלא לכל אדם, במיוחד לאלו שבקהילה. אז אם בפסוק 6 ו-10 הוא מפציר במשיחיים לעזור ולתמוך במשיחיים אחרים, אל מי הוא מדבר בפסוק 7-9? בוודאי! הוא מדבר אל מאמינים! המחשבה הבסיסית היא כזו: אם מאמינים חושבים שהם יחזיקו ביותר דברים אם הם ימנעו מלעזור ומשיתוף משאביהם, הם מטעים את עצמם. העיקרון הוא שכשאתה נותן, אתה מרוויח, כמו שחקלאי יכול לקצור בהתאם למה שהוא זרע ולכמה הוא זרע. כשמאמינים זורעים מתוך אנוכיות (נמנעים מלשתף ולעזור), הם קוצרים "כליון", אך אם הם זורעים בבדרך שמונחית על ידי הרוח, הם יקצרו "חיי עולם."

רבים חושבים שהפרשנות הראשונה היא הנכונה בגלל המושגים "כליון" ו"חיי עולם". אך המושגים האלה לא מדברים על אגם האש ועל ישועה נצחית. לא רק שהפרשנות הזו מתעלמת לחלוטין מההקשר, אלא שפרשנות זו מניחה שהפירושים האלה נכונים ללא שום ביסוס. בברית החדשה, המילה "כליון" (phthora) לעולם לא משומשת במשמעות של אגם האש, אלא יש לה משמעות של הרס, התדרדרות או ריקבון. ראינו כבר שהמושג "חיי עולם" משומש לא רק עבור הימלטות מאגם האש, אלא כאיכות חיים רוחניים,חיי שפע שממשיכים לנצח (יוחנן ד 14; י 10; יז 3; רומים ו 22).

בהינתן ההגדרות הללו, המילים של שאול הן הפצרות טובות במשיחיים. אם אנחנו נמנעים מלעזור לאחרים בגלל התאוות האנוכיות שלנו, אנו נחווה הרס ובזבוז של החיים אותם אנו מנסים לחיות בשפע (ראו את בקטע עליו דיברנו על מתי י 39; טז 25-26). אם, לעומת זאת, אנו משתפים אחרים במשאבים שלנו כפי שרוח הקודש מנחה אותנו, אנו נחווה יותר מאלוהים ומחייו בקרבנו עכשיו ולנצח. זו הסיבה ששאול אומר בפס' 9 שעלינו לא להרפות ידיים מעשיה טובה. אנו נקבל גמול, וזה שווה את זה!

אפסים ב

ברואים למעשים טובים. אפסים ב 10

שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם.

פרשנות "א": אנשים שנושעו בהכרח יוכיחו זאת במעשים טובים.

פרשנות "ב": אנשים נושעים כדי שהם יגשימו את המטרה של אלוהים-עשיית מעשים טובים.

הפרשנות הראשונה אומרת שהישועה מבטיחה מעשים טובים, ואם אנו לא רואים מעשים טובים אצל מישהו שטוען שהוא מאמין, אז הוא לא באמת מאמין. אך פרשנות זו שגויה. לפחות זה לא מה שהפסוק הזה אומר. הביטוי "למעשים טובים" מבטא תכלית, לא הבטחה. בעוד שניתן להסיק מכך שלמאמין יהיו מעשים טובים, הפסוק הזה לא מדבר על ההגשמה של התכלית הזו.

אלוהים ברא מעשים טובים לפני ישועתנו כדי שאנו נעשה אותם – "למען נחיה בהם". המילה "למען" (ביוונית hina) עם הצירוף "נחיה בהם" (צורת התילוי-Subjunctive mood) מופיעה בצורת משאלה והיא מדגישה פוטנציאליות או סבירות, אך לא ודאיות. אלוהים חפץ שנעשה מעשים טובים, אך הם לא נובעים בהכרח מעצם ישועתנו. הצדקה אמורה להביא להתקדשות, אך היא לא מבטיחה התקדשות.

פיליפים א

אלוהים ישלים את הפעולה הטובה. פיליפים א 6

בָּזֹאת בָּטוּחַ אֲנִי, שֶׁהַמַּתְחִיל בָּכֶם אֶת הַפְּעֻלָּה הַטּוֹבָה הַשְׁלֵם יַשְׁלִים אוֹתָהּ עַד יוֹם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

פרשנות "א": אלוהים ישלים את פעולתו בכך שישמר את מאמיניו במעשים טובים ובאמונה עד סוף חייהם.

פרשנות "ב": אלוהים יפעל כך שהפעולה הטובה (נתינתם של הפיליפים) תושלם.

יש החושבים שהפסוק הזה מלמד שמי שבאמת נושע הוא יחזיק מעמד במעשים טובים ובאמונה עד סוף חייו. אך למה שאול מתכוון באומרו "הפעולה הטובה"?, הוא לא אומר "הפעולות הטובות", אלא הוא מתייחס למשהו אחד ספציפי. המשמעות של הפעולה הטובה שלהם נמצאת בהקשר. בפסוק הקודם, שאול מכיר בהשתתפותם עבור הבשורה (פס' 5).

למילה "השתתפות" (koinonia) יש משמעות של התיחדות או שיתוף. מה היה הדבר אותו הפיליפים שתפו עם שאול? בעוד מילה זו יכולה להתייחס להשתתפות הכללית שלהם בבשורה, סביר יותר לחשוב ששאול מדבר על השיתוף הכלכלי שלהם אתו, מה שמוזכר בפתיח ובסיום האיגרת (א 5-6; ד 15-18). אפפרודיטוס שלח את מתנתם של הפיליפים ועכשיו שאול שולח להם חזרה סוג של מכתב תודה וקצת מידע על מצבו. למעשה, בפרק ד 15, שאול משתמש במילה koinonia בצורת פועל כשהוא אומר שׁוּם קְהִלָּה מִלְּבַדְּכֶם לֹא חָבְרָה אֵלַי בְּעִנְיַן מַתַּן עֶזְרָה אוֹ קַבָּלַת עֶזְרָה.

התרגום של שם העצם koinonia בשאר המקומות בברית החדשה הוא "תרומה" או "עזרה". התמיכה הכספית של הפיליפים מתוארת בפסוק 5 כ"מן היום הראשון עד עתה". זה לא יכול להתייחס ליום הראשון של ישועתם משום שהוא לא מדבר למישהו יחיד אלא לאנשים רבים שנושעו בזמנים שונים. הוא מדבר באופן ודאי על הזמן שבו הם התחילו לתמוך בו כלכלית כקהילה, כפי שמצוין בד' 15. לכן " עד עתה" מתייחס לזמן שבו שאול בדיוק קיבל את תרומתם בעודו בכלא (ד 10, 14, 18). קטע מקביל לפיליפים א 3-7 ולפרק ד 10-20 נמצא בשנייה לקורינתים ח ופרק ט (איפה ששאול מתאר את הנדיבות של אלו ממקדוניה, איפה שהקהילה הפיליפית הייתה ממוקמת).

זו הפרשנות השנייה. "הפעולה הטובה" ששאול מדבר עליה היא לא מעשים טובים או תהליך ההתקדשות באופן כללי שמוכיח שמישהו אכן נושע. אלא זו השותפות של הפיליפים לבשורה דרך תרומה נדיבה. מי שמשתמש בפסוק הזה כדי להוכיח שכל המאמינים יחזיקו מעמד במעשים טובים ובאמונה, מתעלם לגמרי מההקשר ומהכוונה של שאול.

ראשית, שאול לא מדבר על כל המאמינים, אלא הוא מדבר על המאמינים הפיליפים באופן ממוקד. שנית, שאול לא מדבר על סגנון חיים, אלא על התמיכה של הפיליפים בשירותו. שלישית, הוא לא מבטיח הבטחה, אלא רק מבטא את הביטחון שלו או הרגשות שלו.

שאול בטוח שאלוהים "ישלים" או יממש את ההשפעה של תמיכתם (בזמן שהתוצאות שלה יתפשטו וישרתו אחרים עד ביאתו של ישוע). כמובן שהפיליפים לא היו אמורים לחיות עד ביאתו של ישוע, אלא שדרך השירות של שאול, התמיכה שלהם תועיל להתקדמות הבשורה והגעתה לאחרים. ההפניה ליום ביאתו של ישוע עשויה להתייחס לגמול שהם יקבלו בכס משפט המשיח על נדיבותם.

אלוהים כן עובד דרכנו ומייצר בנו מעשים טובים ובאופן מתמשך מקדש אותנו, אך התוצאות הן לא תמיד נמדדות או נצפות. יותר מזה, העבודה שלו בנו חייבת להתלוות ברצון והמוכנות שלנו לשתף אתו פעולה (הראשונה לקורינתים טו 10; גלטים ב 20; פיליפים ב 11-12). מה שאפשר ללמוד מהקטע הזה הוא שאלוהים ישתמש בנדיבות שלנו כשאנחנו עוזרים לאחרים כדי להגשים את רצונו. הידיעה שהנתינה שלנו היא בעלת השפעה נצחית על אחרים ושיינתן על כך גמול כאשר ישוע יחזור אמורה להניע אותנו להשתתף ולתמוך בהתפשטות הבשורה.

אות לישועה. פיליפים א 27-28

27 רַק הִתְנַהֲגוּ כָּרָאוּי לִבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן אֶשְׁמַע עֲלֵיכֶם — אִם בְּבוֹאִי לִרְאוֹתְכֶם, אִם בִּהְיוֹתִי רָחוֹק מִכֶּם — כִּי עוֹמְדִים אַתֶּם בְּרוּחַ אַחַת וְנִלְחָמִים בְּלֵב אֶחָד בְּעַד אֱמוּנַת הַבְּשׁוֹרָה,

28 וְאֵינְכֶם פּוֹחֲדִים כְּלָל מִפְּנֵי הַמִּתְנַגְּדִים, דָּבָר אֲשֶׁר לָהֶם הוּא אוֹת לַאֲבַדּוֹן וְלָכֶם אוֹת לִישׁוּעָה, וְזֹאת מֵאֵת הָאֱלֹהִים.

פרשנות "א": האחדות האמיצה של הפיליפים בבשורה, מוכיחה שהם אכן נושעים.

פרשנות "ב": האחדות האמיצה של הפיליפים בבשורה, מצביעה על הציפייה שלהם שאלוהים יציל אותם דרך הסבל שלהם.

נושא המפתח שמבדיל בין פרשנות "א" לפרשנות "ב" הוא האופן שבו המילה "ישועה" מוגדרת. אם שאול מדבר על הישועה הנצחית מאגם האש, הקטע הזה אומר שההתנהגות של הפיליפים היא ההוכחה לכך שהם נושעו. ראינו קודם ששימוש בהתנהגות כהוכחה לישועה הוא בלתי אפשרי וגם חסר בסיס תנ"כי. גם ראינו קודם שהמילה "ישועה" לא תמיד אומרת ישועה מאגם האש, אלא יכולה גם להתכוון לישועה מצרה או סבל. המילה "ישועה" (sotēria) משומשת שלוש פעמים באיגרת אל הפיליפים (א 19, 28; ב 12).

שאול מדבר בקטע הזה בעיקר על הנסיבות שלו בכלא, הפעילות של מתנגדיו ואלו המתנגדים לפיליפים, והתגובה של הפיליפים לסבל ולצרה שהם חווים. בפרק א 19, הוא מבטא את בטחונו שהוא ינצל מהאויבים שלו משום שהפיליפים מתפללים עבורו. ברור ששאול לא מדבר על ישועה נצחית. הוא דיבר על ישועה בתור הגישה שמרוממת את ישוע בסבל (א 20). השימוש השני במילה "ישועה" הוא בפסוק 28. והוא אמור להתפרש באותו האופן כמו פרק א 19, אך ביישום על הפיליפים. על ידי העמידה האמיצה שלהם עבור הבשורה, הם יוכיחו למתנגדים את הציפייה שלהם שאלוהים יציל אותם מהסבל או דרך הסבל שהם חווים, כמו את שאול.

בפסוקים הבאים, 29-30, שאול מקשר את הסבל שלהם יחד, מה שמצביע שהישועה\ההצלה שהם יחוו היא זהה לשל שאול- ישועה מחוסר נאמנות או חוסר כבוד כלפי ישוע בסבל או בזמנים קשים, או גישה שמרוממת את ישוע בסבל. הגישה הזו תוכיח למתנגדים שלהם שהם יובסו ויושמדו. מה שנבין מאוחר יותר זה שהשימוש השלישי במילה "ישועה" בפרק ב 12 ממשיך את הנושאים שפותחו בפרק א, אך על זה נדבר בנפרד.

מה שברור מההקשר ומהשימוש במילה sotēria בפרק א 19 וב פס' 28 הוא שישועה מאגם האש זה לא העניין כאן. שאול לא מדבר על להוכיח ישועה מאגם האש דרך התנהגות, אלא הוא מדבר על ישועה מהסבל או דרך הסבל על ידי ביטחון בניצחון שאלוהים מביא כך שהמשיח ירומם. פרשנות ה"ב" מעודדת אותנו לעבור סבל וצרה בביטחון ובאמונה שאלוהים יהיה איתנו, כך שהמשיח יגדל ויפואר. לא תמיד אלוהים מושיע אותנו מהצרות, אלא דרך הצרות (הראשונה לפטרוס ה 10). שאול מציב לנו דוגמה שניתן לרומם את המשיח גם דרך הצרות והסבל, לא משנה מה הנסיבות.

פיליפים ב

*פעלו למימוש תשועתכם. פיליפים ב 12-13

כֵן אֲהוּבַי, כְּשֵׁם שֶׁצִּיַּתֶּם תָּמִיד, לֹא רַק כְּמוֹ בְּעֵת נוֹכְחוּתִי, אֶלָּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כָּעֵת, בְּהֵעָדְרִי — הִשָּׁמְעוּ עַתָּה, וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת פַּעֲלוּ לְמִמּוּשׁ תְּשׁוּעַתְכֶם

האם שאול מלמד בקטע הזה שעלינו להתאמץ מתוך יראה כדי להשלים את הישועה שלנו מניתוק נצחי מאלוהים? התשובה היא לא. ההקשר המידי והרחב יותר של הקטע עוזרים לנו לקבוע את המשמעות של הפסוק.
ראשית, יש לתחם את הקטע כדי לקבוע את ההקשר הרחב; מפרק א פסוק 28 ועד פרק ב 18, שאול מפציר בפיליפים להיות מאוחדים עבור הבשורה. כל החלק הזה מתחלק לתתי-חלקים נוספים:

(1) שאול מפציר בפיליפים להיות מאוחדים לנוכח ההתנגדות של העולם (א 27-30)
(2) שאול מפציר בפיליפים להיות מאוחדים וענווים (ב 1-11)
(א) שאול מפציר בפיליפים להיות מאוחדים לנוכח הפילוגים הפנימיים בקהילה (ב 1-4)
(ב) שאול מפציר בפיליפים לאמץ את הענווה והמסירות של ישוע (ב 5-11)
(3) שאול מפציר בפיליפים להיות בריאים וחסרי דופי בחייהם בעולם (ב 12-18).

שנית, עלינו להתבונן על ההקשר המידי; שאול מתחיל את פסוק 12 עם מילת הקישור "לכן" (Hōste). מילה זו מקשרת אותנו אל הרעיון הקודם. שאול בדיוק סיים להדגים (עם ישוע) עבור הפיליפים את הלך הרוח שאמור להימצא בהם (פס' 5-11), דהיינו, הקרבה עצמית וענווה (אבני הבניין של אחדות משיחית בריאה ואמתית). בפסוקים 17-18, שאול מסיים את הקטע עם הדוגמה האישית שלו (בנוסף לדוגמה של המשיח). לכן, עלינו להבין את הקטע בפיליפים ב 12 (עד פס' 16) בתור ההמשך של ההפצרה של שאול שהחלה בפיליפים ב 1-4 ואשר מסוכמת בפסוקים 17-18. כפי שראינו, ההפצרה של שאול בפיליפים נועדה להאיץ בהם להיות מאוחדים כדי לשמר את בריאותה של קהילתם.

לכן, ניתן להבין את פיליפים ב 12-16 כך: "אני מתחנן עבורכם לציית לי ולפעול למען השלמת בריאותה של קהילתכם. הן אלוהים כבר פועל בתוככם כדי לטפח בכם רצון טוב והדדי במקום שנאה. עשו זאת כדי שאף אחד לא ימצא בכם אשמה תוך כדי שאתם משתפים עם אחרים את דבר החיים." כפי שהתיאולוג פ.פ ברוס כתב: "בהקשר הזה שאול לא מפציר בכל חבר הקהילה להמשיך לעבוד על הישועה האישית שלו; אלא שהוא חושב על הבריאות והרווחה של הקהילה בשלמותה. כל אחד מהם, וכולם יחדיו, צריכים להסב את תשומת ליבם לדבר הזה." (Bruce, Philippians, 56-57)

פיליפים ג

בתקווה שאגיע לתחיית המתים. פיליפים ג 10-11

10כְּדֵי לָדַעַת אוֹתוֹ וְאֶת כֹּחַ תְּחִיָּתוֹ וְאֶת הַשֻּׁתָּפוּת בְּיִסּוּרָיו וּלְהִדַּמּוֹת לוֹ בְּמוֹתוֹ,

11 בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים.

פרשנות "א": שאול משתוקק להידמות למשיח בסבל ובמוות כדי להגיע לתקומה מן המתים לחיי נצח במלכות השמיים.

פרשנות "ב": שאול משתוקק להידמות למשיח בסבל ובמוות כדי שישיג תחייה איכותית יותר.

זה נראה ששאול חושב שהתחייה שלו מן המתים תלויה בכך שהוא יסבול וימות למען האדון. אך הטענה הזו מתעלמת מהעובדה ששאול ברומים ח טוען כי כן ניתן להיות בטוח שנקום מן המתים 11 וְאִם רוּחוֹ שֶׁל הַמֵּקִים אֶת יֵשׁוּעַ מִן הַמֵּתִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם, זֶה שֶׁהֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים יְחַיֶּה גַּם אֶת גּוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה עַל-יְדֵי רוּחוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם. לכן הפסוק הזה לא יכול להיות במשמעות הרגילה.

אם שמים לב ליוונית אז המילה שמשומשת בדרך כלל לתחייה היא anastasis. אך כאן לעומת זאת המילה היא exanastasis. מילה שמופיעה פעם אחת בכל הברית החדשה. שאול לא מדבר כאן פשוט על תחייה באופן כללי. אלא על איכות התחייה. מי שיחזיק מעמד ויהיה נאמן עד הסוף יזכה בתחייה איכותית יותר.

והסברה הזו מקבלת תמיכה מאל העברים יא 35:

נָשִׁים קִבְּלוּ אֶת מֵתֵיהֶן שֶׁקָּמוּ לִתְחִיָּה. אֲחֵרִים עֻנּוּ עַד מָוֶת וְלֹא הִסְכִּימוּ לְהִנָּצֵל, לְמַעַן יַשִּׂיגוּ תְּחִיָּה טוֹבָה יוֹתֵר.

להשיג את הפרס. פיליפים ג 12-14

12 לֹא שֶׁכְּבָר הִשַּׂגְתִּי אוֹ שֶׁכְּבָר הִגַּעְתִּי לִשְׁלֵמוּת, אֲבָל רָץ אֲנִי בְּתִקְוָה לְהַשִּׂיג, כִּי מִשּׁוּם כָּךְ גַּם הִשִּׂיגַנִי הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. 13 אַחַי, עֲדַיִן אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב אֶת עַצְמִי לְמִי שֶׁהִשִּׂיג. אֲבָל דָּבָר אֶחָד: אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְנֶחֱלָץ קָדִימָה אֶל מַה שֶּׁלְּפָנַי. 14 אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה-שֶׁל-מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ

פרשנות "א": הישועה מאגם האש היא פרס לאלו שמחזיקים מעמד באמונתם עד סוף חייהם.

פרשנות "ב": הגמול שיינתן במשפט כס המשיח הוא הפרס לאלו שמחזיקים מעמד באמונתם עד סוף חייהם.

חשוב שנזכור להפריד בין פרס למתנה (כמו שראינו בקטע בראשונה לקורינתים ט 24-27). הישועה היא מתנת חינם שניתנת ללא מאמין כשהוא מגיע לאמונה. אך הפרס הוא השכר שמרוויח מאמין על נאמנותו עבור האדון. שאול לא מדבר על ישועה בקטע הזה, שאול לא מטיל ספק בישועתו באיגרת אל הפיליפים ולא בשום איגרת אחרת. אם הוא היה מטיל ספק, הוא היה מוריד מהערך של כל ההפצרות שלו לקוראים באיגרותיו, פוגע בסמכותו כשליח, ופוגע בהבטחה של הבשורה לתת חיי עולם לכל מי שמאמין.

הפסוק הזה מראה ששאול התאמץ עבור משהו אחר- פרס. שאול שואף לקבל את הפרס שאלוהים מכין עבורו במשפט כס המשיח (הראשונה לקורינתים ט 24-27; השנייה לטימותיאוס ד 7-8). שאול חי את חייו במבט קדימה, ליום שבו הוא יוכל למלוך עם האדון ישוע (השנייה לטימותיאוס ב 12). שאול סירב לשקוע בדיכאון ובחוסר אונים בתוך נסיבותיו הקשות, אלא במקום זאת, הוא בחר להביט קדימה, מתוך החלטיות ותכליתיות.

קולוסים א

אם אמנם עומדים אתם. קולוסים א 21-23

21 אַתֶּם לְפָנִים הֱיִיתֶם נָכְרִים וְאוֹיְבִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים.

22 אֲבָל כָּעֵת עָשָׂה רִצּוּי בְּגוּף בְּשָׂרוֹ עַל-יְדֵי מוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם לְפָנָיו קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דֹּפִי — 23 אִם אָמְנָם עוֹמְדִים אַתֶּם מְבֻסָּסִים וְיַצִּיבִים בָּאֱמוּנָה וְאֵינְכֶם מַרְפִּים מֵהַתִּקְוָה הַכְּלוּלָה בַּבְּשׂוֹרָה שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, הִיא הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהֻכְרְזָה לְכָל הַבְּרִיאָה מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, וַאֲנִי, שָׁאוּל, הָיִיתִי לָהּ לִמְשָׁרֵת.

פרשנות "א": מאמינים נושעים כל עוד הם מחזיקים מעמד באמונה

על המאמין להחזיק מעמד באמונה על מנת להיוושע.

פרשנות "ב": מאמינים שמחזיקים מעמד באמונה יהיו בעלי תצוגה טובה במשפט כס המשיח.

קודם חשוב להבין אל מי שאול מדבר. האם הוא מדבר אל מאמינים או אל בלתי מאמינים? זה מאוד ברור שקהל היעד הוא אנשים שנושעו. שאול קורא להם "קדושים" ו"אחים" (פס' 2) שאול מחמיא להם על אמונתם ואהבתם (פס' 4), והוא אומר שמבחינת מעמדם, הם עברו אל מלכות המשיח (פס' 13), שהם נסלחו (פס' 14), ושהם התרצו לאלוהים (21). המעמד הנוכחי שלהם, עומד בניגוד מוחלט למעמד הקודם שלהם- מנותקים מאלוהים ואויבים לאלוהים (פס' 21). אין ספק ששאול כותב אל מאמינים. שאלת המפתח היא למה שאול התכוון כשהוא כתב שאלוהים ריצה אותם כדי להציגם קדושים, בלי מום ובלי דופן לפניו? האם הוא מדבר על המעמד שלהם?

חשוב להבין שלריצוי יש שתי מטרות. המטרה הראשונה היא חיי עולם. המטרה הזו מתגשמת ברגע האמונה הראשונית, במידי (יוחנן ג 16; ו 47). כל מאמין הוא קדוש במעמד שלו (אל העברים ג:1; התגלות כ:6). אך המטרה השנייה, לא מובטחת או מוגשמת ברגע האמונה. המטרה השנייה רלוונטית לקדושה בפועל, בחיים שלנו. רק נאמנות מתמשכת, לאורך חיינו תבטיח שנעמוד לפני משפט כס המשיח קדושים, ללא מום וללא דופי. המעמד הקדוש שלנו לא מותנה במעשים. אלא הקדושה של הניסיון או החיים שלנו מותנים במעשינו (רומים יב 1; אפסים ה 27; הראשונה לפטרוס א 15-16; השנייה לפטרוס ג 11). העובדה שהמאמינים נדרשים להיות קדושים, אומרת לנו שזה לא משהו שבא באפן אוטומטי (חוץ מהמעמד שלנו לפני אלוהים) אלא זה משהו שאנחנו עובדים עליו.

המטרה השנייה של הריצוי נוגעת בתצוגה העתידית. יהיו כאלו במשפט כס המשיח שיהיו בעלי תצוגה פגומה לפני האב. יהיו כאלו שיימצאו כעבדים נאמנים (לוקס יט 16-19). אלו הם המאמינים שחייהם התאפיינו בקדושה, חוסר מום ודופי. אך יהיו כאלו שיימצאו כעבדים לא ראויים (לוקס יט 20-26) והם יקבלו הערכה שלילית.

זה מאוד גלוי שהמעמד הקדוש שלנו לא מבטיח קדושה בפועל או התנסות עם קדושה. הקדושה שבפועל נדרשת מכל המאמינים לאורך כל הכתובים. לדוגמה, זקני הקהילה נקראים להיות קדושים בפועל, בניסיון שלהם (טיטוס א 6). באופן דומה, 144,000 המבשרים היהודים בצרת יעקב, נקראים חסרי דופי לפני כס האלוהים, משום שלא נמצאה מרמה בפיהם (התגלות יד 5). פטרוס מצטט מויקרא יט ומפציר בקוראים להיות קדושים כפי שאלוהים הוא קדוש (פטרוס א 15-16). ושאול מתייחס לרווקות המאמינות וכותב:

וּתְשׂוּמַת לִבּוֹ מְפֻלֶּגֶת. וְהָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ נְשׂוּאָה, אוֹ הַבְּתוּלָה, דּוֹאֶגֶת לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לָאָדוֹן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה קְדוֹשָׁה הֵן בַּגּוּף וְהֵן בָּרוּחַ (הראשונה לקורינתים ז 34).

קולוסים א 21-23 לא מלמד אותנו שהישועה הנצחית ניתנת לאיבוד. והוא גם לא מלמד שחוסר החזקת מעמד מוכיחה שהמאמין לא באמת נושע לעולם. מה שהוא כן מלמד זה שהתמדה באמונה דרושה כדי לקבל הערכה חיובית במשפט כס המשיח. כלומר, לא מדובר על התמדה באמונה כדי להופיע בכס משפט המשיח, אלא כדי להופיע שם בצורה איכותית. רק העבדים הנאמנים שהתמידו באמונה ובקדושה יקבלו שכר נצחי ואוצרות בשמיים.

הראשונה לטימותיאוס א

אלה שנשברה ספינת אמונתם. הראשונה לטימותיאוס א 19-20

9 מִתּוֹךְ אֱמוּנָה וּמַצְפּוּן יָשָׁר. יֵשׁ שֶׁהִשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיהֶם אֶת אֵלֶּה וְנִשְׁבְּרָה סְפִינַת אֱמוּנָתָם;

20 וּמֵהֶם הִימֵנֵאוּס וַאֲלֶכְּסַנְדֶּר אֲשֶׁר מָסַרְתִּי אוֹתָם לַשָּׂטָן לְמַעַן יְחֻנְּכוּ שֶׁלֹּא לְגַדֵּף.

פרשנות "א": הימנאוס ואלכסנדר דחו את אמונתם ולכן איבדו את ישועתם או הוכיחו שמעולם לא נושעו.

פרשנות "ב": הימנאוס ואלכסנדר דחו את אמונתם ולכן חוו השלכות חמורות.

הראיות בכתוב עומדות לטובת הפרשנות השנייה. הימנאוס ואלכסנדר נזכרים בניגוד לנאמנותו של טימותיאוס. כפי שמשתמע מפסוק 5, לטימותיאוס יש אמונה ומצפון ישר והוא משובח בפסוק 18 על כך שהוא נלחם את המלחמה הטובה. אלו הם תחומים שרלוונטיים לחיי האמונה, לא לענייני ישועה. במקום להילחם את המלחמה הטובה במצפון ישר הימנאוס ואלכסנדר עזבו את האמונה. המושג "נשברה" (nauageō) יכול להתייחס לשבר פיזי (השנייה לקורינתים יא 25), או באופן ציורי לחוויית הרס, אבידה או אסון.

אין שום דבר במושג הזה שמצביע על איבוד ישועה. מאמינים יכולים לחוות אסון. האסון שהם חוו שקשור לאמונתם (ספינת אמונתם), מתייחס ככל הנראה לאמונתם המשיחית, לא לאמונתם האישית משום ש'ה' הידיעה משומשת ביוונית, למרות שכן משתמע מכאן שהייתה פגיעה באמונתם האישית גם כן. אלו שנשענים על הפרשנות הראשונה טוענים שהם איבדו את הישועה או שהם הוכיחו שהם לא נושעו מכיוון שהם דחו את האמונה. לעומת זאת, הטקסט מצביע על כך שהדברים שהם דחו היו אמונה ומצפון ישר, הערכים המשיחיים עליהם טימותיאוס קיבל תשבחות. אך אפילו אם הם דחו את האמונה המשיחית עצמה, המסקנה שמדובר על איבוד ישועה, לא נדרשת כאן. משיחיים עלולים להפנות את עורפם לאמת ברמות שונות:

פטרוס התכחש לישוע (לוקס כב 34, 54-62)
שאול השליח מנבא שרבים יעזבו את האמונה באחרית הימים (הראשונה לטימותיאוס ד 1-3)
האזהרה בראשונה לטימותיאוס ד 16 מניחה את האפשרות שבה מישהו עלול לעזוב את האמונה.
היו אלמנות בקהילה שסרו אחרי השטן (הראשונה לטימותיאוס ה 14-15)
היו כאלו שעזבו את שאול והתנגדו אליו (השנייה לטימותיאוס א 15; ד 9-10, 14-16) והיה עליהם להימלט ממלכודת השטן (השנייה לטימותיאוס ב:24-26)

אלו שסרים מהאמת עשויים לגרום לאחרים לעזוב את האמונה (השנייה לטימותיאוס ב:18)

השנייה לטימותיאוס ב 13 אומר בבירור שאם אנחנו לא נאמנים הוא נשאר נאמן (ביוונית המילה שמופיע היא "בלתי מאמינים"- apisteuō). הישועה שלנו תלויה באמונה הראשונית שלנו, לא על התמדת האמונה שלנו, שיכולה להיכשל. התמדה באמונה הכרחית עבור השכר, לא עבור הישועה מאגם האש (אל העברים ג 14; אל העברים י 35, 36; השנייה לטימותיאוס ב 12; ד 7-8; התגלות ב 10)

מה בנוגע לביטוי "מסרתי אותם לשטן"? האם המשפט הזה אומר ששאול מסר אותם לאגם האש? הכתוב לא אומר את זה. המטרה של שאול הייתה שהם ילמדו שלא לגדף. זה לא הגיוני ששאול ירצה שלא נושעים ילמדו לא לגדף. אלא שזו פעולה שאמורה להוות תוכחה חמורה עבורם. זה מזכיר לנו את מה ששאול ציווה לעשות עם המאמין הנואף מהראשונה אל הקורינתים ה 3-5.

השנייה לטימותיאוס ב

אֲבָל הַיְסוֹד הֶחָזָק שֶׁהִנִּיחַ אֱלֹהִים עוֹמֵד אֵיתָן וְיֵשׁ לוֹ הַחוֹתָם הַזֶּה: "וְיֹדַע יהוה אֶת אֲשֶׁר לוֹ (השנייה לטימותיאוס ב 19)

פרשנות "א": אלוהים יודע מי באמת נושע ומי לא.
פרשנות "ב": אלוהים מכיר את אלה שהוא ייעד להיות מנהיגים.

שאול לא אומר כאן שאלוהים יודע מי באמת נולד מחדש ומי לא (ולכן הימנאוס לא היה באמת נושע לכאורה). שאול מצטט מספר במדבר טז 5: וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

בהקשר של הקטע הזה, קורח הנהיג מרד נגד משה. הוא חשב שבגלל שישראל היא קהילה, כולם היו שווים בסמכותם, ולכן לא הייתה שום הצדקה למנהיגותו של משה. בנוסף לכך, משה משה לקח את הזכויות של הבכורים לשרת ככהנים ומינה את משפחתו של אהרון (במדבר ג 10). קורח חשב שמשה הניח ללא שום הצדקה שיש לו סמכות.

הסיבות למרד מפורטות (במדבר טז). ראשית, משה ואהרון שמו את עצמם מעל כל עם ישראל (פס' 3, 13); שנית, משה לא הצליח להביא את עמו לארץ כנען (פס' 14); שלישית, משה ואהרון לקחו את הכהונה לעצמם (פס' 7-11).
פסוק 5 אומר שבבוקר אלוהים יכריז מי הם המנהיגים שלו. לכן, כשהוא אומר שאלוהים "יודע" את אלה אשר לו, הוא לא אומר "אלוהים יודע מי משיחי אמיתי". אלא הוא אומר שאלוהים חשב על המנהיגים שלו והוא יוכיח מי הם. המילה "יודע" כאן היא במשמעות של זיהוי. אלוהים מזהה את אלו שהוא מינה להיות מנהיגים.

אם הפרשנות הזו נכונה, הקטע בשנייה לטימותיאוס ב 19 לא מדבר על ההבחנה בין נושעים ללא נושעים, כלומר שאלוהים יודע מי באמת נושע ומי לא. אלא, אלוהים מכיר את אלה שהוא יעד להיות מנהיגים, והמנהיגים האלה, כמו הימנאוס ואלכסנדר, הם אנשים נושעים שעזבו את אלוהים ואת המנהיגים הבחירים, כלומר,משה ושאול.

אם נתכחש. השנייה לטימותיאוס ב 10-13

10 עַל כֵּן אֲנִי סוֹבֵל הַכֹּל לְמַעַן הַנִּבְחָרִים, כְּדֵי שֶׁגַּם הֵם יַשִּׂיגוּ תְּשׁוּעָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עִם כְּבוֹד עוֹלָמִים. 11 מְהֵימָן הַדָּבָר: אִם מַתְנוּ אִתּוֹ, גַּם נִחְיֶה אִתּוֹ; 12 אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ; אִם נִתְכַּחֵשׁ, גַּם הוּא יִתְכַּחֵשׁ לָנוּ; 13 אִם אֵינֶנּוּ נֶאֱמָנִים, הוּא נִשְׁאָר נֶאֱמָן, כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ.

10פרשנות "א": הנבחרים יחזיקו מעמד וייוושעו, אך אלו שיתכחשו לישוע ילכו לאגם האש.

פרשנות "ב": הישועה מובטחת למאמינים והמאמינים הנאמנים ימלכו עם המשיח, ואילו המאמינים שמתכחשים אליו לא ימלכו אתו.

הקטע מתחיל בכך ששאול אומר שהוא סובל. אך הוא לא סובל למענו, אלא למען אחרים. לכן, הסבל שלו הוא לא תנאי לכך שהוא יקבל חיי נצח, אלא כדי שאחרים ייוושעו (פס' 10). ברור שהסבל של שאול בעצמו לא יכול להושיע אף אחד, אז איך מבינים את זה? יש הטוענים ששאול סבל כדי להביא את הבשורה לנבחרים כדי שייוושעו. לעומת זאת, השימוש במילה להחזיק מעמד\סבל בפסוק 12 מדברת על מאמינים שסובלים ומחזיקים מעמד עבור הגמול העתידי שהוא שותפות במלוכה עם ישוע. עם הרעיון הזה, הישועה בפסוק 10 היא הישועה הסופית שתתגשם כשהמאמינים יהיו עם המשיח ויהיו שותפים לכבודו.

במילים אחרות, שאול מציב דוגמה לכולנו כך שכולנו נחזיק מעמד בקשיים, כדי להבטיח את הגמול שלנו, שזו המטרה הסופית של הישועה. ואז בפס' 11 הוא מדבר בביטחון על ישועתנו, בגלל שאנחנו מאוחדים עם המשיח, אנו נחיה אתו לנצח (רומים ו 3-5; גלטים ב 20). מה שסותר את הרעיון שניתן לאבד את ישועתנו. בפס' 12, יש תנאי שונה והשלכה שונה. התנאי הוא עמידה, או החזקת מעמד דרך קשיים. החזקת מעמד היא ערך מרכזי בחיים המשיחיים (השנייה לטימותיאוס ב 3; אל העברים י 23, 36; יב 1; יעקב א 2-4, 12).

כפי שראינו, התוצאה של החזקת מעמד היא לא ישועה, או כניסה למלכות השמיים, אלא שותפות במלוכה עם ישוע במלכותו, כפי שכתוב במקומות רבים אחרים (לוקס יט 11-19; התגלות ב 26-27; ג 21; התגלות כב 3-5). אם אנו מתכחשים למשיח, כלומר, לא מחזיקים מעמד, אז הוא ישלול מאתנו לקבל את הזכות למלוך איתו. כלומר, הוא יכחיש את הגמול שלנו (קרא את ההסבר למתי י 32-33).

הכחשת המשיח עשויה להיות הכחשת היכולת שלו לעזור לנו להחזיק מעמד בניסיונות, אך גם יכולה לכלול הכחשה מילולית של שייכותנו אליו (כמו פטרוס), או הכחשה דרך מעשינו (הראשונה לטימותיאוס ה 8). פסוק 13 מדבר על מצב שונה. אם אנחנו לא נאמנים (או כמו שכתוב ביוונית "חסרי אמונה", "לא מאמינים" ראה לדוגמה רומים ג:ג) אלוהים נשאר נאמן. למה אלוהים נשאר נאמן? יש כאלו שאומרים שאלוהים נשאר נאמן לעצמו בכך שהוא ישפוט את אלו שלא נאמנים אליו, או שמתכחשים אליו.

אך זה לא הגיוני שאיום של משפט יתבסס על תכונה חיובית כמו נאמנות. יותר סביר שזו הבטחה מעודדת שבאה אחרי האיום או האזהרה בפס' 12. הרעיון הוא שגם אם נתכחש אליו והוא יכחיש את הגמול שלנו, אלוהים יישאר נאמן להבטחתו שנחיה אתו לעולם, כפי שכתוב בפס' 11. זה אמור לנחם מאמינים.

קטע זה מנחם משום שהוא מאשר את ישועתנו הנצחית ועם זאת מזהיר מפני אבדה רצינית. היחס של אלוהים כלפי עם ישראל מדגים את האמת הזו. למרות שעם ישראל כיום דוחה את המשיח והוא תחת תוכחתו של אלוהים, יום אחד אלוהים ישקם את עמו בגלל שהוא נאמן להבטחותיו לאבותינו (רומים ג 3-4; יא 25-32). אלוהים לא מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו (רומים יא 29). אמת זו רלוונטית גם למאמינים. גם אם נפסיק להאמין או נהיה לא נאמנים, אלוהים יישאר נאמן להבטחתו להושיע אותנו לנצח, למרות שהוא יכול לשלול את הגמול שלנו למלוך אתו.

השנייה לטימותיאוס ד

את האמונה שמרתי. השנייה לטימותיאוס ד 7-8

7אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. 8 מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, יִתֵּן לִי בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא רַק לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ.

פרשנות "א": על ידי כך ששאול החזיק מעמד באמונה ובאהבת בואו של האדון, הוא מצפה להיוושע מאגם האש במשפט האחרון.

פרשנות "ב": על ידי כך ששאול החזיק מעמד באמונה ובאהבת בואו של האדון, הוא מצפה לגמול בכס משפט המשיח

אלו שטוענים שעל המאמינים להחזיק מעמד באמונה ובמעשים טובים עד מותם כדי להיוושע באמת, משתמשים בפסוק הזה כדי להוכיח את טענתם. העובדה ששאול החזיק מעמד באמונה ובמעשים טובים איננה מוטלת בספק. אך האם הוא השיג ישועה מאגם האש דרך החזקת מעמד? ההבנה הזו מניחה ש"עטרת הצדקה" היא ההצדקה החוקית שניתנת כאשר אנו מוצדקים לפני אלוהים\כשאנו נושעים (רומים ג 21-24; השנייה לקורינתים ה 21).

אם כך, זה אומר שהקטע הזה מלמד שהישועה מאגם האש מושגת דרך לחימה עבור האמונה, סיום המירוץ בנאמנות, התמדה בדוקטרינה הנכונה, וציפייה לבואו של המשיח. אך זה סותר את הלימוד הברור של שאול שהצדקה שלנו היא דרך האמונה במשיח בלבד (רומים ג 21-24; גלטים ב 16). עלינו לפרש את הפסוקים המעורפלים לאור הפסוקים הברורים. ההקשר לא מצביע על כך ששאול מדבר על הישועה. במקומות אחרים, הוא גינה את הרעיון על פיו המעשים הטובים שלנו הם הבסיס לישועה שלנו (אפסים ב 8-9; פיליפים ג 3-9). כאן, הוא רק מסכם את שירותו בידיעה שחייו קרובים לקיצם (פסוק 6).

"עטרת הצדקה" היא לא ההצדקה החוקית\הרשמית שקיבלנו כשהאמנו. מוקדם יותר הוא דיבר על עטרת שמושגת על ידי אתלט שמתחרה על פי החוקים (ב 5). את זה הוא אמר לטימותיאוס כדי לעודדו להישאר יציב במשיח (ב 1-3). העטרת היא גמול שמרוויחים, הגמול שלו שאול ציפה כשאמר שהוא נוהג בקשיחות עם גופו (הראשונה לקורינתים ט 25-27). יעקב א:12 מדבר על "עטרת החיים" שניתנת למאמינים שמחזיקים מעמד בסבל תוך כדי נאמנות. זקני הקהילות שמנהיגים בנאמנות יקבלו את "עטרת הכבוד" (הראשונה לפטרוס ה:4). עטרות הן תגמולים שניתנים למאמינים. לא תמיד ברור מה הן מייצגות, אך מה שברור הוא שמדובר בגמול שניתן למאמינים נאמנים. החזקת המעמד של שאול אמורה לעודד אותנו ולהניע אותנו להחזיק מעמד באמונה ובמעשים טובים מתוך נאמנות לאלוהים וציפייה לגמול שמחכה לנו.

טיטוס א

במעשיהם כופרים בו. טיטוס א 16

הֵם מַצְהִירִים שֶׁהֵם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים, אַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם כּוֹפְרִים בּוֹ; נִתְעָבִים הֵם וְסָרְבָנִים, וְלֹא יִצְלְחוּ לְשׁוּם מַעֲשֶׂה טוֹב

פרשנות "א": מדובר על אנשים שטוענים שהם נושעים כשבפועל, מעשיהם מצביעים על כך שהם לא.

פרשנות "ב": מדובר על אנשים נושעים שטוענים שהם מכירים את אלוהים באופן אינטימי כשבפועל, מעשיהם מצביעים על כך שהם לא.

הקטע הזה משומש פעמים רבות כתמיכה לכך שמעשים הם חלק הכרחי לביטחון הישועה. אחרי הכל, שאול מדבר בפירוש על אלו שטוענים שהם יודעים את אלוהים, אך הם כופרים בו במעשיהם. לעומת זאת, יש עוד פרשנות לקטע הזה שרצוי שתילקח בחשבון.

הראיות לכך שמדובר במאמינים המתיימרים להיות בעלי היכרות מיוחדת עם אלוהים:

עַל כֵּן הוֹכֵחַ אוֹתָם תּוֹכֵחָה קָשָׁה, לְמַעַן יִהְיוּ בְּרִיאִים בָּאֱמוּנָה (א 13)

לעיתים רחוקות בברית החדשה, אנשים לא מאמינים מקבלים תוכחה ( לוקס ג 19; יוחנן טז 8). בדרך כלל מאמינים הם אלו שמקבלים תוכחה (הראשונה לטימותיאוס ה 20; השנייה לטימותיאוס ד 2; טיטוס א 9; ב 15). בנוסף לכך, לעולם לא נאמר ללא מאמינים להיות "בריאים באמונה". צריך להיות באמונה קודם כדי שהתוכחה המפצירה להיות בריא באמונה תהיה הגיונית.

להיות בריא (hugiainō) באמונה משמעותו להיות בעל הבנה נכונה או ידע נכון אודות דבר אלוהים (הראשונה לטימותיאוס א 10; ו 3; השנייה לטימותיאוס א 13; ד 3; טיטוס א 9, 13; ב 1, 2). לכן, האנשים עליהם מדובר כאן הם לא אנשים שנמצאים מחוץ לאמונה המשיחית לחלוטין. אלא שמדובר על אנשים 'חולים' מבחינה רוחנית, שזקוקים לתוכחה כדי שישתקמו.

הֵם מַצְהִירִים שֶׁהֵם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים. מדובר על הצהרה עמוקה יותר מהצהרה לגבי ישועה.

בהקשר, לא מדובר על הצהרה לגבי אמונה בישועה, אלא מדובר על הצהרה לגבי ידע אינטימי של אלוהים ודברו. גם ביחסים שלנו עם אחרים, המילה "ידע" היא מאוד גמישה: אני יכול לדעת על אנשים מסוימים, לזהות אותם וכו'; אך במקביל אני עשוי לא להכיר אותם אישית ואינטימית.

טיטוס א 14 וגם ג 9 חושפים שהמורים האלה לימדו אגדות יהודיות, מסורות, שושלות יוחסין ושאיפות לקיים את התורה. המורים האלה טענו שהייתה להם היכרות עמוקה עם אלוהים, אך ידע אמיתי של אלוהים מגיע רק מהלימוד של השליחים (טיטוס א 1), לא מדת ומסורת. התמונה מתבהרת יותר אן הקטע הזה משווה לראשונה לטימותיאוס א 7-11; ו 3-5, 20-21. שאול אמר לטימותיאוס,

20 טִימוֹתֵיאוֹס, שְׁמֹר אֶת הַפִּקָּדוֹן! סוּר מִדִּבּוּרִים תְּפֵלִים וְחַסְרֵי קְדֻּשָּׁה, וּמִטְּעָנוֹת וּפִרְכוֹת שֶׁל מַה שֶּׁבְּכָזָב מְכֻנֶּה "דַּעַת." 21 יֵשׁ שֶׁהִתְיַמְּרוּ בָּהּ וְסָטוּ מִן הָאֱמוּנָה. (הראשונה לטימותיאוס ו:20-21). המורים היהודים טענו שהיה להם ידע מיוחד או היכרות מיוחדת עם אלוהים שהובילה לחיי חסידות (הראשונה לטימותיאוס ו 3-5, 20-21). הכרתים, כמו אלו באפסוס, חשבו שהתחייה כבר התרחשה וכתוצאה מכך הייתה להם ידע מיוחד אודות עידן המלכות (השנייה לטימותיאוס ב 15-18).

למרות ששאול משתמש בפעלים שונים בראשונה לטימותיאוס ו, הם בעצם זהים למשפט שלו בטיטוס א 16. המורים האלה יחד עם הידע המיוחד שלהם לכאורה של אלוהים, סטו מהאמונה.

למרות שהם סטו מהאמונה (טיטוס א 14) ונהיו בלתי נאמנים, אלוהים יישאר נאמן אליהן (השנייה לטימותיאוס ב 13). במילים אחרות, למרות שהמורים הסרבנים האלה סטו מאלוהים, אלוהים יהיה נאמן להבטחתו לתת חיי עולם (יוחנן י 28).

ראיות לכאורה לכך שמדובר בלא נושעים:

הם טמאים ואינם מאמינים (א 15)

יש החושבים שפסוק 15 מצביע על כך שמדובר בלא נושעים כי הוא מתאר אותם כטמאים שאינם מאמינים.

הטמאים (מלוכלכים רוחנית) הם אלו שמאמינים\מלמדים שיש דברי פולחן טמאים (ראו פס' 10, 14-15). זה עשוי להתייחס למאמינים או ללא מאמינים. זה ברור ששום דבר לא מונע מאלו שנולדו מחדש להפוך ללגליסטים.

הביטוי "לא מאמינים" הוא מהמילה היוונית apistois ואפשר לתרגם אותה כ"בלתי נאמנים." בהקשר הזה, בגלל שהתוכחה היא כדי לשקם אותם, שיהיו בריאים באמונה, עלינו להבין את הביטוי הזה כבלתי נאמנים. הם לא מאמינים ללימוד של השליחים שתורת משה כבר לא חלה על המאמינים במשיח ושהכל מטוהר (טיטוס א 15). הם לא האמינו שהמשיח הוא התכלית של התורה (רומים יד 23).

במעשיהם כופרים בו.

אחרי ששאול אומר לטיטוס בפסוק 16 שהם מצהירים שהם מכירים את אלוהים, הוא מוסיף, "אך במעשיהם כופרים בו." רבים חושבים בגלל זה שהם לא היו נושעים. אך קיימות הרבה דרכים בהן מאמינים עלולים "לכפור" באלוהים. הם עלולים לעשות זאת לשונית, כמו שפטרוס עשה, או מבחינה מוסרית, בחיים שלא תואמים את האמונה שלהם: וּמִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג לִקְרוֹבָיו, בְּיִחוּד לִבְנֵי בֵּיתוֹ, כָּפַר בָּאֱמוּנָה וְהוּא גָּרוּעַ מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין (הראשונה לטימותיאוס ה 8).

אלו שסטו מן האמת (פס' 14) הם לא רק סטו מהאמונה מבחינה תאולוגית, אלא שהלגליזם שלהם השפיע על מעשיהם לרעה, למה שלגליזם תמיד גורם (גלטים ה:13-26). השליח יוחנן גם כן מקשר את ההיכרות ההתנסותית שלנו עם אלוהים יחד עם מעשינו. בראשונה ליוחנן ב:3 הוא אומר, בָזֶה נֵדַע שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתוֹ — אִם נִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו (להרחבה, ראו את ההסבר לפסוק הזה).

אין שום דבר במשפט הזה שמכריח את המסקנה שמדובר בלא מאמינים. כשמאמין במשיח לא אוהב אחרים, הוא מכחיש במעשיו שהוא מכיר את אלוהים באופן אינטימי (הראשונה ליוחנן ב 3,9; ד 7-8).

לֹא יִצְלְחוּ לְשׁוּם מַעֲשֶׂה טוֹב.

אחרים חושבים שמדובר במורים בלתי נושעים בגלל המילה היוונית adokimos, שמשמעותה "פסולים" או "לא יצלחו".

אך שאול השתמש באותה המילה בראשונה לקורינתים ט 27 כשהוא דיבר על עצמו!. הוא כתב שהוא פחד מכך שהוא עצמו יימצא פסול (adokimos). זה ברור ששאול לא פחד לאבד את ישועתו או להיווכח שהוא לא נושע. אלא שהוא פחד שהוא יאבד את האישור של המשיח, שזו המשמעות הבסיסית של adokimos. המאמינים האלה היו פועלים פסולים (השנייה לטימותיאוס ב 15). הם לא התאימו לשום מעשה טוב. כדי להפוך להיות פועלים המוכשרים למעשים טובים, עליהם היה תחילה להקשיב לתוכחה של טיטוס ולהפוך למורים בריאים רוחנית. לכן, במקום להטיל ספק במעמד הרוחני שלהם, adokimos אמורה לגרום לנו להבין שמדובר באנשים נושעים בקטע הזה.

מסקנה

יש סיבות טוב שהמילים של שאול אל טיטוס לגבי אלו שמצהירים שהם יודעים את אלוהים, אך כופרים בו במעשיהם, מתייחסות למורים נושעים שהיו לגליסטים.

האיגרת אל העברים

לפני שניכנס לאיגרת אל העברים חשוב להבין מספר דברים. קודם כל נראה כי מחבר האיגרת כותב למאמינים, לאחר מכן ננסה להבין מהי מטרת האיגרת, ולאחר מכן נפרש את טבע האזהרות והאיומים הפזורים לאורך האיגרת.

כשבוחנים את קהל היעד של האזהרות שבאיגרת, אנו רואים שלא קיים בשום מקום מעבר בין קבוצה אחת (לא מאמינים) לקבוצה אחרת (מאמינים). אנו דווקא רואים שהאזהרות מופנות כלפי מאמינים:

המחבר מזדהה אתם על ידי שימוש בגוף ראשון רבים (ב 13; ג 14; ד 1-3, 11; ו 1, 3; י 26, 30, 39; יב 28).

הם נקראים "אחי" (ג 12).
המחבר אומר שהם האמינו (ד 3) או מאמינים (י 39).
יש להם ביטחון ביתרונות הקרבן של המשיח והם נקראים להמשיך להחזיק מעמד בביטחון שלהם (ג 14; ד 14; י 23, 35).
הם נמצאים בסכנת סטייה מהאמונה, מה שמניח שהם כן באמונה (ב 1; ג 12; ו 6; י 39; יב 25).
המחבר מעודד אותם להיכנס למנוחתו של אלוהים (ד 11) ולהתקדם בבגרות (ו 1), ואלו הן פריבילגיות השמורות למאמינים בלבד.
הם סבלו עבור האמונה לאחר שהוארו עיניהם (י 32, 34).
המחבר לא אומר לאף אחד באיגרת להאמין בישוע, שזה מחדל רציני אם הוא כותב ללא מאמינים.
הברכות הנלוות לישועה אותן הם חוו מתוארות במושגים משיחיים באופן מפורש (ו 4-5; י 26, 29-30, 32, 38).
הדוגמאות בתנ"ך לכך שאלוהים מייסר את אנשיו מיושמות על הקוראים כאנשי אלוהים (ג 16; י 30).
המחבר מפציר בהם לשרת את אלוהים ביראה (יב 28).
ההבטחות השונות לקוראים לגבי גמול ושכר שיינתנו על החזקת מעמד וציות, יכולות להיות רק עבור מאמינים (ג 14; ד 9, 11; י 34-35; יב 28).

המסקנה הברורה והבלתי מעוררת היא שהקוראים באיגרת אל העברים הם מאמינים.

מטרת האיגרת

כעת ננסה להבין את מטרת האיגרת. במילים אחרות, מה מנסה המחבר להשיג בקוראיו? חוץ מהאזהרות הברורות באיגרת, ניתן לשים לב שהמחבר מפרט על הנעלות של הברית החדשה והקרבן של ישוע על ברית סיני, הכהונה, ומערכת הקרבנות בתורה. כשלוקחים את כל זה יחד עם האזהרות, ניתן להסיק שהקוראים הפסיקו להתקדם באמונתם המשיחית והתחילו לשוב ליהדות (ב 1; ג 12; ו 6; י 39; יב 25), כנראה כדי להימלט מרדיפות (י 32-34; יב 4). המחבר מראה להם את העליונות של המשיח, את החולשה של ברית סיני, וההשלכות שמצפות להם אם הם יעזבו את אמונתם לטובת החזרה לברית סיני. יש גם תכלית חיובית; המחבר מעודד אותם להחזיק מעמד ולהתקדם באמונה שלהם ובבגרות הרוחנית שלהם (ג 6; ד 14; ה 11-ו 1, 11-12; י 23; יב 1-3) כדי שהם יוכלו ליהנות מהמלוא שביעוד שלהם בחיים האלה ובמלכות (ראו בהסבר לאל העברים ג 18-19).

טבע האזהרות והאיומים

באיגרת מצויים איומים חמורים, אך האם הם מתייחסים לאגם האש? עצם האזכור של אש הוא מספיק עבור קוראים רבים כדי לחשוב שהמחבר איים על הקוראים של האיגרת עם אגם האש. אך לפני שקופצים למסקנות פזיזות עלינו לזכור מספר דברים:

המילה אש היא ביטוי לזעם והתוכחה של אלוהים כלפי אנשיו בכתובים (במדבר יא 1-3; ישעיהו ט 18; ירמיהו יא 16; איכה ב 3-4; שמות כב 20-22; עמוס ב 5; תהלים עח 21).
אש היא היבט בכס משפט המשיח שמיועד למאמינים (הראשונה לקורינתים ג 13-15).
אש יכולה יכולה לציין את הטיהור של אלוהים (תהלים סו 12; מלאכי ג 2; הראשונה לפטרוס א 7) או קנאתו (דברים ד 24; תהלים עט 5; צפניה א 18).
הרשעה נצחית, אש נצחית, עינוי נצחי לעולם לא מוזכרים באיגרת אל העברים.

חוסר השימוש באגם האש כאיום לא מוריד מהערך של החומרה של העונשים והאזהרות. הנחת המוצא לגבי ישועתם של העברים, המטרה של כתיבת האיגרת, והאפשרות לעונש חמור מאת אלוהים כלפי חוסר ציות, מובילות אותנו לפרש את האיגרת הזו במסגרת של פרשנות "ב". האזהרות הן למאמינים. ועכשיו נתחיל לפרש ולהיכנס לעומקם של מספר קטעים שלעתים קרובות מובנים שלא כהלכה.

אל העברים ב

איך נימלט? אל העברים ב 1-4

1 עַל כֵּן חַיָּבִים אָנוּ לָשִׂים לִבֵּנוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת אֶל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ, פֶּן נָסוּר מִן הַדֶּרֶךְ.

2 הֲרֵי אִם הַדָּבָר אֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּפִי מַלְאָכִים קִבֵּל תֹּקֶף, וְעַל כָּל עֲבֵרָה וּמְרִי נִתַּן גְּמוּל צוֹדֵק, 3 אֵיךְ נִמָּלֵט אֲנַחְנוּ אִם לֹא נָשִׂים לֵב לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה כָּזֹאת אֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה נֶאֶמְרָה בְּפִי הָאָדוֹן וְאֻשְּׁרָה לָנוּ עַל-יְדֵי שׁוֹמְעָיו? 4 וְגַם אֱלֹהִים הֵעִיד עָלֶיהָ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְכָל מִינֵי גְּבוּרוֹת, וּבְמַתְּנוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר חִלֵּק כִּרְצוֹנוֹ.

פרשנות "א": אלו שעוזבים את האמונה לא יימלטו מאגם האש.

פרשנות "ב": אלו שעוזבים את האמונה לא יימלטו מתוכחתו של אלוהים ויאבדו את זכותם לשותפות במלוכה עם ישוע.

הישועה אליה הוא מתייחס באל העברים ב 3 היא הנושא של אל העברים ב 5-18, המלוכה העתידית של המשיח, והשותפות שלנו איתו ביעד הסופי של האדם, למלוך על הבריאה (ב 7-8). בגלל שהישועה הזו "גדולה", הקוראים נמצאים בסכנה אם הם בוחרים להתעלם ממנה. רבים מהם חזרו לברית סיני ולעבודת הקורבנות וחשבו לנטוש את אמונתם במשיח. פרשנים מכירים בעובדה שהאזהרות באיגרת אל העברים הן מאמר מוסגר בטיעון שלו. מפרק א:4 עד ב 18 המחבר מציג את העליונות של המשיח על המלאכים. המלוכה על הבריאה לא ניתנה למלאכים אלא לבן האלוהים ושותפיו (א 9; ב 10). באמצע הטיעון הוא מכניס אזהרה, אל העברים ב 1-4, ובה הוא מפציר בהם לא להזניח את העתיד האדיר הזה, את הישועה הגדולה הזו. ואז בפס' 5 הוא מרים שוב את הטיעון אותו הוא עזב לרגע בסוף א:14. הֵן לֹא תַּחַת יַד הַמַּלְאָכִים שָׁת אֶת הָעוֹלָם הַבָּא אֲשֶׁר אָנוּ מְדַבְּרִים עָלָיו (ב 5). המילה "הן" מתייחסת בחזרה לפרק א 14: הַאֵין כֻּלָּם רוּחוֹת-שָׁרֵת, שְׁלוּחִים לְשֵׁרוּת לְמַעַן הָעֲתִידִים לָרֶשֶׁת יְשׁוּעָה? השתת הָעוֹלָם הַבָּא היא הישׁוּעָה הגְּדוֹלָה של אל העברים א 14 וב 3. ישועה זו היא לא כניסה למלכות השמיים או ישועה מניתוק נצחי מאלוהים. אלא מדובר על שותפות בירושה עם המשיח בעולם הבא. לאחר מכן הוא נותן ביאור לתהילים ח 1-9 אשר הוא ביאור ליעד הסופי של האדם כפי שהוא מוגדר בבראשית א 26-28. לרשת את הישועה הזו זה פשוט להיות שותף במלוכה עם ישוע במלכות.

זו הישועה הגדולה אותה עליהם לא לזנוח. הישועה המוזנחת היא לא ישועה מניתוק נצחי מאלוהים. הישועה המדוברת כאן היא מותנית. הוא בדיוק הזכיר את הישועה הזו בפרק א 14. הוא אומר שיש סכנה ממנה אנו לא יכולים להימלט אם אנו זונחים אותה. מבחינת המחבר של האיגרת, הסכנה אליה הוא מתייחס היא לא איבוד ההצדקה, שֶׁכֵּן בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לְתָמִיד אֶת הַמְקֻדָּשִׁים (אל העברים י 14). היעד הנצחי שלנו בטוח. מה שמותנה כאן הוא אם נעמוד בביטחון שהתחלנו בו, אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ (אל העברים י 35) , האם נקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח (פס' 36), משום שאנו יּוֹרְשִׁים אֶת הַהַבְטָחוֹת עַל-יְדֵי אֱמוּנָה וְאֹרֶךְ רוּחַ (ו 12). במילים אחרות, להזניח את הישועה הגדולה היא לא דחיית הבשורה, אלא מדובר על חוסר תשומת לב או אדישות לגבי ההיבט העתידי של הישועה שלנו המקושר לביאתו השנייה של ישוע. מאמינים עלולים להיכשל בזה בכך שהם לא מתמידים באמונה, בהליכה עם האדון, או משליכים את בטחונם בישוע. עבור הקוראים היהודים באותו הזמן, היה מדובר על חזרה לקורבנות ולדיני היהדות המוגדרים בברית סיני.

המחבר אומר שהישועה הזו בַּתְּחִלָּה נֶאֶמְרָה בְּפִי הָאָדוֹן (ב 3). אך איפה האדון דיבר על הישועה הזו? שוב, ההקשר של אל העברים ב 5-10 לא מצביע על ישועה מאגם האש, אלא על ישועה שונה, על הכרזת בשורת המלכות.

29 וַאֲנִי מַנְחִיל לָכֶם מַלְכוּת כְּמוֹ שֶׁהִנְחִילָנִי אָבִי, 30 לְמַעַן תֹּאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ עַל שֻׁלְחָנִי בְּמַלְכוּתִי וְתֵשְׁבוּ עַל כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (לוקס כב 29-30)

אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אַתֶּם הַהוֹלְכִים אַחֲרַי, כַּאֲשֶׁר תִּתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה וּבֶן-הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ, תֵּשְׁבוּ גַּם אַתֶּם עַל שְׁנֵים-עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (מתי יט:28).

מִן הָעֵת הַהִיא הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַכְרִיז וְלוֹמַר: "חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם." (מתי ד 17). ביאת מלכות האלוהים שהוכרזה על ידי ישוע כאן היא לא אחרת מאשר ישועת המלכות שמנובאת בתנ"ך; שיקום המלכות לעם ישראל (מעשי השליחים א:6). הניסים שאישרו זאת (אל העברים ב 4) הם כחות העולם הבא (ו 5). הישועה הזו היא השתתפות עם המשיח במלוכה במלכות השמיים, והיא תלויה בנאמנות, ההתמדה, והציות של המאמין.

אל העברים ג

אם נחזיק מעמד. אל העברים ג 6

5 מֹשֶׁה אָמְנָם הָיָה נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתוֹ, כְּעֶבֶד, לְשֵׁם עֵדוּת עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עֲתִידִים לְהֵאָמֵר 6 אֲבָל הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ; וַאֲנַחְנוּ בֵּיתוֹ, אִם נַחֲזִיק עַד קֵץ בַּבִּטָּחוֹן וּבַתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מִתְהַלְּלִים בָּהּ.

פרשנות "א": אלו שיחזיקו מעמד הם אלו שיוושעו.

פרשנות "ב": תפקיד הכהונה של המאמינים מותנה בהחזקת מעמד מתמדת.

המחבר מתמקד כאן על המילה "בית" כהתייחסות לאוהל מועד איפה שהכוהנים היו מתפקדים. בהתבסס על במדברים יב 6-8, המחבר מציג את משה כעבד הנאמן בכל ביתו. על משה היה לבנות את אוהל המועד לפי ההוראות המדויקות של אלוהים (שמות כה 9) והיה נאמן בעשותו כך. וזה היה חשוב משום שאוהל המועד היווה צל למה שעתיד להגיע. אוהל המועד היווה צל למציאויות גדולות יותר שיגיעו מאוחר יותר כשהמשכן השמימי נגלה (ח 4-5). בפסוק 6 המחבר עושה השוואה ואומר שההתערבות של המשיח בבית אלוהים היא גדולה יותר משל משה. משה אמנם היה נאמן בכל ביתו, אך המשיח נאמן על ביתו האישי. המשרה של משה הייתה קשורה לסמל של המציאות, אך המשיח למציאות עצמה. והמציאות היא שהמאמינים הם ביתו בתנאי שיחזיקו מעמד. יש שתי שאלות קריטיות כאן: מי הם אלו שצריכים להחזיק מעמד? ומה הסכנה בחוסר החזקת מעמד?

ראשית, ההקשר מדגיש את הבית (המשכן) בתור מקום שבו הכהונה מתפקדת. לאור הראשונה לפטרוס ב:5 אנו נִבְנִים לְבַיִת רוּחָנִי, לִכְהֻנַּת קֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת זִבְחֵי רוּחַ רְצוּיִים לֵאלֹהִים בִּזְכוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. כלומר למאמינים יש את האחריויות הכוהניות האלו תחת "הבית" הזה בברית החדשה (אל העברים יב 28: יג 15-16). רק אלו שמקיימים אותן בנאמנות הם בעצם "הבית" של המשיח. אין כאן קשר להוכחת הישועה או לשימורה.

שנית, לקטע הזה יש דמיון עצום לפרק י 19-25:

שניה הקטעים מתייחסים ל"ביטחון" שלנו (ג 6; י 19)
שני הקטעים מיועדים ל"אחים" ( ג 1; י 19)
שני הקטעים מדגישים שהמשיח הוא הכהן הגדול (ג 1; י 21)
שני הקטעים מדגישים את "הבית" (ג 6; י 21)
שני הקטעים אומרים שהמשיח הוא "על ביתו" (ג 6; י 21)
שני הקטעים מזכירים את ההצהרה שלנו (ג 1; י 23)
שני הקטעים מזכירים את ה"תקווה" שלנו (ג 6; י 23; ד 14)
שני הקטעים מפצירים בקוראים להחזיק מעמד (ג 6; י 23)

אלא אם כן הדימיון הוא מקרי, הוא מצביע על כך שה"בית" בשני המקומות מתייחס לאותו הדבר. באל העברים י', הבית הוא המאמינים שמתאספים ביחד ומתפקדים ככהנים, לעומת מאמינים אחרים שבוחרים לא להתאסף עם השאר. באל העברים י, המחבר לא מבקש שהקוראים יוושעו, אלא שיתקרבו, יחזיקו מעמד, ויפצירו אחד בשני למען מעשים טובים. זה מוביל אותנו למסקנה שה"בית" הוא לא כל המאמינים, אלא מאמינים שלא עזבו את מנוחתם אלא שמחזיקים בהצהרה של אמונתם. ה"בית" מורכב מאלה שממשיכים להתאסף יחד בשביל להשתחוות ולתפקד ככהנים. יש שזנחו את הרגלם להתאסף עם מאמינים ולכן הם לא חלק מקהילת ההשתחוויה. זה לא אומר שום דבר על מצב הישועה שלהם, אלא אם כן הכתובים היו מציינים שאם מישהו מפסיק להתאסף עם מאמינים אחרים בשביל להשתחוות לאלוהים, הוא לא נושע. מאמין שלא מקיים יותר את תפקידו הכוהני בכך שהוא לא מעלה יותר קורבנות רוחניים (הראשונה לפטרוס ב 5), הוא לא חלק מקהילת מ"כהונת הקודש". הוא אומנם נושע, אך הוא לא חלק מקהילת ההשתחוויה הכוהנית.

אלוהים אמר את אותו הדבר בתנ"ך לעם ישראל: וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי ……….תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט 5-6). ישראל הייתה ממלכת כהנים ועם קדוש רק אם הם היו מצייתים לקולו של אלוהים ואם הם היו שומרים את בריתו. אם אנו זונחים את תפקיד הכהונה שלנו תחת הברית החדשה, אנו לא מתחברים יותר עם מאמינים אחרים. אך זה לא אומר שאנו לא נושעים או שאנו מאבדים את ישועתנו.

שלישית, בשני הקטעים הללו, התוצאה של חוסר החזקת מעמד היא לא איבוד ישועה, או הוכחה שלא נושענו מלכתחילה. אלא שהסכנה היא להיכשל בגדילה ובלהפוך להיות "בית". כישלון כזה עלול להביא לתוכחה של אלוהים (ג 7-19). לכן, פסוק 6 משאיר את הקוראים עם טרדה עמוקה. האם הם יישארו מאמינים- כוהנים נאמנים של בית המשיח עליו הוא הכהן העליון? המעמד שלהם כנושעים לא מבטיח זאת. במסע הארצי שלהם אל מלכות האלוהים, עליהם לדאוג לכך שהם יחזיקו ללא רפיון ידיים בתקוה שלהם. החזקה זו חייבת להתלוות בעמידה ועשיית רצון האלוהים (י:36). למרות שהכישלון בעשיית הדבר עלולה להביא עליהם משפט או תוכחה מאת אלוהים (אל העברים ג 7-19).

שותפים למשיח. אל העברים ג 14

הֵן נִהְיֵינוּ שֻׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ אִם נַחֲזִיק לְלֹא הֶרֶף, עַד הַסּוֹף, בַּבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר הִתְחַלְנוּ בּוֹ

פרשנות א: אלו שיחזיקו מעמד באמונתם עד הסוף ייוושעו יכנסו למלכות השמיים.

פרשנות ב: לא מדובר בישועה,אלא על החזקת מעמד באמונתה עד הסוף כדי להיות שותפים למשיח במלוכה (השכר).

המחבר מזהיר את קוראיו לדבוק באמונה שלהם. הביטוי "שתפים למשיח" מזכיר את המחשבה בפס 1 אַחַי הַקְּדוֹשִׁים, אֲשֶׁר חֶלְקְכֶם בִּקְרִיאָה שְׁמֵיְמִית. המילים חלקכם ושתפים הן אותה המילה ביוונית (metochoi). כשהקוראים של אל העברים האמינו במשיח ישוע, הם נכנסו לשותפות אתו במלכות השמיים. כדי שהם יוכלו להיות שותפים במלוכה אתו עליהם להחזיק מעמד באמונה, ולעשות את רצון אלוהים (אל העברים ו 11-12; י 36). שותפות למשיח היא מותנית. אנו נהיה שותפים אתו ונמלוך אתו במלכותו רק אם נחזיק מעמד בביטחון שהתחלנו בו עד הסוף. המילה "ביטחון" (hypostaseōs) משמעותה התאמצות למען משהו אליו התחייבנו. אם הם ימשיכו להחזיק בדבר שאליו הם התחייבו, הם יוכלו לרשת את הגמול הנצחי- מלוכה יחד עם ישוע.

להיכנס למנוחה. אל העברים ג 18-19

18 וּלְמִי נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ אֶל מְנוּחָתוֹ אִם לֹא לַסּוֹרְרִים? 19 אֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי לֹא יָכְלוּ לָבוֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ.

פרשנות "א": אלו שלא מצייתים לא מאמינים ולא מחזיקים באמונתם במשיח, לכן הם לא יכנסו למלכות השמיים

פרשנות "ב": אלו שלא מצייתים לא מאמינים ולא מחזיקים באמונתם במשיח, לכן הם לא יחוו את גמול המנוחה של אלוהים.

בתיאור המרד של בני ישראל באלוהים במדבר וכשלונם בלהיכנס לארץ המובטח באל העברים ג, חוסר ציות בפרק ג 18 משומשת בתור הקבלה לחוסר אמונה בפס' 19. חוסר אמונה זו משוות לחוסר החזקה בביטחונם במשיח (ג 12, 14) ועזיבת אלוהים חיים (ג:12), וזה מה שמנע מבני ישראל להיכנס ל"מנוחה" המובטחת שלהם (ד 6). כשלוקחים את כל זה ביחד, רבים הגיעו למסקנה שאמונה היא ציות, ושהמנוחה (הארץ המובטחת) זה השמיים או מלכות האלוהים. לכן, אלו שלא מצייתים למשיח לא ייוושעו.

זה ברור שקיים קשר חזק בין חוסר אמונה לחוסר ציות, ובין אמונה לציות. הקשר הוא מהסוג של סיבה ותוצאה, אך זה לא אומר שחוסר אמונה זה אותו הדבר כמו חוסר ציות או שאמונה וציות הם אותו הדבר. חוסר ציות זו ראיה לחוסר אמונה וציות זו ראיה לאמונה. מהבחינה הזו, חוסר אמונה מתוארת כחוסר ציות משום שכשבני ישראל לא האמינו בהבטחתו של אלוהים לגבי הארץ המובטחת, הם סירבו לציית כתוצאה מכך למצוותו-לרשת אותה. אך מאחר והקוראים הם מאמינים (ג 1, 12 והשימוש בגוף ראשון רבים בפרק ג 6, 14, 19), החוויה העתידית והמותנית של המנוחה היא לא ישועה מאגם האש. מנוחה עשויה להתייחס לחוויה של הברכות על ידי מאמינים נאמנים בחיים הנוכחיים (ד 1, 6, 9, 11), אך גם לחוויה של המנוחה במלכות העתידית. עבור בני ישראל, המנוחה לא הייתה רק הכניסה לארץ, אלא גם ההנאה מהיתרונות שלה.

לכן, מאמינים שחיים באמונה ומחזיקים מעמד באמונתם המשיחית, נהנים משלום בעודם נחים בהבטחות, האספקות, והכוח של אלוהים. זו ברכה שמאמינים יכולים להפקיר על ידי חוסר ציות שנולד מחוסר אמונה (חוסר אמונה בעליונות של המשיח על ברית סיני במקרה של קוראי האיגרת), ובהבטחה שלו לגבי הברכות העתידיות במלכות.

ההיבט העתידי של מנוחת המאמין הוא הנושא העיקרי של אל העברים. המחבר דואג לגבי מה שהם יחוו במלכות, לא לגבי כניסתם למלכות. הוא כותב לאנשים נושעים להם הוא קורא שותפים (ג 1 metachoi). אנו רואים שמילה זו משומשת קודם בפרק א:9 בציטוט מתוך תהלים מה 7. ההקשר של תהלים הוא שבן האלוהים ימלוך במלכות יחד עם שותפיו. המלאכים לא ייהנו מהפריבילגיה הזו, אלא הם ישרתו את השותפים הללו שיירשו את הישועה הזו (א 13-14; ב 5). לא מדובר על ירושה של ישועה מאגם האש, אלא על ירושת הגמול העתידי במלכות. אחרי שפרק ב מציג את ישוע ככהן עליון, פרק ג מסביר שהוא כהן על "ביתו" כמו שמשה היה כהן על אוהל המועד (ג 2-5; במדבר יב 7). בית המשיח לפעמים מפורש בטעות כקהילה, או גוף המשיח, אך כאן, התנאי להיות בבית המשיח הוא לא אמונה בישוע כמושיע; אלא התנאי הוא להחזיק מעמד (ג 6; 14).

המילה "שותפים" משומשת עבור אלו שמחזיקים מעמד בנאמנות עד סוף חייהם (ג 14), אלו שירשו את גמול השותפות לישוע במלוכה על העולם (ו 12, 17; השנייה לטימותיאוס ב 12). זה חשוב משום שזה מוביל אל הקטע שמדבר על המנוחה. כניסה למנוחה מותנית בעמידה המתמדת של המאמין, החזקת מעמד באמונה (בהקשר של אל העברים- לא לחזור ליהדות ולמערכת הקרבנות). אלו הן אמיתות ברובד הפרשנות השנייה, פרשנות "ב". עלינו להחזיק בתקווה שלנו במשיח או שנאבד את הברכות של המנוחה של אלוהים בחיים האלה והגמול של מנוחתו במלכות.

אל העברים ה

ישועה לכל המצייתים. אל העברים ה 9

וְכַאֲשֶׁר הֻשְׁלַם הָיָה לְמָקוֹר שֶׁל יְשׁוּעַת עוֹלָמִים לְכָל הַמְצַיְּתִים לוֹ

פרשנות "א": ציות מביא ישועה נצחית ללא מאמין.

פרשנות "ב": חיי ציות מביאים למאמין את כל היתרונות של הישועה, בחיים האלה ובחיים הבאים.

בהקשר שקודם לפסוק הזה, נאמר לקוראים שישוע השיג את משרתו ככהן עליון, דרך ציותו (ד 15; ה 7-8), דבר שהכשיר אותו להיות "מקור" לישועתם של אלה שמצייתים. לכן, באותו האופן, מאמינים משיגים את הברכות שלהם דרך ציות. הישועה עליה מדובר כאן היא לא ההצדקה (המילה "ישועה" גם לא משומשת במובן הזה באופן ברור במקומות אחרים באיגרת אל העברים: א 14; ב 3, 10; ו 9; ט 28; יא 7), אלא זו ישועה המצפה לחוויה העתידית של חיים בברכות של המלכות(6) (. הציות הראשוני של האמונה בישוע הוא הציות הראשון ששם את החוטאים תחת היתרונות של הקרבתו הכוהנית של המשיח. אך על ידי ציות ממושך ומתמיד המאמינים יכולים ליהנות מהיתרונות של משרתו ככהן הגדול, יתרון אשר יכול להיאבד (שלא כמו הישועה מאגם האש). ראיה נוספת שאין הכוונה לישועה מאגם האש היא השימוש בזמן ההווה לפועל "מצייתים", במקום זמן העבר "צייתו". מה שמושיעה אותנו מאגם האש זה לא ציות מתמיד; זה הציות הראשוני של האמונה בישוע כמושיע.

שוב, הרעיון של ישועה באיגרת אל העברים הוא בעל משמעות ייחודית, הוא לא מתכוון רק לכניסה למלכות השמים או ישועה מאגם האש, אלא יש לו היבט נוכחי ועתידי (א 14; ט 28). ציות מתמיד מתיר למשיחי ליהנות מההיבטים הנוכחיים של הישועה שקשורים למנוחת המאמין (ד 1, 3, 6, 9-11) ומהיתרונות ממשרת הכהונה של המשיח (ד 14-16), כמו כן מההיבט העתידי כמשהו שאותו עלינו לרשת במלכות (א 14; ו 12, 17; ז 25; ט 15, 28; יב 28).

מאחר והמטרה של האיגרת היא לשמור על המאמינים מעזיבת האמונה ושמירה עליהם ביתרונות המלאים של כהונת המשיח, ציות לשם ישועה משומש במובן של הפרשנות השנייה, עבור מאמינים. אנו כמאמינים, צריכים להישען על העובדה שמשרת הכהונה הנוכחית של המשיח מספקת לנו את כל היתרונות של הימלטות מהחטא, ביטחון בהתקרבות לאלוהים, והירושה במלכות האלוהים אם נחיה בצייתנות.

אל העברים ו

*אי אפשר לחדש אותם לתשובה. אל העברים ו 1-10

1 לָכֵן, לְאַחַר שֶׁעָזַבְנוּ אֶת הַשָּׁלָב הָרִאשׁוֹן שֶׁל דְּבַר הַמָּשִׁיחַ, נִתְקַדֵּם נָא אֶל הַבַּגְרוּת וְאַל נָשׁוּב לְהַנִּיחַ יְסוֹדוֹת שֶׁל חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה מִמַּעֲשִׂים מֵתִים, אֱמוּנָה בֵּאלֹהִים, 2 תּוֹרַת הַטְּבִילוֹת, סְמִיכַת יָדַיִם, תְּחִיַּת הַמֵּתִים, וּמִשְׁפַּט עוֹלָם. 3 וְזֹאת נַעֲשֶׂה אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים. 4 הֵן אֵלֶּה שֶׁכְּבָר הוּאֲרוּ עֵינֵיהֶם וְטָעֲמוּ מִמַּתְּנַת הַשָּׁמַיִם וְנִתַּן לָהֶם חֶלְקָם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ 5 וְטָעֲמוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים הַטּוֹב וְכֹחוֹת הָעוֹלָם הַבָּא, 6 וְנָסוֹגוּ — אִי אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ אוֹתָם עוֹד לִתְשׁוּבָה, בִּהְיוֹתָם צוֹלְבִים לָהֶם מֵחָדָשׁ אֶת בֶּן-הָאֱלֹהִים וְשָׂמִים אוֹתוֹ לְחֶרְפָּה. 7 הֲרֵי אֲדָמָה הַשּׁוֹתָה אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד עָלֶיהָ פְּעָמִים רַבּוֹת וּמוֹצִיאָה עֵשֶׂב טוֹב לָעוֹבְדִים אוֹתָהּ, נוֹשֵׂאת בְּרָכָה מֵאֵת אֱלֹהִים.(תהילים סה' יא-יב') 8 אֲבָל אִם תַּצְמִיחַ קוֹצִים וְדַרְדָּרִים, פְּסוּלָה הִיא וּקְרוֹבָה לִקְלָלָה וְסוֹפָהּ לְהִשָּׂרֵף.(בראשית ג' יז'-יח') 9 גַּם בְּדַבְּרֵנוּ כָּךְ בְּטוּחִים אָנוּ בָּכֶם, אֲהוּבַי, בְּנוֹגֵעַ לַדְּבָרִים הַטּוֹבִים יוֹתֵר הַטּוֹמְנִים בְּחֻבָּם יְשׁוּעָה; 10 שֶׁכֵּן אֱלֹהִים לֹא יְעַוֵּת צֶדֶק וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת פָּעָלְכֶם וְאֶת הָאַהֲבָה שֶׁהֶרְאֵיתֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּכָךְ שֶׁשֵּׁרַתֶּם אֶת הַקְּדוֹשִׁים וְעוֹדְכֶם מְשָׁרְתִים אוֹתָם.

פרשנות "א": אלו שעוזבים את האמונה המשיחית מאבדים את ישועתם או שהם מוכיחים שהם מעולם לא נושעו.
פרשנות "ב": לאלו שעזבו את האמונה המשיחית אין שום טענה לפני אלוהים והם ייענשו בחומרה.

עלינו לקרוא את הקטע לעיל בהקשר המיידי שלו. הקטע עצמו מתחיל בפרק ה פסוק 11, שם המחבר מסביר לקוראים את הסיבה מדוע הוא לא מרחיב עבור הקוראים שלו על סוג הכהונה של המשיח: עַל זֺאת יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר דְּבָרִים רַבִּים, אַךְ קָשֶׁה לְהַסְבִּירָם מִפְּנֵי שֶׁכָּבְדוּ (nōthroi) אָזְנֵיכֶם. (אל העברים ה 11). ואז בפרק ו פסוק 12 הוא מפציר בקוראים שלו לא להיות לְנִרְפִּים (nōthroi). במילים אחרות, המחבר משתמש בשתי

מילים משותפות התוחמות את הקטע (מבנה מעטפת) אל תוך קטע אחיד ורציף. לכן, קהל היעד של המחבר לא משתנה; לאורך הקטע הוא מדבר אל אותם האנשים, כלומר למאמינים שזקוקים להתקדם לבגרות (ו 1). המחבר מסביר שהם יכולים להתקדם לבגרות אך ורק אם אלוהים יתיר להם לעשות כן (פס' 3). עולה

השאלה למה? ובכן, ההסבר שלו מפורט בפסוקים 4-6; לא ניתן לחדש לתשובה מאמינים שחוזרים ליסודות (פס' 1). בהקשר המקורי, המחבר דיבר על חזרה לקורבנות ברית סיני. הוא מסביר שהקורבן של המשיח הוא הקורבן היחיד שמספיק עבורנו (אל העברים י 10-12). חזרה לקורבנות ברית סיני שקולה לצליבה מחודשת של בן האלוהים וביזויו. מדוע? משום שמעשה כזה פוגע בעובדה שהקורבן של המשיח הספיק כדי להשלים אותנו אחת ולתמיד.

ביוונית, הביטוי "בהיותם צולבים להם מחדש" הוא מילה אחת שמופיע בצורת בינוני בזמן הווה, דבר שמצביע על כך שהיא מתרחשת במקביל לפועל העיקרי: "אי אפשר לחדש אותם לתשובה". לכן, לא ניתן לחדש מאמינים לחזרה בתשובה כל עוד או כשבמקביל הם חוזרים ליסודות ומכחישים את ההסתפקות בקורבנו המושלם של המשיח. אין שום דבר בהקשר שמדבר על כך שמאמינים כאלו מוכיחים שהם לעולם לא נולדו מחדש , או שהם מאבדים את ישועתם.

חיי עולם, הם לא הנושא בקטע הזה. למעשה, ההקשר מדבר על ירושת שכר ("ברכות"). מיד אחרי האזהרה, המחבר כותב, כדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיוּ לְנִרְפִּים, אֶלָּא תֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָם שֶׁל הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַהַבְטָחוֹת עַל־יְדֵי אֱמוּנָה וְאֺרֶךְ רוּחַ (פס' 12). מדוע המחבר מפציר בקוראים להתקדם לבגרות? כדי להוכיח שהם נושעו? כדי שישמרו את ישועתם? לא. אלא שהוא מפציר בהם לעשות כך כדי שהם לא יהיו לנרפים אלא ירשו את ההבטחות על ידי אמונה ואורך רוח.

פסוק לאחר מכן, הוא מדגים זאת עם אברהם: כַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים הִבְטִיחַ אֶת הַבְטָחָתוֹ לְאַבְרָהָם הוּא נִשְׁבַּע בְּנַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין גָּדוֹל מִמֶּנּוּ אֲשֶׁר בּוֹ הוּא יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. הוּא אָמַר, "כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אוֹתָך." וְכָךְ, בְּעָמְדוֹ בְּאֹרֶךְ רוּחַ, הִשִֹיג אַבְרָהָם אֶת אֲשֶׁר הֻבְטַח. הקטע ביוונית מתחיל עם "כי" (gar), מילה שמקשרת אותנו אל מה שנאמר קודם. מה נאמר קודם? המחבר מפציר בקוראים להתקדם לבגרות ולהישאר נאמנים לבשורה בזמן צרות ורדיפות (ולא לחזור לברית סיני) כדי שהם ירשו את ההבטחות.

כעת, המחבר מדגים לקוראים איך אברהם ירש את ההבטחה שלו בזכות אורך רוחו. מה אברהם השיג דרך אורח רוח, ישועה מניתוק נצחי? לא, ההבטחה שאותה מצטט מחבר האיגרת מופיעה בפרק כב של בראשית, ואילו אברהם כבר הוצדק בפרק טו.

אל העברים י

*אם נחטא בזדון. אל העברים י 26-31

6הֵן אִם נֶחֱטָא בְּזָדוֹן לְאַחַר שֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת יְדִיעַת הָאֱמֶת, לֹא יִשָּׁאֵר עוֹד קָרְבָּן לְכַפֵּר עַל חֲטָאִים, 27 אֶלָּא צִפִּיַּת חֲרָדָה לְדִין, וְלַהַט אֵשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל אֶת הָאוֹיְבִים. 28 הַמֵּפֵר אֶת תּוֹרַת מֹשֶׁה יוּמַת בְּלִי חֶמְלָה עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה-עֵדִים. 29 כַּמָּה וְכַמָּה גָּדוֹל יוֹתֵר יִהְיֶה, לְפִי דַּעְתְּכֶם, הָעֹנֶשׁ הָרָאוּי לְמִי שֶׁרוֹמֵס בְּרַגְלוֹ אֶת בֶּן-הָאֱלֹהִים וּמְזַלְזֵל בְּדַם הַבְּרִית אֲשֶׁר הוּא מְקֻדָּשׁ בּוֹ וּמְחָרֵף אֶת רוּחַ הַחֶסֶד? 30 הֲרֵי מַכִּירִים אֲנַחְנוּ אֶת מִי שֶׁאָמַר, "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם", וְגַם "יָדִין יהוה עַמּוֹ." 31 אָכֵן נוֹרָא לִנְפֹּל בְּיַד אֱלֹהִים חַיִּים!

פרשנות "א": אלו שחוטאים בכוונה לא יכולים להיסלח והם מאבדים את ישועתם או שמוכיחים שהם לעולם לא נושעו ולכן הם ילכו לאגם האש

פרשנות "ב": אלו שחוטאים בזדון בכך שהם עוזבים את האמונה המשיחית ייענשו בחומרה על ידי אלוהים.

ההקשר המידי מזכיר לנו שוב שהאזהרה הזו מכוונת כלפי מאמינים, והמחבר מכליל את עצמו באזהרה הזו בפס' 26. אי אפשר להבין את הקטע הזה אחרת מאשר הפרשנות השנייה. הקוראים האלה קיבלו את ידע האמת (פס' 26), הם מקודשים (29), הם מכירים את אלוהים והם אנשיו (פס' 30), הם הוארו וסבלו עבור אמונתם (פס' 32), ויש להם קנין טוב יותר בשמיים (פס' 34).

מהו חטא בזדון ומהם השלכותיו?

ההקשר המיידי מזכיר לנו שוב שהאזהרה הזו מכוונת כלפי מאמינים, והמחבר מכליל את עצמו באזהרה הזו בפס' 26. הקוראים האלה קיבלו את ידע האמת (פס' 26), הם מקודשים (29), הם מכירים את אלוהים והם עמו (פס' 30). הם הוארו וסבלו עבור אמונתם (פס' 32), ויש להם קנין טוב יותר בשמיים (פס' 34). קשה לייחס את התיאורים הללו ללא מאמינים.

מהו החטא בזדון עליו מדבר המחבר ומהן השלכותיו? יש לשים לב למילת הקישור "הן" שבתחילת פסוק 26. מילה זו מקשרת אותנו למה שנאמר לפני כן. מה נאמר לפני כן? בפסוק 23, המחבר מפציר בקוראים שלו: נַחֲזִיקָה נָא בַּתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מַצְהִירִים עָלֶיהָ וְאַל נִמּוֹט, שֶׁכֵּן נֶאֱמָן הַמַּבְטִיחַ. (אל העברים י 23). אם כן, חטא בזדון, הוא חוסר החזקה בתקוה עליה אנו מצהירים.

במילים אחרות, חטא זדוני מוגדר בפרק זה בתור התכחשות מוחלטת לאמונה. המחבר לא מדבר על כל חטא שנעשה בכוונת תחילה. מהן ההשלכות של ההתכחשות? שום קורבן אחר לא יציל מאמינים כאלו ממשפט של אלוהים (לֹא יִשָּׁאֵר עוֹד קָרְבָּן לְכַפֵּר עַל חֲטָאִים). המשפט לעומת זאת, לא מתייחס למשפט נצחי; זאת ניתן לקבוע על בסיס הפסוק שלו המחבר מרמז: צִפִּיַּת חֲרָדָה לְדִין, וְלַהַט אֵשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל אֶת הָאוֹיְבִים. פסוק זה מרמז לישעיהו כו 11 שמדבר על התוכחה של אלוהים על עמו ישראל. ההשלכות של נטישת האמונה גרועות יותר ממוות (כַּמָּה וְכַמָּה גָּדוֹל יוֹתֵר יִהְיֶה, לְפִי דַּעְתְּכֶם, הָעֹנֶשׁ הָרָאוּי לְמִי שֶׁרוֹמֵס בְּרַגְלוֹ אֶת בֶּן־הָאֱלֹהִים…).

זה נכון שקשה לתאר עונש הגרוע יותר ממוות, אך הניסיון האנושי מלמד אחרת, יש מצבים שבהם המוות הוא מתוק (יונה ד 3, איכה ד 6, 9). למעשה, ההקשר מבהיר שההשלכות הן איבוד שכר נצחי (פס' 35). איבוד השכר הנצחי אכן גרוע יותר ממוות זמני. שימו לב כי מחבר האיגרת מודע לכך שנושע לא יכול לאבד את ישועתו (פרק י 10, 14).

אל העברים יב

אלוהינו אש אוכלה הוא. אל העברים יב 25-29

25 לָכֵן הִזָּהֲרוּ פֶּן תְּסָרְבוּ לַמְדַבֵּר, שֶׁכֵּן אִם לֹא נִמְלְטוּ אֵלֶּה שֶׁסֵּרְבוּ לַמְדַבֵּר עַל הָאָרֶץ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לֹא נִמָּלֵט אֲנַחְנוּ אִם נָסוּר מֵהַמְדַבֵּר מִן הַשָּׁמַיִם, 26 אֲשֶׁר קוֹלוֹ הִרְעִישׁ אָז אֶת הָאָרֶץ וְעַתָּה הִבְטִיחַ בְּאָמְרוֹ, "עוֹד אַחַת וַאֲנִי מַרְעִישׁ לֹא אֶת-הָאָרֶץ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם אֶת-הַשָּׁמַיִם." 27 "עוֹד אַחַת" מְצַיֵּן אֶת הֲסָרַת הַדְּבָרִים הַמִּתְמוֹטְטִים — כְּגוֹן דְּבָרִים שֶׁנַּעֲשׂוּ — לְמַעַן יִשָּׁאֲרוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹטוּ. 28 וְכֵיוָן שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא תִּמּוֹט, נִהְיֶה נָא מַכִּירֵי טוֹבָה וּבְהַכָּרָה זֹאת נַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים כִּרְצוֹנוֹ, בַּחֲסִידוּת וּבְיִרְאָה; 29 כִּי אֱלֹהֵינוּ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא.

פרשנות "א": אלו שלא יצייתו לאלוהים לא יימלטו מהמשפט הנצחי.

פרשנות "ב": אלו שלא יצייתו לאלוהים לא יימלטו מתוכחתו הקשה.

השימוש של המחבר ב"אנו" ו"מקבלים מלכות אשר לא תמוט", וההפצרה לשרת את אלוהים אומרת לנו שמדובר במסגרת פרשנית מסוג "ב". אין שום הימלטות מהמשפט של אלוהים למאמינים שדוחים את האזהרות של אלוהים כלפי כאלו שעוזבים, או את ההבטחות לאלו שמחזיקים מעמד. העובדה שאלוהים הוא "אש אוכלה" (פס' 29) היא עובדה שאמורה להניע אותנו לא לדחות את דבריו של אלוהים, אלא לשרת אותו ביראה, מה שהוזכר בפסוק הקודם (28). המחבר לא מנסה כאן לאיים על הקוראים עם אגם האש, משום שפסוק 28 מדבר בביטחון על כך שהקוראים יקבלו את המלכות בעתיד. המטפורה של אלוהים כאש אוכלה מגיעה מדברים ד 24 איפה שמדובר על קנאותו של אלוהים. על המאמינים לקחת את הדברים הללו ברצינות. איגרת אל העברים נותנת לנו אמת גאונית לגבי העליונות של המשיח ומעשו, הפצרות בקוראים לגדול ולהחזיק באמונה, ומזהירה על הזנחת האמונה או הכחשתה. התגובה שלנו קובעת את הגמול שלנו או את עונשנו.

הקדושה שבלעדיה אין לראות את האדון. אל העברים יב 14

רִדְפוּ שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם, וְגַם אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן.

פרשנות "א": אלו שלא חיים בקדושים לא ייוושעו.

פרשנות "ב": מאמינים שלא חיים בקדושה לא ייהנו מהנוכחות האינטימית של אלוהים.

המילה "קדושה" היא אותה המילה שלעתים מתורגמת כהתקדשות (hagiomos), שלה יש את המשמעות של "להיבדל" ממשהו עבור משהו אחר. במקרה הזה, הקדושה מצינת היבדלות מחטא עבור אלוהים. לא מדובר כאן על קדושה מוחלטת, כמו שהמשפט הראשון לא מצפה מאיתנו שנהיה בשלום מוחלט עם כול בני האדם, אלא ששני הדברים הללו הם דברים שאליהם אנו צריכים לשאוף, אותם עלינו לרדוף. אם היה מדובר על הפרשנות הראשונה, אז הקדושה שנדרשת היא קדושה מוחלטת. אך מאחר ואלו דברים שעלינו לרדוף אותם, זה אומר שמדובר בתהליך, ולא באירוע חד פעמי. הפרשנות הראשונה גם מניחה שמשמעות הביטוי לראות את האדון היא להיכנס למלכות השמיים. הבעיה שנובעת מהפרשנות הזו היא שהמחבר עדיין מתייחס לקוראים כאל מאמינים, וההקשר מפתח את האזהרה הזו למאמינים. הפרק מגדיר עבורנו את המסגרת הפרשנית. מדובר במסגרת של פרשנות "ב", וניתן לראות זאת על ידי התהליך המחשבתי של המחבר בעודו מעודד את קוראיו כמאמינים:

עליהם לרוץ את המירוץ ולהחזיק מעמד בהתנגדות מאת החוטאים (יב 1-4)

הם לא אמורים להירתע מכך שאלוהים מוכיח אותם משום שזה מראה שהוא אוהב אותם (יב 5-9)

התכלית של תוכחת אלוהים היא שיוכלו להשתתף בקדושתו (יב 10-11)

עליהם להתעודד להמשיך בדרך הקדושה של אלוהים משום שזה נותן להם לראות את האדון (יב 12-14)

מצד שני, עליהם לא להזניח את ההתקדשות שלהם ולהפוך לטמאים. (יב 15)

המחבר מזכיר להם שהם נכנסו לקדושה של אלוהים המתגלה על ידי הברית החדשה, אשר היא גדולה מהקדושה שנגלית בברית סיני (יב 18-29)

זה ברור מהרצף המחשבתי של המחבר, שהוא מעודד מאמינים להמשיך בתהליך ההתקדשות. הביטוי "לראות את האדון" לא מתייחס לכניסה למלכות השמיים. בנוסף לחוש הראייה הפיזי, הרעיון של לראות משהו יכול גם להתכוון לידיעה אינטימית. חוקרים מסכימים על כך שהמילה "לראות" (horaō) עשויה להתייחס לתפיסה או לחוויה של משהו (לוקס ג 6; יוחנן ו 36; יב 45; יד 9; טו 24; איגרת יוחנן השלישית 11). כמו שחנוך לא "ראה" מוות (אל העברים יא 5). או כמו שמשה עמד באומץ מול פרעה ומצרים בעודו "רואה" את אלוהים (אל העברים יא 27), כלומר הוא התנסה עם אלוהים באופן מעצים וזה נתן לו כוח לעמוד. במתי ה:8 בָּרֵי לֵבָב יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים, כלומר הם ידעו אותו באמת ויתהלכו אתו. באיוב מב 5, איוב ראה את אלוהים בזכות הניסיון שהוא עבר. הכוונה לכך שהוא הכיר אותו יותר טוב ובצורה יותר אינטימית. ההבדלה בין ברית סיני באל העברים פרק יב 18-19 מזכירה לנו שתחת משה, אף אחד לא יכל לראות את האדון (שמות לג 20), אך בישוע, אנו רואים את האב (יוחנן א 18; יב 45; יד 9). מה שזה אומר זה שככל שאנו גדלים בידיעה ובהתנסות עם המשיח, כך נראה יותר את אלוהים עד שנראה אותו פנים אל פנים ביום ההתפארות שלנו (הראשונה לקורינתים יג 12; הראשונה ליוחנן ג 2; התגלות כב 4). התקווה לחוויה אינטימית יותר עם אלוהים אמורה להניע אותנו לרדוף אחר הקדושה.

איגרת יעקב, פטרוס, יוחנן ויהודה

בעת פירוש הפסוקים של האיגרות האלה עלינו לשים לב לקהל היעד ולמטרה של כל איגרת. לכל מחבר יש סגנון ייחודי שבו הוא מעביר מסר ייחודי. באופן כללי, אנו רואים שהאיגרות האלה נכתבו למאמינים.

יעקב א

החטא מוליד מוות. יעקב א 15

אַחֲרֵי כֵן תַּהֲרֶה הַתַּאֲוָה וְתֵלֵד חֵטְא; וְהַחֵטְא כְּשֶׁיִּשְׁלַם יוֹלִיד מָוֶת.

פרשנות "א": התוצאה של החטא היא אגם האש

פרשנות "ב": חטא מביא לפירוד מאלוהים או למוות פיזי.

בקטע הזה, יעקב מסביר את התהליך של הפיתוי שמביא לחטא ובסופו של דבר למוות. האם המוות מתכוון לאגם האש, או לתוצאה מסוימת אותה חווה המאמין? באופן וודאי, האיגרת פונה למאמינים באופן עקבי. הם נולדו מלמעלה (א 18), מאמינים במשיח ישוע (ב 1), והם נקראים אחים (א 2,19; ב 1, 14; ג 1; ד 11; ה 10,7, 12, 19). למעשה, פסוק 16 ממשיך מפסוק 15 עם ההפצרה "אל נא תטעו אחי אהובי" כדי לא להתפתות על ידי החטא.

עם המחשבה הזו בראש, קל להבין שבהקשר, יש ניגוד בין האיש המבורך בפס' 12 שמחזיק מעמד בניסיון ומקבל את "עטרת החיים". אם העטרת הזו מתייחסת לחיי נצח, אז זה אומר שהישועה היא הגמול לאלו שמחזיקים מעמד ואלו שאוהבים את האדון, כלומר מדובר על ישועה שצריך להרוויח. אך שימו לב ששום דבר לא נאמר כאן על להאמין בישוע כמושיע, התנאי היחידי לחיי נצח.

עטרת היא גמול; הישועה היא מתנת חינם. לכן, "עטרת החיים", אמורה להתפרש כגמול שניתן לאלה שמרוויחים אותו. בעוד טבע העטרת לא מפורט בצורה ספציפית, הוא עשוי להתייחס לחוויה עמוקה יותר עם אלוהים בעתיד. בניגוד לאיש המבורך בפס' 12 האדם שמרשה לתאווה שלו להתפתח אל תוך פיתוי כך שנולד החטא, החטא גדל, ומביא למוות (א:13-15). זה לא יכול להתייחס להרשעה נצחית באגם האש משום שמוות רוחני ונצחי היו התוצאות המיידיות של החטא הראשון של אדם וחווה, ולא תוצאה של תהליך. המאמינים נושעו לתמיד מהמוות הנצחי (יוחנן ה:24).

המוות בפס' 15 ככל הנראה מתייחס להשפעות הממיתות של החטא (כמו ברומים ו 16, 23) או למוות פיזי (כמו באיגרת הראשונה אל הקורינתים יא 30 או ביעקב ה 20). השניים קשורים זה לזה בכך שהחטא שמביא מוות לאיכות החיים הרוחניים של המאמין בדרך כלל כולל גם פגיעה באיכות החיים הפיזיים, ולסיכונם במוות. במשלי כתוב שהתוצאות של חטאים מסוימים הן מוות (משלי י 27; יא 29). מאמינים שחיים בחטא הם מתים באיכות חייהם הרוחניים והם מתהלכים בחושך ובמוות, דבר ששם אותם בסכנת מוות פיזית.

יעקב ב

אין רחמים בדין. יעקב ב 12-13

2 דַּבְּרוּ וַעֲשׂוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם כָּאֲנָשִׁים הָעֲתִידִים לְהִשָּׁפֵט עַל-פִּי תּוֹרָה שֶׁל חֵרוּת. 13 אֵין רַחֲמִים בַּדִּין לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג בְּרַחֲמִים; הָרַחֲמִים מִתְנַשְּׂאִים עַל הַדִּין.

פרשנות "א": אלו שלא מרחמים יישפטו באגם האש

פרשנות "ב": מאמינים שלא מפגינים רחמים כלפי אחיהם באמונה לא ירוחמו בכס משפט המשיח

יעקב ממשיך את ההפצרות שלו במאמינים ("אחי"-פס' 1, 5) וקורא להם להתייחס אל העניים שבהם ללא משוא פנים (פס' 3-4, 9). על המאמינים להפגין אהבה (פס' 8), שכוללת הפגנת רחמים לעניים (פס' 13). אם הקוראים לא יפגינו רחמים, הם גם כן לא יקבלו רחמים במשפט. החומרה של המשפט גורמת לרבים לחשוב שיעקב מאיים על אלו שלא מראים רחמים, שהם יישפטו באגם האש.

הבעיה בהבנה הזו היא שלא רק שיעקב מדבר בקטע הזה אל מאמינים, אלא שבהבנה הזו הישועה מאגם האש מורווחת או מושגת על ידי הפגנת רחמים כלפי החלשים. העובדה שמאמינים שלא ירחמו על החלשים יישפטו על כך היא לא שנויה במחלוקת. מה ששנוי במחלוקת הוא טבע המשפט. האם מדובר במשפט כס המשיח או בכס המשפט הלבן הגדול? משפט הכסא הלבן והגדול מיועד ללא מאמינים, המשפט שמיועד למאמינים הוא משפט כס המשיח.

חייבים להבין שיעקב מדבר על משפט כס המשיח, משום שהוא מזכיר את המשפט הזה כשהוא מדבר אל מאמינים ואל "מורים" בפרק ג 1. מאחר ומשפט כס המשיח יעריך את המעשים של כל המאמינים ולא את ישועתם, זה מסתדר היטב. במשפט כס המשיח, מאמינים שהראו רחמים יקבלו רחמים, ואלו שלא, יקבלו הערכה שלילית וחמורה במשפטם. עלינו לפרש את הקטע הזה במסגרת פרשנות "ב". עלינו להתייחס לכל אנשי האלוהים בצורה שווה בלי קשר למין, צבע, מוצא, מצב כלכלי, או תפקיד קהילתי. בנוסף לכך, עלינו להראות רחמים לנזקקים ולעזור להם. האדון רואה הכל ואנו ניתן לו דין וחשבון.

*אמונה ללא מעשים. יעקב ב 14-24

14 אַחַי, מַה תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר אִם יֹאמַר אִישׁ, "יֵשׁ לִי אֱמוּנָה", וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים? הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ? 15 אָח אוֹ אָחוֹת אִם יִהְיוּ בְּעֵירֹם וְאֵין לָהֶם לֶחֶם חֻקָּם, 16 וְאִישׁ מִכֶּם יֹאמַר לָהֶם, "לְכוּ לְשָׁלוֹם, הִתְחַמְּמוּ וְאִכְלוּ לָשׂבַע", וְלֹא תִּתְּנוּ לָהֶם צָרְכֵי גּוּפָם — מַה הוֹעַלְתֶּם?(ישעיהו נח' ז') 17 כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ. 18 וְאוּלָם מִישֶׁהוּ יֹאמַר, "אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי.

19 אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאֱלֹהִים אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים." 20 אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא? 21 אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ? 22 רוֹאֶה אַתָּה כִּי הָאֱמוּנָה עָזְרָה לְמַעֲשָׂיו וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים הֻשְׁלְמָה הָאֱמוּנָה, 23 וְהִתְקַיֵּם הַכָּתוּב הָאוֹמֵר, "וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", וְגַם נִקְרָא "אוֹהֵב אֱלֹהִים". 24 רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. 25 וְכֵן גַּם רָחָב הַזּוֹנָה, הַאִם לֹא נִצְדְּקָה בְּמַעֲשִׂים כַּאֲשֶׁר אָסְפָה אֶת שְׁלִיחֵי יְהוֹשֻׁעַ אֶל בֵּיתָהּ וְשִׁלְּחָה אוֹתָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת? 26 כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.

פרשנות "א": מי שטוען שהוא נושע אך אין לו מעשים הוא כנראה לא נושע

פרשנות "ב": מי שטוען שיש לו אמונה אך אין לו מעשים לא ייוושע מהערכה שלילית במשפט כס המשיח ואמונתו לא מועילה לצרכים של אחיו במשיח.

הקטע הנ"ל הוא הקטע הכי שנוי במחלוקת ככל הנראה מכל הפסוקים שעד כה בחנו. לקטע זה יש היסטוריה ארוכה של פרשנויות שניסו לפתור את הקונפליקט שקיים לכאורה בין שאול ליעקב. הקונפליקט הוא כזה: שאול אמר בהרבה מקומות, במיוחד ברומים ובגלטים, שההצדקה היא רק דרך האמונה בישוע, ללא תלות במעשים. אך יעקב אומר שאמונה ללא מעשים היא מתים (ב:17) ושבני אדם נצדקים במעשים ולא רק באמונה (פס' 24).

בקצרה, רבים חושבים שיעקב מלמד שאם למישהו אין מעשים, זה אומר שהוא כנראה לא נושע. מה שמשקף את הפרשנות הראשונה. כמובן שעולות מכאן לא מעט בעיות, הבעיה הראשונה היא שאף אחד לא הגדיר "מעשים". קיימת הנחה שאנו יודעים למה הכוונה ב"מעשים", אנו יכולים לזהות אותם, ולמדוד אותם כדי לאשר שאכן נושענו. אך כפי שכולנו יודעים, אפילו אלו שאינם נושעים, ומתנגדים לאמונה יכולים לעשות מעשים טובים. מעשים יכולים גם להיות יחסיים לרקע ולאישיות של האדם. כל אחד מתקדם בקצב שלו בחסידות ובקדושה. עוד בעיה שעולה והיא שאף אחד לא אמר כמה מעשים טובים הכרחיים כדי להוכיח אם נושענו.

אז איך עלינו לגשת אל הקטע הזה? כפי שראינו קודם, חשוב קודם לקבוע מי הוא קהל היעד. מהפסוקים של א 15 וב 12-13, הבנו שיעקב כותב אל מאמינים. הוא ממשיך גם בפרק ב:1 לדבר אל מאמינים כי הוא כותב "אחי" וגם בפס' 14. עוד מפתח פרשני מצוי בהקשר הרחב יותר. יעקב דיבר לפני הקטע על הנ"ל על כס משפט המשיח, ואחרי הקטע הזה הוא שוב ידבר על כס משפט המשיח (בפרק ג:1) לכן כבר ניתן להבין שבפס' 14 כאשר הוא שואל "התוכל האמונה להושיעו?" הוא לא מדבר על ישועה מאגם האש.

אנו יודעים שהמילה "ישועה" משמעותה רחבה יותר מישועה מאגם האש. למעשה, יעקב משתמש במילה הזו באיגרת (א 12, ה 15 וה 20) במשמעות של ישועה מגורל לא רצוי למאמינים (מוות רוחני או מוות פיזי; ראו את ההסבר לגבי יעקב א 15). בהתבסס על ההקשר של ב 14-26, הישועה עליה יעקב מדבר בפס' 14 היא ישועה מהערכה שלילית בכס משפט המשיח, שהרי זה ההקשר של הפסוק. אם הקוראים לא יפגינו רחמים כלפי הנזקקים, אין שום תועלת בזה (פס' 16)- אמונתם של הקוראים בפני עצמה, לא תעזור לנזקקים שצריכים מים, אוכל ובגדים. על הקוראים לעשות מעשים כדי שאמונתם תועיל להם(לנזקקים). אם הם לא יועילו להם הם יישפטו ללא רחמים בכס משפט המשיח (ב 13).

עוד עניין שעלינו לפתור הוא המשמעות של הביטוי "אמונה מתה" בפס' 17 ו26. המשמעות של הפרשנות הראשונה היא שאמונה "מתה" זו אמונה שלא קיימת, כלומר אדם שהאמונה שלו לא מופגנת במעשים הוא אדם לא נושע. לעומת זאת, ההקשר הרחב, מוביל אותנו להבנה שונה לגבי הביטוי "אמונה מתה". יעקב לא מודאג לגבי האמיתות\הקיום\המציאות של אמונת הקוראים, אלא הוא מודאג לגבי האיכות של אמונתם (א 3, 6; ב 1; ה 15) והיעילות של אמונתם (א 12, 26; ב 14, 16, 20).

יעקב לא אומר שאמונה אמיתית בהכרח תתבטא במעשים, אלא שללא מעשים, האמונה לא מועילה בחיים האלה ובחיים הבאים (בכס משפט המשיח). יעקב רוצה שהקוראים שלו יהפכו לעושי הדבר (א 22). לדוגמה, אמונה שמחזיקה מעמד בניסיון תביא גמול (א 3-12), ואמונה שמופגנת ברחמים כלפי אחרים תשיג רחמים בכס משפט המשיח (ב:8-13). אך אמונה שלא עובדת, היא לא מועילה, כי היא לא עוזרת לאחרים והיא לא עוזרת לקוראים (א 26; ב 20) לכן, המילה "מתה" משמעותה "לא מועילה" ולא "לא קיימת". כשאנחנו משתמשים בשפת היום יום בביטוי "הסוללה שלי מתה" אנחנו לא מתכוונים לכך שהיא לא קיימת, אלא שהיא לא פועלת ולכן לא מועילה לנו. ועלינו להיות ברורים, שימוש במילה "מת" כדי לתאר את מה שיכול לקרות למאמין אינו זר לכתובים:

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אָכֵן אַלְמָנָה וְנִשְׁאֲרָה לְבַדָּהּ, מְיַחֶלֶת לֵאלֹהִים וּמַתְמִידָה בִּתְחִנּוֹת וּתְפִלּוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה. אַךְ זוֹ שֶׁלִּבָּהּ לְתַעֲנוּגוֹת, הֲרֵיהִי בִּבְחִינַת מֵתָה בְּחַיֶּיהָ (הראשונה לטימותיאוס ה 5-6)

אֶל מַלְאַךְ קְהִלַּת סַרְדִּיס כְּתֹב: אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים אוֹמֵר זֶה אֲשֶׁר לוֹ שֶׁבַע רוּחוֹת הָאֱלֹהִים וְשִׁבְעַת הַכּוֹכָבִים: אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֶׂיךָ; יֵשׁ לְךָ שֵׁם שֶׁאַתָּה חַי, וְאַתָּה מֵת. (התגלות ג 1)

שאול אומר לנו שמאמינים שהיו פעם חיים יכולים "למות":

אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ. אַךְ אִם עַל-יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ (רומים ח 13)

בנקודה מסוימת בחיים המשיחיים שלו, שאול הרגיש "מת":

אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ (רומים ז 24)

בפרק ב 19, אמונתם של השדים מדגימה את החוסר יעילות של אמונה ללא מעשים. הפסוק הזה לא מדבר על ישועה מאגם האש, משום ששדים לא יכולים להיוושע. גורלם ודינם כבר נחרץ (מתי ח 29; כה 41; יהודה 6), ולכן הם רועדים כשהם חושבים על אלוהים. חוץ מזה, האמונה שלהם היא שאלוהים הוא אחד, כלומר אמונה מונותאיסטית, לא בישוע. הנקודה היא שבגלל שהם רועדים, אין להם שום מעשה טוב שיקל על המשפט שלהם. האמונה שלהם היא לא מועילה להם, אך היא עדיין קיימת; זו אמונה מציאותית לא מלאכותית. רבים חושבים שהפסוק הזה מלמד שהאמונה חייבת להתבטא במעשים אחרת זו לא אמונה שהושיעה, אך הבעיה היא שפס' 19 מדבר על שדים לא בני אדם, ועל אמונה במונותאיזם לא על אמונה בישוע. (כל זה בהנחה שבפס' 19 יעקב הוא הדובר, אנו נראה מאוחר יותר שלא)

מה לגבי פסוק 24?:

רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ.

עלינו להבין שאם יעקב מדבר כאן על הצדקה לפני אלוהים, כלומר על ישועה מאגם האש, אז הוא סותר מפורשות את שאול. אך אם נשים לב לתחביר ביוונית אז המילה "לבדה" (monon) מופיעה כתואר הפועל ולא כתואר השם (משום שאין שם עצם במשפט שמתאים למין של המילה "לבדה") מה שאומר שהמילה "לבדה" לא אמורה לתאר את האמונה, אלא היא מתארת את המילה "יצדק". כלומר מה שיעקב אומר בפרפרזה קצרה הוא משפט כזה:"האדם מוצדק גם על ידי מעשים ולא מוצדק רק על ידי אמונה" או במילים פשוטות יותר "האדם לא מוצדק רק על ידי אמונה אלא הוא מוצדק גם על ידי מעשים" רואים את ההבדל? יעקב לא אומר שיש הצדקה אחת שמורכבת מאמונה+מעשים, אלא הוא טוען שיש שתי הצדקות (נפרדות), הצדקה אחת באמונה, והצדקה שנייה במעשים. יעקב לא מדבר על הצדקה מול אלוהים. אלא על הצדקה מול בני אדם:

וּבְכֵן, מַה נֹּאמַר עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ, מַה הִשִּׂיג בִּזְכוּת מַעֲשָׂיו הוּא? אִם אָמְנָם הֻצְדַּק אַבְרָהָם בִּגְלַל מַעֲשִׂים, כִּי אָז יֵשׁ לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפָּאֵר, אַךְ לֹא לִפְנֵי אֱלֹהִים. (רומים ד 1-2)

כשאברהם הקריב את יצחק הוא נצדק לפני בני אדם, כי הוכיח לאחרים את נאמנותו כלפי אלוהים, ולכן הוא נקרא על ידי אחרים "אוהב אלוהים" (פס' 23). אך כפי ששאול כותב ברומים ד, המעשים שלו לא הצדיקו אותו לפני אלוהים, בני האדם הם אלו שאברהם הוצדק לפניהם. יש שתי הצדקות, ההצדקה החוקית שלנו מול אלוהים דרך האמונה בישוע, וההצדקה מול בני אדם דרך מעשים. אברהם הוצדק באמונה בבראשית טו:6 לפני שהוא הקריב את יצחק בבראשית כב. ההקרבה שלו הוכיחה לבני אדם את נאמנותו כלפי אלוהים, מה שגרם להם לקרוא לו "אוהב אלוהים". לכן, אמונתו של אברהם "הושלמה" (פס' 22) המילה "הושלמה" ביוונית eteleiōthē משמעותה התפתחות או התבגרות. כלומר האמונה של אברהם התחזקה והתבגרה. זכרו את מילות הפתיחה של יעקב בפרק א:4 איפה שהוא מציב את המטרה הנעלה שלנו, בגרות:

אֲבָל שֶׁתְּהֵא הַסַּבְלָנוּת שְׁלֵמָה בְּפָעֳלָהּ, לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וּבְלֹא דֹּפִי וְלֹא יֶחְסַר לָכֶם דָּבָר.

כלומר, הנקודה של פס' 22 (שאמונתו של אברהם הושלמה במעשיו) היא לא הוכחת האמונה, אלא ההתבגרות שלה. אמונתו של אברהם "הושלמה", היא הגיעה לבגרות. הנקודה של יעקב היא שיש יותר מהצדקה אחת (כלומר הישועה שאנו מקבלים באמונה) אלא יש הצדקה שנייה, שהיא מושגת במעשים, והיא מבגרת אותנו ומחזקת את אמונתנו ומצדיקה אותנו לפני בני אדם. האמונה ניזונה ומתחזקת על ידי מעשים. באותו אופן, מעשיה של רחב (הצלת שנים עשר המרגלים) הצדיקו אותה לפני עם ישראל (פס' 25) ובכך בעצם התבטאות אמונתה במעשים הועילה לה משום שהיא הצילה את עצמה ואת בני משפחתה.

בפס' 26 יעקב נותן אנלוגיה. הוא טוען שאמונה בלי מעשים היא כמו גוף בלי רוח. באנלוגיה שלו הגוף=אמונה ואילו הרוח=מעשים.

רבים מסיקים מכך שאמונה אמיתית שהושיעה בהכרח צריכה להתבטא במעשים, כי אמונה אמיתית תוביל למעשים. אבל יעקב אומר בדיוק את ההפך. מה שנותן חיים לגוף זה הרוח. אז אמונה אמיתית היא לא מה שגורמת למעשים(מה שרבים טוענים). הפוך, אם כבר, מעשים הם אלה שגורמים לאמונה להיות אמיתית (בהנחה שיעקב מדבר על אמונה "אמיתית" או "אמונה שמושיעה").

מה שזה מראה זה שרבים ממעיטים בערך של מה שיעקב אומר כאן, בהנחה והוא מדבר בכל הקטע הזה על ישועה אגם האש. משום שאם הוא מדבר על ישועה מאגם האש, הוא בהכרח אומר כאן שמעשים הם אלו שנותנים חיים לאמונה מושיעה, שזה הפוך ממה שתמיד אמרו(שאמונה מושיעה אמיתית מביאה למעשים). שזה יוצר בעיה תאולוגית רצינית, משום שזה סותר את כל מה ששאול כתב באיגרות. מכאן, זה ברור שיעקב לא מדבר על אמונה שמושיעה מאגם האש (דבר האלוהים לא סותר את עצמו). יעקב לא אומר בשום אופן שמעשים הם אלו שמושיעים אותנו מאגם האש. אלא הוא טוען שמעשים מושיעים אותנו מחוסר יעילות, מוות, ושלילה במשפט כס המשיח..

אמונת השדים וטענת המתנגד ליעקב (פס' 18-19)- הרחבה

17 כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ.18 וְאוּלָם מִישֶׁהוּ יֹאמַר, "אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי.19 אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאֱלֹהִים אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים." 20 אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא?

מה קורה בעצם בקטע הזה? מי הדובר? מה הוא טוען? עד לאיזה פסוק הוא מדבר? הבה ניכנס לעומק.

בפס' 17 הדובר הוא יעקב, הוא מסכם את טיעונו שאמונה ללא מעשים היא מתה. מפסוק 18 הוא מציג מתנגד היפותטי. המתנגד בעצם מדבר בצורה אירונית וצינית. הוא רוצה להפריך את הטיעון של יעקב. יעקב מדבר על החשיבות של המעשים, שבלעדיהם האמונה לא תועיל לאף אחד והיא לא תימלט מהערכה שלילית במשפט כס המשיח. המתנגד מנסה להראות שיש פער בין אמונה למעשים, כלומר שאין ביניהם שום קשר או יחס רלוונטי. נסכם את הטיעון של המתנגד בפרפרזה:

"אוקיי, נגיד שלך יש אמונה ולי יש מעשים. הראה לי את אמונתך בלי המעשים (משהו שאתה טוען שהוא בלתי אפשרי) ואני אראה לך את אמונתי מתוך מעשי (שזה בלתי אפשרי באותה מידה מבחינת המתנגד). אני יודע! אתה טוען שהאמונה שלך באחדות של אלוהים מתבטאת במעשיך הטובים. אך אני פוסל את טענתך, משום שגם השדים מאמינים כמוך (שאלוהים הוא אחד), ואין להם שום מעשים טובים. הם רק רועדים". שימו לב בפס' 19, הדובר הוא עדיין המתנגד, לא יעקב! איך אנו יודעים זאת? משום שסגנון פתיחה תשובתו בפס' 20 תואם לסגנון התשובה של שאול למתנגדים היפותטיים באיגרותיו:

הראשונה לקורינתים טו 35-36

35"אֲבָל אֵיךְ יָקוּמוּ הַמֵּתִים?" יִשְׁאַל אֶחָד, "בְּאֵיזֶה גּוּף הֵם יָבוֹאוּ?"(מתנגד היפותטי)

36 אַתָּה הַסָּכָל, הֵן מַה שֶּׁתִּזְרַע לֹא יִחְיֶה אֶלָּא אִם יָמוּת. (תשובתו של שאול)

רומים ט 19-20

19 אֲזַי אַתָּה תֹּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?" (מתנגד היפותטי)

20 אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן-אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?(תשובתו של שאול)

ועכשיו שימו לב ליעקב ב 20:

אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא?

סגנון התשובה שאפיינה גם את שאול מתחילה בפס' 20 בפרק ב' של יעקב. וזה אומר שיעקב מתחיל רק לענות בפס' 20, עד אז דיבר המתנגד ששאל בעצם "איך האמונה יכולה להיות מתה ללא מעשים?" המתנגד טוען למעשה שאמונה ומעשים הם שני דברים שונים ולא קשורים. מבחינתו, יהודי ירא אלוהים שטוען שהמוסר שלו מבוסס על האמונה שאלוהים הוא אחד הוא טועה ובגדול משום שזוהי גם אמונתם של השדים, והם בכלל חסרי מוסר.

אמונת השדים לא מתיימרת להראות שהסיבה שהם לא נושעים היא שהאמונה שלהם לא מתבטאת במעשים. אפילו המתנגד לא טוען את זה (שוב, האמונה באחדותו של אלוהים לא מספיקה כדי להושיע, והשדים בכלל אינם יכולים להיוושע כפי שראינו קודם). אלא שהמתנגד טוען משהו אחר לגמרי, המתנגד טוען שהאמונה והמעשים אינם קשורים זה לזה בחיי המאמין. הוא מטיל ספק בכך שאמונה מתה ללא אספקת המעשים.

תשובתו של יעקב למתנגד מתחילה בפס' 20 וממשיכה עד פסוק 23. הוא משתמש באברהם כדוגמה לכך שמעשיו הצדיקו אותו לפני בני האדם בהעלותו את יצחק כקרבן. ההצדקה שלו לפני אלוהים התגשמה והוכחה לפני בני אדם. ולכן הוא נקרא "אהב אלוהים". יעקב מתייחס כמובן לאליו לעובדה שאברהם הוצדק לפני אלוהים בבראשית טו 6 אלא שאמונתו "הושלמה" (הגיעה לבגרות) כשהוא הקריב את יצחק. גם ישוע כאשר דיבר אל תלמידיו כאשר כבר היו נושעים אמר להם: יְדִידַי אַתֶּם — אִם תַּעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (יוחנן טו 14). וגם ביוחנן יד:15:אִם אַתֶּם אוֹהֲבִים אוֹתִי, הֲרֵי שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי. אלו הם תנאים להתחברות אינטימית אתו, להוכחה שאנו אכן אוהבים את ישוע, אלו הם לא תנאים לישועה.

סיכום

נציע כעת פרפרזה פרשנית לגבי כל הקטע הזה במילים פשוטות יותר:

אחי, מה התועלת אם מישהו אומר שיש לו אמונה אך הוא לא מוסיף לה מעשים. האם האמונה שלו תוכל להועיל לו ולאחרים ולהציל אותו ממשפט שלילי במשפט כס המשיח? הניחו שאח או אחות ללא בגדים או ומזון באים אליכם ואתם אומרים להם, "שיהיה לכם יום טוב, מקווה שתסתדרו", אבל לא תתנו להם את מה שהם צריכים, בגדים ומזון. איזו תועלת יש בזה? לכן, אמונה, לבדה, והיא לא מלוות במעשים, היא לא מועילה לאחרים וגם לא לכם, והיא מובילה להתדרדרות איכות חייכם הרוחניים ולהערכה שלילית מהמשיח.

כעת מישהו יכול להתנגד ולהגיד: "אמונה ומעשים אלו שני תחומים שונים ללא כל קשר בינהם בחיים המשיחיים. יש אשר להם יש אמונה, ולאחרים יש מעשים. יעקב, כמו שאתה לא יכול להראות לי את אמונתך דרך מעשיך, גם אני לא יכול להראות את אמונתי דרך מעשיי. תן לי להוכיח לך את הנקודה שלי. יעקב, אתה טוען שיש אלוהים אחד ולך יש מעשים טובים. לעומת זאת, השדים גם מאמינים שיש אלוהים אחד, ולהם אין כלל מעשים טובים; למעשה, הם רק רועדים. לכן, זה מוכיח שאין קשר הכרחי בין אמונה למעשה בכלל".

עכשיו, אני יעקב, אומר לך שאתה אדם כסיל אם אתה טוען שאין קשר בין אמונה למעשים. אתה לא רואה שאמונה ללא מעשים היא לא מועילה? הנה ההוכחה שלי. הבט באברהם. אתה לא זוכר שאברהם התבגר באמונתו כשהוא היה מוכן לציית לאלוהים עד לנקודה שהוא הוצדק לפני בני אדם כמאמין צדיק באופיו? הוא הוצדק לפני בני אדם כמישהו צדיק כשהוא הקריב את יצחק הרבה אחרי שהוא נושע. לכן, אתה יכול לראות שאמונתו ומעשיו שיתפו פעולה וגרמו לו לגדול באמונה ולהתבגר. בסיפור הזה נאמר לנו: "והאמן אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה". כתוצאה מזה, האחרים שראו זאת, קראו לו אוהב אלוהים.

אז אתם רואים שההצדקה של האמונה היא לא ההצדקה היחידה שקיימת. קיימת גם הצדקה של המעשים, הצדקה זו מצדיקה אותנו לפני בני אדם שאנחנו נאמנים לאלוהים. זכור גם את הסיפור של רחב הזונה. היא הוכיחה שהיא הולכת אחרי אלוהים בכך שהיא הצילה את המרגלים. האמונה שלה לא הייתה חסר יעילות. לבסוף, הנח לי להציע לך אנלוגיה. כשהגוף הפיזי מת, אין לו כבר רוח. הגוף נהיה חסר יעילות ומת, למרות שפעם הוא היה חי. באותה המידה, אם יש לך אמונה באלוהים אך אתה לא מוסיף מנפיש אותה או מחיה אותה עם מעשים, האמונה שלך כבר לא תועיל, היא חסרת יעילות, והחיים הרוחניים שלך יתדרדרו.

כל הקטע הזה נכתב למאמינים כדי לעודד אותם לעשיית מעשים טובים דבר שיבגר את אמונתם ויועיל להם ולאחרים. אין שום סתירה בין שאול ליעקב. כששאול מדבר על הצדקה דרך אמונה בלבד, הוא מדבר על ההצדקה הרשמית והחוקית שלנו מול אלוהים. כשיעקב מדבר על הצדקה דרך אמונה שפועלת, הוא מדבר על הצדקה מעשית שמוצגת לפני בני אדם. ברומים ג-ה, שאול מדבר על איך להצטדק לפני אלוהים ולקבל חיים חדשים במשיח. ביעקב, יעקב מדבר על איך להפוך את החיים החדשים למועילים. אלו שחושבים שישועה חייבת להתבטא במעשים כדי להוכיח שנושענו, הופך את המעשים למרכיב הכרחי בישועה, וכך הוא סותר את אפסים ב 8-9. וחוץ מזה, אין שום קנה מידה לאילו מעשים בדיוק, וכמה מהם מוכיחים שאכן נושענו. מה שפותח את הדלת לשפיטה סובייקטיבית ולפגיעה בביטחון בהבטחה של אלוהים, שכל המאמין ייוושע ויקבל חיי עולם.

יעקב ה

למען לא תישפטו. יעקב ה:9

אַחַי, אַל תִּתְלוֹנְנוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, לְמַעַן לֹא תִּשָּׁפְטוּ. הִנֵּה הַשּׁוֹפֵט עוֹמֵד בַּפֶּתַח.

פרשנות "א": אלו שמתלוננים על אחרים יישפטו וילכו לאגם האש.

פרשנות "ב": מאמינים שמתלוננים על אחרים, יישפטו בחומרה במשפט כס המשיח.

הפסוק הזה דומה לפסוק מפרק ב 12-13 איפה שיעקב מזהיר את קוראיו מפני משפט. הוא קורא להם "אחים" בפרק ה 7, ו10, מה שמצביע על מסגרת פרשנות "ב". הפסוק שונה מפרק ב 12-13 משום שכאן המשפט הוא על התלוננות ולא על חוסר רחמים. מה שגורם לאחדים לחשוב שמדובר בפרשנות הראשונה (פרשנות "א") היא שיעקב אומר שהם יכלו להישפט. המילה שמשומשת ביוונית בעותקים מסוימים היא katakrinō שמשמעותה להעמיד במשפט שלילי, אך זה לא מתייחס בהכרח לדין אגם האש.

בעותקים אחרים המילה שמשומשת היא krinō. לא משנה באיזו מילה נשתמש, זה ברור שמילה זו משומשת בהקשר למשפט כס המשיח- המשפט היחיד שבו יופיעו מאמינים (רומים יד 10-13; הראשונה לקורינתים ד 5; יעקב ב 12). אם התלוננות שולחת אנשים לאגם האש, אז כולנו במצב גרוע מאוד. התלוננות היא חטא רציני ומאמינים שעושים זאת יתמודדו עם משפט רציני.

יושיע את נפשו ממוות. יעקב ה 19-20

19 אַחַי, אִם אִישׁ מִכֶּם סוֹטֶה מִן הָאֱמֶת וְאִישׁ אַחֵר מֵשִׁיב אוֹתוֹ, 20 דְעוּ כִּי הַמֵּשִׁיב אֶת הַחוֹטֵא מִסְּטִיַּת דַּרְכּוֹ יוֹשִׁיעַ אֶת נַפְשׁוֹ מִמָּוֶת וִיכַסֶּה עַל הֲמוֹן פְּשָׁעִים.

פרשנות "א": חוטאים שחוזרים לאמת ייוושעו מאגם האש.

פרשנות "ב": מאמין חוטא שחוזר לאמת ייוושע ממוות פיזי או מפגיעה בהתחברות עם אלוהים.

על פי הפרשנות הראשונה, מאמין יכול לסטות מהאמת (להיות בחטא), ולהגיע לנקודה שבה החטא דן אותו לאגם האש. כמובן, עולה מיד השאלה: באיזו נקודה הישועה כבר נאבדת? זו בעיה תמידית שקיימת בהשקפה שבה הישועה יכולה להיאבד. הפסוק הזה מכוון למאמינים- "אם איש מכם". העובדה שהבן אדם "סוטה מן האמת" מראה שהוא התחיל באמת. לכן, "החוטא" הוא אחד מהם, מישהו שחי בחוסר ציות בהיבט מסוים בחיים והוא בסכנה. המטרה של אח במשיח הוא להחזיר אותו חזרה כדי ש"נפשו" תיוושע ממוות.

בעוד שהמילה "מוות" יכולה להתייחס למוות רוחני שנובע מפגיעה בהתחברות עם אלוהים, המילה "נפש" עשויה להתייחס לחיים פיזיים, כלומר הכוונה ככל הנראה היא מוות פיזי. אפשרי שיעקב משתמש במילה "מוות" כמו שהוא השתמש בפרק א 15. כשהסתכלנו על פרק א 15, הצענו שיעקב עשוי היה להתייחס לכך שהחטא מביא לא רק מוות בחיים הרוחניים של המאמין, אלא גם גם להתנהגות מסוכנת שעלולה לדרדר את המצב של החיים הביולוגיים ולהביא למוות פיזי.

אלו שחושבים שהכוונה בקטע הזה לישועה נצחית מאגם האש בפסוק 20 יוצרים בעיה- בדרך הזאת ישועה מושגת דרך התנהגות או מעשה, על ידי כך שלא סוטים מהאמת. מה שסותר את הלימוד של הכתובים שהישועה ניתנה בחסד דרך האמונה. בפרשנות השנייה המאמין החוטא לא נמצא בסכנה של אגם האש, זה לא ממעיט בערך של הרצינות של החטא. החטא ממית את ההתחברות שלו עם אלוהים ועלול להוביל אותו למוות בטרם עת. עלינו לשים לב אל אחינו באמונה, ולראות שאף אחד מהם לא סוטה מן האמת.

הראשונה לפטרוס א

ישועת נפשותיכם. הראשונה לפטרוס א 3-12

3 בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּרֹב רַחֲמָיו הוֹלִיד אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ לְתִקְוָה חַיָּה בִּתְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים, 4 לְנַחֲלָה אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁחֵת, לֹא תִּטָּמֵא וְלֹא תִּבֹּל, הַצְּפוּנָה לָכֶם בַּשָּׁמַיִם, 5 לָכֶם הַשְּׁמוּרִים בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים, בִּזְכוּת אֱמוּנָה, אֱלֵי יְשׁוּעָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת בְּעֵת קֵץ. 6 וּבָהּ שְׂמֵחִים אַתֶּם גַּם אִם מִן הַצֹּרֶךְ הוּא שֶׁתִּתְעַצְּבוּ זְמַן מָה בְּכָל מִינֵי מַסּוֹת 7 כְּדֵי שֶׁאֱמוּנַתְכֶם הַצְּרוּפָה וְהַיְקָרָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזָּהָב, הַנִּשְׁחָת עַל אַף הִצָּרְפוֹ בָּאֵשׁ, תֵּצֵא לִתְהִלָּה וּלְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת בְּהִתְגַּלּוֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ; 8 הוּא אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹהֲבִים אוֹתוֹ אַף כִּי לֹא רְאִיתֶם אוֹתוֹ, וַאֲשֶׁר כָּעֵת אֵינְכֶם רוֹאִים אוֹתוֹ וּבְכָל זֹאת מַאֲמִינִים אַתֶּם בּוֹ וְשָׂשִׂים בְּשִׂמְחָה מְפֹאָרָה וַעֲצוּמָה מִסַּפֵּר, 9 בְּהַשִּׂיגְכֶם אֶת תַּכְלִית אֱמוּנַתְכֶם, אֶת יְשׁוּעַת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. 10 אֶת הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ עַל הַחֶסֶד הַמְיֻעָד לָכֶם. 11 הֵם חָקְרוּ מָה הָעֵת וְהַנְּסִבּוֹת שֶׁהוֹדִיעָה רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם, כְּשֶׁהֵעִידָה מֵרֹאשׁ עַל סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ וְעַל הַכָּבוֹד וְהַתִּפְאֶרֶת שֶׁיָּבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶם.12 וְנִגְלָה לָהֶם כִּי לֹא לְמַעַן עַצְמָם אֶלָּא לְמַעַנְכֶם שֵׁרְתוּ בַּדְּבָרִים הָהֵם, אֲשֶׁר כָּעֵת הֻשְׁמְעוּ לָכֶם מִפִּי הַמְבַשְּׂרִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשְּׁלוּחָה מִן הַשָּׁמַיִם, דְּבָרִים אֲשֶׁר מַלְאָכִים נִכְסָפִים לְהַשְׁקִיף אֶל תּוֹכָם.

פרשנות "א": רק אלו ששומרים על אמונתם עד סוף חייהם יוכיחו שהם היו נושעים והם ייכנסו למלכות השמיים.

פרשנות "ב": מאמינים ששומרים על אמונתם יחוו שפע של ברכות במשיח.

מהי הנחלה עליה מדבר פסוק 4? הנחלה היא לא מלכות השמיים, אלא זו נחלה שצפונה בשמיים. גם ישוע דיבר על משהו דומה לזה: אִצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמַיִם, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר עָשׁ וַחֲלוּדָה לֹא יַשְׁחִיתוּ וְגַנָּבִים לֹא יַחְפְּרוּ וְלֹא יִגְנְבוּ (מתי ו:20). כמו הנחלה, האוצר עליו ישוע מדבר הוא לא מלכות השמיים, אלא זה אוצר בתוך המלכות. פטרוס קורא לנחלה זו "ישועה" בפסוק 5:

לָכֶם הַשְּׁמוּרִים בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים, בִּזְכוּת אֱמוּנָה, אֱלֵי יְשׁוּעָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת בְּעֵת קֵץ.

מהי הישועה הזו? בפסוק 9, פטרוס אומר שהישועה הזו היא הישועה של נפשותינו. איך משיגים את הישועה\נחלה הזו? אלוהים והמאמין מעורבים בהשגה הזו. פטרוס מזכיר להם בפסוק 5 שהם שמורים בגבורת אלוהים על ידי אמונה לישועה שעתידה להיגלות בעת קץ. הביטוי "שמורים" מתייחס להגנה הזמנית שמספקים חיים נאמנים ומסורים לאלוהים. זו מטאפורה צבאית לעיר מוקפת על ידי צבא, השומר עליה ממתקפה. כפי שפטרוס כתב באיגרתו השנייה: הֵן גְּבוּרָתוֹ הָאֱלֹהִית נָתְנָה לָנוּ אֶת כָּל צְרָכֵינוּ לְחַיִּים וְלַחֲסִידוּת, עַל-יְדֵי יְדִיעָתֵנוּ אֶת הַקּוֹרֵא אוֹתָנוּ אֶל כְּבוֹדוֹ וְהוֹדוֹ (השנייה לפטרוס א 3). אך למאמין יש חלק בזה גם כן.

השמירה הזו נעשית "בזכות אמונה" (הראשונה לפטרוס א 5, 7). באיגרותיו של פטרוס, "אמונה" מתייחסת לחיי האמונה, כלומר, לנאמנות מתמשכת, לא לאירוע חד פעמי (ראו הראשונה לפטרוס א 9, 21; ה 9; השנייה לפטרוס א 5). המשמעות של "להישמר באמונה" היא להיות שמור דרך ביטחון וציות לאלוהים. האמונה הראשונית שהושיעה זה משהו אחד, אך עמידה מתמשכת באמונה, זה משהו אחר. הדגש של ההקשר הנוכחי הוא מבחנים וניסיונות, לכן, נאמנות מתאימה יותר להקשר הזה. בהנחה שנאמנות מתמדת היא הנושא כאן, אנו יכולים להסיק ש"הנחלה" ו"הישועה" אליהן פטרוס מתייחס הן לא ישועה מאגם האש, או כניסה סופית למלכות השמיים (דבר ששמור בצורה מידית מהרגע שהאמנו). אלא שהוא מדבר על משהו בנוסף לישועה; משהו שמשיגים דרך התמדה בנאמנות; מדובר על "שכר הנחלה" עליו שאול דיבר בקולוסים ג 24.

פטרוס ממשיך,

כְּדֵי שֶׁאֱמוּנַתְכֶם הַצְּרוּפָה וְהַיְקָרָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזָּהָב, הַנִּשְׁחָת עַל אַף הִצָּרְפוֹ בָּאֵשׁ, תֵּצֵא לִתְהִלָּה וּלְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת בְּהִתְגַּלּוֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (פס' 7).

עמידה מוצלחת בניסיונות (ההוכחה לכך שהאמונה נצרפה באש) תצא לתהילה וכבוד בהתגלות המשיח ישוע, כלומר, במשפט כס המשיח. מאמין שמתמיד באמונה ומחזיק מעמד יחווה כבוד ותפארת במשפט כס המשיח כאשר תִּנָּתֵן הַתְּהִלָּה לְכָל אִישׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים (הראשונה לקורינתים ד:5).

בנקודה הזו, בפסוק 9, פטרוס מציג את התכלית של אמונתנו: ישועת נפשותינו:

בְּהַשִּׂיגְכֶם אֶת תַּכְלִית אֱמוּנַתְכֶם, אֶת יְשׁוּעַת נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

שני דברים דורשים הסבר כאן. 1) למה הכוונה במילה "בהשיגכם"? 2) למה הכוונה בביטוי "ישועת נפשותיכם"?

בפסוק הזה הקוראים למדים על התוצאה או התכלית של אמונתם, ישועת הנפש. נאמר לנו שאת הישועה הזו משיגים ( komizō) כתוצאה מהעמידה הנאמנה שלנו. המילה komizō מתייחסת לשכר, תשלום, קבלה של משהו לו אנו זכאים. זו מילה מאוד לא שגרתית כדי לתאר את הישועה מאגם האש שקיבלנו דרך האמונה ללא מעשים. בעוד מילה זו יכולה להתייחס ל"קבלה" של משהו ללא התייחסות לשכר, בהקשר אסקטולוגי (של תורת אחרית הימים) הכוונה ל"לקבל משהו לו אנו ראויים", או "לקבל משהו שמגיע לנו".

לדוגמה מחבר אל העברים כתב: שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל (komizō) אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים (אל העברים י 36). קבלת המובטח מותנה במעשים, עשיית רצון אלוהים. שאול אומר לנו, כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן יְקַבֵּל (komizō) כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע. (השנייה לקורינתים ה 11)

המילה ( komizō) בקטע הזה מתייחס לגמול שכל אחד מקבל על בסיס "המעשים שעשה בעת היותו בגוף". כפי שניתן להבין מהשנייה לקורינתים ה 11, הגמול יכול להיות גם שלילי. שאול הזכיר לקולוסים, אַךְ הָעוֹשֶׂה עָוֶל יְקַבֵּל אֶת גְּמוּל עַוְלָתוֹ, וְאֵין מַשּׂוֹא פָּנִים (קולוסים ג 25). כאן השכר הוא שלילי. פטרוס בעצמו השתמש במילה komizō בהתייחסו ל"עטרת כבוד", אשר הוא גמול מיוחד שניתן לרועי הקהילות שרועים את צאנם בנאמנות (הראשונה לפטרוס ה 4).

השאלה השנייה עליה עלינו לענות בפס' 9, היא: "למה הכוונה בביטוי 'ישועת נפשותיכם'?" רבים חושבים שהביטוי מתייחס לכניסה למלכות השמיים. לעומת זאת, הביטוי הזה לא משומש כך לעולם בתנ"ך והמשמעות הזו לא מתאימה להקשר המידי. כאמור לעיל, על פי פטרוס, השכר הזה, או הגמול הזה, הוא תוצאה של התמדת אמונתם. התמדת האמונה היא לא זאת שמושיעה אותנו מאגם האש, אלא היא זאת שמתגמלת אותנו. ראינו קודם בספר מתי ש"להושיע את הנפש" משמעו מציאת חיי שפע בהווה על ידי התכחשות עצמית, לקיחת הצלב והליכה אחרי האדון, והתוצאה היא שכר וגמול חיובי במשפט כס המשיח (מתי טז 24-25).

פטרוס מלמד את אותו הדבר כשהוא אומר שבזכות עמידת אמונתם, המאמינים מקבלים את הישועה הזו בהווה שתוצאתה תהילה, כבוד ותפארת ושותפות לישוע בעתיד. את העתיד האדיר הם חוו כבר אז. בעתיד, לפי פסוק 10, הם יקבלו את השכר הסופי של ישועת נפשותיהם העכשווית, הצלה מכל הקשיים והאויבים. בנוסף לכך, אם הם יישארו נאמנים, הם יקבלו את הברכה של הנחלה במלכות גם כן.

אך הם יכלו כבר אז לחוות הישועה העתידית של נפשותיהם. הכיצד? בזכות העמידה וההתמדה שלהם באמונה, הם יכלו לחוות את היתרונות של הישועה העתידית כבר אז. או לפי מילותיו של ישוע, הם מצאו את "החיים", כלומר, את ההתגשמות של החיים האמיתיים כבר בזמנם (מתי טז 25). ישועת חיינו לנצח היא המטרה (א 9) של החיים המשיחיים. הישועה אודותיה המלאכים היו כל כך סקרנים כללה גם סבל לפני התפארת. הם לעולם לא סבלו ולכן היו המומים על השפלתו של המשיח בכך שסבל טרם תפארתו. במילים אחרות, פס' 9 מדבר על התקדשות וגמול, ולא רק על התקדשות.

מהו הביטוי של הישועה העתידית אותה הם מקבלים? באיזו דרך העמידה האיתנה שלהם באמונה מביאה ישועה לנפשותיהם בהווה? מהי הישועה של הנפש בהווה? לא מדובר על ישועה מניתוק נצחי מאלוהים או על כניסה למלכות. הקרב בו הנפשות שלהם היו מעורבות היה הקרב נגד התאוות הבשריות (ב 11), הקרב על הטהרה (א 22), והקרב על הישרדות תוך כדי הצרות (א 6). אלו הם האויבים עמם מתמודדים הקוראים. בגלל שהם בוטחים באלוהים ושמים את העתיד האדיר לנגד עיניהם ונשארים נאמנים אליו בהווה, הם חווים את הישועה העכשווית שכוללת התמדה מנצחת בצרות וניצחון על הטומאות של העולם, ישועה שתממש יום אחד את התכלית והמטרה שלה: תהילה, כבוד ותפארת במשפט כס המשיח. פטרוס דיבר על הישועה הנוכחית של הנפש כשהוא כתב בפרק הבא: כְעוֹלָלִים אֲשֶׁר זֶה מִקָּרוֹב נוֹלְדוּ הִתְאַוּוּ לֶחָלָב הַזַּךְ שֶׁל הַדָּבָר, לְמַעַן תִּגְדְּלוּ בְּאֶמְצָעוּתוֹ לִישׁוּעָה (הראשונה לפטרוס ב 2).

יש המתנגדים לפרשנות הזו בגלל פסוק 10, אֶת הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ עַל הַחֶסֶד הַמְיֻעָד לָכֶם. הם אומרים שהישועה המיוחסת כאן כאן היא הישועה העתידית של הנפש, כלומר הכניסה למלכות השמיים. מאחר והישועה בפסוק 10 מתייחסת לישועה בפסוק 9, הם מסיקים שהישועה בפסוק 9 היא הישועה העתידית גם כן. ולכן, הקטע מתייחס לכניסה למלכות השמיים. האם זה מוכיח ש"הישועה" מתייחסת כאן לכניסה למלכות השמיים? אם לא, אז מה מכילה הישועה העתידית הזו? הבה נבחן את פסוק 10 בזהירות:

אֶת הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ עַל הַחֶסֶד הַמְיֻעָד לָכֶם. הישועה אותה חקרו הנביאים כלל לא קשורה לישועה מניתוק נצחי מאלוהים או לכניסה סופית למלכות השמיים. עלינו להבין את "החסד המיועד" כמשהו אותו הנביאים חקרו. פטרוס הוא היחיד שמשתמש בביטוי הזה, וזה נמצא רק בפרק הזה בברית החדשה. לכן, עלינו להישען על הטקסט הזה בלבד כדי להבין אותו, ולא להישען על הבנות מוקדמות אודות המילה "חסד", שהיא כביכול מתכוונת לכניסה למלכות השמיים.

"החסד" העתידי אותו חקרו הנביאים היה הישועה של עם ישראל מכל אויביו, הישועה המשיחית העתידית עליה דיבר ישעיהו (ישעיהו מה 17). כשמישהו משיג את הישועה העתידית הזו בהווה (תהליך ההתקדשות), הוא גם ירש אותה כגמול בעתיד. הוא "יושיע את נפשו" בהווה ובמשפט כס המשיח. ההבנה הזו של הקטע היא עקבית עם הציפייה של התנ"ך לישועה העתידית כשעם ישראל ייוושע מאויביו; רוח הקודש תישפך; והמשיח ישיב את המלכות. חווית הישועה העתידית בהווה מתייחסת להתקדשות, לשמירה ולגדילה. אך הישועה העתידית אותה נחווה, היא הישועה הסופית מכל האויבים והצרות. לא לכל המאמינים תהיה שותפות בישועה המשיחית העתידית הזו. יהיו כאלו שימלכו עם האדון ויהיו כאלו שלא. דבר זה הוא "חסד" משום שאלוהים לא מחויב לגמול לנו על הנאמנות שלנו. אלוהים בחר מתוך חסדו לחייב את עצמו לגמול לנו.

לכן, החסד העתידי והלאומי הזה, הוא בעל היבט פרטי גם כן. התוצאה הסופית שלו תהיה תהילה, כבוד ותפארת (פס' 7). המאמינים שיחיו בנאמנות ישמעו את אדונם אומר להם "עבד טוב ונאמן", והם יוזמנו לרשת את המלכויות שמוכנות להם בטרם היווסד תבל (מתי כה 34). הם יהפכו להיות השותפים למשיח. זה ההיבט הפרטי של הַחֶסֶד הַמְיֻעָד.

אז איך להשיג את הישועה העכשווית הזו?

כדי להשיג את היתרונות של הישועה הזו בהווה, פטרוס אומר שעלינו לחיות מתוך מבט אל הסוף.

לָכֵן חִגְרוּ מָתְנֵי שִׂכְלֵיכֶם, הֱיוּ עֵרָנִים וְקַוּוּ בְּכָל לְבַבְכֶם לַחֶסֶד הַבָּא עֲלֵיכֶם בְּהִתְגַּלּוֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (הראשונה לפטרוס א 13). שאר הפסוקים בפרק הזה מסבירים את הכוונה שלו לגבי קבלת הישועה של הנפש בהווה. כדי להשיג את הישועה הזו הוא אומר: כְּבָנִים מְצַיְּתִים, אַל תִּתְנַהֲגוּ לְפִי הַתַּאֲווֹת שֶׁהָיוּ לָכֶם בֶּעָבָר (פס' 14), אֶלָּא הֱיוּ גַּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם כְּמוֹ שֶׁקָּדוֹשׁ הוּא אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם (פס' 15). עלינו להיות מודעים לכך שיום אחד האב ישפוט בְּלִי מַשּׂוֹא פָּנִים לְפִי מַעֲשֵׂי אִישׁ וָאִישׁ, ונאמר לנו: הִתְהַלְּכוּ בְּיִרְאָה בִּימֵי מְגוּרֵיכֶם עֲלֵי אֲדָמוֹת (פס' 17).

לסיכום, ישועת הנפש בהווה היא הגדילה בהתקדשות, בחיים המשיחיים. אם נתמיד בחיים כאלה, נהיה שותפים למלוכה במלכות המשיח. המפתח להשגת הישועה הזו בעתיד, הוא לשאת את תשומת ליבנו לכבוד המחכה לנו בעידן הבא ולחיות את החיים הנוכחיים מתוך תקווה לשמוע את אדוננו אומר לנו "יפה, עבד טוב ונאמן". הפרק הזה הוא לא על איך להיכנס למלכות השמיים; הפרק הזה מדבר על תלמידות, גדילה, וגמול. הצלת הנפש מבחינתו של פטרוס, היא בדיוק הדבר שעליו דיבר ישוע. להושיע את הנפש משמעו למצוא את חיי השפע בהווה; על ידי התכחשות עצמית, נשיאת הצלב, והליכה אחרי ישוע, כך שנקבל הערכה חיובית במשפט כס המשיח, בחסד המיועד. יהודים וגויים שמתמידים באמונה יהיו שותפים לישועה הזו בעתיד. הם ישיגו אותה כגמול. הם יהיו שותפים לישוע במלוכה (רומים ח 17; השנייה לטימותיאוס ב 12).

הראשונה לפטרוס ג

הטבילה המושיעה. הראשונה לפטרוס ג:21

וְזֶה מְסַמֵּל אֶת הַטְּבִילָה הַמּוֹשִׁיעָה כָּעֵת גַּם אֶתְכֶם — אֵין הִיא הֲסָרַת זֻהֲמַת הַגּוּף, אֶלָּא הִתְחַיְּבוּת שֶׁל מַצְפּוּן טָהוֹר כְּלַפֵּי אֱלֹהִים — בִּתְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ

פרשנות "א": הטבילה מושיעה מאגם האש.

פרשנות "ב(1)": הטבילה מושיעה את המאמין ממצפון לא נקי.

פרשנות "ב(2)": הטבילה הושיעה את היהודים באותה העת מהמשפט שהתקרב על עם ישראל

מה שבטוח, הפסוק הזה לא אומר שהטבילה היא זו שמושיעה אותנו מאגם האש, משום שטענה זו סותרת אינספור פסוקים אחרים בכתבי הקודש שמלמדים שהישועה ניתנה בחסד דרך אמונה ללא תלות במעשים. דרך אחת להבין את הקטע היא שהטבילה כאן היא לא הטבילה במים, אלא הטבילה ברוח. ראוי לציין שהמשפט "אין היא הסרת זוהמת הגוף" והמשפט "בתחיית ישוע המשיח" שניהם, לא כוללים מים. ההקשר כן מזכיר את פעילות רוח הקודש בהקמת ישוע המשיח (ג 18).

רומים ו 3-5 מלמד שהטבילה ברוח מאחדת אותנו עם המשיח ועם תחייתו. זה מזכיר לנו גם את הראשונה לקורינתים יב 13:הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת. באחדות שלנו עם המשיח וגופו, המאמינים בטוחים מפני סכנה, כמו שנוח ומשפתחו היו בטוחים בתיבה (ג 20). כך בעצם הטבילה היא ההתגשמות של התיבה. אך מאיזו סכנה הקוראים שמורים? תשובה אחת היא שהם שמורים ממצפון לא נקי בהווה. כשמאמינים מוצדקים ונטבלים ברוח, כל החטאים שלהם נסלחים במעמדם (קולוסים ב 13). המעמד החדש במשיח גם שם אותם במעמד לקבל סליחה התחברותית (סליחה יומיומית בהליכה עם האדון) כשהם חוטאים כמאמינים. דרך הליכה בסליחה, מאמינים שומרים על מצפון נקי.

פרשנות מסוג "ב" השנייה טוענת שפטרוס מפציר במאמינים היהודים להיטבל במים כדי להינצל מהמשפט שעתיד לבוא על עמם. פטרוס מקשר את הטבילה למשפט של המבול ותיבת נוח. הוא אומר שהטבילה לא שוטפת את הלכלוך של גופנו, את החטאים של הבשר, אלא שזה מושיע כרגע. הוא מבצע אנלוגיה בין הטבילה לתיבת נוח. תיבת נוח נטבלה במים במבול, אך אלו שהיו בפנים ניצלו מהשמדה. אז פטרוס בצורה הזו מבצע אנלוגיה לכך שטבילת המים ליהודים המאמינים אליהם הוא כותב תושיע אותם מעונש זמני באותה צורה.

בפרשנות הזו פטרוס דיבר על טבילת מים. מה שמזכיר את הפרשנות שהבאנו למעשי השליחים ב 1-40. היהודים שהאמינו יכלו להינצל מהמשפט של חורבן בית שני אם הם יכריזו באופן פומבי את אמונתם במשיח בכך שהם ייטבלו. כתוצאה מכך, הם לא היו מזדהים יותר עם העם שלהם שדחה את ישועה ושהיה נמצא תחת משפט, אלא שככה הם הזדהו עם ישוע ובצורה הזו היו נושעים מהמשפט שהיה עתיד להגיע. הם היו הופכים דומים לנוח ולמשפחתו שניצלו מהמשפט של המבול. המאמינים היהודים האלה היו צריכים לבחור. האם הם רוצים להזדהות עם ישוע המשיח או עם עם ישראל שדחה את המשיח? הזדהות עם עם ישראל הייתה מובילה להרס, ואילו השנייה מושיעה ממנו. בפרשנות הזו הטבילה במים הייתה אמורה להפריד אותם מהדור הרע שלהם כדי להימנע מהמשפט

השנייה לפטרוס א

לחזק את הקריאה והבחירה. השנייה לפטרוס א 10-11

10לָכֵן, אַחַי, שִׁקְדוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְחַזֵּק אֶת הַקְּרִיאָה וְהַבְּחִירָה שֶׁהֵן מְנַת חֶלְקְכֶם; שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם, 11 וּבְדֶרֶךְ זֹאת יִפָּתַח לָכֶם לִרְוָחָה הַמָּבוֹא אֶל מַלְכוּת עוֹלָמִים שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

פרשנות "א": נאמנות מתמדת תוכיח את ישועתו של המאמין דבר שיתיר את כניסתו למלכות השמיים

פרשנות "ב": נאמנות מתמדת תוכיח את עתידו ואת גמולו של המאמין במלכות השמיים.

רבים טוענים בהתבסס על הפסוק הזה, שעלינו להוכיח שאנו נושעים בעזרת מעשינו. הפרשנות הראשונה אומרת שאנו יכולים להיות בטוחים בישועה שלנו כל עוד אנו עושים מעשים טובים ומשקפים ערכים משיחיים. כיוצא מזאת, חוסר בעשיית מעשים ובפירות טובים, מראים שהאדם לא באמת נושע, או שהוא לא יכול לדעת שהוא נושע.הביטוי "הקריאה והבחירה" מתפרשת כקריאת הישועה ובחירת האלוהים בנו בטרם היווסד תבל.

אך יש בעיה בפרשנות הזו. אם הבחירה והקריאה נקבעות מראש באופן שרירותי על ידי אלוהים, אז איך אנו יכולים להשפיע על הבחירה של אלוהים? כיצד עלינו לעשות אותה יותר "בטוחה"? אנו יכולים להסכים שמעשים טובים יכולים להוות כראיה לישועה, אך מעשים טובים לא יכולים להוכיח ישועה. חוץ מזה, נותרת השאלה, כמה פרי מוכיחה שהאדם אכן נושע? מי קובע? איפה הקנה מידה? הוא לא קיים. משום שאנו לא אמורים לשפוט את מציאות הישועה בחיי המאמין לפי הפרי שהוא מייצר.

אנו נתחיל להבין את הקטע הזה כשנראה שפטרוס כותב למאמינים ללא שום ספק שהם אכן נושעים. הוא כותב בפרק א 1 שהם שותפים לאמונה היקרה ולצדקת ישוע המשיח. אלוהים נתן לכל הקוראים את כל מה שהם צריכים כדי לחיות חיי חסידות (א:3), הם גם נמלטו מהטומאה שבעולם (א 4).

אחרי הפתיח, פטרוס מפציר בקוראים להוסיף על אמונתם הראשונית מעלות מוסריות (פסוק 5-7) כך שהם לא יהיו חסרי יעילות, חסרי פרי, או עוורים לכך שהם טוהרו מחטאיהם הראשוניים (8-9). חייבים לציין שמאמינים עלולים להיות לא פוריים ועוורים רוחנית. פירות ומעשים טובים אינם מובטחים בישועה. פוריות ומעשים טובים הם האחריות של כל מאמין, ובגלל זה, פטרוס מפציר על כך בקוראיו. אלוהים נתן למאמינים כוח לחיות חיי חסידות (פסוק 3-4), אך זו האחריות של כל מאמין לשתף פעולה עם אלוהים ולהוסיף מעלות מוסריות (פס' 5-7). מאוחר יותר פטרוס ממשיך ומפציר בקוראיו לחזק את הקריאה והבחירה שלהם (פס' 10).

המילה "לחזק" (bebaios) משמעותה לאשר, לתת עירבון למשהו. אך עבור מי הקריאה והבחירה שלהם צריכה להתאשר? בטוח שלא לקוראים, משום שפטרוס כבר אישר את ישועתם בפסוקים הקודמים. אין ראיה לכך שהקוראים התמודדו עם ספקות לגבי ישועתם. אלא שפטרוס מפציר בקוראים לאשר\להוכיח את אמונתם במשיח לסובבים אותם (רומים ד 2, יוחנן יג 15; יעקב ב 21-25). למה הכוונה בקריאה והבחירה? רבים מניחים שהכוונה לקריאה של אלוהים לישועה, או הבחירה שלו בטרם היווסד תבל. אך הבעיה שאם זו הייתה הכוונה אז הסדר היה שונה, קודם פטרוס היה כותב "הבחירה" ורק לאחר מכן "הקריאה" (רומים ח:30).

אלא שהסדר הספציפי הזה שפטרוס מביא, מזכיר לנו את דברי ישוע במתי כ:16 ובפרק כב 14 איפה שישוע אומר "הן רבים הקרואים, אך מעטים הנבחרים". מילים אלו מסכמות את שני המשלים על המלכות (מתי כ 1; כב 2). במשלים האלה, הבחירה לשלם שכר מסוים או הבחירה להרשות לאורחים מסוימים להיכנס לחגיגה או למשתה באה אחרי ההזמנה להשתתף בחתונה (הקריאה).

סביר מאוד שפטרוס נזכר בלימוד של ישוע אודות אלו שנכנסים למלכות השמים ואלו שנבחרים לגמול מיוחד במלכות השמיים (ראו את ההסבר לגבי מתי כב 1-14). אלוהים קרא לכל המאמינים אל תוך מלכותו (הראשונה לתסלוניקים ב 12), אך רק הנאמנים הם הנבחרים לגמול מיוחד (רומים ח 17; השנייה לטימותיאוס ב 12). אם זאת ההנחה של פטרוס, אז המילים שלו בפרק א:1-11, למעשה כל האיגרת (ג 14) מכינות את קוראיו לגמול במלכות. בפס' 11 פטרוס לא מדבר על כניסה גרידא, אלא הוא מדבר על הנאה מכניסה איכותית ועשירה למלכות:

בְדֶרֶךְ זֹאת יִפָּתַח לָכֶם לִרְוָחָה הַמָּבוֹא אֶל מַלְכוּת עוֹלָמִים. לא מדובר על תנאי לכניסה למלכות, אלא על תנאי לכניסה איכותית למלכות. כלומר מדובר על תגמול שמלווה בכניסה למלכות. פטרוס מניח שכל קוראיו יכנסו למלכות (אפילו הלא פוריים), אך הוא רוצה לעודד אותם לחיי חסידות בכך שהוא מדבר על כניסה איכותית ושופעת למלכות. יכול להיות שהוא חשב על המנהג שהיה נפוץ באותה תקופה בתרבות שלו ,דהיינו, הכנת כניסה מפוארת אל תוך העיר עבור לוחמים שניצחו במלחמה. אנו יודעים בהתבסס על הראשונה לקורינתים ג 11-15 שלא כל המאמינים יכנסו למלכות השמיים עם אותו השכר.

הפרשנות הראשונה פספסה את ההבדל בין כניסה למלכות לבין כניסה איכותית למלכות. הפרשנות הראשונה גורמת לספקות לגבי ישועתו של האדם ולשפיטה סובייקטיבית חסרת כל קנה מידה אובייקטיבי. ואילו הפרשנות השנייה מעודדת את המאמינים שכניסתם למלכות בטוחה, להמשיך ולהוסיף מעלות מוסריות כדי להיכנס בצורה איכותית יותר למלכות ולקבל את השכר.

אלוהים נתן לנו את כל צרכינו כדי שנגדל ונתקדם, אך זו האחריות שלנו לשתף פעולה עם רוח הקודש ולהוסיף מעלות מוסריות. המוטיבציה שלנו היא לא להוכיח שנושענו, אלא לפאר את אלוהים וגם לקבל כניסה עשירה ואיכותית יותר למלכות השמיים.

השנייה לפטרוס ב

כלב ששב על קאו. השנייה לפטרוס ב 1-22

1 אֲבָל גַּם נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ בָּעָם,(ירמיהו יד' יד') כְּשֵׁם שֶׁגַּם בֵּינֵיכֶם יִהְיוּ מוֹרֵי שֶׁקֶר. הַלָּלוּ יַכְנִיסוּ בַּחֲשַׁאי תּוֹרוֹת הַרְסָנִיּוֹת וְיִכְפְּרוּ בָּאָדוֹן אֲשֶׁר קָנָה אוֹתָם, וְיָבִיאוּ עַל עַצְמָם אָבְדָן פִּתְאֹם. 2 רַבִּים יֵלְכוּ אַחֲרֵי תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם, וּבִגְלָלָם תְּגֻדַּף דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. 3 וּבְתַאֲוָתָם לַבֶּצַע יְדַבְּרוּ כָּזָב וְיִסְחֲרוּ בָּכֶם; וְאָמְנָם לֹא יִתְעַכֵּב מִשְׁפָּטָם שֶׁנֶּחֱרָץ מִקֶּדֶם, וְאָבְדָנָם לֹא יָנוּם.(דברים לב' לה') 4 הֵן אֱלֹהִים לֹא חָס עַל הַמַּלְאָכִים הַחוֹטְאִים, אֶלָּא הוֹרִידָם אֶל תַּחְתִּיּוֹת אֶרֶץ וּנְתָנָם בְּכַבְלֵי אֹפֶל לְשָׁמְרָם לְמִשְׁפָּט. 5 וְגַם עַל הָעוֹלָם הַקָּדוּם לֹא חָס, אֲבָל בַּהֲבִיאוֹ מַבּוּל עַל עוֹלָם שֶׁל רְשָׁעִים שָׁמַר אֶת נֹחַ, מַטִּיף הַצֶּדֶק, וְהַשִּׁבְעָה אֲשֶׁר עִמּוֹ.(בראשית ז' כג') 6 אֶת הֶעָרִים סְדוֹם וַעֲמֹרָה שָׂרַף לְאֵפֶר לְאַחַר שֶׁדָּן אוֹתָן לְמַהְפֵּכָה, בְּשִׂימוֹ אוֹתָן לְדֻגְמָה לָעֲתִידִים לַעֲשׂוֹת רִשְׁעָה,(בראשית יט' כד'-כה') 7 וְהִצִּיל אֶת לוֹט הַצַּדִּיק, אֲשֶׁר נִדְכְּאָה נַפְשׁוֹ בִּגְלַל הִתְנַהֲגוּת הָרְשָׁעִים שְׁטוּפֵי זִמָּה;(בראשית יט' כט') 8 כִּי הַצַּדִּיק הַזֶּה, אֲשֶׁר בְּשִׁבְתּוֹ בְּקִרְבָּם רָאָה וְשָׁמַע אֶת הַנַּעֲשֶׂה, יוֹם יוֹם הִתְעַנָּה בְּנַפְשׁוֹ הַיְשָׁרָה עַל מַעֲשֵׂי רִשְׁעָתָם. 9 אָכֵן יוֹדֵעַ אַדֹנָי לְהַצִּיל אֶת חֲסִידָיו מִנִּסָּיוֹן (תהילים לד' כ') וְעִם זֹאת לַחֲשֹׂךְ אֶת הָרְשָׁעִים לְיוֹם הַדִּין כְּדֵי לְהַעֲנִישָׁם,(תהילים א' ה'-ו') 10 בְּיִחוּד אֶת הַהוֹלְכִים אַחַר הַבְּשָׂרִיּוּת בְּתַאֲוַת טֻמְאָה וּבוֹזִים אֶת הַסַּמְכוּת הָעֶלְיוֹנָה. חֲצוּפִים הֵם, הוֹלְכִים בִּשְׁרִירוּת לִבָּם וְאֵינָם נִרְתָּעִים מִלְּחָרֵף אֶת נוֹשְׂאֵי הַמִּשְׂרוֹת הַנִּכְבָּדוֹת, 11 אֲשֶׁר אַף הַמַּלְאָכִים, הַגְּדוֹלִים מֵהֶם בְּעָצְמָה וְכֹחַ,(תהילים קג' כ') אֵינָם מְבִיאִים עֲלֵיהֶם קִטְרוּג שֶׁל גִּדּוּף לִפְנֵי יהוה. 12 אַךְ הַלָּלוּ דּוֹמִים לְחַיּוֹת חַסְרוֹת תְּבוּנָה שֶׁבְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע נוֹלָדוֹת כְּדֵי לְהִלָּכֵד וּלְהִשָּׁמֵד. הֵם מְחָרְפִים מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים, וּכְמוֹ שֶׁהֵן נִשְׁמָדוֹת גַּם הֵם יִשָּׁמְדוּ, 13 וּבָזֶה יִסְבְּלוּ אֶת גְּמוּל עַוְלָתָם. אֶת הַהוֹלְלוּת בַּיּוֹם חוֹשְׁבִים הֵם לְתַעֲנוּג; כִּתְמֵי טֻמְאָה וּמוּמִים הֵם, הַסּוֹעֲדִים עִמָּכֶם וּמוֹצְאִים הֲנָאָה בְּתַרְמִיתָם. 14 עֵינַיִם לָהֶם מְלֵאוֹת נִאוּפִים וְאֵינָן מַרְפּוֹת מִן הַחֵטְא. הֵם לוֹכְדִים נְפָשׁוֹת בִּלְתִּי יַצִּיבוֹת; לִבָּם מֻרְגָּל בְּחַמְדָנוּת; אָכֵן בָּנִים אֲרוּרִים. 15 בְּעָזְבָם אֶת דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר (משלי ד' כה'-כז') תָּעוּ וְהָלְכוּ בְּדֶרֶךְ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר אֲשֶׁר אָהַב אֶת שְׂכַר הָרֶשַׁע, 16 וְהוּכַח עַל עַוְלָתוֹ: אָתוֹן אִלֶּמֶת דִּבְּרָה בְּקוֹל אָדָם וְעָצְרָה אֶת אִוֶּלֶת הַנָּבִיא.(במדבר כב' כח') 17 בְּאֵרוֹת בְּלִי מַיִם הֵם, עֲנָנִים נִדָּפִים בִּסְעָרָה, אֲשֶׁר אֲפֵלַת חֹשֶׁךְ שְׁמוּרָה לָהֶם. 18 בְּדַבְּרָם גְּדוֹלוֹת, דְבָרִים שֶׁאֵינָם אֶלָּא הֶבֶל, הֵם לוֹכְדִים בְּתַאֲווֹת בְּשָׂרִים וּבְמַעֲשֵׂי זִמָּה אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר אַךְ נִמְלְטוּ מִידֵי הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַתָּעוּת. 19 הֵם מַבְטִיחִים לָהֶם חֹפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עַצְמָם עֲבָדִים לְכָל אֲשֶׁר מַשְׁחִית; הֲרֵי לְמַה שֶּׁאָדָם נִכְנָע, לָזֶה הוּא מִשְׁתַּעְבֵּד. 20 הֲלֹא אִם אַחֲרֵי שֶׁנִּמְלְטוּ מִטֻּמְאוֹת הָעוֹלָם בִּידִיעָתָם אֶת אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שׁוּב נִסְתַּבְּכוּ בָּהֶן וְנֻצְּחוּ — כִּי אָז מַצָּבָם הָאַחֲרוֹן גָּרוּעַ מִן הָרִאשׁוֹן. 21 מוּטָב הָיָה לָהֶם שֶׁלֹּא לָדַעַת אֶת דֶּרֶךְ הַצְּדָקָה מֵאֲשֶׁר לָדַעַת אוֹתָהּ וְלָסוּר מִן הַמִּצְוָה הַקְּדוֹשָׁה הַמְּסוּרָה לָהֶם. 22 הִתְמַמֵּשׁ בָּהֶם הַמָּשָׁל הָאֲמִתִּי: "הַכֶּלֶב שָׁב עַל-קֵאוֹ",(משלי כו' יא') וְגַם "הַחֲזִיר עוֹלֶה מִן הָרַחֲצָה לְהִתְגּוֹלֵל בָּרֶפֶשׁ".

פרשנות "א": מורי השקר ילכו לאגם האש, כמו כן אלו שהולכו שולל על ידם.

פרשנות "ב": מורי השקר הולכים לאגם האש, ואלו שמולכים שולל על ידם סובלים מגורל נוראי.

זה ברור שמורי השקר שמוזכרים בהתחלת הקטע הם אינם נושעים וסופם באגם האש. הפסוקים שמתארים את הגורל הנצחי שלהם מפורשים וברורים (פס' 3-17; ראו קטע מקביל ביהודה 4-6).

זה נראה שיש קבוצה שנייה של אנשים בקטע הזה; אלו הם אנשים שמושפעים על ידי המורים הללו (ב 2) זה נראה שגם הם אינם נושעים משום שהם עומדים בניגוד לקוראים הנושעים, הקבוצה השלישית שפטרוס פונה אליהם בגוף ראשון ("בכם") בפס' 3. הקבוצה השלישית היא של הקוראים אותם פטרוס מזהיר. אם פטרוס היה כותב למאמינים, מה שנכון לפי מה שנראה בהמשך, אז הוא כותב על ההשפעה שיש למורי השקר על הלא נושעים (פס' 2) ועל אלה שכן נושעים, אליהם הוא כותב (פס' 3).

לאחר שהוא מתאר את הגורל של מורי השקר והגורל של הלא נושעים שהולכים אחריהם, פטרוס מסב את תשומת הלב לקבוצה השלישית בפס' 18. המאמינים הללו נמצאים בסכנת כניעה להשפעה של מורי השקר. איך אנו יודעים שהקבוצה השלישית מורכבת מאנשים נושעים? משום שפטרוס אומר עליהם שהם נמלטו מדרך התעות (פס' 18). הם גם "נמלטו מטומאות העולם בידיעתם את אדונינו ומושיענו ישוע המשיח" (פס' 20). המשפט של פטרוס בפס' 21 מניח שהם ידעו פעם את "דרך הצדקה". הגורל שלהם, שמתואר על ידי ציטוט ממשלי בפס' 22, דורש את זה שהכלב לפני שחזר על קאו עזב אותו, ושהחזיר פעם היה נקי. אז, אנו רואים תפנית בקהל היעד של פטרוס. הוא כותב אל קבוצה של מאמינים כדי להזהיר אותם מפני מורי השקר הלא נושעים שיושמדו ושהוליכו רבים שולל לאותו הגורל (פס' 1-17).

התפנית בקהל היעד היא ברורה. אחרי שהוא הרשיע את מורי השקר מפסוק 10-17, ההרשעות מפסיקות באופן פתאומי. ואז בפסוק 18 ו-19, הוא מדבר על הסכנה שבה מאמינים יולכו שולל ויתפתו על ידי מורי השקר. כשפטרוס מדבר על הגורל של הקוראים הנושעים שיכלו להיות מושפעים על ידי מורי השקר, הוא מדבר במושגים של אפשרות, לא וודאות. מאמינים אלו היו עלולים להתמודד עם גורל נוראי, פטרוס לא מדבר על הגורל הזה בתוראגם האש, אלא שמצבם האחרון גרוע מן הראשון" (פס' 20). לא משנה איזה קשיים או ניסיונות הם עברו בתור מאמינים חדשים, בהשוואה לגורל שחיכה להם אם הם היו מותעים על ידי המורי הללו הם כאין וכאפס (יכול להיות שהכוונה לעונש זמני, או לכס משפט המשיח, או לשניהם). פטרוס אומר שעדיף שהם לא היו יודעים את דרך הצדקה "מאשר לדעת אותה ולסור מן המצוה הקדושה המסורה להם" (פס' 21). פטרוס לא אומר שעדיף שהם לא היו נושעים. הוא אומר שעדיף שהם לא היו יודעים את הלימוד אודות חיי הצדקה, ובגלל שהם כן יודעים אותה, כעת יש להם אחראיות גדולה יותר.

הטקסט מצביע על כך שחיי הצדקה האלה מוגדרים על ידי חיים בהתאם ל"מצוה הקדושה המסורה להם." מהי המצווה הקדושה? כנראה שלא הכוונה למצווה להאמין ולהיוושע (זו צורה לא שגרתית לדבר על הישועה). יש מספר אופציות לכך, לדוגמה, המצווה לאהוב (יוחנן יג 34) או המצווה להיות קדושים (הראשונה לפטרוס א 15). אך שתי אלו הן מצוות למאמינים.

מה שפטרוס אומר בעצם הוא שחייו הנוכחיים של המאמין שחזר לחיי החטא יהיו גרועים יותר מאשר אם הוא היה לא מאמין. בעוד זה נכון שמאמינים ולא מאמינים חווים את התוצאות הנוראיות של החטאים שלהם בחיים הנוכחיים, התוצאות הללו הן אפילו גרועות יותר אצל המאמינים משום שאנו הבנים של אלוהים, ויש בנו את רוח הקדוש שחיה בקרבנו. זה אומר שהתוכחה היא גדולה יותר, והאחראיות גדולה יותר. אלוהים מעניש אותנו כבנים אהובים, הקהילה מוכיחה אותנו ועוד דברים רבים אותם לא מאמינים לא חווים. וככל שהמאמין דוחה את התוכחה של אלוהים, כך התוכחה שלו נהיית קשה יותר. דבר שלא נכון עבור הלא מאמינים.

עוד דרך להבין את הביטוי "מצבו האחרון גרוע מן הראשון" הוא שמשיחי בוגר, שחוזר לדרך מושחתת אחרי שהלך בדרך הצדקה, יוכיח שהליכה בדרך הצדקה הייתה בזבוז זמן. משום שנפילה מדרך הצדקה מובילה להתדרדרות חמורה יותר בחטא. הנפילה מדרך הצדקה גרמה להתדרדרות גדולה יותר בחטא ולכן ההשלכות חמורות יותר מאשר אם הוא לא היה הולך בדרך הצדקה. הפואנטה היא שעדיף היה למאמין לא לדעת את דרך הצדקה כאן ועכשיו, בחיים האלה.

אם המצב "הראשון" ו"האחרון" מובנים באופן מוחלט, אז מה שפטרוס אומר הוא שההרשעה הסופית שלהם באגם האש היא יותר גרועה מחיי החטא הקודמים שלהם. אבל זה בנאלי, זה מובן מאליו. לכן, עדיף להבין את המשפט הזה כפי שהצענו; פטרוס מדבר על שני שלבים בחיים. השלב האחרון מתייחס לתנאי העכשווי של המאמין שחזר לחיי חטא, והוא אומר שתנאי זה גרוע יותר מהתנאי שבו הוא היה לפני שהוא נושע.

זה נאיבי לחשוב שמאמין אמיתי לא יכול לפול אל תורות שקר. שאול השליח לא היה משוכנע בכך במקרה של הגלטים. האיגרות גדושות בהוראות למאמינים להישאר איתנים על האמת.

שנישאר איתנים בדרך הצדקה!

השנייה לפטרוס ג

שקדו להימצא לפני נקיים. השנייה לפטרוס ג 14-18

14 עַל כֵּן, אֲהוּבַי, בְּחַכּוֹתְכֶם לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שִׁקְדוּ לְהִמָּצֵא לְפָנָיו בְּשָׁלוֹם, נְקִיִּים וּבְלֹא דֹּפִי. 15 וְאֶת אֹרֶךְ-רוּחַ אֲדוֹנֵנוּ חִשְׁבוּ לִתְשׁוּעָה; כְּמוֹ שֶׁגַּם אָחִינוּ הָאָהוּב שָׁאוּל כָּתַב לָכֶם לְפִי הַחָכְמָה הַנְּתוּנָה לוֹ, 16 וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּכָל אִגְּרוֹתָיו, בְּדַבְּרוֹ עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יֵשׁ בָּהֶן דְּבָרִים קָשִׁים לַהֲבָנָה אֲשֶׁר הַנִּבְעָרִים וְהַבִּלְתִּי יַצִּיבִים מְעַוְּתִים אוֹתָם — כְּמוֹ שֶׁהֵם עוֹשִׂים בְּיֶתֶר הַכְּתוּבִים — לְאָבְדָנָם הֵם. 17 וְאַתֶּם, אֲהוּבַי, כֵּיוָן שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים זֹאת מֵרֹאשׁ, הִשָּׁמְרוּ פֶּן תִּמָּשְׁכוּ בְּתָעוּתָם שֶׁל אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל וְתִפְּלוּ מִיַּצִּיבוּתְכֶם. 18 גִּדְלוּ בְּחֶסֶד וּבְדַעַת אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. לוֹ הַכָּבוֹד גַּם עַכְשָׁו גַּם לְיוֹם עוֹלָם. אָמֵן.

פרשנות "א": שקידה בקדושה מובילה לישועה וחיי נצח.

פרשנות "ב": שקידה בקדושה מכינה את המאמינים לפגוש את האדון.

קטע זה הוא סיכום מצוין של האיגרת ושל הנושאים עליהם כבר דיברנו, לכן, אין צורך לחזור על הנקודות של פטרוס. פסוק 14 הוא פסוק ציפייה לביאתו של האדון שאמור להוות כמניע לחיי קדושה בהווה. ההפצרה הזו מזכירה לנו את א 5-11, הקטע שמדבר על שקידה והוספת מעלות מוסריות כדי שנזכה בכניסה איכותית למלכות השמיים. הביטוי "נקיים ובלא דופי" לא מתייחס לצדקה הרשמית שלנו בישוע, אלא לחיי צדקה שאמורים להיות המטרה של הקוראים כדי שיהיו מוכנים להופיע לפני כס משפט המשיח (אפסים ה 27).

מהזווית של פרשנות "ב", אנו גם רואים את האפשרות שבה מאמינים לא יהיו מוכנים לביאתו של האדון, ויותעו על ידי תורות שקר (פס' 17). דבר זה לא שולל את ישועתם או מוכיח שהם לא נושעו לעולם. אלא זה מוכיח שמאמינים עלולים להפסיק לגדול ולחיות לא בהתאם לאמונתם. בדרך הזו, הקטע הזה מחזק את הפרשנות לשנייה לפטרוס פרק ב, עליה כבר דיברנו. פטרוס מפציר בקוראיו להמשיך בעמידה האיתנה שלהם על האמת כך שהם לא יולכו שולל אל תורות שקר הרסניות. התרופה הטובה ביותר נגד נפילה וחוסר מוכנות היא לשקוד בגדילה בחסד האדון ישוע (פס' 18).

איגרת יוחנן

התכלית של איגרת יוחנן

לפני שנתחיל להסתכל על הפסוקים של איגרת יוחנן, חשוב שנבין את המטרה של האיגרת. כשקוראים את איגרת יוחנן הראשונה, אנו נתקלים בכל מני "מבחנים" שמיועדים למאמינים. המבחנים הללו כוללים הליכה בחושך או באור, לידה מאלוהים או מהשטן, אהבת האחים או שנאת האחים, ציות או חוסר ציות למצוות אלוהים. רבים מפרשים את המבחנים הללו כמבחני הישועה. כלומר, רבים חושבים שיוחנן מנסה לבחון את הקוראים שלו כדי שידעו אם הם נושעו או לא או כדי לבחון אם הם מחזיקים בישועה שלהם או שהם איבדו אותה. מכאן, שרבים מפרשים את האיגרת מתוך פרשנות ה"א". אלו שטוענים כך מתבססים על הראשונה ליוחנן ה 11-13 וטוענים ששם יוחנן מבטא את התכלית של האיגרת שלו. פסוק זה אומר כך: זֹאת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם, הַמַּאֲמִינִים בְּשֵׁם בֶּן-הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם. אך יש כמה בעיות בטענה שפסוק זה משמש כתכלית של האיגרת:

ראשית, המשפט "זאת כתבתי לכם" (tuta egrapsa ביוונית) מתייחס לפסוקים שקדמו לפסוק 13 אך רק להקשר המידי (ה 6-12). אותו הביטוי ביוונית מופיע רק עוד פעם אחת באיגרת, בפרק ב 26. ושם גם, יוחנן מדבר על ההקשר המידי (ב 18-25).

שנית, הראשונה ליוחנן ה 13 שוללת את האפשרות שיוחנן כותב למאמינים וללא מאמינים כאחד, כלומר שיוחנן כותב כדי לבחון את ישועתם של הקוראים. משום שיוחנן ברור לגבי זה שהוא כתב למאמינים (ב 12-14, 25; ג 1-2; ה 19).

עלינו לשים לב שיוחנן מפרט על התכלית של האיגרת שלו בהתחלה, בפרק א 4

3 אֶת אֲשֶׁר רָאִינוּ וְשָׁמַעְנוּ מוֹדִיעִים אָנוּ גַּם לָכֶם, לְמַעַן תִּתְחַבְּרוּ עִמָּנוּ גַּם אַתֶּם. וְאָכֵן הִתְחַבְּרוּתֵנוּ הִיא עִם הָאָב וְעִם בְּנוֹ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 4 זֹאת אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים לְמַעַן תִּהְיֶה שִׂמְחָתֵנוּ שְׁלֵמָה.

עלינו להבין את הפסוקים הבאים באיגרת מתוך המשקפת של התכלית של האיגרת שבאה לידי ביטוי בפרק א 4. יוחנן כותב כדי לבחון את ההתחברות של המאמינים עם אלוהים, לא את מערכת היחסים שלהם איתו. מערכת היחסים שלנו עם אלוהים היא נצחית כי היא מבוססת על הנאמנות שלו. ואילו ההתחברות שלנו איתו (טיב היחסים) תלויה בעמידה מתמדת בישוע והליכה אחריו.

בשורת יוחנן נועדה עבור הלא מאמינים, כדי שיקראו על מעשיו של ישוע ויאמינו בו (יוחנן כ 31). ואילו איגרת יוחנן נועדה עבור המאמינים כדי שישמרו את ההתחברות שלהם עם אלוהים.

עלינו להיות ברורים, אם יוחנן מאתגר את הישועה של קוראיו בעזרת המבחנים שהוא מציב בפניהם, אז זה אומר שישועתם הייתה תלויה בתצוגה חיצונית של מעשים. דבר זה נוגד את העיקרון של ישועה שניתנת בחסד אלוהים דרך אמונה בלבד. נושענו בחסד דרך התנאי היחידי שהוא אמונה בישוע, לא דרך אמונה ומעשים שמוכיחים אותה. חוץ מזה,אם הישועה שתלויה במבחנים מעשיים זה פוגע בביטחון שלנו בישועתנו. כשאנו נביט במבחנים שיוחנן מציב, אנו נבין שאף אחד מאיתנו לא מקיים את כולם, או מקיים אותם באופן מושלם. לכן, אם הישועה שלנו מאומתת על ידי מעשים חיצוניים אז תמיד יקונן בקרבנו ספק לגבי ישועתנו. ספקות במערכות יחסים מונעות אינטימיות עמוקה באותה מערכת היחסים. אינטימיות בתוך מערכת יחסים לא תוכל לשגשג אם מישהו מטיל ספק על כך שהוא מקובל על האחר. איך אפשר לחשוב בכלל שלהטיל ספק ביחסים שלנו עם אלוהים הוא דבר בריא שמטפח את היחסים אתו?

אם יוחנן היה מציב מבחנים או ספקות לגבי אמיתות ישועתם של קוראיו, אז הוא היה פוגע במטרה של האיגרת שלו, שבאה לידי ביטוי בפרק א 3-4, לקדם את הקוראים להתחברות עמוקה יותר עם השליחים ואלוהים.

הראשונה ליוחנן א

אם נתהלך בחושך. הראשונה ליוחנן א 6

אִם נֹאמַר שֶׁהִתְחַבְּרוּת לָנוּ אִתּוֹ וְנִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, דּוֹבְרֵי שֶׁקֶר אֲנַחְנוּ וְאֵינֶנּוּ מְקַיְּמִים אֶת הָאֱמֶת.

פרשנות "א": אלו שטוענים שהם נושעים אך הם מתהלכים בחטא, הם שקרנים, הם לא באמת נושעים.

פרשנות "ב": נושעים שמתהלכים בחטא אינם נמצאים בהתחברות עם אלוהים.

האם התהלכות באור היא מבחן לישועה, או מבחן להתחברות? חשוב לשים לב שיוחנן מכליל גם את עצמו עם הקוראים במבחן. מה שרומז על זווית פרשנות של "ב", במיוחד כשלוקחים בחשבון שהאיגרת הזו מיועדת למאמינים. מה שגורם לרבים לחשוב שמדובר במבחן לישועה הוא שקיימת בפסוק אופציה להתהלך בחושך, משהו שלפי טענת רבים, הוא בלתי אפשרי למאמינים אמיתיים.

האם זה אפשרי שמאמין יתהלך בחושך? מאוחר יותר, יוחנן אומר שמאמין ששונא את אחיו נמצא בחושך עדיין (ב 9 וגם ב 11). לעומת זאת, ההשפעה של חושך היא שהוא מעוור את המאמין מערפל את ההליכה שלו, לא שהיא שולחת אותו לאגם האש (ב:11). יוחנן מדבר על ההליכה של המאמין, או החיים שלו עם אלוהים, לא על האמונה שלו או הדוקטרינה שלו.

בניגוד לכך, מאמינים שמתהלכים באור, הדם של ישוע מטהר אותם מחטאיהם. אלו שלא חיים באור ולא מתהלכים בצורה כנה לפני אלוהים יכחישו את המציאות של חטאם (א:8, 10). זה מה שדוד המלך עשה במשך כשנה לפני שהתוודה לפני נתן הנביא על חטאו במקום לפני אלוהים (שמואל א יב 1-14; ראו גם תהלים נא). אך לפני שהוא התוודה על החטא, הוא חווה חושך רוחני (תהלים לב 1-5). כדי לשמר את ההתחברות עם אלוהים, עלינו להתהלך באור ולהתוודות באופן תמידי על חטאינו (הראשונה ליוחנן א:9).

הראשונה ליוחנן ב

בזה נדע שהכרנו אותו. הראשונה ליוחנן ב 3-4

3 וּבָזֶה נֵדַע שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתוֹ — אִם נִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו. 4 הָאוֹמֵר "אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ" וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹתָיו, דּוֹבֵר שֶׁקֶר הוּא וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בּוֹ.

פרשנות "א": אלו שטוענים שהם נושעים אך הם לא שומרים את מצוותיו של אלוהים, הם לא באמת נושעים.

פרשנות "ב": מאמינים שטוענים שיש להם התחברות עם אלוהים אך הם לא שומרים את מצוותיו של אלוהים, אין להם באמת התחברות עם אלוהים.

כדי לפתור את הבעיה אנו נבחן את היוונית של שלושת הפעלים של "נדע", "הכרנו" ו"מכיר". בואו נבחן את היוונית של הקטע הזה:

Καὶ ἐν τούτῳ γινώσκομεν ὅτι ἐγνώκαμεν αὐτόν, ἐὰν τὰς ἐντολὰς αὐτοῦ τηρῶμεν. ὁ λέγων ὅτι ἔγνωκα αὐτὸν καὶ τὰς ἐντολὰς αὐτοῦ μὴ τηρῶν, ψεύστης ἐστὶν καὶ ἐν τούτῳ ἡ ἀλήθεια οὐκ ἔστιν·

אתם יכולים לראות את שלושת הפעלים המודגשים? שימו לב שהשניים האחרונים שמודגשים מתחילים עם ἔγνωκα, אז, למרות שהפעלים הם מאותה המילה (ginōskō) כמו הפועל הראשון: הם מופיעים בזמן מושלם, ואילו הפועל הראשון מופיע פשוט בזמן הווה. קי.אל. מקאיי, חוקר הדקדוק של השפה היוונית, כתב מאמר מצוין המדבר על פעלי מצב בזמן מושלם (פעלי מצב- להאמין, לחשוב, לראות, לחוש וכו'). במאמר הוא מראה שכאשר פעלי מצב מופיעים בזמן מושלם, יש להם השפעה על המשמעות שלהם (K. L. McKay, “On the Perfect and other Aspects in New testament Greek,” Novum testamentum XXIII, 4 (1981), 297. ראו גם Constantine Campbell, Basics of Verbal Aspect in Biblical
(Greek {Grand Rapids, Mich.: Zondervan, 2008}, 110.

פעלי מצב שמופיעים בזמן מושלם מגבירים את האינטנסיביות או מעצימים את המשמעות הבסיסית של הפועל. דבר זה יוצר דגש על מצב עמוק יותר במשמעות הפועל (7). במקרה הזה, הפועל אומר "לדעת" במובן של התנסות. אז, אם כותבים את זה בזמן מושלם זה אומר "לדעת באופן אינטנסיבי","לחוות לעומק", או "להכיר באופן מלא".

לזמן המושלם בשפה היוונית יש משמעות בסיסית של "פעולה שהושלמה בעבר עם תוצאות או השלכות בהווה". אבל, לפי השימוש בהקשר, הפועל יכול להדגיש את הסיום של הפעולה בעבר או את ההשלכות שלה בהווה. לפי מה שראינו, פעלי מצב שנמצאים בזמן מושלם, באופן נורמטיבי מדגישים את התוצאות או את ההשלכות בהווה. לכן, הפסוק, "בזאת נדע שהכרנו אותו" אמור להיות מתורגם לשם הדיוק כך: "בזאת נדע שאנו מכירים אותו לעומק (או באופן אינטנסיבי או מלא).

עכשיו, למה הכוונה בידע עמוק או אינטנסיבי אם לא להיכרות אינטימית ועמוקה? שוב, הדגש הוא על התחברות עם אלוהים, לא על האם קיימת מערכת יחסים אתו. אלו שמצייתים לאלוהים משקפים היכרות אינטימית או התחברות עמוקה אתו. אין הכוונה לכך שמי שלא מציית הוא לא נושע, אלא שהוא לא בהתחברות עמוקה עם אלוהים. דבר זה מסתדר יותר עם הנושא או עם תכלית האיגרת שמבוטאת כפי שראינו בראשונה ליוחנן א:3.

המבחן הוא לגבי האם המאמינים נמצאים בהתחברות עם אלוהים, לא האם הם נושעים או לא. ככל שהמאמין מציית יותר, כך הוא נמצא בהיכרות עמוקה יותר עם המשיח (יוחנן יד 21). אינטימיות יכולה להיות יחסית. אך כשזה מגיע למערכת יחסים, אין מקום ליחסות. או שאנו נמצאים במערכת יחסים עם אלוהים או שלא. או שאנחנו נושעים או שלא. אישה לא יכולה להיות קצת בהיריון או יותר בהיריון. או שהיא בהיריון או שלא. מכאן, אם הפסוק היה מדבר על מערכת יחסים במקום על התחברות, ובהינתן חוסר היכולת שלנו לציית למשיח באופן מוחלט למשיח, איך ניתן לדעת אם אנחנו נושעים? עד כמה טובים על כולנו להיות? כמה מצוות על כולנו לקיים כדי שנדע שנושענו? ברור שהקטע ביוחנן מדבר על התחברות ולא על מערכת יחסים.

ביוחנן יד:7-9, אנו רואים שלמרות שפיליפוס הכיר את ישוע ברמה מסוימת, הוא לא באמת ידע אותו. מאוחר יותר, ישוע התפלל עבור תלמידיו הנושעים שידעו את אלוהים ואותו טוב יותר (יוחנן יז:3). יוחנן לימד שציות למצוותיו של ישוע הוא הדרך לידע אינטימי יותר אתו. כשאנחנו מצייתים לו אנחנו מפגינים את אהבתנו כלפיו (יוחנן יד 15). מאמין לא יוכל לטעון שהוא מכיר את המשיח באופן אינטימי או שהוא נמצא בהתחברות אתו כאשר במקביל, הוא לא מציית לו. אחרת הוא משקר. המצווה העילאית שישוע משאיר לתלמידיו היא לאהוב זה את זה (יוחנן יג 34). זו העדות לעולם שאנו תלמידיו (יוחנן יג 35). אהבה כלפי אחינו זו הדרך שבה אנו מראים שאנו מכירים את אלוהים לעומק ושאנו בהתחברות אתו (הראשונה ליוחנן ד 7-8).

השונא את אחיו בחושך הוא. הראשונה ליוחנן ב 9-11

9 הָאוֹמֵר כִּי בָּאוֹר הוּא וְעִם זֹאת שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, עוֹדֶנּוּ בַּחֹשֶׁךְ. 10 הָאוֹהֵב אֶת אָחִיו עוֹמֵד בָּאוֹר וּמִכְשׁוֹל אֵין בּוֹ. 11 אֲבָל הַשּׂוֹנֵא אֶת אָחִיו בַּחֹשֶׁךְ הוּא; בַּחֹשֶׁךְ הוּא מִתְהַלֵּךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאָן הוּא הוֹלֵךְ, כִּי הַחֹשֶׁךְ עִוֵּר אֶת עֵינָיו.

פרשנות "א": מי ששונא את אחיו הוא לא באמת נושע.

פרשנות "ב": מאמין ששונא את אחיו במשיח פוגע בהתחברות שלו עם אלוהים.

הטענה שהפסוקים האלה מתייחסים לאנשים שטוענים שרק טוענים שהם נושעים כשהם למעשה לא היא חסרת כל בסיס. אם יוחנן היה חושב על לא מאמינים בקטע הזה, הוא היה כותב משהו כזה: "האומר כי באור הוא ועם זאת שונא אח (מישהו ששונא מישהו נושע)"….. אבל זה לא מה שהכתוב אומר. הכתוב מניח שלאדם ששונא יש אח באמונה. ורק לנושעים יש אחים באמונה. ללא נושעים אין אחים במשיח. בהקשר של הפסוקים הנושא הוא מצוותו של ישוע לאהוב זה את זה (יוחנן יג 34).

יוחנן מתכוון לכך שמשיחיים צריכים לאהוב משיחיים אחרים (במיוחד בפרק ד 20-ה 1). המונח "אח" חייב בגלל זה להיות מובן במובן של אח במשיח או אח באמונה. יוחנן מכיר במציאות הכואבת שמאמינים מסוימים שונאים מאמינים אחרים. מצב שכזה בקרב המאמינים מאוד מצער. משיחי שטוען שהוא הולך באור ונמצא בהתחברות עם אלוהים כשהוא שונא את אחיו במשיח, מטעה את עצמו ומעוור את עצמו. הרעיון של הליכה בחושך מתוארת בפרק א 5-7 כחיים שלא נמצאים בהתחברות עם אלוהים ועם מאמינים אחרים.

לא משלנו היו. הראשונה ליוחנן ב 19

הַלָּלוּ מִקִּרְבֵּנוּ יָצְאוּ, אֲבָל לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הָיוּ; כִּי אִלּוּ הָיוּ מִשֶּׁלָּנוּ, הָיוּ נִשְׁאָרִים אִתָּנוּ, אַךְ הֵם יָצְאוּ לְמַעַן יִוָּדַע שֶׁכֻּלָּם אֵינָם מִשֶּׁלָּנוּ

פרשנות "א": משיחיים אמיתיים לעולם לא יעזבו את האמונה.

פרשנות "ב": שליחי שקר עליהם יוחנן כותב, הוכיחו שהם לא היו באמת שליחים, משום שהם עזבו את הקהילה בירושלים, דהיינו, את מעגל השליחים וסמכותם.

אם נשים לב בזהירות, לאורך האיגרת, יוחנן מבחין בין גוף ראשון רבים לבין הקוראים. במקומות אחרים באיגרת, יוחנן מבדיל בין גוף ראשון רבים "אנחנו", כלומר, מעגל השליחים, לבין "אתם", המאמינים אליהם הוא כותב. למשל בפרק א 3 הוא אומר: אֶת אֲשֶׁר רָאִינוּ וְשָׁמַעְנוּ מוֹדִיעִים אָנוּ (השליחים) גַּם לָכֶם, לְמַעַן תִּתְחַבְּרוּ עִמָּנוּ גַּם אַתֶּם. בפס' 5 הוא אומר:וְזֶה דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ וַאֲנַחְנוּ מַשְׁמִיעִים לָכֶם. ובפרק ד 6 הוא אומר:אֲנַחְנוּ (השליחים) מֵאֱלֹהִים. הַיּוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ לָנוּ; מִי שֶׁאֵינוֹ מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ לָנוּ. מִתּוֹךְ כָּךְ מַכִּירִים אָנוּ אֶת רוּחַ הָאֱמֶת וְאֶת רוּחַ הַתּוֹעָה.

לכן, המילה "משלנו" בפרק ב 19 מתייחסת לשליחים ולא לקוראים. הנקודה היא שכשקיימת ניגודיות בין גוף ראשונים רבים לבין גוף שני רבים, אז יוחנן מדבר עליו ועל שאר השליחים כנגד הקוראים. וזה מה שמתרחש בפרק ב 19. בהקשר, יוחנן מדבר על צוררי המשיח, שליחי השקר שעזבו את מעגל השליחים כהוכחה לכך שהם לעולם לא היו שליחים אמיתיים למרות שהם טענו שהם כן. אם הם היו שליחים אמיתיים הם היו מצטרפים ליוחנן ומקשיבים לו. אך אם יוחנן מתכוון לכך שהם עזבו את הקהילה אליה השתייכו הקוראים, אז קשה להבין על מה הדאגה שלו. למה שיוחנן יצטרך להפריך אותם? מצד שני, אם הם טענו שיש להם סמכות מירושלים, ממעגל השליחים, אז הפסוק הזה הוא הגיוני.

הפסוק הזה לא מלמד שמאמין אמיתי יתמיד באמונה עד סוף חייו. הפסוק גם לא מלמד שאם מישהו עוזב אז שלכאורה הוא מעולם לא היה באמונה. מה שהפסוק אומר הוא שאם השליחים הללו היו שליחים אמיתיים, הם היו מקשיבים ליוחנן והיו נשארים בהתחברות עם השנים עשר. כלומר, תשומת לב מתמדת וכניעה לסמכות של שליחי הברית החדשה היא הכרחית עבור מאמינים.

כל העושה צדקה. הראשונה ליוחנן ב 29

אִם יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהוּא צַדִּיק, יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁגַּם כָּל עוֹשֵׂה צְדָקָה נוֹלָד מִמֶּנּוּ.

פרשנות "א": כל מי שנושע ייעשה צדקה.

פרשנות "ב": ניתן לזהות נושע אם הוא משקף צדקה משיחית.

זו הפעם הראשונה שהאיגרת מדברת על הלידה החדשה. הלידה החדשה או הטבע החדש של המאמין ניתן לזיהוי אם וכאשר המאמין עושה צדקה משיחית. הצדקה המשיחית היא להאמין בישוע ולאהוב את האחים במשיח (הראשונה ליוחנן ג 23). מעצם ההגדרה של הצדקה המשיחית, רק נושע יכול לעשות אותה. יוחנן לא מדבר על איך ניתן להחליט אם מישהו נולד מחדש. אלא שיוחנן מסיק את מה שניתן לדעת מהנחת היסוד שאלוהים הוא צדיק. אם אנו יודעים שאלוהים הוא צדיק, אז אנו יכולים לדעת שמי שמשקף את טבעו הצדיק הוא בעצם נולד ממנו. יוחנן בעצם מסביר איך הבנים של אלוהים יכולים לגלות לאחרים שהם בניו, התשובה שלו היא דרך זה שהם משקפים את הטבע שלו.

הראשונה ליוחנן ג

כל העומד בו לא יחטא. הראשונה ליוחנן ג 6

כָּל הָעוֹמֵד בּוֹ לֹא יֶחֱטָא; כָּל הַחוֹטֵא לֹא רָאָהוּ אַף לֹא יְדָעוֹ

פרשנות "א": מי שממשיך לחטוא הוא לא נושע\איבד את ישועתו

פרשנות "ב": מאמינים שממשיכים לחטוא הם חסרי התחברות אינטימית עם אלוהים.

רבים משתמשים בפסוק זה בתור מבחן לאמיתות ישועתו של המאמין. בהתבסס על הפועל "יחטא" ו"החוטא" שמופיע בזמן הווה ביוונית, הם טוענים שיוחנן התכוון לכך שמאמין אמתי לא ימשיך לחטוא, או לא יחיה באורח חיים המאופיין בחטא מתמשך. יש הרבה בעיות בפרשנות הזו:

ראשית, ,למשך כמה זמן מתייחס הביטוי "ימשיך לחטוא"? האם מאמינים אינם חוטאים יום יום? האם לחטוא יום יום זה לא לחטוא באופן מתמשך?

שנית, הבעיה היא שפרשנות זו לא מסתדרת עם ההקשר. בפס' 5 נאמר שבמשיח אין חטא. ואז במשפט שאחרי פסוק 5 הוא אומר שכל מי שעומד במשיח איננו חוטא. מה שברור מכאן הוא שיוחנן לא התכוון לכך שבמשיח אין שום חטא ומי שעומד בוא חוטא אך מעט. אלא הכוונה שלו היא קיצונית יותר, מי שעומד במשיח הוא לא חוטא כלל.

שלישית, משמעות של פעולה מתמשכת לא עולה בהכרח מזמן ההווה ביוונית. ביוונית זמן ההווה יכול להיות משומש גם עבור פועל יחיד: כִּי לֶחֶם הָאֱלֹהִים הוּא הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְנוֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם." (יוחנן ו 33, ראה גם פסוק 50. האם הוא עדיין יורד מן השמיים? כמובן שלא.), אָמַר אֵלָיו כֵּיפָא: "אַיְנֵאַס, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מְרַפֵּא אוֹתְךָ! קוּם וְסַדֵּר אֶת מִטָּתְךָ!" (מעשי השליחים ט 34). אם יוחנן היה רוצה להדגיש שמדובר על חטא מתמשך הוא היה יכול להוסיף את המילה diapantos שמשמעותו להתמיד (כפי שזה מופיע בלוקס כד 53; אל העברים ט 6; יג 15 על מנת להצביע על פעולה מתמשכת).

רביעית, הטענה שמאמין אמתי לא מתמיד בחטא (בגלל זמן ההווה ביוונית) סותר את הראשונה ליוחנן א:8 שגם הוא מופיע ביוונית בזמן הווה:

אִם נֹאמַר שֶׁאֵין בָּנוּ חֵטְא, מַתְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בָּנוּ. אם מתעקשים לתרגם את זמן ההווה בתור פועל מתמשך אז עלינו להבין את הפסוק הזה כך:

"אם נאמר שאין בנו (באופן מתמשך) חטא, מתעים אנו את עצמנו והאמת איננה בנו".

הפרשנות הנכונה היא שמדובר על עמידה בישוע, לא על אמונה בישוע. מאחר "ועמידה" מתייחסת לידע אינטימי או על יחסים קרובים, כל מה שיוחנן אומר הוא שאלו שעומדים בישוע, או נמצאים אתו בקשר אינטימי, לא חוטאים, עמידה בישוע לעולם לא תבוא לידי ביטוי בחטא.

מה לגבי הביטוי "לא ראהו ואף לא ידעו"? חשוב לשים לב שיוחנן בוחר שוב להשתמש בפעלי המצב האלו בזמן מושלם. מה שאומר שניתן לתרגם את המשפט כך:

"כל החוטא לא רואה אותו מקרוב, ולא מכיר אותו באופן אינטימי." אלו הן אמיתות שקשורות להתחברות עם אלוהים, לא לישועה. מאמין שקרוב לישוע ויודע אותו באופן אינטימי רוצה להוציא את החטא מחוץ חייו. ואילו מאמין שמתעלם מחטאו מאבד את ראותו מהמשיח ולכן הוא לא מכיר אותו באופן עמוק ואינטימי.(8)

העושה חטא מן השטן הוא. הראשונה ליוחנן ג 8

הָעוֹשֶׂה חֵטְא מִן הַשָּׂטָן הוּא, כִּי הַשָּׂטָן חוֹטֵא מֵרֵאשִׁית. לָזֹאת נִגְלָה בֶּן-הָאֱלֹהִים, לְהָפֵר אֶת פְּעֻלּוֹת הַשָּׂטָן

פרשנות "א": כל מי שחי בחטא הוא לא נושע

פרשנות "ב": כשמאמין חוטא הם מראים שהמקור למעשים שלהם הוא השטן.

במבט ראשון זה נראה שכתוב שמי שחוטא הוא לא נושע. אחרת, איך מאמין שנושע יכול להיות מהשטן? אך כשאנחנו מניחים בצד את ההיגיון האינטואיטיבי שלנו ובוחנים את האמרה הזו עם שאר הכתובים, תמונה חדשה מתבהרת. כלומר, ששפה שכזו יכולה להתייחס למאמינים:

ישוע אמר לפטרוס: "סוּר מִלְּפָנַי, שָׂטָן." (מתי טז:23)
חנניה שיקר לרוח הקודש משום שהשטן מילא את ליבו לכך (מעשי השליחים ה 3)
שאול כותב שמשיחיים יכולים ליפול במלכודת השטן ולעשות את רצונו (השנייה לטימותיאוס ב 26).
יעקב אומר שמאמינים עלולים לבחור בחוכמה של השדים על פני חוכמת אלוהים (יעקב ג 15-17)

יוחנן משתמש באותו האופן באמרה הזו. אם יוחנן היה אומר שכל מי שחוטא הוא לא נושע אז אף אחד מאיתנו לא נושע. אלא שהכתובים מלמדים שמאמינים לעתים עלולים לעשות את רצונות השטן. חטא לא מוכיח שהאדם לא נושע, אלא הוא מוכיח שיש שתי מציאויות המתנגשות זו בזו בחיי המאמין. כמאמינים, יש לנו את הבחירה לבחור לגלות את הטבע האלוהי שבנו, או את הטבע החוטא שלנו שנובע מהשטן.

כל הנולד מאלוהים. הראשונה ליוחנן ג 9-10.

כָּל הַנּוֹלָד מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חוֹטֵא, כִּי זַרְעוֹ נִשְׁאָר בּוֹ; וְאֵין הוּא יָכוֹל לַחֲטֹא, כִּי מֵאֱלֹהִים נוֹלַד.

10 בָּזֶה יִוָּדְעוּ יַלְדֵי הָאֱלֹהִים וְיַלְדֵי הַשָּׂטָן: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה צְדָקָה אֵינֶנּוּ מֵאֱלֹהִים, וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֶת אָחִיו.

פרשנות "א": כל מי שממשיך לחטוא הוא לא נולד מאלוהים (לא נושע).

פרשנות "ב": הטבע האלוהי (האדם החדש) שבמאמין לעולם לא ייתבטא בחטא.

כמו עם הפסוק הקודם, פסוק זה לכאורה סותר את הראשונה ליוחנן א 8. לכן הוצעו מספר פרשנויות שמנסות לגשר בין הסתירה שקיימת לכאורה:

הפתרון הראשון הוא שהאנשים ביוחנן א 8 הם לא באמת נושעים. אך אז עולה השאלה מדוע יוחנן כותב "אם נאמר" מה שמכליל גם את יוחנן. כמובן שמדובר במאמינים שנושעו.
הפתרון השני אומר שזמן ההווה ביוחנן ג 9 אומר שמאמינים אמיתיים לא ימשיכו לחיות בחטא. כלומר מדובר על פעולה מתמדת. אך כפי שראינו בהסבר ליוחנן ג 6, זמן ההווה באיגרת יוחנן הראשונה לא מתייחס לפעולה מתמשכת. אם ניישם את העיקרון הזה לפרק א 8 עדיין נותרת סתירה כי נצטרך להבין את הפסוק הזה כך: "אם נאמר שאין בנו חטא מתמשך, מתעים אנו את עצמנו…." מה שיוצר סתירה עם הפתרון השני.
הדרך הטובה ביותר להבין את הפסוקים הללו טמונה בהתייחסות למילה "'זרעו". שזה מתייחס לטבעו של אלוהים. הטבע האלוהי של אלוהים מועבר אלינו דרך זרע אלוהים. הלידה החדשה שמה את זרעו בנו. כמו שזרע פיזי לא יכול לייצר משהו שלא קיים בגנים שלו, כך זרעו של אלוהים לא יכול לייצר משהו שנוגד את טבעו, כלומר חטא. טבעו של אלוהים לא יכול לייצר חטא. טבעו של אלוהים שנמצא בנו ("זרעו") לא יכול לייצר חטא. קטע זה מובן הכי טוב כתקבולת למה ששאול אמר ברומים ז 14-25. הרוע שנעשה על ידי לא באמת נעשה על ידי, אלא הוא נעשה על ידי הטבע החוטא שלי. לכן, הטוב האלוהי שאני מייצר לא נעשה על ידי, אלא על ידי הטבע האלוהי שבי. הביטוי "כל הנולד מאלוהים" מתייחס בעצם לטבע האלוהי שנולד מזרע האלוהים. הטבע האלוהי מצטייר כאישיות( שזה ניב ציורי הידוע כ"האנשה") ובגלל זה הטבע הזה נקרא "כל", "הוא","בו". יש הקדמה לעניין הזה באפסים ג 16, שם שאול מתייחס לטבע החדש באדם שנולד מחדש כ"האדם הפנימי" שמתחזק על ידי רוח הקודש ומסוגל להתנגד לטומאות העולם.

מה לגבי פסוק 10?

את החלק הראשון של הפסוק: "בָּזֶה יִוָּדְעוּ יַלְדֵי הָאֱלֹהִים וְיַלְדֵי הַשָּׂטָן" עלינו להבין כמסקנה לכל מה שנאמר בפרק ב 29-ג 9. הפסוק הנ"ל מסתכל אחורה. החלק הראשון של פסוק 10 מסכם את הקטע שמדבר על חיים נכונים- התמודדות עם חטאנו. יוחנן ניסה להניע את הקוראים לחיי חסידות בכך שהוא מצביע על האופן שבו החטא בחיי המאמין לא תואם את התכלית החיים החדשים שניתנו לנו או הטבע החדש של המאמין. ילדי האלוהים משקפים את מי שהם באמת רק כשהם מייצרים את צדקת אלוהים. ילדי השטן משקפים את מי שהם כשהם חוטאים. אז זכרו, הטבע החוטא אתו נולדנו נשאר איתנו עד המוות. אך כשאתם חוטאים, אתם רק מגלים את מה שהייתם לפני שנולדתם מחדש. זה לא אומר שלא נולדתם מחדש עם טבע חדש. אך זה כן אומר שאתם משאירים את הטבע החדש והאלוהי שניתן לכם חבוי.

עתה הגענו לחלק השני של הפסוק: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה צְדָקָה אֵינֶנּוּ מֵאֱלֹהִים, וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֶת אָחִיו.

יש הבדל גדול בין "איננו מאלוהים" ו"לא נולד מאלוהים" או "לא בן אלוהים"(9). יוחנן משתמש בביטוי "מאלוהים" בצורה דומה לגמליאל במעשי השליחים ה 38-39. שם הוא דיבר על האמונה המשיחית ואמר שהיא או מֵאֵת בְּנֵי אָדָם או מֵאֵת אֱלֹהִים. אם היא מאת בני אדם הפעילות של השליחים תופר ותיכשל. אך אם היא מאלוהים, אי אפשר להפיל אותה. הוא מדבר על מי נמצא מאחורי הפעולה, בני אדם או אלוהים.

זה כמו להגיד שהמאמינים נמצאים או בצד בני אדם או בצד של אלוהים. אז בחלק השני של פסוק 10 ביוחנן ג אלוהים לא נמצא מאחורי מי שאינו עושה צדקה; הוא גם לא מאחורי מי ששונא את אחיו. באופן דומה, מי שעושה חטא או ששונא את אחיו לא נמצא בצד של אלוהים, כלומר, הוא לא עושה את רצונו, את פועל מלכותו, במיוחד אם הוא שונא את אחיו (ודרך אגב, מי הוא האדם שלא אוהב את אחיו? כמובן שמישהו שנושע, משום שללא נושעים אין אחים באמונה, מה שמוכיח שהמבחן לא בוחן את אמיתות ישועתו של האדם אלא את התחברותו עם אלוהים).

מי שלא אוהב נשאר במוות. הראשונה ליוחנן ג 14

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי עָבַרְנוּ מִן הַמָּוֶת אֶל הַחַיִּים, שֶׁכֵּן אוֹהֲבִים אֲנַחְנוּ אֶת אַחֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר אֵינוֹ אוֹהֵב נִשְׁאָר בַּמָּוֶת.

פרשנות "א": מי שלא אוהב אחרים(או לא אוהב אחרים באופן מתמשך ומתמיד) הוא לא נושע/איבד את ישועתו.

פרשנות "ב": מאמין שלא אוהב את אחיו במשיח חווה מוות בהתחברות שלו עם אלוהים

אם הישועה שלנו נבחנת לפי האהבה שלנו כלפי אחרים אז אף אחד מאתנו לא יכול להיות בטוח בישועה משום שאנו לא תמיד אוהבים, האהבה שלנו היא איננה מושלמת. וגם, המבחן הוא באהבת "אחינו"(אחים באמונה) כלומר הוא מניח את הישועה של מי שנבחן. המבחן הוא לא לגבי ישועה. אלא לגבי ההתנסות שלנו.

כולנו עברנו מן המוות אל החיים ברגע שהאמנו: 24 אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים. (יוחנן ה 24). על מה שיוחנן מדבר באיגרת זה האם אנחנו עברנו ממוות לחיים בניסיון שלנו, לא במעמד שלנו. וזאת אנו בוחנים לפי האהבה שלנו כלפי אחינו באמונה. אם אנחנו אוהבים את אחינו באמונה אנחנו חיים את החיים החדשים שניתנו לנו בחינם דרך אמונה. שוב, הביטוי "מהמוות אל החיים" לא אומר שהשליחים היו בטוחים בכך ששיש להם חיי עולם משום שהם אהבו את אחיהם במשיח. הביטחון בישועה מבוסס על העדות של אלוהים (פרק ה 9-13).

אלא שהשימוש בזמן מושלם של המילה "יודעים", מצביע על כך שיוחנן ושאר השליחים חווים או מתנסים עם המעבר שלהם מהמוות אל החיים דרך אהבת אחיהם במשיח. מה שנובע מכך הוא שניתן לחוות\להתנסות עם המעבר הרשמי שלנו מהמוות אל החיים, המעבר שהתרחש בישועה שלנו (בשורת יוחנן ה 24), דרך זה שאנו אוהבים את אחינו במשיח. לעומת זאת, מי שלא אוהב את אחיו, נשאר במוות, כלומר הוא חווה ניתוק בהתחברות שלו עם אלוהים, הוא לא חי את חיי השפע הרוחניים שלאלוהים יש להציע עבורו. אם האהבה היא החוויה של "החיים", יוחנן אומר ששנאת אחים היא החוויה של מוות (רומים ז 9-10). המילה מוות יכולה להתייחס למוות בהתנסות של המאמין עם ההליכה באמונה (רומים ו 16, 21, 23).

חיי עולם אינם מתקיימים בו. הראשונה ליוחנן ג 15

כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶת אָחִיו רוֹצֵחַ הוּא. וְיוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁכָּל רוֹצֵחַ אֵין חַיֵּי עוֹלָם מִתְקַיְּמִים בּוֹ.

פרשנות "א": כל מי ששונא אחרים, הוא לא נושע או שהוא איבד את ישועתו.

פרשנות "ב": מאמין ששונא את אחיו במשיח, פוגע בהתחברות שלו עם המשיח.

שנאת אחים היא חוויה ששקולה לרצח. אדם ששונא את אחיו במשיח לא שונה בשום צורה מקין (פס' 12), למרות שהוא אומנם לא רוצח אותו פיזית. יוחנן לא אומר שלרוצחים אין חיי עולם. אלא הוא אומר שחיי העולם אינם מתקיימים בהם (לא שוכנים בהם). המפתח הוא המילה "מתקיימים". מאחר וישוע הוא חיי העולם (פרק ה 20), להגיד שחיי העולם לא מתקיימים\שוכנים במישהו זה שווה ערך לאמירה שהמשיח לא שוכן בו.

ישוע לימד את התלמידים שלו (שהיו מאמינים) שאם הם יקיימו את מצוותיו ויעמדו בדברו הוא ישכון בהם: 'מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי יִשְׁמֹר אֶת דְּבָרִי וְאָבִי יֹאהַב אוֹתוֹ; גַּם נָבוֹא אֵלָיו וְנִשְׁכֹּן אֶצְלוֹ. (יוחנן יד 23). כלומר, שכינת ישוע במאמין היא מותנית (ראו גם הראשונה ליוחנן ג 24). כמו כן, הוא אמר עִמְדוּ בִּי וַאֲנִי בָּכֶם. (יוחנן טו 4). ישוע לא לימד שאנו מאבדים ומרוויחים את ישועתנו שוב ושוב כל פעם שאנו מתקרבים לאלוהים או שוכחים ממנו או לא מקיימים את מצוותיו. ישוע לא דיבר על מערכת יחסים. אלא הוא דיבר על ההתנסות של המאמין בהתחברות חיה עם אלוהים. התחברות אינטימית וחיה עם המשיח מותנית בעמידה שלנו בו. כשאנו עומדים בו, הוא שוכן בקרבנו ומתקיימים בנו חיי העולם. (חיי העולם זה לא רק כמות אלא גם איכות החיים- יוחנן יז 3; יוחנן י 10).

הראשונה ליוחנן ד

כל מי שאוהב נולד מאלוהים. הראשונה ליוחנן ד 7-8.

7 אֲהוּבַי, נֹאהַב נָא אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא; וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב נוֹלַד מֵאֱלֹהִים וְיוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים. 8 מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה.

פרשנות "א": מאמין אמיתי יאהב אחרים, מי שלא אוהב אחרים הוא לא מאמין אמתי.

פרשנות "ב": מי שאוהב אחרים אפשר להגיד עליו שהוא נושע ושהוא גם מכיר את אלוהים לעומק.

אנו מקבלים רמז לגבי טבע האהבה עליה מדובר כאן: "כי האהבה מאלוהים היא"- מדובר באהבה שמקורה באלוהים, שמגיעה מאלוהים, זו אהבה על טבעית, שמקורה לא באדם. מדובר באהבה שמישהו לא משיחי לא מסוגל לייצר. מדובר באהבה שאפילו מאמין לא מסוגל לייצר. אלא זה מגיע רק מרוח הקודש (גלטים ה 22).

למעשה אחרי שהוא מדבר על האהבה המושלמת בפס' 12, יוחנן מזכיר את רוח הקודש רק בפעם השנייה בספר הזה בפסוק שאחרי. האהבה מהסוג הזה באה מרוח הקודש; זו אהבה רוחנית (אהבת "אגפה"). לכן מפס' 7 אפשר להבין שני דברים על אדם שאוהב בצורה הזו: 1. הוא נולד מאלוהים, כלומר יש לו מערכת יחסים אתו, הוא נושע. 2. הוא מכיר את אלוהים לעומק\באופן אינטימי.

אך שימו לב שפסוק 8 לא אומר שמי שלא אוהב הוא לא נולד מאלוהים. אלא שהוא לא מכיר את אלוהים, הוא לא יודע אותו לעומק. הפסוק הקודם אמר שלמי שיש אהבה מהסוג הזה הוא בטוח נושע משום שאהבה מהסוג הזה נובעת רק מאלוהים. מישהו לא מאמין לא יכול לאהוב בצורה הזו. אך פסוק 8 לא אומר שמי שלא אוהב בצורה הזו הוא לא נולד מאלוהים. אלא הפסוק אומר שהוא לא מכיר אותו.

ראינו קודם שיוחנן משתמש במילה "מכיר" או "יודע" במובן אינטימי עם אלוהים. וכאן העניין הזה חוזר על עצמו. בן אדם יכול להיוולד מאלוהים אך לכבות את הרוח. הוא עלול ללכת בחושך. אם כך, הוא מכבה את הרוח, הוא לא מתהלך ברוח, ולכן, הוא לא נהנה מפרי הרוח כמו אהבה, שמחה, שלום וכו'. אם דבר כזה נכון לגביו, אנו יכולים להגיד עליו בבירור שהוא לא קרוב לאלוהים, או לא נמצא בהתחברות אינטימית אתו. לכן אדם שיש לו את האהבה מהסוג של אגפה, הוא גם בעל מערכת יחסים עם אלוהים והוא גם בעל והתחברות אתו.

אדם שלא אוהב בצורה הזו הוא אולי בעל מערכת יחסים עם אלוהים, כלומר הוא אולי נושע, אך הוא לא חווה התחברות אינטימית עם אלוהים. זה נכון שאדם ללא האהבה הזו עשוי להיות לא מאמין, משום שלא מאמין אינו מסוגל לאהוב בצורה הזו, אך עצם העובדה שלאדם אין אהבה כזו, לא בהכרח מעידה על כך שהוא לא נושע. משום שיכול להיות שמדובר במאמין שלא נמצא בהתחברות עם אלוהים.

הראשונה ליוחנן ה

חטא-מוות. הראשונה ליוחנן ה 16.

אִישׁ אִם יִרְאֶה אֶת אָחִיו חוֹטֵא חֵטְא שֶׁאֵינֶנּוּ חֵטְא-מָוֶת. יִתְפַּלֵּל וֵאלֹהִים יִתֵּן לוֹ חַיִּים, לְאֵלֶּה שֶׁלֹּא חָטְאוּ חֵטְא-מָוֶת. יֵשׁ חֵטְא-מָוֶת; עַל זֶה אֵינֶנִּי אוֹמֵר שֶׁיִּתְפַּלֵּל

פרשנות "א": חטאים מסוימים יגרמו למאמין לאבד את ישועתו וללכת לאגם האש או להוכיח שהוא לא נושע מלכתחילה.

פרשנות "ב": חטאים מסוימים מובילים למוות בהתחברות של המאמין עם אלוהים, ואף למוות פיזי.

הקטע הזה מראה את החומרה של חטאים מסוימים. יוחנן כותב על חטאים שמובילים למוות ועל חטאים שאינם מובילים למוות. עלינו לשים לב שקהל היעד של יוחנן הם מאמינים ("אחיו" מתכוון לאח באמונה). עלינו לזכור שיש כל מיני סוגים של מוות. יש מוות רוחני, מוות נצחי, מוות רוחני-התחברותי ומוות פיזי. על איזה מוות מדובר פה? אנו יכולים לפסול את האופציה של מוות נצחי משום שיוחנן כותב למאמינים בהנחה שהם נושעו ולכן, לא יכולים לאבד את ישועתם. מאותה הסיבה, אנו יכולים לפסול ניתוק רוחני מאלוהים. מה שמשאיר אותנו עם האפשרויות של מוות התחברותי ומוות פיזי.

יוחנן דיבר קודם על המעבר ממוות לחיים והשכינה במוות בפרק ג 14. כפי שראינו יוחנן דיבר שם על חוסר ביעילות רוחנית או על מוות בהתחברות עם אלוהים. אך יש גם ראיות מהכתובים למאמינים שחטאו ומתו פיזית (מעשי השליחים ה 1-11; הראשונה לקורינתים יא 27-32) על כך שחטאו בחומרה נגד הקהילה. ביוחנן ה 16, יוחנן יכל לדבר על החטאים הרציניים שכופרים אחדים ביצעו בקהילה באפסוס (א 8, 10, ב 18-19, 22-23; ג 7; ד 1-3). אם המאמינים באפסוס היו הולכים אחרי הלימוד השקרי שלהם והיו מסרבים לאהוב את אחיהם, הם היו עלולים למות בהתחברות שלהם עם אלוהים ואף למות פיזית.

כל חטא מביא מוות, אך המעבר ממוות רוחני לפיזי הוא תהליכי. חטא שכזה הוא כה רציני שאנו לא מצווים להתפלל עבור החוטא שמבצע זאת, למרות שאנו עדיין יכולים לבחור להתפלל עבורו. התוכחה הזו ממשיכה את מה שיוחנן כתב לגבי החשיבות באהבת האחים בפרקים ג-ה, וההפצרה שלו להתפלל בציפייה לאלוהים (ה 14-15). חטאים רציניים מביאים להשלכות רציניות. הם מביאים למוות בהתחברות עם אלוהים, ובסופו של דבר עלולים להביא למוות פיזי. אנו יכולים להתפלל בביטחון עבור מאמינים שעושים חטאים מסוימים, אך אלו שחוטאים באופן רציני, עליהם אין לנו ביטחון בתפילה. דבר מהווה אזהרה לכולנו.

השנייה ליוחנן

אין לו אלוהים. השנייה ליוחנן 9

כָּל הַמַּרְחִיק לֶכֶת וְאֵינוֹ עוֹמֵד בְּתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ, אֵין לוֹ אֱלֹהִים. הָעוֹמֵד בְּתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁ לוֹ גַּם הָאָב וְגַם הַבֵּן.

פרשנות "א": כל מי שמתרחק מהאמת מאבד את ישועתו או שמוכיח שלא נושע מלכתחילה.

פרשנות "ב": אלוהים לא נמצא בצד המאמינים שמתרחקים מהאמת של הדוקטרינה של השליחים.

אם הקהילה אותה מזהיר יוחנן לא הייתה דרוכה וערנית כפי שהוא הזהיר אותם להיות, אם אם אחד (או יותר) מחברי הקהילה היה מתרחק מהאמת שהשליחים העבירו להם, או מאמץ תיאולוגיה חדשה, יוחנן אומר שאדם כזה הרחיק לכת (parabaino ללכת הצידה, לעבור גבולות) והוא לא עומד (menō, נשאר) בתורת המשיח. הוא סוטה מן האמת במקום להישאר בה. אדם שלא עומד באמת תורתו של ישוע, אין לו את אלוהים בתיאולוגיה החדשה שלו ובאורח חיים החדש שלו.

אלוהים לא עומד מאחוריו או לצידו, כלומר הוא לא בקשר התחברותי אתו, ואילו זה שממשיך לעמוד בתורת המשיח הוא נמצא בקשר חיוני עם אלוהים. כשיוחנן מתייחס למישהו שסטה מתורת המשיח כמישהו ש"אין לו אלוהים", הוא עדיין מתייחס למאמין. ההקשר מדבר על עמידה בו, לא על ישועה או לידה מחדש. יוחנן רק אומר שאלוהים לא מעורב או לא אחראי על הסטיה של מאמינים מסוימים מתורת המשיח. אין שום ראיה פרשנית לכך שהביטוי "יש לו אלוהים" משמעו "הוא נושע" בספרות של יוחנן. אלא זה יותר כמו להגיד: "יש לו (הליכה עם) אלוהים", "יש לו אלוהים (לצידו)".

איגרת יהודה

אשר יכול להעמיד אותנו ללא מכשול. איגרת יהודה 24

וְהוּא אֲשֶׁר יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶתְכֶם מִמִּכְשׁוֹל וּלְהַעֲמִיד אֶתְכֶם לִפְנֵי כְּבוֹדוֹ נְקִיִּים מִדֹּפִי וּמְלֵאֵי שִׂמְחָה.

פרשנות "א": אלוהים לא ייתן למשיחיים אמיתיים ליפול מהאמונה בסופו של דבר כך שהם יוכלו להיכנס למלכות השמיים.

פרשנות "ב": אלוהים יכול לשמור על משיחיים ממעידה כך שיוכלו בסופו של דבר לעמוד מוכנים לפני כס משפט המשיח.

אלו שמפרשים את הפסוק לאור הפרשנות הראשונה חושבים שפסוק זה מלמד את דוקטרינת "הישמרות הקדושים" (כלומר שכל המאמינים האמתיים יתמידו באמונה ובמעשים טובים עד סוף חייהם). הם מאמינים שאלוהים מונע מהמאמינים האמתיים מלעזוב את האמונה או מלפול בחטא רציני. וזה כאמור מוכיח את ישועתם ואת הכניסה שלהם למלכות השמיים. לעומת זאת, אם נשים לב בזהירות לשפה המשומשת, הפסוק הזה לא מבטיח שאלוהים לא ייעשה את זה אלא הוא אומר שהוא מסוגל לעשות את זה.

לא מדובר בהבטחה אלא במשפט לגבי המסוגלות של אלוהים. הקוראים באיגרת יהודה הוזהרו ממורי השקר שביניהם (4-16), ואז הם מצווים לנקוט באמצעי זהירות (17-23). המסקנה של פסוק 24 היא שאם הם ינקטו בפעולות האלה, אלוהים מסוגל לשמור עליהם מלפול אל תוך טעות או חטא. הרבה פעמים, מניחים שתצוגה חסרת דופי ונקייה ביום האדון הכוונה לכניסה למלכות השמיים. אנו יודעים שההצדקה שבמשיח מתירה למאמין להיכנס למלכות השמיים ללא שום אשמה.

שמירה ממכשול היא לא התנאי להיכנס למלכות השמיים, אלא זה תנאי לתצוגה טובה ושמחה בכס משפט המשיח. השאלה לא אם נופיע בכס משפט המשיח, אלא איך נופיע. כל המאמינים יצטרכו לתת דין וחשבון בכס משפט המשיח (רומים יד 10; השנייה לקורינתים ה:10). ראינו גם שהמטרה, שמבוטאת על ידי שאול, היא להציג את המאמינים כנקיים, קדושים וחסרי כל דופי (קולוסים א 22) ושלמים בכס משפט המשיח. כפי שזה מופיע ביהודה, שאול התנה תצוגה טובה שכזו בכס המשפט בעמידה איתנה באמונה (קולוסים א 23).

פטרוס כותב גם שהגדילה הרוחנית שלנו (השנייה לפטרוס א 5-9) תשמור עלינו מפני מעידה (השנייה לפטרוס א 10) והיא תתן לנו כניסה מרווחת ושופעת למלכות השמיים (השנייה לפטרוס א 11). מאמינים נאמנים מקבלים בנוסף לכניסה למלכות השמיים, כניסה שופעת ואיכותית יותר ממאמינים לא נאמנים במעשיהם. הלקח שניתן ללמוד מכאן הוא שעלינו להישען על אלוהים ועל כוחו וגם על אמיתותו כדי שנישמר מפני נפילה לחיי חטא ותיאולוגיה שגויה. אם נעשה כך, נהנה מהופעה איכותית לפני האדון במשפט כס המשיח.

ספר התגלות

האתגר בספר הזה הוא להפריד בין אמיתות ברובד ה"א" (ישועה) לאמיתות ברובד ה"ב"(תלמידות) משום שהספר הוא מאוד ייחודי. עלינו להבין שהספר נכתב בז'אנר אפוקליפטי, שמאופיין בסמלים, חזונות, אסונות, וניבים ציוריים. בנוסף לכך, עלינו לפרש את האירועים מתוך נקודת מבט עתידית.

התגלות ב, ג

למנצח. התגלות ב 7, 11, 17, 26; ג 5, 12, 21

פרשנות "א(1)": המנצחים הם כל המאמינים שמובטחת להם כניסה למלכות השמיים כגמול.

פרשנות "א(2)": המנצחים הם מאמינים שמנצחים את החטא ומתמידים באמונה כך שהם מוכיחים שהם באמת נושעים וניתנת להם כניסה למלכות השמיים כגמול.

פרשנות "ב": המנצחים הם מאמינים הנשארים נאמנים בניסיונות ומובטחים להם תגמולים במלכות השמיים.

המכתבים לשבע הקהילות בשני הפרקים הללו הם בעלי מבנה זהה. כל מכתב מתחיל בפנייה למלאך של הקהילה, מזכיר תכונה של האדון מפרק א, ואז תשבחות, אזהרות, והפצרות, יש הבטחה ל"מנצח". האתגר הוא להבין מי הוא "המנצח" אליו מופנות ההבטחות. אנו נתייחס לכל שבעת הפסוקים כאחד במקום להתייחס לכל אחד באופן פרטני. יש מספר עניינים מקדימים עליהם עלינו לדבר. קיים וויכוח אם שבעת המכתבים אל הקהילות מייצגים קהילות היסטוריות שהיו קיימות באותו הזמן, או שמדובר על קהילות מזמנים היסטוריים שונים. אך זה לא באמת משנה, זה נראה שיוחנן כותב לקהילות בנות זמנו, אותן הוא מכיר, להן הוא כותב על נושאים שרלוונטיים לכל הקהילות בכל הזמנים.

עוד וויכוח הוא לגבי זהותו של ה"מלאך" שמוזכר בתחילת כל מכתב. יש החושבים שמדובר למעשה במלאך אמתי, ואילו אחרים טוענים שמדובר ברועי הקהילות. המילה angelos משמעותה "שליח" (שנשלח) באופן כללי או מלאך באופן ספציפי. מבחינה מעשית, מכתב לרועה קהילה הנו רגיל והגיוני למדי. לעומת זאת, זהותו של המלאך איננה משפיעה על סוג הפרשנות אותו אנו מנסים להבין (סוג א או ב). הפנייה אל קהל היעד כאל "קהילת" אומרת שאנחנו מדברים על קבוצות מקומיות שהזדהו עם ישוע. דבר זה גם מניח בבטחה, שלפחות אנשים מסוימים בקהילות היו נושעים. העובדה שישוע מביע את דאגתו דרך תוכחה, אזהרה, קריאה לחזרה בתשובה, והפצרה מראה שהוא רצה לשקם מאמינים רשלניים במקום לקרוא ללא מאמינים להיוושע.

הרבה חושבים שהמנצח (מהמילה nikaō) בהתגלות ב-ג הוא ביטוי למישהו שפשוט מאמין בישוע. הם בדרך כלל מפנים לראשונה ליוחנן ה 4-5:

4 שֶׁכֵּן כָּל הַנּוֹלָד מֵאֵת אֱלֹהִים מְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם. וְזֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם — אֱמוּנָתֵנוּ. 5 מִי הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם בִּלְתִּי אִם הַמַּאֲמִין כִּי יֵשׁוּעַ הוּא בֶּן-הָאֱלֹהִים?

לעומת זאת, ההקשר באיגרתו של יוחנן מאוד שונה מההקשר בספר התגלות. באיגרת שלו, יוחנן מדבר על הניצחון הסופי שהאמונה בישוע מביאה למאמין, ניצחון על ההרשעה של העולם הזה (מדובר על ניצחון במעמד). בפרשנות השנייה רואים את המנצח כמישהו שהוכיח את ישועתו על ידי ציות עד לסוף חייו. אך בספר התגלות, יוחנן מדבר על שתי קבוצות של מאמינים- אלו שקיבלו את מתנת הישועה בחינם (התגלות כא 6) ואלו שמקבלים את מלוא יתרונות הירושה והשכר על ידי והחזקת מעמד (התגלות כא 7).

בהתגלות ב-ג, המנצחים חיים בנאמנות בכל מיני ניסיונות וצרות ספציפיים לכל קהילה. המנצח הוא המאמין שעובר את הניסיון, מחזיק מעמד ומנצח. בפרק ב 26, ישוע מגדיר את המנצח כמישהו ששומר את דברו עד הקץ. הבעיה בלפרש את המילה "מנצח" לפי פרשנות "א" היא ברורה. אם המנצח הוא פשוט מישהו נושע, אז הישועה הופכת להיות תלויה במעשים, משום שבכל הקשר, מעשים מעורבים אצל מי שנקרא "מנצח".

בנוסף לכך, אם כל המאמינים הם "מנצחים" (לא במעמד, אלא בניסיון), אז אין מקום למאמינים שלא החזיקו מעמד או אפילו מתו בחטאיהם (הראשונה לקורינתים יא 30; הראשונה ליוחנן ה 16). המצוות והאזהרות במכתבים הופכות לחסרות משמעות אם הם מובטחים להיות "מנצחים" במובן של האמונה שלהם בישוע. האזהרות וההפצרות הופכות לחסרות משמעות בהשקפה שמאמינים אמתיים בהכרח יתמידו במעשים טובים ובאמונה. עצם העובדה שישוע אמר כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲנִי נִצַּחְתִּי וְיָשַׁבְתִּי עִם אָבִי עַל כִּסְאוֹ (התגלות ג 21) מוכיחה שההתייחסות לניצחון קשורה לנסיבות קשות, לא לישועה.

למרות שכל המאמינים מנצחים את העולם דרך אמונתם במשיח ישוע, מאמינים מסוימים כמו המאמינים האלה בהתגלות ב-ג מאותגרים לנצח בנסיבות קשות בחיים שלהם ובקהילות שלהם. למי שמנצח, מובטחים תגמולים. בסך הכל, אם ההבטחות האלה מדברות פשוט על כניסה למלכות השמיים, אז אכן מדובר בשפה משונה מאוד כדי לתאר כניסה למלכות. לעומת זאת, אם ההבטחות מדברות על כל מיני תגמולים במלכות, אז המגוון והדימויים הנם הגיוניים.

העניין הוא גם צדקו של אלוהים, כי אם כל המאמינים הם מנצחים ומקבלים את כל היתרונות, האם זה צודק עבור המאמינים הנאמנים בצרות כשאחרים לא? כמאמינים, ישוע מבטיח שזה משתלם לנו להיות נאמנים בנסיבות קשות.

לא אמחה את שמו מספר החיים. התגלות ג 5

הַמְנַצֵּחַ יִלְבַּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים וְלֹא אֶמְחֶה אֶת שְׁמוֹ מִסֵּפֶר הַחַיִּים, וְאוֹדֶה אֶת שְׁמוֹ לִפְנֵי אָבִי וְלִפְנֵי מַלְאָכָיו.

פרשנות "א": מאמין שלא יתמיד בנאמנותו יאבד את ישועתו.

פרשנות "ב": למאמין המנצח מובטח עתיד מבטיח.

ספר החיים כולל את כל אלו שנושעו מאגם האש (התגלות כ 15) אך יש הבדלים ברורים בין התגלות כ 15 להתגלות ג 5

בהתגלות כ 15 כתוב:

וּמִי שֶׁלֹּא נִמְצָא כָּתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים, הֻשְׁלַךְ אֶל אֲגַם הָאֵשׁ. כאן לא מוזכרים מושגים כמו "שם" (onoma), "המנצח", מחיקת שמות, או הודאת שמות. אך בפרק ג 5 המושג "שם" מודגש בכך שמילה זו חוזרת על עצמה ובכך שמילה זו מקושרת להודאה של ישוע. ישוע מאשר שהוא לא ימחה את שמו של המנצח מספר החיים. הוא מבטיח להודות את שמו של המנצח לפני אביו והמלאכים.באותה צורה ניתן גם להבין את התגלות ב 11

מִי שֶׁאֹזֶן לוֹ, יִשְׁמַע נָא מַה שֶּׁהָרוּחַ אוֹמֶרֶת לַקְּהִלּוֹת. הַמְנַצֵּחַ לֹא יִנָּזֵק בַּמָּוֶת הַשֵּׁנִי. לא נאמר כאן שמי שלא ינצח ינזק במוות השני, אלא שוב משומש כאן הניב של ליטוטה ( litotes). מאחר והקוראים של קהילת זמירנה הבינו שמאמינים לא ינזקו במוות השני, המשפט הזה בהכרח הובן בתור ניב הליטוטה. ישוע מבטיח שהמנצח בוודאות לא יפגע מהמוות השני. אך שוב, מדובר בלשון המעטה. מה ש שימו לב שישוע לא אומר שהוא ימחה מישהו מספר החיים.

ניתן לפרש משפט זה בניב ציורי שנקרא ליטוטה ( litotes), מדובר בניב ציורי המאשר את החיוב דרך השלילה. לדוגמה אם מישהו מצליח לדוג דגים ואז שואלים אותו איך היה והוא עונה "לא רע", הוא מתכוון לכך שהיה פנטסטי. או אם מישהו מזמין אתכם לארוחת חג ואומר "אתה לא תתאכזב" הוא מתכוון לכך שאתם תהנו בארוחה. או אם מישהו אומר לאשתו: "אם תכיני את העוגה האהובה עליי אני לא אפסיק לאהוב אותך לעולם", הוא לא מתכוון לכך שאם היא לא תכין את העוגה הוא יפסיק לאהוב אותה, וודאי שלא, אלא הוא מתכוון לכך שאם היא תכין את העוגה הוא מאוד יעריך זאת. יש דוגמאות רבות לניב הזה בכתובים עצמם (יוחנן ו 37, מעשי השליחים כ 12, הראשונה לקורינתים י 15; אל העברים ו 10; התגלות ב 11;דברים לב 4; ישעיהו נה 11; ירמיהו ל 19; ירמיהו כג 32; ירמיהו ז 31; ויקרא י 1).

לכן, כשמבינים את התגלות ג 5 בצורה הזו, אנו מבינים שישוע אומר שאלו שינצחו, אז לא רק שהוא ישמור את שמם בספר החיים (בגלל שהם מאמינים באופן כללי), אלא שהוא יעניק להם ברכות גדולות יותר מאלוהים וחוויה איכותית יותר עם אלוהים. הם יקבלו בגדים לבנים והוקרה מיוחדת לפני האב והמלאכים. מה שישוע אומר במילים אחרות הוא שהוא ירומם את אלו שיישארו נאמנים לו.

לדוגמה, חשבו על יוחנן ו 37: כָּל מִי שֶׁהָאָב נוֹתֵן אוֹתוֹ לִי יָבוֹא אֵלַי, וְאֶת הַבָּא אֵלַי לֹא אַשְׁלִיךְ הַחוּצָה. ישוע אומר שמי שבא אליו, הוא ישמור עליו. כלומר ישוע אומר את החיוב (הוא ישמור עליו) דרך השלילה ("לא אשליך החוצה"). אך לא ניתן להבין את הפסוק הזה בצורה הפוכה "מי שלא בא אליי כן אשליך החוצה". משום שכדי שישוע יהיה יכול להשליך מישהו החוצה, הוא קודם כל צריך לבוא לישוע. אבל לא מאמינים לא באים אל ישוע, לכן הם לא יכולים להיות מושלכים ממנו החוצה. ניב הליטוטה, לא אמור להיות מובן בצורה הפוכה, אחרת מדובר בכשל לוגי:

1. אם העץ מאובן, לא ניתן לכופף אותו (אמת).
2. אם העץ מתקפל, הוא לא מאובן (אמת).
3. אם העץ לא מאובן, הוא לא יתקפל (שקר).

המשפט השלילי הוא שקרי ולא נובע לוגית מהשניים הראשונים. רק בגלל שהעץ לא מאובן, זה לא אומר שניתן לכופף אותו. יכול להיות שהעץ מפוחם, ולא ניתן לכופף עץ כזה. באותה מידה, לא ניתן להסיק שאם מישהו לא מנצח
אז ששמו כן יימחק מספר החיים.

עוד אפשרות סבירה והגיונית היא שהמושג- "שם" (onoma), לא מתייחס למאמין עצמו כאן, אלא למוניטין\הכבוד שלו. כלומר שאלוהים יזכור וישמור את השם\הכבוד של המאמינים המנצחים, מה שמצביע על קרבה מיוחדת בין אלוהים למנצח, ממנה הוא ייהנה. כלומר פסוק זה לא אומר שמאמין שלא יימצא נאמן אז הוא יימחק מספר החיים. אלא זה אומר שהמוניטין שלו נמחק. 5 סיבות יכולות להינתן לפרשנות הזו:

אם שם תמיד מתייחס לאדם עצמו, אז נוצרת קושיה בין התגלות ג 5 לבין התגלות יג 8; יז 8 וכא 27. בפרק יג 8; יז 8 וכא 27, נאמר לנו שם שהשם שלנו כתוב בספר החיים, הוא נכתב בטרם היווסד תבל. במילים אחרות, מדובר על משהו קבוע ובלתי משתנה. אך בהתגלות ג 5 נאמר לנו ששמו של מישהו יכול להיות כתוב בזמן מסוים ויכול להיות חסר בזמן אחר. האחד מדגיש את הקביעות של השם ואילו השני מדגיש את האפשרות להסרה. דבר זה יכול להיפתר בקלות על ידי ההנחה שהשם מתייחס לאדם עצמו בפרקים יג, יז וכא, ואילו בפרק ג הכוונה ל"כבוד" של האדם ולא לאדם עצמו. לסריסים הנאמנים מובטח כך: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת (ישעיהו נו 5)
המנצח יכול להשיג שם חדש (התגלות ב 17; ג 12), כלומר, שם\כבוד רוחני בשמיים בהתאם לנאמנות שלו בארץ. כאן "שם" לא יכול להתייחס למישהו.
בהתגלות ג 1 ה"שם" מתייחס לכבוד: יֵשׁ לְךָ שֵׁם שֶׁאַתָּה חַי. למה שהמשמעות תהיה שונה בפס' 5?
לאורך ספר התגלות, חיים שמתאפיינים במעשים טובים מביאים לכבוד בשמיים (התגלות ב 2, 19; ג 1, 8, 19). שם טוב מוביל לזהות מכובדת, שם חדש (ב 17; ג 12).
התנ"ך לעיתים קרובות מתייחס לשם החדש כדבר מכובד. במשלי כב:1 כתוב ששם טוב צריך להיות נחשק יותר מעושר. איוב ל 8 מציין שלאלו שהיה שם רע נקראו "בלי שם". להיות "בלי שם" שווה לכך ששמו של מישהו נמחק מספר החיים.

שוב, הנקודה היא אותה נקודה, ישוע ישבח את אלו שהתמידו באמונה ובנאמנות כלפיו, אך הוא לא ישבח את אלו שלא החזיקו מעמד (הראשונה לקורינתים ג 15; ד 5). כלומר, כל המאמינים ייוושעו מאגם האש, גם אלו שלא יחזיקו מעמד. לעומת זאת, ישוע ישבח רק את אלו שינצחו ויישארו נאמנים. פרשנות זו מסתדרת היטב עם דבריו של ישוע במתי י 32-33. הוא יודה לפני האב באלו שיודו את שמו לפני אחרים, ואילו הוא יכחיש את אלו שהכחישו את שמו לפני אחרים. באותה צורה עלינו להבין את דבריו של שאול בשנייה לטימותיאוס ב 12 אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ; אִם נִתְכַּחֵשׁ, גַּם הוּא יִתְכַּחֵשׁ לָנוּ. הנושא של הפסוקים האלו הוא לא יעדם הנצחי של המאמינים במשפט הסופי, אלא התשבחות של המאמינים, או המחסור שלהן, בכס משפט המשיח.

הקוראים הבינו הוא משהו בסגנון הזה: "החוויה של המנצח תהיה לגמרי הפוכה מחוויית המוות השני." המסקנה הזו מאוד טבעית לאור מה שנאמר משפט קודם לזה:הֱיֵה נֶאֱמָן עַד מָוֶת וְאֶתֵּן לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים (פס' 10). משמעות הנאמר הוא: "היה מוכן למות עבורי אם צריך, ואני אתן לך חווית חיים עילאית כפרס". לכן, בהבטחה למנצח, ישוע אומר משהו בסגנון כמו: "בעוד המוות הפיזי יפגע בכם כאן, המוות השני לא יוכל לפגוע בכם אחר כך, אלא שהחיים שתחוו אחר כך, יהיו רחוקים מהישג ידו (של המוות השני)".

להקיא אותך מפי. התגלות ג 15-16

15 אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֶׂיךָ, שֶׁלֹּא קַר אַתָּה וְלֹא חַם. מִי יִתֵּן וְהָיִיתָ קַר אוֹ חַם. 16 וּבְכֵן, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה פּוֹשֵׁר וְלֹא חַם וְלֹא קַר, אֲנִי עָתִיד לְהָקִיא אוֹתְךָ מִפִּי.

פרשנות "א": מי שטוען שהוא מאמין בעודו שאנן רוחנית יידחה על ידי המשיח מחיי עולם משום שהוא לא באמת נושע.

פרשנות "ב": מאמינים שהם שאננים רוחנית הם אינם שימושיים לאדון.

כולנו זוכרים את המקרה שבו ראינו כוס קפה שנראתה לנו חמה עד שגילינו שהיא הייתה כנראה כבר הרבה זמן בחדר כך שהיא פושרת. באותו האופן, שתייה קרה שמתחממת ביום חם היא מגעילה באותה צורה.

ההקשר מזכיר לנו שישוע דיבר אל קהילה. זה אומר שהוא דיבר לפחות לכמות מסוימת של מאמינים שם. ישוע אומר שהוא מקווה שהם קרים או חמים. לרוב מניחים ש"חם" מתייחס למאמינים רוחניים. אך אם כך, למי מתייחסת המילה "קר"? לא יכול להיות שללא נושעים או שאפילו למאמינים לא נאמנים. לא יכול להיות שישוע מקווה שהם היו לא נושעים או לא נאמנים. הדילמה הפרשנית הזו נוצרת עקב בניית תיאולוגיה על אנלוגיה במקום להתמקד על העיקר. ישוע רק אומר שהוא מקווה שהמאמינים בקהילת לאודיקאה היו מרעננים ושימושיים (קרים או חמים) במקום בלתי נעימים ובלתי שימושיים (פושרים). דימוי ההקאה משומש כדי להבהיר שהאדישות הרוחנית של המאמינים בקהילת לאודיקאה היא בלתי יעילה ולא מרצה. אנו גם לא אמורים לבנות יותר מדי דברים על איום ההקאה. בהקשר, ביטוי זה רק מדבר על אי נעימות, למרות שזה עשוי היה להצביע על סוג של דחייה\שלילה (של גמול) ועונש או תוכחה, אך לא אגם האש.

הפרשנות השנייה היא הכי הגיונית והיא משמשת כאזהרה למאמינים כיום שעלינו לא להיות אדישים. אלו שמזניחים את העדיפויות הרוחניות שלהם, לא רק שהם לא יעילים לשירות האדון, אלא שהם גם מצערים אותו והם בלתי נעימים לו.

התגלות כא

החוטאים והמוות השני. התגלות כא 8

אֲבָל מוּגֵי הַלֵּב וְהַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, הַמְתֹעָבִים וְהַמְרַצְּחִים, הַזּוֹנִים וְהַמְכַשְּׁפִים, עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים וְכָל הַמְשַׁקְּרִים — חֶלְקָם בָּאֲגַם הַבּוֹעֵר בְּאֵשׁ וְגָפְרִית אֲשֶׁר הוּא הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי.

פרשנות "א": מאמינים שיבצעו את את החטאים האלה יאבדו את ישועתם\ יוכיחו שלעולם לא נושעו.

פרשנות "ב": בניגוד למאמינים ולמאמינים הנאמנים שנמצאים בנוכחות אלוהים, הלא מאמינים החוטאים ילכו אל אגם האש.

אין שום ספק לגבי היעד של אלה שמוזכרים בקטע הזה- הם הולכים לאגם האש. אגם האש הוא היעד של כל הלא נושעים. לעומת זאת, זה נראה כאילו הקטע הזה אומר שרק החוטאים הגדולים ילכו לאגם האש. יש אפילו שאומרים שמאמינים שמבצעים חטאים מהסוג הזה מאבדים את ישועתם והולכים לאגם האש.

אך קריאה כנה של הקטע מאלצת אותנו להודות שלא כל החטאים שרשומים בפסוק הזה הם מהחטאים הכי חמורים. הרשימה כוללת את "מוגי הלב" (פחדנים) ו"משקרים". מי מאיתנו לא מפחד או משקר לעולם? לא יכול להיות שמדובר ברשימת חטאים שמוכיחים שהאדם לעולם לא נושע או שגורמים לנושע לאבד את ישועתו. זו טעות בכלל לחשוב שהפסוק הזה מתאר את הדרך שבה לא נושעים מתנהגים כאן ועכשיו. הפסוק לא אומר שום דבר על ההתנהגות העכשווית של המאמינים או הלא מאמינים. אלא, הפסוק הזה מתייחס למעמד החוטא והנצחי של הלא מאמינים.

קטע מקביל נמצא ביוחנן ח:24

לָכֵן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם; שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם.

כלומר, לא מאמינים, מתים במצב\מעמד של חטא. הם נשארים חוטאים לתמיד. מאמינים, לעומת זאת, לא נשארים במעמד של חוטאים משום שהם הוצדקו דרך האמונה: אַשְׁרֵי-אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יהוה לוֹ עָוֹן (רומים ד 8; ראו גם 1-7 ורומים ח 33-34).

התגלות כא:8 לא מדבר בכלל על האם מאמינים חוטאים לפני מותם או שלא. כמובן שאנו יודעים שהם כן. לעומת זאת, זה לא הנושא בפסוק 8. הנושא למעשה הוא המשכיות מעמדם החוטא והבלתי מוצדק של הלא מאמינים. מאחר והלא מאמינים נחתמים במותם כבלתי מוצדקים, הם נשארים חוטאים בעיני אלוהים לנצח.

אם נסתכל בתשומת לב בפסוקים 6-8 בפרק כא של התגלות, אנו נגלה שהכתובים מציגים לנו שלוש קבוצות של אנשים:

אלה שקיבלו את מתנת החינם של חיי עולם
אלו שקיבלו את מתנת החינם ובנוסף לכך ניצחו את העולם ונשארו נאמנים
אלו שלא קיבלו את מתנת החינם של חיי העולם.

אֲנִי אֶתֵּן לַצָּמֵא מִמַּעְיַן הַמַּיִם שֶׁל הַחַיִּים — חִנָּם. (פס' 6)

הַמְנַצֵּחַ יִירַשׁ אֶת אֵלֶּה….. (פס' 7)

אֲבָל מוּגֵי הַלֵּב…..הַמְרַצְּחִים……חֶלְקָם בָּאֲגַם הַבּוֹעֵר (פס' 8)

יגרע האלוהים את חלקו. התגלות כב 18-19

18 אָנֹכִי מֵעִיד בְּכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת דִּבְרֵי נְבוּאַת הַסֵּפֶר הַזֶּה: אִישׁ אִם יוֹסִיף עֲלֵיהֶם, יוֹסִיף עָלָיו אֱלֹהִים אֶת הַמַּכּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר הַזֶּה. 19 וְאִישׁ אִם יִגְרַע מִדִּבְרֵי סֵפֶר הַנְּבוּאָה הַזֹּאת, יִגְרַע הָאֱלֹהִים אֶת חֶלְקוֹ מֵעֵץ הַחַיִּים וּמֵעִיר הַקֹּדֶשׁ, מִן הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה.

פרשנות "א": אלו שישנו את דבר אלוהים יאבדו את ישועתם.

פרשנות "ב": אלו שישנו את דבר אלוהים יאבדו את ברכות נצחיות.

השפה הקשה של פסוק 18 מזכירה את המשאלות העוינות של דוד כלפי האויבים בספר תהלים. ה"מכות" אינן מתייחסות לאגם האש. בספר התגלות המכות נשפכות על בני אדם בגלל חטאיהם. אלוהים שפט אותם. מה שהמחבר אומר הוא שאלו שמשנים את דבר אלוהים יתמודדו עם המשפט של אלוהים בחיים האלה. פסוק 19 מראה שהאזהרה היא למאמינים, משום שרק להם יש חלק בעץ החיים ובעיר הקודש. האיום הוא לא שאלוהים ייקח את ישועתם, אלא, שהוא יכחיש יתרונות מיוחדים למאמינים שמסלפים בכוונה את דברו. ראוי לציין גם שהמילה "יוסיף" (במשפט-יוסיף עליו אלוהים את המכות) מופיעה ביוונית בצורת שם פועל(בזמן aorist), מה שאומר שזו יותר בקשה מאלוהים להעניש את אלו שמסלפים את דברו.

סיכום

הביטחון בישועתנו הוא המרכיב הראשוני והבסיסי לגדילה רוחנית. הצורך האנושי הכי בסיסי הוא ביטחון באהבה. ילדים שאין להם ביטחון שהוריהם אוהבים אותם לא נהנים מאינטימיות משפחתית. נישואים גם כן מבוססים על ביטחון. אם זה נכון לגבי יחסים אנושיים, על כמה וכמה ביחסינו עם אלוהים. אלוהים נתן לנו את הדבר שאנו הכי צריכים, ביטחון. הישועה איננה מותנית. לכל המאמין בישוע יש:

חוסר פחד לגבי איבוד הישועה (רומים יא 29; אפסים א 13).
חוסר פחד לגבי הרשעה נצחית (יוחנן ה 24; קולוסים ב 13-14).
חוסר פחד לגבי דחייה מאלוהים (יוחנן י 27-28; רומים ח 34-39).
ביטחון חיובי (הראשונה ליוחנן ה 1, 10-12; יוחנן ו 39-40).

אנו יכולים לדעת בביטחון מלא שאנו הילדים של אלוהים לנצח נצחים. אנו יכולים לדעת שהוא אוהב ומקבל אותנו, לא משנה מה. כן, הביטחון שלנו תלוי באלוהים, וזו הסיבה שאנו בטוחים. לא משנה מה החטא שלנו, לא משנה כמה רחוק הלכנו, לא משנה כמה החיים שלנו חסרי פרי או קשים, אלוהים תמיד נשאר נאמן אלינו. העובדה שאלוהים נשאר תמיד נאמן, נותנת לנו בסיס לחיים. כפי שהורה ארצי תמיד אוהב את ילדו, כך אבינו שבשמים נשאר תמיד נאמן אלינו. אך כמו אב ארצי, אבינו שבשמים מחזיק אותנו אחראים על מעשינו, ואנו ניתן עליהם דין וחשבון. במקרים מסוימים הוא עשוי להעניש אותנו על הכשלונות הרצוניים שלנו.

אהבה לא יכולה לגדול בין האב לבנו אם האב מגיב בצורות הבאות לחוסר הצייתנות של בנו:

אם הוא מטיל ספק שבנו הוא אכן בנו.
אם הוא מאיים עליו שהוא יוציא אותו מהמשפחה.

לעומת זאת, האהבה היא אפשרית תוך כדי הסרבנות של הבן אם האב מאשר את אהבתו כלפי בנו ומבטיח לו שהוא לעולם לא יוציא אותו מהמשפחה, ואז הוא מוכיח אותו על חוסר צייתנותו, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ.

כעת הגענו לסוף המחקר. העתיד האדיר שמחכה לנו צריך תמיד לעמוד כנגד עינינו. עלינו להעריך ולבחון יום יום את חיינו, את העדיפויות שלנו, ואת לבבותינו. רק אלו שחיים כך ואלו שמסיימים את חייהם בניצחון, יהיו שותפים למלוכה עם ישוע. לָכֵן גַּם אֲנַחְנוּ, אֲשֶׁר עֲנַן עֵדִים כָּזֶה אוֹפֵף אוֹתָנוּ, נָסִירָה נָא כָּל מַעֲמָסָה וְגַם אֶת הַחֵטְא הַלּוֹכֵד עַל נְקַלָּה, וּבְסַבְלָנוּת נָרוּצָה אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ (אל העברים יב 1) כי אחרי הכל, נִהְיֵינוּ שֻׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ אִם נַחֲזִיק לְלֹא הֶרֶף, עַד הַסּוֹף, בַּבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר הִתְחַלְנוּ בּוֹ (אל העברים ג 14)

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם; כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָם אִם-טוֹב וְאִם-רָע (קהלת יב 13-14).

הערות:

1. כמובן, הכתובים הם קנה המידה. הכתובים מגדירים באופן אובייקטיבי מה זה חטא ומה זה צדקה, לכן, כל אחד יכול לדעת מה לעשות ומה לא. לעומת זאת, הכתובים לא מגדירים את כמות החטא שמעידה על כך שהאדם לא נושע מלכתחילה, או על כך שהמאמין איבד את ישועתו. או כמה מעשים טובים מראים שאכן נושענו מלכתחילה?

2. יש הטוענים כי המאמינים הללו לא היו באמת נושעים בגלל האופן בו ענו לכאורה לישוע מפסוק 33 והלאה. אך המאמינים הם לא הדוברים בפס' 33, אלא שיוחנן משמר את המוטיב של המתנגדים הלא מאמינים שדיברו עם ישוע לפני כן (פסוקים 13, 19, 22, 25). החוקר ג'ון נימלה ביצע ניתח מעמיק ובו הוא הראה שבבשורת יוחנן יש 353 פעלי-שיח שמציגים דוברים חדשים או מציגים שוב דוברים שכבר הוצגו. הוא הראה שיש 78 פעלים כאלה שהם חסרי נושא כמו "ישוע ענה" או "השיבו הפרושים", וכדומה. בכל 78 הפעמים השימוש בפועל כזה הוא ללא נושא במשפט ("הם ענו", "הם אמרו" וכו'). הפעלים האלה תמיד הצביעו על הצגה חוזרת של דובר שכבר דיבר קודם בהקשר. זה מצביע על כך שפסוק 33 ("הם השיבו לו" ביוונית) אינו מתייחס למאמינים של פסוק 31 שלא דיברו לפני בהקשר הקודם, אלא הפסוק מתייחס לפרושים שכן דיברו לפני (פס' 13, 14, 19, 22, 25, 33)
למידע נוסף ראו: John Niemalä, “Free at Last! Liberty in Jesus' Footsteps (John 8:30-32),” (2013). http://www.mol316.com/pdfs/GES2013FreeAtLast.pdf.

ראיה נוספת לכך שהם היו נושעים היא מהמבנה הספרותי העקבי שקיים בבשורת יוחנן. הפרושים מוזכרים 20 פעמים בבשורה (א 24; ג 1; ד 1; ז 32[פעמיים], 45, 47, 48; ח 3; ח 13; ט 13, 15, 16, 40; יא 46, 47, 57; יב 19, 42; יח 3), וכל פעם התגובה שלהם לישוע (חוסר אמונה) עומדת בניגוד לתגובה של הקהל (אמונה):

א 19-25: יוחנן מטביל; האנשים מגיבים בציות אך הפרושים מטילים ספק.

ב 23-ג 21: הקהל מאמין; נקדימון (פרוש) מטיל ספק.

ד 1-4: הפרושים שומעים שהקהל נטבל והולך אחרי ישוע.

ז 31-32: הקהל מאמין בו אך הפרושים שולחים ראשי כהנים כדי שיתפסו אותו.

ז 40-52: הקהל מגיב לישוע, והפרושים מוודאים שאף אחד מהמנהיגים והפרושים לא מאמינים.

ח 1-11: ישוע מלמד את האנשים בבית המקדש והפרושים מתפרצים פנימה וגורמים למהומה בגלל אישה שנתפסה בניאוף.

ח 12-30: ישוע מדבר אל הקהל , רבים מאמינים בו (פס' 30), אך הפרושים שופטים את עדותו כשקרית (פס' 13).

ט 13-41: הפרושים נטפלים לאדם שנרפא על ידי ישוע.

יא 45-57: יהודים רבים הגיעו למרים ובגלל העדות האמינו בישוע. הפרושים זוממים להרוג אותו.

יב 17-19: אנשים מעידים על גדולתו של ישוע, אך הפרושים מתוסכלים על כך שהוא מתפרסם.

יב 42: אפילו כמה מהשליטים האמינו, אך פחדו מתגובתם של הפרושים.

אלא אם כן מדובר בקטע יוצא דופן, זה ברור שהניגודיות העקבית שיוחנן יוצר לאורך הבשורה אמורה לעזור לנו לפרש את הקטע הזה. יוחנן יוצר ניגודיות בין הפרושים קשי העורף שדחו את ישוע לבין הקהל ששמע והקשיב לישוע והאמין בו. לכן, אנו מוצדקים בפרשנות כאן שישוע דיבר אל מאמינים אמיתיים ואילו אלו שענו לו בפס' 33 הם הפרושים שדחו אותו.

3. מעניין לציין שבהקשר, יוחנן יוצר ניגוד בין השליטים היהודים שהאמינו (אך לא הודו בישוע) לבין עם ישראל שישעיהו הנביא ניבא כי לא יאמינו (יב 37-41).

4. שאול לא שואל אם זה אפשרי שמאמין ימשיך לחיות בחטא. אלא, אם סגנון חיים שכזה נובע לוגית מההנחה שאיפה שהחטא מרבה שם שופע החסד. במילים אחרות, שאול לא שואל "האם אלו שמתו הם בעלי היכולת לחיות בחטא"? בין אם למאמין אמיתי יש את היכולת לחיות בחטא, או לא, הוא לא הנושא כאן. אלא, שאול מפריך את הטענה שחיי חטא הם תוצאה לוגית של בשורת החסד. התשובה של שאול היא שסגנון חיים שכזה לא נובע בשום צורה לוגית מהדוקטרינה הזו.

5. ‘’חסד" לא מתייחס לישועה כאן אלא לחיים בדרך החסד לעומת דרך חיים לגליסטית.

6. ביטוי זהה נמצא בישעיהו מה 17 ושם הפסוק מדבר על ישועת עם ישראל מאויביו ומלכות המשיח-
יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא-תֵבֹשׁוּ וְלֹא-תִכָּלְמוּ עַד-עוֹלְמֵי עַד. הישועה הזו היא נצחית משום שהיא סופית, והיא ממשיכה לנצח.

7. K. L. McKay, “On the Perfect and other Aspects in New testament Greek,” Novum testamentum XXIII, 4 (1981), 297.

ראו גם: Constantine Campbell, Basics of Verbal Aspect in Biblical Greek (Grand Rapids, Mich. Zondervan, 2008), 110.

8. להרחבה על פעלי מצב בזמן פרפקטיבי ראו הסבר לקטע של הראשונה ליוחנן ב 3-4.

9. ביוחנן ח 47 ישוע אומר: זֶה אֲשֶׁר מֵאֵת הָאֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים. אַתֶּם אֵינְכֶם שׁוֹמְעִים, כִּי אֵינְכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים." שם הוא דיבר אל הפרושים הלא מאמינים, האם זה מפריך את ההבדלה בין "מאלוהים" לבין "נולד מאלוהים"? לא. כמו פס' 42 בפרק ח, המילים האלה רלוונטיות ללא מאמינים אשר הם לא מאת אלוהים במעמד שלהם וגם למאמינים שלא מאלוהים בהתנסות שלהם, כלומר שלא בהתחברות אתו (הראשונה ליוחנן ג 10; השנייה ליוחנן 9; השלישית ליוחנן 11). בפרק ח 46 של יוחנן, ברור שהיעד הוא לא מאמינים. רק מי שמאלוהים במעמד ובהתנסות שלו, שומע את דברי אלוהים (מקבל אותם ומיישם אותם).

" המועצה מאשרת כי הישועה הינה בחסד באמונה וגם על ידי המעשים (ולא רק באמונה, כפי שהפרוטסטנטים מתעקשים) "

~ ועידת טרנטו הקתולית (1545) ~

במאמר הנוכחי נרחיב בדיוק על הנושאים הללו:

מבוא

טיעונים לטובת ביטחון הישועה

ביטחון הישועה תלוי באלוהים האב

התכנית הריבונית שלו:

שרשרת בלתי שבירה

על אהבתו הרבה יותר

הבטחתו לשמור עלינו

היענותו לתפילתו של הבן:

ביטחון הישועה תלוי באלוהים הבן

על מותו החליפי של המשיח

על חייו החליפיים

על משרתו הנוכחית

ביטחון הישועה תלוי ברוח הקודש

על פעולת הלידה החדשה

הוא אומר שיש לנו חיי עולם עכשיו, וכתוצאה מכך:

הטבילה ברוח הקודש

החתימה ברוח הקודש

שני דברים ברורים מהפסוקים הללו:

לסיכום: הכתובים מלמדים את בטחון הישועה בדרכים הבאות:

האם ישוע שילם גם על חטאי העתיד? (הרחבה על אל העברים פרק י')*

הבעיתיות שבהכחשת הבטחון שבנצחיות הישועה

מה הכתובים מלמדים על ישועה?

מה בנוגע לרצון החופשי?

ישועה מול התקדשות\תלמידות

הישועה ("א") היא לא תהליך ההתקדשות\תלמידות ("ב")

אפשר לסכם את הנקודה הזו בסילוגיזם הבא:

ההצדקה ("א") היא לא תהליך ההתקדשות\תלמידות ("ב")

המתנה ("א") היא לא הפרס ("ב")

המעמד הוא לא התחברות

הרשעה היא לא תוכחה

משפט הכסא הלבן והגדול הוא לא משפט כס המשיח

המאמין ה"בלתי רוחני" (נושעים החיים בחטא)

התנגדויות אפשריות לכך שמצב "המאמין הבלתי רוחני" הוא אפשרי.

"תיאולוגיה כזו תוביל לעידוד חיי חטא" (אנטינומיזם)

ביטחון שקרי

"האמונה תמיד מובילה\כוללת כניעה למצוותיו של ישוע"

הוכחות מהכתובים (מהתנ"ך ומהברית החדשה) לכך שקיימים משיחיים בלתי רוחניים (שחייהם מתאפיינים בחטא)

כבדות אוזניים

נשיאי העדה

שאול המלך

הדור של בני ישראל במדבר

שלמה

מלכי ישראל ויהודה

שני סוגי מאמינים

לאבד את המליחות.

קטנים במלכות השמים

הבלתי רוחניים (הראשונה לקורינתים ג 1-4)

לקבל לריק את חסד אלוהים

עצלנות ובטלנות

מאמינים שישנים (הראשונה לתסלוניקים ה 10)

גלטים

הרחבה על הגלטים

נושעים שאין להם חלק עם המשיח

הנפש החוטאת היא תמות

המאמינים הקורינתיים בסעודת האדון

לסיכום, הכתובים ברורים לגבי העובדה שקיים מצב בו נושעים חיים תחת הבשר:

"אם כך, אז למה שלא אחטא כמה שארצה?"

האם מעשים טובים יכולים להוכיח שהאדם נושע?

חלק שני –

ביאור פסוקים "קשים"

פסוקים "בעד" איבוד הישועה\הוכחת הישועה במעשים

בתנ"ך

בבשורות

קטעים מסובכים אחרים ומשלים עם השלכות רציניות

פסוקים לגבי טבילה ביחס לישועה

מעשי השליחים

איגרות שאול השליח

האיגרת אל העברים

מטרת האיגרת

טבע האזהרות והאיומים

איגרת יוחנן

התכלית של איגרת יוחנן

ספר התגלות

סיכום

אהבה לא יכולה לגדול בין האב לבנו אם האב מגיב בצורות הבאות לחוסר הצייתנות של בנו:

הערות:

א 19-25: יוחנן מטביל; האנשים מגיבים בציות אך הפרושים מטילים ספק.