ישנן דרכים רבות בהן המצוות המקראיות של יום הכיפורים משקפות את הכפרה האדירה של כל הזמנים: קורבנו וכפרתו של המשיח עצמו. אלוהים מונה רשימות של מצוות שעלולות להיתפס כמוזרות ואף ברבריות בנוגע לקורבנות דם, אשר יכולים להותיר אותנו, אנשי המאה ה- 21, מבולבלים. אך בהביטנו בקפידה על ההוראות המפורטות ומה הן מכילות בחובן, אנו מגלים את היופי והעומק של חוכמת אלוהים ותוכניותיו הנבואיות.
יוזמתו של אלוהים
ראשית, חשוב מאוד לציין כי היום המיוחד הזה, בו אלוהים מכסה על עוונותיהם של עם ישראל, היה רעיונו של אלוהים, זו הייתה יוזמתו. אלה לא היו בני ישראל שבאו אליו ואמרו: "אני מרגיש רע כי חטאנו לך ואני מודאג שייתכן וקיימים דברים אשר מפרידים בינינו, אז אנא, האם נוכל להגיע להסדר שנתי, שיום אחד בשנה אנחנו מתחילים מחדש?" לא.
זה היה רעיונו של אלוהים. זה היה אלוהים עצמו שהתעצב על המרחק נוצר בינינו לבינו, עצבות גדולה יותר מאשר עצבותם של בני אדם. הוא אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים אותו. תמיד אהב ותמיד יאהב. יום הכיפורים הוא הדרך של אלוהים לשקם את מערכת היחסים בין קדושתו לבין עמו הטמא.
באותו אופן, זאת הייתה יוזמתו של אלוהים לשלוח את בנו למות עבורנו, בעודנו חוטאים. אלוהים יסד יום שבו הוא יוכל להיות מפויס עם עמו: יום הכיפורים, שבסופו של דבר מצביע על יום הצליבה.
הוא הותיר מאחוריו בגדי פאר
בדרך כלל, בגדיו של הכהן הגדול היו מדהימים ביופיים. הם הכילו צבעים בוהקים וחושן מלא באבנים יקרות. אך ביום הכיפורים, הכהן הגדול נדרש להוריד את המלבושים המרהיבים הללו ולהחליפם במלבושים פשוטים ולבנים, בכדי להיכנס לקודש הקודשים. הרמב"ן אמר שזה מזכיר מלאך משרת, בטוהר ופשטות, והלבן מסמל את קדושת היום. רק המצנפת לראשו לא הוחלפה (רמב"ן ט"ז ד').
למען כל המטרות והכוונות, הוא נראה בדיוק כמו כל כהן אחר. זה משקף את ישוע, הכהן הגדול שלנו, שהסיר מעליו את בגדי הפאר שלו ונטל דמות בשר, בכדי להיות אחד אתנו – אך עדין נשמר קדוש.
הכהן היה מחויב להקריב קורבן עבור חטאיו שלו ובני משפחתו לפני שנחשב טהור בעייני אלוהים להקריב קורבנות למען העם. נבחרו שני עזים – אחד לקורבן ואחד שוחרר למדבר, ולא היו רואים אותו שוב! הכהן הגדול היה צריך להניח את ידיו על ראשו ובכך סימל את העברת חטאי האומה לעז לפני שהוא היה נעלם לעולם. איזו תמונה מדהימה זו של אלוהים שנטל על עצמו את חטאינו ושהרחיק את פשעינו כמזרח רחוק ממערב, ושהוא לא זוכר את אותם החטאים עוד.
התזת דם יוצאת דופן
בנוסף, רק ביום הזה בשנה היה מותר לכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים, שם שכן ארון הברית. היה אסור לכל אדם אחר להיכנס לשם, ואפילו לכהן הגדול הותר רק פעם בשנה, ביום הכיפורים. המילה כיפורים באה מהמילה כפרה שמשמעה כסות. מכסה ארון הברית נקרא כפורת והכהן הגדול נדרש להתיז את דם הקורבן על המכסה הזה, תחת המבט של שני הכרובים (מלאכים עם כנפיים שנגעו זה בכנפי האחר שהיו מוצבים על מכסה ארון הברית). שני הכרובים הללו מזכירים לנו את שני הכרובים שהוצבו לפני גן עדן בכדי למנוע מאדם וחווה להיכנס שוב לגן. כעת, אותם המלאכים רואים את הדם בין תורתו הקדושה של אלוהים שנשמרה בתוך הארון והעם שנעשו רצויים לאלוהים למרות החטא שלהם. למרות שהתורה מצויה שם, הם רואים את הדם, והיא נותנת כסות לחטא, כפרה.
על הכהן הגדול היה להיכנס פנימה עם קטורת בעודו מתקרב לארון הברית, בהצגת תפילותיהם של קדושי אלוהים, אך מה שהיה יוצא דופן היה הדרך שבה הרבנים מתעקשים שהדם חייב להיות מותז עליו.
בניגוד לכל קורבן שדרש התזת דם, ביום הקדוש ביותר הזה, ביום שבו ניתנת הזדמנות חד פעמית להיכנס לקודש הקודשים לפני אלוהים, הרבנים הסכימו כי תנועת הכהן הגדול הייתה צריכה להיות כמצליף, כאילו מצליפים במישהו.
כך כתוב במשנה (יומה 5,3):
נָטַל אֶת הַדָּם מִמִּי שֶׁהָיָה מְמָרֵס בּוֹ, נִכְנַס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס, וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, אֶלָּא כְמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל:
הרבנים חוזרים על כך גם בתלמוד (יומא 15א'):
"התנן הזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה כמצליף מאי כמצליף מחוי רב יהודה כמנגדנא ולא והתנן הזה ממנו על טהרו של מזבח שבע פעמים מאי לאו אפלגיה דמזבח כדאמרי אינשי טהר טיהרא הוא פלגא דיומא אמר רבה בר שילא לא".
רש"י, הפרשן המקראי הידוע, הודה כי הוא לא באמת מבין על מה מדובר, לעומתו רבי עובדיה ברטאנורא הציע כי מדובר על הפעולה שצריכה להידמות להצלפת אדם בין כתפיו כלפי מטה ואחרים אפילו הציעו כי במקור המילה הייתה "כמצליב" אבל בגלל ההקבלות הברורות לישוע הם החליטו לשנות את זה ל"כמצליף". בין אם זה היה כמצליב במקור או לא, זוהי תופעה מדהימה: לפגוש את אלוהים רק פעם אחת בשנה, בצורה האינטימית הזו ואז להתיז את הדם כאילו מצליפים בו שוב ושוב? אך אפילו הפירוש הרבני הזה מחזק את התמונה שאלוהים עצמו שילם את המחיר עבור חטאינו, בעודו מוצלף וסובל בידי האנושות.
איפוס מחדש: חזרה לדרך המקורית
במהלך השנה כולה, בית המקדש ספח אליו את כל חטאי העם, קורבן אחר קורבן, יום אחר יום, אבל יום הכיפורים היה יום שבו כאילו לחצו על כפתור האיפוס – טיהור המקום מכל חטאי העם לאורך השנה וחזרה למצב אפס. יום זה נקרא "שבת שבתון", יום מנוחה כבדת משקל. שבת של שבתות – קצת כמו שנת יובל, בה כל החובות מתאפסים וחוזרים לבעלים המקוריים שלהם, חזרה למצב הראשוני. זוהי המטרה העליונה של אלוהים בשליחתו את מושיענו, ישוע: להחזיר אותנו חזרה למערכת יחסים נכונה איתו, כפי שהיה בגן העדן לפני נפילת אדם וחווה.
מצוות אלוהים בתורה, בויקרא ט"ז וכ"ג, מורים בצורה ברורה על ביאת המשיח ישוע וכיצד הוא יושיע את כולנו על ידי דמו. כפי שאלוהים מכריז בפי זכריה הנביא: "וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא, בְּיוֹם אֶחָד" (זכריה ג' 9). אלוהים עשה בדיוק זאת, כפי שהוא אמר שיעשה. ואני מלא תודה שהוא אכן קיים את הבטחתו.
