אוצר המילים לביאה השנייה
הטיעון בקצרה הוא כדלקמן: הואיל ומחברי הברית החדשה משתמשים במספר מילים לתאר את הביאה השנייה, אם הלקיחה והביאה השנייה הם שני אירועים שונים המתרחשים בהפרש של שבע שנים זה מזה, מדוע אינם משתמשים במילה אחת ללקיחה ובמילה אחרת לביאה השנייה במקום לכאורה להשתמש בהן לסירוגין.
לדוגמה, המילה parousia שפירושה "ביאה", "הגעה" או "נוכחות", מופיעה בקשר ללקיחה באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ד 15. בנוסף, היא גם מתארת את ביאתו השנייה של המשיח בבשורה על-פי מתי כד 27. מן הראיה הזאת ניתן להסיק שתי מסקנות שונות: (1) Parousia מתארת אירוע אחד ויחיד כלומר, שהלקיחה והביאה השנייה הם אירוע אחד שייתרחש בסוף הצרה הגדולה; (2) parousia מתארת שני אירועים נפרדים, שניהם מאופיינים על-ידי נוכחות האדון, אך לא ייקרו באותו זמן. כל אחת מהמסקנות תקפה.
חִשְבו על ההמחשה הבאה: נניח שסבא וסבתא גאים יאמרו לחבריהם: "אנו מצפים להינות מנוכחותם (parousia) של נכדינו בשבוע הבא"; ובהמשך השיחה מוסיפים: "כן, אנו מצפים מנכדינו להיות נוכחים בחתונת הזהב שלנו". למשמע דברים אלה הייתם יכולים להסיק אחת משתי המסקנות:
- הנכדים באים בשבוע הבא לחתונת הזהב. במילים אחרות, הסבא והסבתא דיברו על הגעתם של הנכדים ועל חתונת הזהב כעל אירוע אחד שיחול באותו זמן; או
- הנכדים יסעו פעמיים לראות את סבם וסבתם – פעם אחת בשבוע הבא (אולי כחלק מחופשתם) ופעם נוספת מאוחר יותר להשתתף בחתונת הזהב.
כמו-כן, הואיל ונוכחות האדון (parousia) תאפיין את הלקיחה ואת הביאה השנייה כאחד, המילה עצמה אינה מציינת אם זה אירוע יחיד או שני אירועים נפרדים. במילים אחרות, אוצר המילים שמשתמשים בו אינו בהכרח מוכיח שזה בפְּרֶה-בצרה הגדולה או בפוסט-הצרה הגדולה.
מילה שנייה שבה משתמשים לתאר את ביאת האדון היא apokalupsis, שפירושה "התגלות". היא מופיעה בקטעים שעוסקים בלקיחה כגון: האיגרת הראשונה אל הקורינתים א 7; איגרת פטרוס הראשונה א 7; ד 13, מפני שכאשר יבוא המשיח אל הקהילה הוא ייתגלה לפניה. בבואו נראהו כפי שהוא. המילה מופיעה גם בקטעים המתארים את בואו לארץ בשלהי הצרה הגדולה (תסל"ב א 7), כי גם האירוע הזה יגלה את המשיח לעולם.
שתי מסקנות אפשריות:
- הלקיחה והביאה השנייה הן אירוע אחד. הואיל ושתיהן נקראות התגלות המשיח, הן חייבות להתרחש בו בזמן ולהוות חלק מאותו אירוע שבסוף הצרה הגדולה;
- הן הלקיחה הן הביאה השנייה יגלו את המשיח, אבל לא באותו זמן או באותן נסיבות. לפיכך, ניתן להפריד בין הלקיחה לביאה השנייה כפי שמלמדת אסכולת פְּרֶה-הצרה הגדולה.
שימו לב כי המסקנה הראשונה משתמשת במילה התגלות כמו מילה מקוטלגת. כלומר, היא ממיינת כל אירוע המוזכר בכל הקטעים שבהם המילה מופיעה במשמעות של אירוע אחד. המסקנה השנייה רואה את המילה התגלות כמילה מאפיינת. כלומר, היא מאפיינת אירועים שונים באותה דרך, כהתגלות.
אם-כן, זה נעשה ברור יותר שאוצר המילים שבו משתמשים בברית החדשה אינו מוכיח לכאורה את פְּרֶה-הצרה הגדולה או את פוסט-הצרה הגדולה. המילה העיקרית השלישית המתארת את הביאה השנייה היא epiphaneia, שפירושה הופעה. ב"ביאה השנייה" המשיח יכלה את צורר המשיח בהופעת בואו (תסל"ב ב 8). המילה משמשת גם בהקשר לתקוות המאמין לראות את האדון (טימ"ב ד 8; טיט' ב 13). האם עלינו להסיק כי המילה ממיינת את הסימוכין האלה כדי לייחס אותם לאותו אירוע יחיד? או האם ניתן להסיק שהיא מאפיינת שני אירועים שונים ששניהם כרוכים בהופעת המשיח, אבל לא קורים באותו זמן? התשובה היא אחד מהשניים (אבל לא שניהם!).
ברור, אם-כן, שאוצר המילים אינו מוכיח אם הלקיחה של הקהילה תתרחש פְּרֶה-הצרה הגדולה או פוסט-הצרה הגדולה.
מדוע, אם-כן, ממשיכים להשתמש בטיעון הזה? פשוט, מפני שחסידי אסכולת פוסט-הצרה הגדולה ממשיכים להאמין שזו תמיכה ברת-תוקף להשקפתם, ואפילו טוענים שזה "ממחיש" את השקפתם.2
אולם, הנחת היסוד של חסיד פוסט-הצרה הגדולה להמשיך ולהשתמש בטיעון הזה היא, שהמילים האלה מקטלגות ולא מאפיינות. למען הסר ספק, אוצר מילים עשוי לעשות זאת; אבל באותה מידה של ודאות, אולי לא.
קחו, למשל, את המילה "מנוע". לרכב שלי יש מנוע. למכונת הכביסה של אשתי יש מנוע. לטוסטוס שלי יש מנוע. למאוורר התנור שלנו יש מנוע. למצלמה שלי יש מנוע שמעביר את הסרט באופן אוטומטי. האם המונח "מנוע" מאפיין את המכונות השונות האלה, או שהוא אמצעי לקטלג אותן כדי לאלצנו להסיק שכל מה שיש לו מנוע הוא אותו דבר? התשובה ברורה.
האם נוכחות, התגלות והופעה מאפיינים אירועים שונים או מקטלגים אותו אירוע? חסיד פְּרֶה-הצרה הגדולה אומר שזה החלק הראשון של השאלה, ואילו חסיד פוסט-הצרה הגדולה יסיק שזה החלק האחרון.
לא נאמר שבמהלך הצרה הגדולה תהיה הקהילה בשמים אלא בארץ, על-פי התגלות פרקים ד-יח
חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מציינים שעל אף שהמילה "קהילה" מופיעה תשע-עשרה פעמים בהתגלות א-ג ופעם אחת בפרק כב, היא אינה מופיעה ולו פעם אחת בפרקים ד-יח, המתארים את תקופת הצרה הגדולה. לפיכך, הם מסיקים שהקהילה לא תהיה עלי אדמות במשך הצרה הגדולה אלא בשמים.
בתגובה לכך חסידי פוסט-הצרה הגדולה אומרים שהקהילה (כלומר, הדור האחרון של הקהילה) יהיה עלי אדמות במשך הצרה הגדולה, לפי התגלות ד-יח מהסיבות הבאות:
(1) בשום מקום בפרקים האלה לא נאמר שהקהילה תהיה בשמים, דבר שהיינו מצפים שיאמר בטקסט לו היה זה נכון; (2) המילה "קדושים", המופיעה ב- יג 7, 10; טז 6; יז 6; יח 24, מוכיחה שהקהילה נמצאת למעשה בארץ במשך הצרה הגדולה; (3) תיאורים אחרים על מאמינים בתקופת הצרה הגדולה שחלים, בצדק, על מאמינים ב"עידן הקהילה", מציינים כי מאמינים בתקופת הצרה הגדולה יהיו הדור האחרון של מאמיני "עידן הקהילה" והם יעברו את הצרה הצרה הגדולה. הבה נבדוק ונבקר כל אחד מהטיעונים האלה ביתר פירוט.
- האם הקהילה תהיה בשמים במשך הצרה הגדולה? לשאלה הזאת עונים חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה באחד משני המישורים או בשניהם. הרוב מזהה את עשרים וארבעה הזקנים כנציגי הקהילה, והואיל ורואים אותם בשמים בהתגלות ד 4, ה 10-8, הקהילה מוזכרת כמי שנמצאת בשמים. יש מי שחושבים שטיעון זה בטל מעיקרו כי בטקסט הביקורתי, בפסוקים 10-9, הזקנים שרים על גאולה בגוף שלישי כאילו לא חוו אותה (לכן אינם יכולים לייצג את הקהילה שנגאלה). אבל, זה ממש לא טיעון חזק. שימו לב לכך שמשה שר על גאולה אשר חווה בגוף שלישי (שמות טו 13, 17-16).בנוסף, חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מצביעים על-כך שמנהגי החתונה היהודית תומכים בטיעון שהקהילה תימצא בשמים לפני בוא המשיח, בסוף הצרה הגדולה. חתונה יהודית כללה כמה שלבים: ראשית, אירוסים שבהם החתן המיועד נסע מביתו לבית הכלה המיועדת, שילם את המוהר ובכך נכרתה ברית הנישואים. שנית, החתן שב אל בית אביו, מופרד מכלתו למשך שנים-עשר חודשים שבמהלכם הכין את מגורי אשתו בבית אביו. שלישית, החתן מגיע לכלתו בזמן שאינו ידוע לה במדויק. רביעית, הוא חוזר עימה לבית אביו לממש את הנישואים ולחגוג את משתה החתונה במשך שבעה ימים (שבמהלכם הכלה מסוגרת בחדר הכלולות).
בהתגלות יט 9-7, מודיעים על משתה החתונה בהנחה שהחתונה התקיימה כבר בבית האב, אם להשוואה למנהגי החתונה היהודית יש משמעות כלשהי. כיום הקהילה מתוארת כבתולה הממתינה לבוא חתנה (קור"ב יא 2). בהתגלות כא היא מיועדת להיות אשת השה, מה שמציין שקודם נלקחה לבית אבי החתן. חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה אומרים שזה דורש מרווח זמן בין הלקיחה לבין "הביאה השנייה". ניחא, זה אינו אומר זמן של שבע שנים, אבל בוודאות טוען נגד אסכולת פוסט-הצרה הגדולה שאינה קובעת מרווח זמן בין הלקיחה לבין הביאה השנייה.
- האם המילה "קדושים" מתייחסת לקדושי "עידן הקהילה"? למעשה, הופעת המילה "קדושים" בפרקים ד-יח אינה מוכיחה דבר עד שאתה יודע מיהם הקדושים. הם היו הקדושים בתנ"ך (תהל' טז 3); הם הקדושים בימינו (קור"א א 2); הם יהיו הקדושים בשנות הצרה הגדולה (התג' יג 7 וכד'). נשאלה השאלה: האם קדושי "עידן הקהילה" שונים מקדושי עידן הצרה הגדולה (אסכולת פְּרֶה-הצרה הגדולה) או לא (אסכולת פוסט-הצרה הגדולה)? השימושים של המילה לא יענו על השאלה.
- האם ביטויים אחרים מזהים את המאמינים של הצרה הגדולה עם קדושי "עידן הקהילה" כדי לציין שהקהילה תעבור את הצרה הגדולה?
בין ביטויים אלו נכללים: "מֵתִים בָּאָדוֹן" (התג' יד 13; השו' "וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ" (תסל"א ד 18-16), "הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים" (התג' יב 17; יד 12; השו' א 9). להשתמש בביטויים הדומים הללו על-מנת להוכיח שהקהילה תהיה נוכחת בצרה הגדולה, משמעות המונח "דומה" צריכה להיות "זהה" (הנחה גדולה). מאידך, ניתן היה לצפות שקבוצות מובהקות של קדושים (למשל, קדושי הקהילה וקדושי הצרה הגדולה) תתוארנה בדרכים זהות הואיל וכולם קדושים.
הדבר נכון גם לשימוש במילה "נבחרים" או "בחירים". יש מי שהסיקו שהואיל והנבחרים מוזכרים כמי שנוכחים בצרה הגדולה, בבשורה על-פי מתי כד 22, 24, 31, הקהילה תעבור את הצרה הגדולה. אולם לאילו בחירים הכוונה? כורש, המלך עובד האלילים, כונה בשם "משיח אלהים" (ישע' מה 1). כן גם המשיח (תהל' ב 2). ישראל נקרא "ישראל בחירי" (ישע' מה 4) למרות העובדה שהעם היה מיזוג של אנשים צדיקים ורשעים. גם המשיח הוא בחיר אלהים (שם מב 1). כן גם הקהילה (קול' ג 12), ומקצת המלאכים (טימ"א ה 21). כל הנבחרים אינם זהים, והבחירים של ימי הצרה הגדולה לא צריכים להיות זהים לבחירי הקהילה רק מפני שמשתמשים באותו מונח לגבי שתי הקבוצות.
האיגרת השנייה לתסלוניקים א 10-5 מפורשת באופן הטוב ביותר בהוראת פוסט-הצרה הגדולה
חסידי פוסט-הצרה הגדולה מבינים את הקטע הזה כדלקמן: "שאול קובע את שחרורם של המשיחים מרדיפות לאחר הצרה הגדולה, כאשר יחזור המשיח לשפוט את מי שאינם מאמינים; ואילו על-פי אסכולת פְּרֶה-הצרה הגדולה השחרור הזה ייתרחש שבע שנים מוקדם יותר".3 במילים אחרות, הואיל והשחרור בא בביאה השנייה והוא קשור ללקיחה, הלקיחה חייבת לקרות באותו זמן של הביאה השנייה.
הבה נבחן את התשובות של חסידי פוסט-הצרה הגדולה בשלוש שאלות על הקטע הזה.
- מהו נושא הדיון של שאול בפסוקים אלו? תשובתם היא: שחרור המשיחים מרדיפות.
- מתי ייתרחש השחרור? בשובו של המשיח לאחר הצרה הגדולה.
- איזו קבוצת אנשים תזכה לשחרור הזה? אין ספק, רק המשיחים שיישרדו את הצרה הגדולה ויהיו חיים בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה.
ראשית, בחנו את תשובתם לשאלה 3. הקטע מתייחס רק לשחרור של משיחים שייחיו בתום הצרה הגדולה. אם אמת הדבר, מדוע שאול מתעלם לכאורה מהתסלוניקים שסבלו רדיפות ומתו כתוצאה מכך? מוות היווה שחרור עבורם. אכן, מדוע אינו מזכיר את דרך השחרור הזאת, שמקצת הנמענים עשויים לחוות אותה? למען הסר ספק, לקיחתם של החיים תשחררם מרדיפות, אולם רק אחוז קטן יחסית של מאמינים יחוו אמצעי שחרור זה, הואיל והרוב ימות קודם ללקיחה. אם השחרור היה כאן דאגתו העיקרית של שאול, ואם השחרור הזה יבוא בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה, אז שאול נתן את תקוות השחרור לקבוצה קטנה מאוד של מאמינים.
הסתכלות על הקטע הזה מזווית הראייה של פוסט-הצרה הגדולה מחייבת להסיק כי שחרור המשיחים קשור למשפט הזעם על הלא-מאמינים. אין זה מתואר במונחים של להיפגש עם האדון ולהיות עימו לעד, ולא במונחים של תחיית מתים, כפי שקטעים אחרים שעוסקים בלקיחה מתארים זאת. ברור שעם אויביו של מישהו נענשים, אז הוא משתחרר מרדיפותיהם. אולם הנקודה היא: היכן בקטע הזה מתוארת הלקיחה? הפן השיפוטי של הביאה השנייה זוכה להבלטה, ואף שבהתאם לאסכולת פוסט-הצרה הגדולה הלקיחה מהווה את החלק הראשוני של "הביאה השנייה", חלק ראשוני זה נעדר לחלוטין מהדיון הזה.
אם שאול האמין באופן כה ברור בלקיחה לאחר הצרה הגדולה, מדוע, אם כן, לא הזכיר לפחות את הלקיחה הואיל והלקיחה היא המשחררת, ולא המשפטים על אויבי אלהים שיבואו בעקבותיה? משיחים שייחיו במשך הצרה הגדולה (אם אסכולת פוסט-הצרה הגדולה צודקת) ישוחררו מרדיפות ברגע שיילקחו, בין אם המשיח יישפוט את אויביהם באותו זמן או לא.
שימו לב למילים אחדות בקטע הזה המדגישות את משפט אלהים על אויביו: "לְמִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק" (תסל"ב א 5), "הַצֶּדֶק" (פס' 6), "לִגְמֹל" (פס' 6), "צָרָה" (פס' 6), "בְּאֵשׁ לֶהָבָה" (פס' 7), "נָקָם" (פס' 8). אוצר מילים זה נעדר באופן מוזר מהקטעים שעוסקים בלקיחה בבשורת יוחנן יד 3-1; הראשונה לקורינתים טו 58-51; הראשונה לתסלוניקים ד 18-13.
מדוע השימוש של חסידי פוסט-הצרה הגדולה בקטע זה הוא כה מבולבל? פשוט מפני שהם ענו תשובה שגויה לשאלה הראשונה. השאלה היתה: מה כאן נושא הדיון של שאול? והתשובה אינה כפי שחסידי פוסט-הצרה הגדולה אמרו: שחרור המאמינים מרדיפות.
נושא הקטע אינו שחרור אלא הצדקה. שאול לא התמקד בזמן ובדרך שבהם התסלוניקים הנרדפים ישוחררו מרדיפות, אלא הבטיח להם כי אלהים יישפוט את אויביו ובכך יצדיק את אלו שסבלו.
אחד המפגנים המרהיבים ביותר של משפט אלהים ייתרחש בביאתו השנייה של המשיח, כאשר צבאות העולם שייתקבצו בארמגידון יובסו על-ידו וכל בני-האדם החיים יאלצו להופיע בפניו (יחז' כ 44-33; מתי כה 46-31). הנקמה תהיה על האנשים שייחיו באותו זמן. המתים שדחו את המשיח לא יישפטו אלא לאחר אלף השנים, לפני הכסא הלבן הגדול. במבט לאחור, אנו יודעים בוודאות שאיש מהלא-נושעים שרדפו בפועל את התסלוניקים לא יישפט בביאה השנייה אלא לפני הכסא הלבן הגדול.
הואיל והצדקה היא הנושא, זה מסביר מדוע שאול לא הזכיר את הלקיחה בקטע הזה, כי הלקיחה אינה זמן להצדיק את צדקת אלהים על-ידי שפיטת העולם. היא זמן של שחרור, של תקווה, של מפגש עם האדון. מקצת התסלוניקים השתחררו באמצעות מוות עוד לפני ששאול כתב את האיגרת. בסופו של דבר, כולם השתחררו בדרך זאת. מאז המאה הראשונה, השתחררו משיחיים נרדפים רבים באמצעות מוות. אחדים ישתחררו בלקיחה של פוסט-הצרה הגדולה. אולם, רק המאמינים שיחיו בשלהי הצרה הגדולה ישתחררו אז לא מכיוון שתתרחש אז הלקיחה, אלא מפני שיעברו בהצלחה את המשפטים וייראו את אויביהם מורשעים.
אבל אם ההצדקה בביאה השנייה תיפול על קבוצה קטנה יחסית של אויבי המשיח (בהשווה לרבים שהתנגדו לו במהלך מאות שנים), מדוע זמן ההצדקה המסוים הזה זוכה להבלטה כזאת? פשוט מכיוון שסוף הצרה הגדולה מביאה לשיאו מרד ארוך של האנושות, מרד שיופסק בהתערבות אישית של האדון. לא כל אויביו של האדון יישפטו אז, אבל אלו שכן הם התגלמות המרדנות. נוראיות ככל שהיו רדיפות התסלוניקים, איומות ככל שהיו והינן רדיפות המאמינים, שבאו לאחר מכן, אין להשוות את רדיפות העבר וההווה למה שייתרחש במהלך תקופת הצרה הגדולה.
חשבו על ההשוואה. היו צוררי משיח במאה הראשונה (יוח"א ב 18). צוררי משיח באו והלכו לאורך המאות. אבל צורר משיח גדול אחד עדיין צריך להופיע על בימת ההיסטוריה והוא יהיה התגלמות ההתנגדות לאלהים. צוררי משיח אחרים נמצאים כעת בשאול מחכים למשפטם בסוף אלף השנים, שבסופו יושלכו לאגם האש לתמיד. אבל צורר המשיח הגדול שעומד לבוא ישפט בביאה השנייה, וכשזה ייקרה יוצדק אלהים לפני כל צוררי המשיח, אף שמשפטם המיוחד יתקיים מאוחר יותר.
גם כל מי שרדף את המאמינים ישפט מאוחר יותר. משפטם של אלו שייחיו בביאה השנייה יוכיחו את צדקת אלהים ביחס אליהם וביחס לכל הרודפים שמתו לפניהם.
אם מוות או לקיחה משחררים מרדיפה אישית, מדוע מאמינים צריכים לדאוג בקשר להצדקה העתידית הזאת? מפני שהתיק נגד הרודפים אינו יכול להיסגר עד שהמשיח מוצדק ועד שיישרור הצדק. רדיפה עשויה להיפסק במוות, אבל התיק נגד הרודפים אינו נסגר עד אשר יישפטו. והמאמינים אינם דואגים רק לשחרור אלא גם לנקמה.
שימו לב לדוגמה מקראית של העיקרון הזה. להלן קדושי הצרה הגדולה בשמים, לפי תום הצרה הגדולה, זועקים לאלהים לנקמה (התג' ו 11-9). "עַד מָתַי, אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי, לֹא תִּשְׁפֹּט וְתִנְקֹם אֶת דָּמֵינוּ מִיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ?" הם שואלים. כמובן, הם כבר זכו לשחרור דרך מוות גופני ונמצאים בשמים, ועדיין הם דואגים בקשר לנקמה. והאדון משיב שעליהם לנוח עוד זמן מעט לנקמה הזאת עד שיימלא מספר חבריהם ואחיהם העתידים להיהרג כמותם.
באיגרת הראשונה אל התסלוניקים א 10 ו-ה 9 האריך שאול את התקווה ואת הביטחון של היחלצות מן הזעם על-ידי לקיחה טרם הצרה הגדולה. באיגרת השנייה אל התסלוניקים א, הוא מבטיח לקוראיו שאויבי האדון יישפטו.
לסיכום, פרק א אינו מלמד כי שחרור מרדיפה ייקרה בהכרח באותו זמן של הביאה השנייה. הוא אינו מתאר את הלקיחה כלל וכלל, אלא מתמקד במשפט הרשעים ובנקמת המשיח שייתקיימו בביאה השנייה. הנקמה הזאת מבטיחה לכל הקדושים מכל התקופות שיישרור הצדק.
