הבסיס לכל ההיבטים, ההישגים והיתרונות של מות המשיח הוא, כמובן, המאורע ההיסטורי של מותו על הצלב. ""Passion, פירושו ייסורים ובמיוחד ייסורי המשיח, מליל הסעודה האחרונה ועד הצליבה.
1. הצורך בייסוריו
בגלל חטאו של האדם ואוזלת ידו, מישהו אחר היה צריך להתערב ולסייע לו להתרצות בפני אלהים ולחדש את מערכת היחסים עימו. חטא מביא לניכור מצידו של אלהים ושחיתות פירושה שהאדם אינו יכול לעשות דבר כדי להיות ראוי לכל חסד או התחשבות מצד אלהים בכל הנוגע לישועה.
בלי חזרה על החלק המהותי בדוקטרינת החטא, הנקודות העיקריות צריכות להיבדק. כל מי שנולד מורשע, כי
- הוא קשור לחטאו של אדם הראשון (רומ' ה 12).
- הוא חוטא מטבעו (אפס' ב 3).
- הכל חטאו כי זה הפרי הבלתי נמנע של הטבע החוטא (רומ' ג 23-9). דבר זה אינו רק אמצעי גינוי עולמי, אלא גם קובע צורך אוניברסלי שעל כולם להיוושע מעונש על חטא.
כל מי שנולד, אין ביכולתו לעשות מעשה כלשהו כדי להיות ראוי לישועת אלהים. אתם זוכרים כי שחיתות אין פירושה שבני-אדם אינם יכולים לעשות מעשים טובים בעיני אלהים ואדם; והכוונה אינה כי לחוטא אין מצפון להבחין בין טוב לרע. כמו-כן, אין זה אומר שאנשים מתמכרים לכל צורה של חטא או לחטא מסוים באופן מוחלט. אבל, שחיתות כן אומרת שמפני שכל ישותו של האדם נפגמה, הוא לעולם לא יוכל לעשות דבר שראוי לחסד ישועתו של אלהים. באשר לישועה, הכוונה היא שעזרה צריכה לבוא מאישיות שאינה נגועה בשחיתות, שהיא ללא חטא
2. האישיות המיוסרת
האישיות שהיתה קרבן הכפרה היא אלהים-אדם. רק ישות כזאת היתה יכולה לממש את ישועתנו. שוב, בלי לחזור על מהות תורת המשיח, ברצוני לסקור מספר תכונות בולטות של אישיותו, התומכות במעשה הכפרה שלו.
אף שבמקרא מצוינות סיבות אחדות להתגלמות ישוע בבשר, הסיבה העיקרית היתה להושיע את עמו מחטאותיהם (מתי א 21). לצורך זה דרושה התגלמות כלומר, אלהים בבשר. אלהים הכריז כי עונש על חטא הוא מוות. הואיל ואלהים לא יכול למות, חייבת להיות התגלמות כדי שיהיה טבע אנושי שיחווה מוות ובכך ישלם את העונש על חטא. אלהים קבע כי מרים הבתולה תהיה האמצעי למימוש ההתגלמות. אם היה ביכולתו לעשות זאת בדרך אחרת ועדיין לשמר את תמימותו של ישוע המשיח, זה עניין לסברה בלבד. העובדה היא שעשה זאת דרך מרים הבתולה. כינוי הגוף "אֲשֶׁר מִמֶּנָּה", במתי א 16, קושר ללא ספק את המשיח להורה אנושי אחד, אימו. היתה זו לידת בתולין.
כתוצאה מלידת הבתולין נולד אלהים-אדם. אלהים היה מאז ומעולם. הטבע האנושי הכולל נוצר על-ידי רוח הקודש ברחמה של מרים, והיילוד היה אלהים לכל דבר ובן-אדם מושלם באישיות אחת, לעולמים. לזה קוראים "איחוד האישיות".
האלהים-אדם הזה, יחיד במינו בתולדות האנושות, הוא לבדו זכאי להיות המושיע המתאים. המושיע היה צריך להיות אנושי כדי שיוכל למות, כי אלהים אינו יכול למות; והיה עליו להיות אלהים על מנת שיהיה המוות תשלום נאות לחטא. כאשר גבר או אישה מתים, הם מתים בגין חטאיהם. רק אישיות תמימה יכולה לכפר על חטאי אחרים.
שימו לב לאמת זו במבוא לאיגרת אל הרומים פרק א. כשתיאר שאול את הבשורה (פס' 1), אמר שהיא נוגעת לבנו של אלהים (פס' 3); והבן הזה היה אנושי (מזרע דוד, פס' 3) ואלוהי (יועד להיות בן אלהים, פס' 4). במילים אחרות, יש לנו בשורה מפני שיש לנו אלהים-אדם שהוא אדם-מושיע, אשר כאדם הוא יכול למות וכאלהים ביכולתו לעשות מוות זה לתשלום מספק עבור חטאי העולם. אף מושיע מסוג אחר אינו יכול להושיע באמת.
3. הסבל בייסורי המשיח
התיאולוגיה הפרוטסטנטית הקלאסית מכנה את סבלו של המשיח במותו בשם צייתנותו הסבילה. הצייתנות הסבילה הזאת מנוגדת לצייתנות הפעילה של המשיח, שמתייחסת לצייתנות שהפגין בחייו. חייו היו כמובן חיי ציות, שהתחילו כאשר קיבל עליו מרצון את ההתגלמות (עבר' י 10-5) והמשיכו במשך כל חייו עלי אדמות (לוקס ב 52; יוח' ח 29). מסבלותיו הוא למד לציית (עבר' ה 8).
הסבל בחיי ישוע, אף שהיה אמתי, לא היה סבל מכפר. אף-על-פי-כן, הערך של מותו המכפר הוא בלתי נפרד מהתום ומהשלמות של חייו, שעליהם העידו חיי הצייתנות שלו. לכן, בעוד שתאולוגים מבחינים בין הסבל בחייו לסבל במותו (צייתנות פעילה לעומת צייתנות סבילה), אין זה משמעותי כי רק הסבל במותו והסכמתו להיות הקרבן התמים נחשבו לכפרה.
למען הדיוק, רק הסבל על הצלב כיפר. הכפרה התרחשה במהלך שלוש שעות החושך כשאלהים הניח על המשיח את חטאי העולם. ההתעללות והמלקות שקדמו לצליבתו היו חלק מהסבל בחייו.
4. היקף הייסורים
כפי שצוין בתחילת הפרק, הייסורים כוללים, על פי רוב, את האירועים שבין הסעודה האחרונה לצליבה. להלן היקף המאורעות וטבע הדברים שקרו בשעות האחרונות לחיי המשיח.
א. המשפטים
המקום המרכזי של חג הפסח היה בעליית הגג בפינה הדרום-מערבית של ירושלים.
משם עשתה הקבוצה את דרכה לגת שמנים (על מדרון הר הזיתים ממזרח לירושלים) שם הוסגר האדון ונאסר, ושם ריפא את אוזנו של מלכוס , עבדו של הכהן הגדול. כל זה קרה כנראה בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר.
האדון נלקח חזרה דרך העיר לביתו של חנן, לשימוע. בתיהם של חנן ושל קיפא שכנו בחלק הדרום-מערבי של העיר, לא רחוק מעליית הגג שבה שהו מוקדם יותר האדון ותלמידיו.
משם עברו לחצר ביתו של קיפא, שם התקבץ מספר מינימלי של חברי סנהדרין שדרוש לקבלת החלטות וגזר את דינו של האדון.
בבוקר אישר הסנהדרין בהרכב מלא את גזר הדין.
לאחר מכן נלקח האדון לפילטוס מכיוון שליהודים לא היתה סמכות לבצע גזר דין מוות. אולם המשפט של פילטוס שכן קרוב לפינה הצפון-מערבית של אזור המקדש, בעבר השני של העיר, מול ביתו של קיפא.
הוא נשלח להיחקר על-ידי הורדוס שארמונו ניצב ליד החומה המערבית של העיר, כך שהאדון חצה את העיר שוב.
פעם נוספת חצה את העיר וחזר לפילטוס, שם הורשע האדון ונגזר עליו עונש מוות בצליבה.
מקום הצליבה נתון לוויכוח. שני המועמדים הם כנסיית הקבר, מערבית לאולם המשפט של פילטוס; וגן הקבר, ששוכן צפונית-מערבית לאולם המשפט של פילטוס. מכל אחד מהמקומות נדרשה נסיעה נוספת על-פני חלק גדול של ירושלים. המרחק הכולל שעבר אדוננו במצבו החלש היה כארבעה ק"מ.
ב. יום הצליבה
ההשקפה המסורתית שהצליבה היתה ביום שישי זוכה לתמיכה ואין דבר שיכול לסתור אותה. כל ספרי הבשורה מציינים שהיום שלאחר הצליבה היה יום שבת (מתי כז 62; כח 1; מרק' טו 42; לוקס כג 56; יוח' יט 31). בכל ספרי הבשורה מצוין שהנשים ביקרו בקבר ישוע ביום שאחרי השבת, כלומר, ביום ראשון (מתי כח 1; מרק' טז 2; לוקס כד 1; יוח' כ 1). היהודים נהגו להחשיב חלק מהיום או מהלילה ליום שלם. (ברא' מב 18-17; שמ"א ל 13-12; מל"א כ 29; דהי"ב י 5, 12; אסתר ד 16; ה 1). לפיכך, כדי לקיים את "שְׁלֹשָה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת", ככתוב במתי יב 40, האדון צריך להיות בקבר חלק מיום שישי לפני השקיעה (יום 1), כל יום שבת (יום 2), וחלק מיום ראשון כלומר, לאחר השקיעה ביום שבת ועד למועד התחייה (יום 3). וכמובן, נאמר במקרא שהוא קם לתחייה "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (קור"א טו 4).
ג. השיטה
שיטת הצליבה היא מזרחית במקורה. הפרסים השתמשו בה, ונדמה כי אלכסנדר הגדול למד זאת מהם. הפיניקים היו ידועים במעשיהם הברבריים שכללו, לעתים תכופות, צליבה. כפי הנראה, שאלה האימפריה הרומית את השיטה מקרתגו ושכללה אותה כאמצעי לעונש מוות. הרומים השתמשו בה במידה מזעזעת.
לאחר שנפסק דינו, הולקה הנאשם בשוט עור משולב בפיסות מתכת או עצם. לאחר מכן, אולץ לשאת את קורת הצלב על שכמו עד למקום הצליבה. אורך הקורה היה שני מטר לערך ומשקלה כארבעה-עשר ק"ג. היא קובעה על המוט שכבר ניצב באתר הצליבה. מסמרים באורך של כשמונה-עשר ס"מ בעלי קצה רחב (כדי לשמור שהגוף לא יחליק) הוחדרו דרך הידיים והרגליים של הקרבן. לפעמים השתמשו גם בחבלים כדי להחזיק את הגוף על הצלב.
הרומים למדו לדחוף את כפות הרגליים כלפי מעלה כאשר מסמרו אותם אל הצלב, כך שהקרבן יוכל להישען על המסמר ובכל רגע לדחוף את עצמו כלפי מעלה כדי שיוכל לנשום בקלות. במצב זה הוחזק הקרבן בחיים זמן ארוך יותר. לעתים נדירות מת הקרבן לאחר פחות משלושים ושש שעות. רוב הנצלבים שרדו במשך יומיים או שלושה לפני שמתו. צימאון מתמיד, כאב המלקות, התכווצויות, סחרחורת, השפלה פומבית ואימה שנובעת מהידע של מה שמצפה לו עד המוות הגואל, כל אלו ביחד הפכו את הצליבה לאמצעי מוות נוראי.
את זה עשו בני-אדם לאדוננו. ואלהים הניח עליו את חטאי כולנו. הוא מת על מנת לשלם את העונש על חטא. הוא מת בשבילך ובשבילי.
