מבוא
ספרים רבים (חלקם עבי כרס) נכתבו בניסיון להוכיח מתוך כה"ק את טענותיהן של הדוקטרינות השונות בנוגע לביטחון הישועה, תוך ניסיון "להגן בחירוף נפש" על מעמדו של אלוהים כריבון, קדוש, אוהב, מלא חסד וכד'. ואכן, האמונה בנוגע לביטחון הישועה קשורה באופן מובהק להבנתנו בנוגע לאישיותם ולפועלם של אלוהים האב, ישוע – אלוהים הבן, ושל רוח הקודש. ברם מחלוקת "נצחית" זו נותרה בעינה.
מעבר לכך, לדוקטרינת ביטחון הישועה יש השלכות משמעותיות, לא רק על ההבנה שלנו לגבי האלוהים ולגבי חיי הנצח, אלא על ההווה: אורח חיינו כמאמינים, האופן בו אנו מתמודדים עם כישלון, ולפיכך גם על שמחת החיים שלנו – עד כדי פחד מוות. השלכות אלה ניכרות (לפעמים ביתר שאת), בקרב זקנים שהתנהגותם לא פעם מושפעת ממחלות שונות (נפשיות וקוגניטיביות) ותרופות.
לפיכך, מטרת המאמר היא לבחון את הסוגייה של ביטחון הישועה בנוגע לחיי נצח, ולהגן על דוקטרינת הביטחון הנצחי, תוך הדגשת הערך המוסף של בשורת החסד. ברם, מאמר זה אינו מתיימר למצות את הנושא הרחב והעמוק הזה, אלא יתייחס לעקרונות ול"עמודי התווך" שבאמצעותם ניתן להבין את הנושא, וכן לנתח ולפרש קטעים "בעייתיים" בכה"ק הנוגעים לסוגיה זו.
ההשקפה הארמיניאנית והקלוויניסטית בנוגע לביטחון הישועה
ההשקפה הארמיניאנית (שימור)
עקרי ההשקפה הארמיניאנית, המבוססת על השקפתו של יעקובוס ארמיניוס, הן: 1) בחירתו של האדם על ידי אלוהים, הנובעת מידיעתו המוקדמת של אלוהים בנוגע לאמונתו הצפויה של האדם; 2) ירושת הטומאה מאדם הראשון, אך ללא אשמה. לפיכך, 3) האדם אכן יכול להגיע במאמציו לשלמות (פרפקציוניזם); ד) אובדן ישועה: מאמין עלול לאבד את ישועתו.1
ההשקפה הקלוויניסטית (התמדת הקדושים)
המונח "התמדת הקדושים" מהווה את הנקודה החמישית בתיאולוגיה הקלוויניסטית. נקודה זו מתמקדת במאמציו של המאמין (תחת ריבונות אלוהים), וגורסת שהוא לא יכול ליפול באופן מוחלט מהחסד, ולפיכך הוא יתמיד באמונתו עד הסוף ויהיה נושע לנצח.2 משמעות הדבר היא, שרק אדם שחי חיי חסידות בתקופת הזמן הסמוכה למותו, ייחשב באופן בטוח כנושע.3
ההשקפה של דוקטרינת ההבטחה (ביטחון נצחי) – הישועה בחסד בחינם (Free Grace)
באופן כללי, דוקטרינת ההבטחה הנצחית נשענת על חמישה עמודי תווך: 1) ישועה היא באמונה בלבד, אך תלמידות דורשת מעשים; 2) קיימים שני סוגים של נחלות בכתובים (של ישועה בחסד וגמול על נאמנות); 3) לחיי נצח ישנם שני ממדים; 4) ייתכן מצב שאנשים נושעים ייכשלו ויהפכו לבשריים; 5) הישועה היא באמונה בלבד, אך הגמול השמיימי מושג על ידי מעשים.4 קנדל מגדיר את הלימוד של עמדת החסד בחינם באופן הבא: "ברגע שמישהו באמת מאמין שישוע הוקם מן המתים, ומודה שישוע הוא אדון, ילך לשמיים כשימות… לא משנה איזה מעשה (או חוסר מעשה) התלוו לאמונה זו".5
לפי גישה זו, הגדרת האמונה כוללת שני אלמנטים בלתי נפרדים של ביטחון ושכנוע בנוגע לאמיתות של דבר מה (עבר' י"א 1), וזה תקף גם לגבי האמונה בנוגע לישועה (הצדקה, התקדשות או התפארות). לפיכך, כל ניסיון לכלול מעשים או ציות בהגדרת האמונה, בהכרח נוגד את ההגדרה בעבר' י"א 1. 6
הגנה על השקפת הישועה בחסד בחינם
על מנת להבין כראוי את סוגיית ביטחון הישועה, חשוב קודם כל לחדד את ההבנה בנוגע למספר מושגים בסיסיים הקשורים באופן הדוק לנושא הישועה:
ישועה
תורת השחיתות המוחלטת אינה גורסת שבאדם אין דבר שהוא טוב, אלא שאין באדם טוב שיכול לרצות את אלוהים, ולפיכך אין האדם יכול להושיע את עצמו. זוהי הסיבה לכך שישוע היה צריך לבוא כדי לפדות את האדם ולפעול לישועתו.7 לפיכך, ניתן לסכם את האמונה המשיחית בשלושה משפטים: "אני ראוי לגיהינום. ישוע המשיח לקח ממני את הגיהינום. לא נשאר לי דבר מלבד השמיים שלו".8 ואכן, המשמעות התנכית של ישועה משמעה, שהאדם ניצל מהגיהינום, והולך לשמיים לאחר מותו. הדרך לקבלת ישועה היא באמצעות אמונה. דוגמא לכך היא תשובתם של שאול וסילא לסוהר הפיליפי, שביקש לדעת מה עליו לעשות כדי להיוושע? "הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבְנֵי בֵּיתְךָ." (מה"ש ט"ז 31-30). לאורך השנים קיימת מגמה (טרנד) לחרוג מהגדרה פשוטה זו של האמונה המשיחית לישועה, תוך שימוש במושגים ובהגדרות מתפלפלות, כמו "להיות מומר" ו"להיות מחויב".9 ברם, באפס' ב' 9-8 שאול מדגיש שישועה זו איננה מבוססת על מעשים, אלא על חסד בלבד, כמתנה: "הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ". לפיכך, הבסיס לישועתנו ולגורלנו הנצחי הוא חסד.
חסד
ג'ון פייפר, המחזיק בהשקפה של "התמדת הקדושים", מציין שחסדו הבלתי-מותנה של אלוהים מתבטא בשני אופנים: 1) בחירה מקדם באנשים לישועה, כדי שאלה יפארוהו וייהנו מנוכחותו לנצח. 2) קריאה המתבטאת בפועל הפנימי העצום של אלוהים בנושע, והמחייב את האדם לפאר את המשיח. פועל זה, שקודם לאמונה ולמעשים ומאפשר אותם, הוא "הלידה החדשה" וההתחדשות של המאמין. ברם, לטענתו ישנן שלוש פעולות נוספות של חסד, הנוגעות לעתידו של המאמין: מצד אחד, פעולות אלה אינן בלתי-מותנות במהותן, אך מצד שני, אין האדם מרוויח אותן (כי הן מבוססות על אמונה וחסד): 1) הצדקה המותנית באמונה (רומ' ג' 28, ה' 1; גלט' ב' 16, ג' 24); 2) התקדשות המותנית באמונה (תסל"ב ב' 13) 3) פִּאוּר סופי המותנה בהתמדה באמונה ובתקווה (קול' א' 22-23).10 לפיכך, לאחר שנושע, המאמין נקרא לחיות הלכה למעשה את אמונתו בחסד העתידי, כלומר, כאן עלי אדמות.11
ברם, דילוו מציין שהתנאים לישועה ולתלמידות שונים לחלוטין, ולפיכך יש להבחין בין מי שנושע והופך להיות תלמיד, לבין מי שנקרא להיות תלמיד, אך לא בהכרח נושע (יוח' ו' 71-60): הישועה היא באמונה בלבד (שם ג' 16) וההצדקה והחיים החדשים ניתנים בחינם (רומ' ג' 24; התגל' כ"ב 17). לפיכך, אין למעשים כל קשר לישועה, ואלה נדרשים רק כתוספת לאמונה, כדי להיות גם תלמידים.12
יתרה מכך, מניתוח הפסוקים ביוונית באפס' ב' 9-8 המסקנה הברורה שעולה היא, שהישועה היא זו שניתנת בחינם, ושפועל הישועה במשיח הוא עובדה מוגמרת. לפיכך, כל תוספת לפועל הזה פוגעת במסר של כוח הבשורה להושיע, וכל מעשה שנדרש מעבר לאמונה במשיח, הופך את המעשה ל"שותף" לפועל המשיח.13
ואכן, בפועל, חסד מתייחס לטוב-לב המופגן כלפי מי שאינו ראוי לכך, או טובה הניתנת מבלי שהצד השני הרוויח אותה בשום צורה שהיא. ההבדל בין 'חסד' לבין 'ראוי', הוא כמו בין אור לחושך. לפיכך, ההגדרה של חסד לפי הברית החדשה היא: "הטובה (החסד) הנצחית והחינמית לחלוטין מאלוהים, שמופגנת על ידי מתן ברכות רוחניות ונצחיות, לאנשים שהם אשמים ולא ראויים". החסד נשען על רצונו של אלוהים בלבד, ולא על מאמציו של האדם.14
לסיכום, לא ניתן לקשור כלל בין אמונה למעשים, בכל מה שקשור לתוכנית הישועה, כפי שהיא מוצגת בבה"ח, ברומים ד' 5, אפס' ב' 10-9, טיט' ג' 7-5, וכן ברומ' י"א 6: "וְאִם בְּחֶסֶד, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים; אַחֶרֶת הַחֶסֶד חָדֵל לִהְיוֹת חֶסֶד".15 המסר הברור של הבה"ח הוא, שהמעשים אינם מהווים כלל גורם או תנאי כלשהו להגעתו של האדם לשמיים,16 ואין דבר שהאדם יכול לעשות על מנת להוסיף או לגרוע ממעשיו של המשיח, או כדי להבטיח לעצמו חיי נצח בשמיים17.
חיי נצח / חיי עולם
כה"ק מתייחסים לגורלו הנצחי של כל בן אנוש – לטוב ולרע (ישע' ס"ו 24-22, דנ' י"ב 3-2, התג' כ'-כ"ב). כפי שראינו לעיל, הישועה מתחילה בו ברגע שהאדם מביע אמונה אישית בישוע כמושיע. ישועה זו הינה "יְשׁוּעַת עוֹלָמִים" (עבר' ה' 9) וכרוכה בחיי נצח שהם נחלתו המיידית של המאמין:
וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן-הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ; כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם. (יוח' ג' 16-14)18.
למעשה, המושג "חיי נצח" כהגדרתו, שולל את האפשרות של איבוד ישועה, שכן אם אכן ניתן לאבד ישועה, הרי שבהכרח לא מדובר על ישועה נצחית, אלא זמנית. בנוסף, ישועה נצחית זו, שמהווה חלק מתכניתו הנצחית של אלוהים לחייו של המאמין (אפס' ג' 11-10), כוללת דברים נצחיים נוספים: פדות (עבר' ט' 12); נחלה (שם ט' 12); כבוד (טמ"ב ב' 10, כיפ"א ה' 10); תקווה (טיט' ג' 7, עבר' ו' 19-17); נחמה (תס"ב ב' 16); ברית (עבר' י"ג 20) ומלכות (כיפ"ב א' 11).19
כאן חשוב להתייחס לשאלתו של אחד מהנכבדים (שומר המצוות), שפנה אל ישוע בנוגע לסוגיה זו: רַבִּי הַטּוֹב, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם? (יוח' י"ח 18). תשובתו של ישוע שעליו למכור את נכסיו, לתת לעניים וללכת אחריו, לא נועדה לספק הסבר כיצד יוכל לקבל ישועה/חיי נצח (שכן הישועה היא במשיח שטרם נצלב וקם), אלא להראות לאיש שהוא זקוק לחסד אלוהים לשם ישועה.20תשובתו של ישוע מתייחסת לשאלתו של האיש בנוגע לקבלת שכר בשמיים, ולשם כך אכן היה עליו להתאמץ, כפי שנדרש מכל מאמין אחר (מתי י"ט 29, רומ' ב' 6-7)21, אך שכר זה אינו קשור לישועה22.
כאמור לעיל, קבלת חיי עולם הינה מתנת חינם למאמין שנושע, כדבריו של ישוע עצמו לנקדימון: כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם. (יוח' ג' 16). ישוע הדגיש שוב ושוב את העיקרון הברור הזה, הן לראשי היהודים (יוח' ה' 24), והן להמון שהלך אחריו (שם, ו' 40).23
יחד עם זאת, חיי העולם (המובטחים למאמין) הם יותר מאשר חיים ללא קץ: כשמנתחים את 41 מופעי המושג "חיי עולם" בבה"ח, ניתן לראות שבפועל יש למושג זה שני היבטים או ממדים שונים:
1) ממד סטטי של זמן התלוי רק באלוהים: קבלת חיי עולם שמושגים בהווה, על בסיס אמונה בלבד (19 פעמים). זהו השלב הראשוני של קבלת חיי עולם והתחדשות.
2) ממד דינאמי של איכות, התלוי במאמציו של האדם ובציות למשיח (15 פעמים). חוויה זו, שמבוססת על השלב הראשוני ומותנית באמונה וציות, מתייחסת לאופן שבו האדם חי (חווה) את חיי העולם והיא בעלת השלכות על עושר הנחלה העתידי (רומ' ב' 7; גלט' ו' 8, יוח' י"ב 26-25, מתי י"ט 29). ישוע התייחס לחיים דינאמיים אלה בתפילותיו, ביוח' י' 10: "…אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם", וכן ביוח' י"ז 3: "וְאֵלֶּה הֵם חַיֵּי עוֹלָם: שֶׁיַכִּירוּ אוֹתְךָ, אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ, וְאֶת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ — אֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ". האדם מקבל במתנה הן את חייו הפיזיים והן את חייו הרוחניים, ובשניהם יש השלכות לבגרות שהוא מגלה.24
ביטחון נצחי?
לאחר בחינת המושגים השונים הנוגעים לנושא הישועה, ניתן לבחון כעת את הסוגיה הנוגעת לביטחון הישועה. בין היתר ראינו את המשמעות של חסד ושל מעשים, לא רק בנוגע לפועל הישועה, אלא גם בנוגע למהלך שארית חייו של המאמין, עד למותו. המחלוקת נוגעת לשאלה: האם המעמד והסמכות של ישוע כאדון, תובעת את ציותו של האדם למשיח, למשך שארית חייו, כתנאי לישועתו?25
איוואן פנין הוא אחד המתנגדים הנחרצים לגישת החסד בחינם, שמאמין באיבוד ישועה26 ובאחריות המוטלת על המאמין לשמור את מצוות האדון, שכן לפי השקפתו, החסד מוגבל בהתאם לנאמנותו של האדם.27 ברם, הוא טוען (באופן אבסורדי), שהמאמין אינו צריך לחכות בפחד עד ליום מותו, על מנת להיות בטוח בנוגע לביטחון ישועתו. לטענתו, ביטחון זה קיים כבר במהלך חייו של המאמין, כחלק מתהליך ההתבגרות הרוחנית שלו, אך בדרכו ובזמנו הריבוני של אלוהים.28
עוד הוא טוען, שבאיגרות מתוארים שלושה "פולוסים" שונים: זה ברומים (הילד, שנלחם בבשר), זה בפיליפים (האיש הצעיר, שרץ למטרה והשואף לשלמות) וזה שמופיע בתסל"ב (הזקן, ש"השיג" והגיע לשלמות). כלומר, טענתו היא, שישועתו של פולוס הייתה מותנית בהשלמת תהליך ההתבגרות בחייו כמאמין,29 וזאת בניגוד לעמדת הביטחון הנצחי של "פעם נושע, תמיד נושע", לפיה למאמין יש מעמד נצחי ובלתי משתנה30. לפיכך, המסקנה העולה מההשקפה הגורסת שהמאמין יכול לאבד את ישועתו היא, שבחירתו הריבונית של אלוהים בשאול כשליח וככלי נבחר שיישא את שמו ויסבול למענו31, הייתה בפועל בחירה מותנית, ושההוצאה לפועל של תכניתו הריבונית של אלוהים הייתה מוטלת בספק.
לעומת הגישה הנ"ל, נוסח וידוי האמונה של ווסטמינסטר (פרק 17, סעיף 1) כולל, בין היתר, סעיף המתייחס לביטחון האמונה: "אלה אשר אלוהים קיבל ב(זה ה)אהוב, הקרואים בפועל והמקודשים על ידי רוחו, אינם יכולים ליפול באופן מוחלט או סופי ממצב זה של חסד, אלא בוודאי יתמידו עד הסוף וייוושעו לנצח".32 ברם, קיים הבדל בין הגישה של "התמדת הקדושים" לבין גישת ה"חסד חינם", בנוגע למה שהגישות מדגישות בנוסח וידוי האמונה הנ"ל, ולפיכך גם בהבנה בנוגע לביטחון הישועה: מאחר שכאמור לעיל, הגישה של "התמדת הקדושים" מדגישה את התמדתם של הקדושים, ולא את הפן של הישועה הבלתי-מותנית, הרי שבפועל, לפי גישה זו אין לאדם כל ביטחון בנוגע לישועתו, אלא רק בדיעבד, בסמוך למותו – אם אכן מעשיו מעידים על ישועתו33.
פרוכטנבאום, לעומת זאת, שמתייחס גם הוא לנוסח הווידוי הנ"ל (כהגדרה תיאולוגית מפורטת), מציע הגדרה פשוטה יותר לביטחון הישועה – כזו שמדגישה את הביטחון המבוסס על חסד בחינם: "ביטחון נצחי הינו הפעולה המתמשכת של רוח הקודש במאמין, שבאמצעותה העבודה של חסד אלוהי שהחלה בלב, ממשיכה ומגיעה לידי שלמות". לפיכך, ביטחון ישועתו של המאמין האמתי, אינו נעוץ במעשיו, אלא בעבודתם של רוח הקודש ושל אלוהים עבורו, ולכן אדם כזה לא יאבד את ישועתו, לא בעקבות חטא מסוים שחטא ולא בגלל שחדל להאמין.34
אף כי שלוש ההשקפות הנ"ל (שימור, התמדה וביטחון נצחי) גורסות שמאמין אמתי לא יאבד את ישועתו, הרי שדוקטרינת ההבטחה היא היחידה שמכירה באמתות הביטחון הנצחי כעובדה מוגמרת.35
תמיכה בדוקטרינת הביטחון הנצחי
נימוקיה של דוקטרינת הביטחון הנצחי נתמכים בצורה הרחבה והעמוקה ביותר בכתובים, בהשוואה לדוקטרינות האחרות הנוגעות לביטחון הישועה. ניתוח דוקטרינה זו באמצעות התבנית של "חמשת עמודי התווך" כאמור לעיל, 36 מאפשר להסביר קטעים רבים בכה"ק על בסיס הנחות מעטות, בצורה הגיונית, עקבית, עניינית ויעילה.37 ברם, קיימים עמודי תווך נוספים לביטחון הישועה, שבסיסם נעוץ עמוק ויציב באישיות ובפועל ההרמוני של "החוט המשולש" של אלוהים האב, הבן ורוח הקודש:
עובדות הנוגעות לפועל האלוהי
אלוהים האב: הביטחון הנצחי נובע מארבע סיבות: 1) תכליתו הריבונית של אלוהים: אלוהים ייעד, קרא והצדיק קבוצה על מנת לכבד אותה כמקשה אחת (רומ' ח' 30)38. הבחירה האישית במאמין נועדה לפאר את אלוהים (אפס' א' 4, 12-11), ו כל מי שהוצדק לבטח גם יפואר בעצמו (רומ' ח' 30-28). אלוהים הוא זה שפועל כעת במאמין להשלים רצונו (פיל' ב' 13-12), מחזק אותו עד קץ (קור"א א' 8) וגם יפגין את חסדו עבורו בעולם הבא (אפס' ב' 7); 2) כוחו לשמור: האלוהים שנותן את חיי העולם, הוא זה שגם מבטיח שהמאמין לעולם לא יאבד (יוח' י 29-27), ומה שהוא מבטיח, הוא גם מקיים (רומ' ד' 21).
אלוהים הוא זה שמושיע לנצח (עבר' ז' 25), עוזר לעבדיו לעמוד (שם, י"ד 4, יהודה 24) ובנאמנותו אלוהים גם שומר על שלמות רוחם, נפשם וגופם של המאמינים בו (תסל"א ה' 24-23); 3) אהבה אינסופית: אלוהים בחר אותנו מקדם באהבה (אפס' א' 4), ומאחר שהוא שלח את בנו למות עבורנו בעודנו אויביו, אין ספק שהוא גם ישמור אותנו כידידיו (רומ' ה' 10-7); 4) הבטחותיו: אלוהים לעולם לא יחזור בו מהבטחותיו שהמאמין בישוע לא יאבד (יוח' ג' 16). זוהי הסיבה לכך שהמאמין כבר עתה עבר ממוות רוחני לחיים – לחיי עולם (שם, ה' 24). הבטחה זו גם מעוגנת בשבועה (עבר' ו' 19-16).39
אלוהים הבן: ניתן למנות שש סיבות מתוך רומ' ח' 39-34: 1) הוא נשא את הרשעתנו על כל חטאינו (ראו גם עבר' ה' 9-8; יוח"א ב' 2); 2) לכן, למאמין יש כבר חלק בחיי תקומתו של המשיח, שלא ניתן לאבד (רומ' ד' 25; אפס' ב' 6); 3) על בסיס פועלו, הבן מתפקד כעת כמליץ עבורנו (יוח"א א' 1 – ב' 2); 4) הוא מתפקד גם כמפגיע כדי שלא נאבד (רומ' ח' 34; עבר' ז' 25); 5) הבן הוא הרועה הטוב שנותן חיי עולם לצאנו, והם לעולם לא יאבדו ולא ייחטפו מידיו (יוח' י' 29-27); 6) תכלית פועל הפדות שישוע עשה – טיהור מושלם לקהילתו, ולפיכך אין מאמין אחד שהוא בבחינת כתם או קמט (אפס' ה' 27-25). פועל זה נעשה לשם ישועת עולמים (עבר' ה' 9) – פועל שנעשה אחת ולתמיד (כיפ"א ג' 18).40
רוח הקודש: כאן ניתן למנות חמש סיבות: 1) פועלו לחידוש המאמין לבריאה חדשה עם טבע חדש (קור"ב ה' 17; גלטים ו' 15, אפס' ב' 10). פועל זה של הלידה החדשה אינו הפיך (כמו הלידה הטבעית); 2) משכן הרוח במאמין: משכן לצמיתות (יוח' י"ד 17-16; קור"א ו' 19; אפס' ב' 22; יוח"א ב' 27); 3) טבילת הרוח: באמצעות טבילת רוח הקודש המאמין מצטרף כאיבר בגוף המשיח (קור"א י"ב 13); 4) חתימת הרוח (במשיח): זהו עירבון שנועד להבטיח את המאמין עדליום הפדיון (קור"ב א' 22-21; אפס' א' 14-13; ד' 30). 5) כוח הרוח: הרוח ישלים את פועל ישועתו שהתחיל במאמין (פיל' א' 6).41
המסקנה העולה היא, שביטחון ישועתו של המאמין מעוגנת בנאמנותו של אלוהים האב (המבטיח), בפועל כפרתו המושלם של אלוהים הבן על הצלב ובחותם רוח הקודש שניתן כעירבון. כל אלה נותנים למאמין מעמד רוחני חדש (רומ' ה' 2-1) המבוסס כל כולו על חסד, לא בזכות, אלא למרות מצבו42. כאמור לעיל, המחלוקת בין הדוקטרינות נוגעת לשאלה, האם מצבו של המאמין בהכרח חייב לשקף את מעמדו כנושע, וכתנאי מחייב לביטחון ישועתו?
מעמד ומצב
אוזלת ידו של האדם להושיע את עצמו, הניעה את אלוהים ליזום ולפעול לישועתו (תהל' י"ד 3-2; ישע' נ"ט 21-16; רומ' ג' 26-21, ו' 23). בעוד שמעמדו הרוחני (והבלתי משתנה) של האדם משקף את מי שהוא במשיח, מצבו הרוחני (המשתנה) משקף את מי שהוא בעצמו43. הנושע אומנם מקבל מאלוהים מעמד רוחני נצחי של בן (אפס' ב' 3-2), עם יכולת לחיות חיי קדושה44, אך בפועל, במצבו, הוא עדיין נכשל (קור"א א' 2, ג' 1).45 מאמין שאוהב את האדון אכן אמור לשקף את מעמדו במצבו (יוח' י"ד 15), ברם, רק לאחר מותו, מצבו הרוחני של המאמין יתכתב באופן מלא עם מעמדו הרוחני (יוח"א ג' 2).46
סיכום
מטרת המאמר הייתה לבחון את הסוגייה של ביטחון הישועה בנוגע לחיי נצח, ולהגן על דוקטרינת הביטחון הנצחי, תוך הדגשת הערך המוסף של בשורת החסד. במאמר זה הייתה התייחסות לדיסוננס המבלבל שקיים לא פעם בין מעמדו של המאמין הנושע, לבין מצבו.
באופן אבסורדי, דווקא אמונה באיבוד ישועה או בהישענות על מעשים, "קלה יותר לעיכול" מבחינה דתית, מאשר הישענות על חסד. ברם, כפי שראינו לעיל, ככל שהדבר נוגע למאמציו הכושלים של האדם, אין ביטחון בישועה: ככל שבוחנים את ישועת המאמין על פי מעשיו, לא פעם יעלו סימני שאלה בנוגע לביטחון ישועתו – לא רק מנקודת מבטם של האחרים, אלא גם מצידו של המאמין עצמו. לעומת זאת, כאשר בוחנים את ישועתו של המאמין דרך פועלו ואמינותו של יוזם הישועה, סימני השאלה הופכים לסימני קריאה. הערך המוסף של בשורת החסד הוא, שישועת אלוהים לאדם איננה תלויה כלל בנבחר, אלא בבוחר; ולא במאמציו הכושלים של האדם (כמו בעבר, כך בהווה ובעתיד), אלא בנאמנותו הנצחית של אלוהים, המבטיח (קור"א א' 9; תסל"א ה' 24).
כאמור לעיל, ביטחון הישועה אינו רק דוקטרינה שנוגעת לגורלו הנצחי של המאמין, אלא שהוא בעל השלכות מרחיקות לכת על הדרך בה המאמין חיי את חייו בהווה. בהכרח, מאמין ששם את מבטחו במאמציו נידון לחיות בחוסר ביטחון ובפחד. ברם, ככתוב ביוח' ד' 19-13:
בָּזֹאת יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁעוֹמְדִים אָנוּ בּוֹ וְהוּא בָּנוּ, כִּי נָתַן לָנוּ מֵרוּחוֹ. וַאֲנַחְנוּ הִתְבּוֹנַנּוּ וַהֲרֵינוּ מְעִידִים כִּי הָאָב שָׁלַח אֶת הַבֵּן מוֹשִׁיעַ הָעוֹלָם. כָּל הַמּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הוּא בֶּן-הָאֱלֹהִים, אֱלֹהִים שׁוֹכֵן בּוֹ וְהוּא בֵּאלֹהִים. וַאֲנַחְנוּ הִכַּרְנוּ אֶת הָאַהֲבָה שֶׁאֱלֹהִים מְקַיֵּם בָּנוּ וְהֶאֱמַנּוּ בָּהּ. הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה; הָעוֹמֵד בָּאַהֲבָה עוֹמֵד בֵּאלֹהִים וֵאלֹהִים עוֹמֵד בּוֹ. בָּזֶה נִשְׁלְמָה הָאַהֲבָה אֶצְלֵנוּ בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ בִּטָּחוֹן בְּיוֹם הַדִּין, שֶׁכֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֶחָד הַהוּא כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. אֵין פַּחַד בָּאַהֲבָה. אַדְּרַבָּא, הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה מְגָרֶשֶׁת אֶת הַפַּחַד. הֵן הַפַּחַד כָּרוּךְ בְּעֹנֶשׁ, וְהַמְפַחֵד אֵינֶנּוּ שָׁלֵם בָּאַהֲבָה. אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה.
הערות:
[1] ריירי, יסודות התיאולוגיה: מדריך שיטתי להבנת שורשי המקרא, 333-332.
[2] שם, 331.
[3] .Kendall, R.T. Once Saved, Always Saved: biblical Reassurance for Every True Believer, 17
[4] .Dillow, "Free Grace Interpretations Have Great Explanatory Power," 116
[5] .Kendall, R.T. Once Saved, Always Saved: biblical Reassurance for Every True Believer, 16.
[6] .Edmondson, "Free Grace is Returning to Scripture as Our Sole Authority," 16-17
[7] .Barnhouse, Illustrating Great Themes Scripture, 98
[8] שם, 128.
[9] Kendall, R.T. Once Saved, Always Saved: biblical Reassurance for Every True Believer, 35-36.
[10] .Piper, John. Future Grace, 232-235
[11] שם, 398.
[12] .Dillow, Final Destiny: The Future Reign of the Servant Kings, 362-363
[13] .Edmondson, "Free Grace is Returning to Scripture as Our Sole Authority," 15
[14] .Booth, By God's Grace Alone, 13-14
[15] .Dillow, Final Destiny: The Future Reign of the Servant Kings, 592-593
[17] Kendall, R.T. Once Saved, Always Saved: biblical Reassurance for Every True Believer, 43-44.
[18] ראו גם: יוח' ג' 36, ו' 47, י' 28; טיט' ג' 7.
[19] .Fruchtenbaum, Arnold G. "Eternal Security," 14
[20] .Bing, Lordship Salvation: A Biblical Evaluation and Response, 180
[21] .Dillow, Final Destiny: The Future Reign of the Servant Kings, 221-222
[22] .Fruchtenbaum, Arnold G. "Eternal Security," 27
[23] שם, 223-222.
[24] .Dillow, Final Destiny: The Future Reign of the Servant Kings, 222-224
[25] .Bing, Lordship Salvation: A Biblical Evaluation and Response, 126
[26] .Panin, Once in Grace Always in Grace? A review of first Principles, 10
[28] שם, 113-112.
[29] .Panin, Once in Grace Always in Grace? A review of first Principles, 114-116
[30] .Kendall, R.T. Once Saved, Always Saved: biblical Reassurance for Every True Believer, 36
[31] ראו מה"ש ט' 15.
[32] https://reformed.org/documents/shaw/index.html?mainframe=/documents/shaw/shaw_17.html
[33] Kendall, R.T. Once Saved, Always Saved: biblical Reassurance for Every True Believer, 16-18.
[34] .Fruchtenbaum, Arnold G. "Eternal Security," 4
[35] ריירי, יסודות התיאולוגיה: מדריך שיטתי להבנת שורשי המקרא, 331.
[36] ראו סעיף 2.3 לעיל. הנימוקים לאורך מאמר זה כוללים, בין היתר, התייחסות גם להיבטים אלה.
[37] .Dillow, "Free Grace Interpretations Have Great Explanatory Power," 137
[38] ריירי, יסודות התיאולוגיה: מדריך שיטתי להבנת שורשי המקרא, 334-333.
[39] .Fruchtenbaum, Arnold G. "Eternal Security," 8-10
[40] .Fruchtenbaum, Arnold G. "Eternal Security," 10-12
[41] שם, 12-13.
[42] MacDonald, God's Answers to Man's Questions: The Way of Salvation Made Plain, 42
[44] .Gibbs, The New Birth (Ye Must Be Born Again), 82-85
[45] .Fruchtenbaum, "Eternal Security," 7
[46] .MacDonald, God's Answers to Man's Questions: The Way of Salvation Made Plain, 44
