שירות נוסף של רוח הקודש שמיוחד לעידן שאחרי חג השבועות הוא הטבלת המאמין לתוך גוף המשיח. שירות זה נובא לראשונה על-ידי יוחנן המטביל (מתי ג 11 והמקבילות); הוא אינו מוזכר בתנ"ך. איש לא חווה את השירות הזה בתקופת חייו המוקדמת של אדוננו, כי אחרי תחייתו וקודם לעלייתו לשמים אמר שהדבר ייתרחש "בְּעוֹד יָמִים לֹא רַבִּים" (מה"ש א 5). שירות מיוחד זה שירת מטרה מסוימת – הוספת אנשים לגוף המשיח – והואיל וגוף המשיח ייחודי לעידן הזה, שירות הטבילה של רוח הקודש ייחודי גם-כן.
I. בלבול בנוגע לטבילה ברוח
בלבול שורר בתחום חקר הרוחות (Pneumatology) וגורם לפילוגים בין מאמינים ומעיב על האמת הנפלאה הזאת. מדוע זה קורה?
אחת הסיבות לבלבול מתייחסת לתפיסה הלא ברורה של גוף המשיח. אם מאמינים שראשיתה של הקהילה באברהם או ביוחנן המטביל, אז קרוב לוודאי יהיה קשה יותר לראות את הייחודיות שבשירות הטבילה ברוח בעידן זה. לכן הטבילה ברוח היא בדרך כלל מילה נרדפת לחווית החזרה בתשובה.1 אולם, אם מכירים בכך שגוף המשיח הוא פועל אלהים שהחל בחג השבועות, אז הצורך להטביל אנשים ברוח הקודש לתוך גוף המשיח ברור מאליו.
הדגשת יתר של הטבילה במים, במיוחד הטבלה אל תוך המים (), מעיבה לעתים קרובות או אפילו מוחקת את דוקטרינת הטבילה ברוח. אם שתי האמתות אינן נבדלות, בדרך כלל האמת על הטבילה ברוח אובדת כי היא פשוט נחשבת לדרך נוספת לדבר על טבילה ברוח. אדגר יאנג מולינס (E. Y. Mullins), תיאולוג בפטיסטי מן הדור הקודם, הבין את הטבילה ברוח כטבילה לתוך הקהילה (המקומית), ורמז שטבילה פשוטה כמשמעה (במים) היא פעולה שמונחית על-ידי רוח הקודש לפי האיגרת הראשונה לקורינתים יב 13.2 דייל מודי (Dale Moody), תיאולוג בפטיסטי מן הדור הזה, מציין כי "אלהים מעניק את הרוח בטבילה".3
האסוציאציה הפנטקוסטלית כיום, בין הטבילה ברוח לבין ברכה שנייה ו/או דיבור בלשונות כראיה לטבילה, מוסיפה לבלבול.
לעתים אין מבדילים בין טבילה ברוח להימלאות ברוח, והרעיון הנובע מכך אומר ש"הימלאות-טבילה" מתרחשת לאחר הלידה מחדש ולא אצל כל המאמינים. השקפה זו אינה כרוכה בהכרח בדיבור בלשונות. היא רואה בטבילה הימלאות בשביל יכולת מיוחדת. חוסר הבהירות נעוץ בעובדה שאנשים דגולים כמו ר' א' טורי (R. A. Torrey) וד' ל' מודי לא היו חד משמעיים בעניין הזה. טורי לימד שאדם יכול להיטבל או שלא להיטבל ברוח ברגע שנושע.4 בביוגרפיה שלו על מודי, טורי מספר שהטבילה של מודי ארעה לאחר הישועה.5
לכל הדעות, לעתים חוסר הבהירות הזה נובע מתום לב, אבל באופן מצער לפעמים התפיסות המוטעות הללו נתמכות במכוון. בכל מקרה, מהמאמינים נמנעת אמת חשובה שכרוכה באיחוד שלנו עם המשיח ובבסיס מוצק לחיי קדושה.
II. מאפיינים של הטבילה ברוח
א. היא בתוקף רק בעידן הברית הנוכחית
כפי שכבר צוין, אין שום נבואה תנ"כית על הטבילה, ואדוננו אמר שהיא תתרחש לראשונה כשרוח הקודש יבוא בחג השבועות (מה"ש א 5). מאוחר יותר קרא לזה כיפא "בתחילה" (שם יא 16-15). בנוסף, מטרת הטבילה ברוח – צירוף המאמינים לגוף המשיח והייחודיות של הגוף לעידן הזה – מחזקת את המסקנה שזהו שירות שנועד אך ורק לעידן הברית הזאת.
ב. כל המאמינים חווים אותה בעידן הזה
שלוש עובדות מחזקות את המסקנה הזאת. הטקסט המרכזי, איגרת שאול הראשונה אל הקורינתים יב 13, מציין בבירור שכולם נטבלו, ממש כפי שכולם הושקו ברוח (באמצעות שכינתו). אמירה כזאת על הקהילה בקורינתוס, שכללה מגוון של מצבים רוחניים, מציינת שבשריות אינה גורמת למישהו להחמיץ את השירות הזה.
בשום מקום במקרא לא קוראים למאמינים להיטבל ברוח, מה שמצביע על-כך שכל המאמינים חוו את השירות הזה.
אם "טְבִילָה אַחַת", כנאמר באיגרת אל האפסים ד 5, מתייחסת לטבילה ברוח (שזה מתקבל על הדעת), אז זה נכון לגבי אותה קבוצה שיש לה "אָדוֹן אֶחָד ו"אֱמוּנָה אַחַת" כלומר, כל המאמינים.
ג. היא מתרחשת בעת הישועה ואינה חוזרת לאחר מכן
לו לא היתה מתרחשת בזמן הישועה אז היו קיימים מאמינים שנושעו באמת, אבל לא היו שייכים לגוף המשיח מפני שלא נטבלו ברוח. הטבילה היא שמצרפת את המאמין לגוף. לכן, אם מישהו יכול להיוושע ולא להיטבל הוא עלול להיות מאמין שנמצא מחוץ לגוף המשיח.
הצורך לחזור על הטבילה ייתכן רק אם המאמין נותק מגוף המשיח וצריך להצטרף אליו מחדש. הואיל והטבילה הראשונה בזמן הלידה מחדש מצרפת את האדם לגוף, היתה צריכה להיות הסרה מן הגוף בין שתי הטבילות.
III. תוצאות הטבילה ברוח
א. היא מצרפת אותנו לגוף המשיח
הדבר כרוך באמתות הנפלאות הבאות המוכיחות אותנו לעתים קרובות. להיות בגופו, הכוונה שקמנו לתחייה עימו לחיים חדשים (רומ' ו 4), ועלינו להפעיל את מתנות שלנו כדי שהגוף ימשיך לתפקד כראוי (ההקשר של קור"א יב 13).
ההתנסות בטבילה האחת משמשת בסיס וקריאה כאחד לשמירה על אחדות הגוף (ההקשר של אפס' ד 5).
אי הנחיצות בטבילה שנייה מבטיחה את מעמדנו בגוף המשיח.
ב. היא מממשת את הצליבה המשותפת שלנו עם המשיח
אחדותנו עם המשיח במותו, בקבורתו ובתחייתו, מכוננת את הבסיס להכרה בניתוק שלנו מכוח החטא ששוכן בנו והתהלכותנו בחיים חדשים (רומ' 10-1; קול' ב 12).
IV. דוקטרינה עכשווית על שתי טבילות ברוח
כיוון שאיגרת שאול הראשונה אל הקורינתים יב 13 ברורה למדי באומרה כי כל המאמינים נטבלו, ומפני שמספר מורים בימינו רוצים להצדיק את הרעיון של טבילה מיוחדת לחוסן (ברכה שנייה), נוצרה דוקטרינה של שתי טבילות שהיא, למיטב ידיעתי, הוראה חדשה. בעוד שהפנטקוסטליזם הישן לימד באופן אחיד שהטבילה ברוח ניתנת בשביל גבורה, כשמתנת הלשונות משמשת ראיה לחוויה הזאת, הפנטקוסטליזם החדש רואה שתי טבילות.
האחת היא בפסוק 13, אותה חווים כל המאמינים והיא מתבצעת על-ידי הרוח ומציבה אנשים בגוף המשיח. השנייה היא הטבילה שמופיעה בספר מעשי השליחים והיא מתבצעת על-ידי המשיח במטרה להציב אנשים ברוח כדי שיחוו את הגבורה. הראשונה מתרחשת בזמן הלידה מחדש ומביאה למיקום בגוף המשיח; השנייה חלה מאוחר יותר וניתן לחזור עליה והיא נועדה לגבורה. הראשונה אינה דורשת דיבור בלשונות; השנייה באופן אידיאלי כן דורשת.
הברית החדשה משתמשת בביטוי: "להטביל ברוח" שבע פעמים בלבד (מתי ג 11; מרק' א 8; לוקס ג 16; יוח' א 33; מה"ש א 5; יא 16; קור"א יב 13). למעשה, את שבעת המקרים האלו ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: הנבואה בספרי הבשורה, ההצבעה קדימה וההצבעה בחזרה לחג שבועות בשני הסימוכין במעשי השליחים, וההסבר הדוקטרינלי באיגרת הראשונה אל הקורינתים. בספרי הבשורה נראה טבעי יותר להבין את המשיח כמטביל ואת רוח הקודש כתחום שאליו אנשים נטבלו.
במעשי השליחים ובאיגרות אל הקורינתים נדמה שטבעי יותר להבין את הרוח כַּמתווך של טבילה ואת גוף המשיח כתחום שאליו אנשים נטבלים. ברם, ההבחנות האלו אינן מוצקות ויציבות. הן המשיח והן הרוח הם מתווכים; הן הרוח והן גוף המשיח הם תחומים. המשיח הוא המתווך האולטימטיבי כי הוא שלח את הרוח שהוא כביכול מתווך הביניים (מה"ש ב 33). אין ספק כי גוף המשיח הוא תחום אחד והרוח הוא תחום נוסף. הדבר דומה לפועל הרוח בחתימה – הוא המתווך שחותם וגם התחום שאליו אנו נחתמים.
עם זאת, ניאו-פנטקוסטליזם חייב לעשות הבחנות חדות. הוא טוען שהאזכורים בספרי הבשורה ובמעשי השליחים הם התייחסויות למשיח כמתווך ולרוח כתחום, שנותן גבורה למאמין. זאת הטבילה ברוח. האיזכור באיגרת הראשונה אל הקורינתים חושף את הרוח כמתווך ואת גוף המשיח כתחום, וזאת הטבילה על-ידי הרוח. כל המאמינים נטבלו על-ידי הרוח, אולם לא כל המאמינים חוו את הטבילה ברוח.
מענייןשה-ultradispensationalism משתמש באותו טיעון לגבי שתי טבילות כדי לחזק את ההוראה שלו על קיומן של שתי קהילות בתקופת מעשי השליחים. הקהילה היהודית או הקהילה הכיפאית (Petrine church) התקיימה מחג השבועות עד שאול השליח, וקהילת גוף המשיח מזמנו של שאול והלאה. הקהילה היהודית קיבלה גבורה על-ידי הטבילה ברוח, והקהילה הפאולינית או קהילת גוף המשיח נוצרה כתוצאה מטבילה על-ידי הרוח.6
ביטוי כזה, שמשתמשים בו לעתים רחוקות והוא לכאורה טכני, סביר להניח שמתייחס לאותה פעילות בכל התרחשויותיה. יצירת שתי טבילות נפרדות וייחודיות למדי נראית קלושה במקרה הטוב ביותר. מציאותם של שני מתווכים היא עניין מקראי בגלל מעשי השליחים ב 33, ורגילה למדי מפני שאישיויות שונות של אחדות האלהים מעורבות לעתים קרובות באותה עבודה. יתר על-כן, באיגרת אל האפסים ד 5 נאמר שיש טבילה אחת בלבד. פועלו של המשיח דרך התיווך של שירות הרוח הוא שמצרף את מי שמאמין לקהילה, גוף המשיח, על כל הייתרונות והאחריויות שמתלוות למעמד.
הערות
Donald Gurthrie, New Testament Theology (Downers Grove: InterVarsity, 1981), 564.
E. Y. Mullins, International Standard Bible Encyclopedia (Grand Rapids: Eerdmans, 1943), 1:399-401.
Dale Moody, The Word of Truth (Grand Rapids: Eerdmans, 1981), 447.
R. A. Torrey,The Baptism with the Holy Spirit (Minneapolis: Bethany House, 1972), 13-14.
R. A. Torrey, Why God Used D. L. Moody (New York: Revell, 1923), 51-55.
Charles F. Baker, A DispensationalTheology (Grand Rapids: Grace Bible College Publications, 1971), 503.
