ההצהרה על המשיח שלבש בשר, שחוברה בוועידת קלכדון (Chalcedon) בשנת 451, נחשבה להחלטית על-ידי הנצרות האורתודוקסית. להלן ההצהרה:
לכן, בעקבות האבות הקדושים, כולנו כאיש אחד מלמדים את בני-האדם להכיר בבן האחד והיחיד, אדוננו ישוע המשיח; שהוא, בעת ובעונה אחת, שלם באלוהותו ושלם באנושיותו, אלהים אמתי ואדם אמתי, שיש לו נפש תבונית וגוף. באשר לאלוהותו הוא הוויה אחת עם האב, ובו בזמן הוא הוויה אחת עימנו באשר לאנושיותו. הוא כמונו בכל המובנים מלבד החטא. מצידו האלוהי הוא נולד מהאב לפני היווסד תבל, אבל מצידו האנושי, עבורנו ולמען ישועתנו. נולד למרים הבתולה, נושאת האלהים, המשיח האחד והיחיד, בן, אדון, בנו יחידו של אלהים, ידוע בשני סוגי טבעו, ללא בלבול, ללא שינוי, ללא חלוקה, ללא הפרדה. ההבחנה בין שני סוגי הטבע אינה מתבטלת בשום אופן על-ידי האיחוד; להיפך, המאפיינים של כל טבע נשמרים ומתאחדים ליצירת אישיות והוויה אחת, לא מחולקת או נפרדת לשתי אישיויות, אלא אחת ויחידה – הבן היחיד שנולד מאלהים, הדבר, האדון ישוע המשיח; כפי שהנביאים מקדם דיברו עליו, כפי שהאדון ישוע המשיח בעצמו לימדנו ולפי עיקרי האמונה של אבותינו שנמסרו לנו.
באופן תמציתי ניתן לתאר את את המשיח בלבוש בשר כאלוהות מלאה וכאנושיות מושלמת שמאוחדות בלי להתערב זו בזו, ללא שינוי, ללא חלוקה או הפרדה, באישיות אחת לעד. רכיבי המפתח של התיאור כוללים "אלוהות מלאה" (ללא הפחתה של אף תכונה אלוהית), "אנושיות מושלמת" ("מושלמת" ולא "מלאה" כדי להדגיש את חוסר החטא שבו). "אישיות אחת" (לא שתיים) ו"לעד" (כי יש לו גוף, אף שקם מן המתים), מה"ש א 11; התג' ה 6).
1. אלוהותו המלאה של המשיח שלבש בשר
-
יש לו תכונות ששייכות רק לאלהים
- נצחיות. הוא טוען לקיומו הנצחי, מאז ומתמיד (יוח' ח 58; יז 5).
- הוויה בכל. הוא טוען לנוכחותו בכל מקום (מתי יח 20; כח 20).
- ידיעת-כל. הוא הראה בקיאות בדברים שניתן לדעת אותם רק אם הוא יודע-כל (מתי טז 21; לוקס ו 8; יא 17; יוח' ד 29).
- יכולת-כל. הוא טוען שהוא כל-יכול ומפגין זאת (מתי כח 18; מרק' ה 15-11; יוח' יא 44-38).
באשר לתכונות אלוהיות אחרות, יש המייחסים לו היעדר היכולת להשתנות, למשל (עבר' יג 8), אך אלו שצוטטו הן תכונות שישוע טען להן בעצמו.
-
הוא עושה מעשים שרק אלהים יכול לעשותם
- מחילה. הוא סולח חטאים לצמיתות. בני-אדם עשויים לעשות זאת באופן זמני, אבל המשיח נותן מחילה נצחית (מרק' ב 12-1).
- חיים. הוא נותן חיים רוחניים למי שהוא רוצה (יוח' ה 21).
- תחייה מן המתים. הוא יקים את המתים לתחייה (יוח' יא 43).
- משפט. הוא יישפוט את כולם (יוח' ה 22, 27).
שוב, כל הדוגמאות הללו הן דברים שהוא עשה או טען שעשה, לא דברים שאחרים ייחסו לו.
-
ניתנו לו השמות והתארים של האלוהות
-
בן אלהים. האדון מייחס את הכינוי הזה לעצמו (אם כי לעתים נדירות, יוח' י 36), והוא מאשר את אמתותו כאשר אחרים מייחסים לו כינוי זה (מתי כו 64-63). למה הכוונה? למרות העובדה ש"בן של" יכול להתפרש כ"צאצא של", משמעותו גם "ממסדר של". כך בתנ"ך, "בני הנביאים" פירושו ממסדר הנביאים (מל"א כ 35) ו"בני המשוררים", פירושו ממסדר המשוררים (נחמ' יב 28). משמעות הכינוי "בן אלהים", כאשר הוא מיוחס לאדוננו, היא ממסדרו של אלהים ומשמש טיעון חזק וברור לאלוהותו מלאה.
ביהדות השימוש במונח "בן של" … אינו מרמז באופן כללי על שום שיעבוד, אלא על שיוויון ועל זהות וטבע. לכן, פירוש שמו של בר-כוכבא, אשר הנהיג את המרד הגדול בשנים 135-132 לספירה, בתקופת שלטון הקיסר אדריאנוס, הוא "בן הכוכב". ההנחה היתה שהוא אימץ את השם הזה כדי לזהות את עצמו עם הכוכב שנובא בספר במדבר כד 17. משמעות השם "בר-נבא" (בן הנחמה, מה"ש ד 36) היא ללא ספק "המנחם". משמעות השם "בני רגש" (מרק' ג 17) היא קרוב לוודאי בני הרעם. משמעות הכינוי "בן-האדם", במיוחד כשהוא מיוחס למשיח בדניאל ז 13 ובאופן קבוע בברית החדשה, היא ביסודה "האדם הייצוגי". לכן, כאשר המשיח אומר: "אני בן אלהים" (יוח' י 36), הבינו בני זמנו כי הוא מזהה עצמו כאלהים, שווה לאב, במובן בלתי מסויג.1
- אדון ואלהים. בברית החדשה ישוע נקרא יהוה, סימן ברור לאלוהותו המלאה (השו' לוקס א 76 למלא' ג 1 ורומ' י 13 ליואל ג 5). הוא גם נקרא אלהים (יוח' א 1; כ 28; עבר' א 8), אדון (מתי כב 45-43), מלך המלכים ואדון האדונים (התג' יט 16).
-
הוא טען שהוא אלהים
המאורע החזק והברור ביותר של הטענה הזאת היה בחג החנוכה כאשר אמר: "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (יוח' י 30). צורת הסתמי של המילה "אחד" פוסלת את הפירוש שהוא והאב הם אישיות אחת. המשמעות היא שהם באחדות מושלמת בטבעם ובמעשיהם, עובדה שיכולה להיות נכונה רק אם הוא אלוהי ממש כמו האב. האנשים ששמעו את הטענה הזאת הבינו אותה כלשונה, מפני שמיד ניסו לרגום אותו על חילול שם שמים, דהיינו על כך שעשה עצמו לאלהים (שם פס' 33).
כיצד ניתן לומר שישוע מנצרת מעולם לא טען שהוא אלהים, אלא שחסידיו טענו זאת עבורו? רוב הקטעים שהובאו לעיל נאמרו על-ידי המשיח. לפיכך, יש להתמודד עם האפשרות היחידה: או שטענותיו היו אמת או שהן כוזבות. הטענות הללו הן לאלוהות מלאה ושלמה – שום דבר לא חסר או הוסר במשך חייו עלי אדמות.
2. האנושיות המושלמת של המשיח בלבוש בשר
כפירה באנושיותו של המשיח שכיחה פחות מכפירה באלוהותו. מדוע? כי כל עוד אינך מחדיר את גורם האלוהות לתוך אישיותו של המשיח, הוא רק בן-אדם, אף שטהור ונעלה, וכאדם בלבד הוא אינו יכול להטריד אנשים בטענותיו באותה מידה כאילו הוא אדם-אלהים. מכל מקום, אלו שעשויים לאשר בקלות את אנושיותו אינם עשויים לאשר כל-כך בקלות את אנושיותו המושלמת. הם עשויים להכיר בו כאדם טוב (איך אפשר אם שיקר?) או להכיר בו כאדם דגול (איך ייתכן אם התעה אחרים?), אבל לא כאדם מושלם (כי אז הם עשויים לחוש מחויבים יותר להקשיב לו, אף שאינם עשויים להכיר בו כאלהים).
-
היה לו גוף אנושי
למרות העובדה שלידת המשיח היתה על-טבעית, הוא נולד עם גוף אנושי שגדל והתפתח (לוקס ב 52). הוא קרא לעצמו בן-אדם (יוח' ח 40).
-
היו לו נפש ורוח אנושיים
אנושיותו המושלמת של אדוננו כללה טבע לא חומרי מושלם וגם טבע חומרי. אין זה אומר שהטבע האנושי סיפק למשיח את גופו בעוד שהטבע האלוהי כלל את הנפש והרוח. האנושיות היתה שלמה וכללה היבטים חומריים ובלתי חומריים (מתי כו 38; לוקס כג 46).
-
הוא הציג מאפיינים של בן-אדם
אדוננו היה רעב (מתי ד 2). הוא היה צמא (יוח' יט 28). הוא התעייף (שם ד 6). הוא חווה אהבה וחמלה (מתי ט 36). הוא בכה (יוח' יא 35). הוא נוסה (עבר' ד 15). כל אלו מאפיינים אנושיות אמתית.
-
הוא כונה בשמות אנושיים
הכינוי החביב עליו היה "בן-האדם" (יותר משמונים פעם). השם הזה קושר אותו לארץ ולשליחותו עלי אדמות. הוא התמקד בשפלותו ובאנושיותו (מתי ח 20), בסבלו ובמותו (לוקס יט 10) ובשלטונו העתידי כמלך (מתי כד 27).
הוא היה בן-דוד, תואר הקושר אותו לאביו הקדמוני דוד ולהבטחות המלכות שתתגשמנה בסופו של דבר על-ידי המשיח.
שאול כינה אותו "אדם" באיגרת הראשונה אל טימותיאוס ב 5.
3. האיחוד בין אלוהות לבין אנושיות במשיח שלבש בשר
הרעיון של ההיפוסטזה (hypostatic), או האיחוד בין הטבע האלוהי לבין הטבע האנושי באדם אחד, הוא קרוב לוודאי אחד הרעיונות הקשים ביותר להבנה בתיאולוגיה. אף לא אחד מאיתנו ראה אי פעם אלוהות, אלא כפי שהמקרא מגלה את אלהים. ואיש מאיתנו מעולם לא ראה אנושיות מושלמת, אלא כפי שהמקרא מתאר את אדם הראשון לפני נפילתו ואת אדוננו. לנסות ליחס את שני הרעיונות האלה למשיח מוסיף מורכבות לרעיונות, שהם כשלעצמם קשים להבנה.
-
המשמעות של "טבע"
אף שהמילה "טבע" והמילה "מהות" הן מילים נרדפות, יש להבדיל ביניהן מבחינה תיאולוגית. אם המילה "טבע" נתפסת כישות מהותית, אזי המילים טבע ומהות זהות, והמשיח שלבש בשר כולל שתי מהויות שהן בעצם שתי אישיויות, כדעת הנסטוריאניזם. אולם אם "טבע" נתפס כמו "הרכב של תכונות"2, יש נטייה גדולה יותר להימנע מהשגיאה הזאת. האישיות היחידה של המשיח שלבש בשר, מחזיקה בהרכב כולל של התכונות האלוהיות ובכל ההרכב של התכונות האנושיות שחיוניות לאדם מושלם.
-
אופי האיחוד
ה"אני מאמין" של ועידת קלכדון אומר ששתי "המהויות" מאוחדות בלי להיטמע זו בזו, ללא שינוי, ללא פיצול וללא הפרדה. המשמעות היא שכל מכלול התכונות האלוהיות והתכונות האנושיות, מושלמת היו בישוע המשיח בכל הזמנים מאז שלבש בשר. אין שום התמזגות בין התכונות האלוהיות לבין התכונות האנושיות (כפי שמלמדים האוטיכיאנים Eutychians]]); אין שום שינוי באף הרכב (כפי שלימדו האפולינאריאנים); אין פיצול שלהם ואין הפרדה שלהם לשתי אישיויות (כפי שלימד הנסטוריאניזם). האורתודוקסיה אומרת כי לישוע יש שתי מהויות שכוללות אישיות אחת או מהות אחת לעד. נכון הוא לאפיין את המשיח כאישיות תאואנתרופית (Theoanthropic), אבל אין זה מדויק לדבר על מהויות תאואנתרופיות (מאחר שזה ימזג את התכונות האלוהיות והאנושיות).
הקלוויניזם קבע כי האיחוד אינו כרוך בהעברת תכונות מטבע אחד למשנהו. הלותריאניזם מלמד על הימצאותו של ישוע בגופו בכל מקום, שכרוך בהעברת התכונה של הוויה-בכל לאנושיותו של המשיח. במילים אחרות, הימצאות-בכל קובעת שהמשיח נוכח בטבעו האנושי בכל מקום ובכל עת. לותר פיתח את הדוקטרינה הזאת בשנים 1528-1527 כדי לתמוך באמונתו בנוכחות אמתית של ישוע במהלך סעודת האדון.
-
השיתוף בין התכונות
הכוונה היא שהתכונות של שתי המהויות שייכות לאישיות האחת בלי למזג את המהויות או לחלק את האישיות. באופן מעשי, זה הבסיס לכך שהמשיח נתפס כחלש, ועם זאת כל-יכול; בּוּר, ועם זאת יודע-כל; מוגבל, ועם זאת אינסופי.
אמרתי שלא ניתן להעביר תכונות מטבע אחד למשנהו. מעשה כזה היה משנה את התמהיל של מכלול התכונות ובכך את המהות. אם ניתן להעביר אינסופיות לאנושיות, אזי האלוהות מאבדת את אינסופיותה ולכן היא כבר לא אלוהות מלאה. מכל מקום, תכונותיהן של שתי המהויות חייבות לבוא לידי ביטוי דרך האישיות האחת. וכך נדמה כאילו האישיות "עוברת" הלוך ושוב מהביטוי של הטבע האחד לביטוי של הטבע השני, אף שהתכונות עצמן חייבות להישאר חלק מהטבע שלו הן שייכות. לפיכך, התיאולוגים פיתחו שיטה שמסווגת את הפעולות של אישיות המשיח ביחס למקור הפעולה. להודג' (Hodge) יש ארבע קטגוריות, ולוולוורד (Walvoord) יש שבע.3 דוגמאות אחדות כוללות (א) פעולות שנחזו באישיות השלמה, כמו גאולה (שתי המהויות מעורבות בזה); (ב) פעולות שנחזו בטבע האלוהי (אף שהאישיות במלואה היא הנושא) כגון, קדם-קיום (נכון רק לגבי הטבע האלוהי); (ג) פעולות שנחזו בטבע האנושי כגון, תחושת צמא.
למרות כל סיוע שסיווג כזה עשוי לתת, נדמה שחשוב יותר לזכור שהאישיות עושה מה שהמשיח עושה, חושפת תכונה מאותה מהות שהמשיח רוצה לגלות. האישיות היתה צמאה; האישיות ידעה הכל; האישיות אינה יודעת את היום או את השעה; ו(כנראה הקשה מכולם) האישיות מתה. כמובן, אלוהות אינה מתה או חשה צמא, אולם האישיות, ישוע המשיח – אדם-אלהים, עשה את שניהם.
-
המודעות העצמית של המשיח
שאלה אחרת היא: האם המשיח היה מודע לאלוהותו ולאנושיותו במשך כל הזמן? התשובה היא שהאישיות היתה תמיד מוּדעת בתוך עצמה לאלוהותה, והמוּדעוּת העצמית שלה לאנושיותה גדלה (לוקס ב 52; יוח' ח 58-56).
-
הרצונות של המשיח
האם היה למשיח רצון אחד או שניים? קלכדון אמר: משיח אחד בשתי מהויות שמאוחדות באישיות אחת, ברומזו על שני רצונות. במאה השביעית, המונותליטים (Monothelites) עמדו על כך שלמשיח היה רצון אחד בלבד, אבל השקפה זו הוכרזה ככפירה בוועידת קונסטנטינופול בשנת 680. אם רצון מוגדר כ"תסביך התנהגות", כפי שמגדיר אותו באזוול, אז ניתן לומר שלאדוננו היה דפוס התנהגות אלוהי וגם דפוס התנהגות אנושי מושלם; משום כך, שני רצונות. אם רצון מוגדר כתוצאה של החלטה מוסרית, לפי וולווד, אזי אישיותו של המשיח תמיד החליטה החלטה מוסרית אחת בלבד; משום כך, רצון אחד. בכל אופן, נדמה לי שכל החלטה שנבעה מ"הרצון" של טבעו האלוהי או מ"הרצון" של טבעו האנושי או מיזוג של השניים, מאשרת את המחשבה על שני "רצונות".
4. ההיסטוריה המוקדמת של הדוקטרינה הזאת
-
דוקטיות (Docetism)
בסוף המאה הראשונה לימדו מרקיון והאגנוסטים שהמשיח רק נראה כאדם (dokeo, נראה כמו). יוחנן השליח מתייחס ללימוד הכוזב הזה באיגרת יוחנן הראשונה ד 3-1. הכפירה הזאת מקעקעת לא רק את המציאות של הביאה בבשר, אלא גם את תוקפה של הכפרה ושל תחיית הגוף.
-
אביונות (Ebionism)
במאה השנייה שללה הכפירה הזאת את אלוהותו של המשיח, וראתה בישוע את בנם הביולוגי של יוסף ומרים שנבחר להיות בן אלהים בטבילתו, כאשר התאחד עם המשיח הנצחי.
-
אריאניות (Arianism)
כפירה ששוללת את נצחיותו של ישוע כ"דבר" (Logos). אריוס הצדיק זאת באומרו שהולדתו של ישוע מוכיחה שהיתה לו התחלה. האריאנים החזיקו בדעה שהטבע האלוהי של המשיח היה דומה לזה של אלהים, homoousian. ועידת ניקיאה הוקיעה את הלימוד הזה בשנת 325, ואישרה שהמהות של ישוע היתה זהה לזו של אלהים.
-
אפולינאריאניות (Apollinarianism)
אפולינאריוס (Apollinarius) הצעיר (נפטר ב- 390 בערך) ביקש להימנע מהפרדה מופרזת של שתי המהויות של המשיח. הוא לימד כי למשיח היה גוף אנושי ונפש אנושית, אבל היה לו את ה"דבר" (Logos) האלוהי במקום רוח אנושית (הוא מבוסס על ההשקפה שלאדם שלושה חלקים). הלוגוס שולט על הגוף ועל הנפש הפסיביים של האדם. זו היתה שגיאה שהשפיעה על האנושיות של המשיח.
-
נסטוריאניזם (Nestorianism)
הנסטוריאניזם חילק את המשיח לשתי אישיויות (אף שזה שנוי במחלוקת האם נסטוריוס עצמו לימד זאת באופן ברור). הוא הסביר שישוע המשיח היה ה- prosopon (דמות או מראה) של האיחוד בין שתי המהויות. האנושיות לבשה מראה אלוהי, והאלוהות לקחה על עצמה את דמות העבד, והתוצאה היתה הופעתו של ישוע מנצרת. לאור השקפה זו, שתי המהויות היו נפרדות לשתי אישיויות. ההוראה הזאת זכתה לגינוי בוועידת אפסוס בשנת 431.
-
אוטיכיאניזם (eutychianism)
אוטיכוּס (בסביבות 454-378) התנגד לנסטוריאניזם ולימד שלמשיח היה רק טבע אחד. טעות זו ידועה גם בשם מונפיזיטיזם (Monophysitism). הטבע האלוהי לא היה אלוהי במלואו, וגם הטבע האנושי לא היה באמת אנושי, והתוצאה היתה תמהיל של טבע אחד. אמונה זו זכתה לגינוי בוועידת קלכדון בשנת 451.
טעות דומה, שהתפתחה לאחר ועידת קלכדון, לימדה שלמשיח היה רצון אחד, אף שהודתה מילולית שהיו לו שתי מהויות. היא נקראת מונותליטיזם (Monothelitism). דוקטרינה זו זכתה לגינוי בוועידת קונסטנטינופול השלישית בשנת 680.
חקר הטעויות צריך לסייע להבהרת האמת ולדאוג לכך שנהיה זהירים יותר באופן בו אנו מבטאים זאת. הסמנטיקה חשובה מאוד באמירות תאולוגיות.
| קבוצה |
זמן |
טבע אנושי |
טבע אלוהי |
ועידת כנסייה |
|
דוקטים
|
המאה ה-1 |
הכחשה – רק דמות אנושית |
מוצהר |
|
|
אביונים
|
המאה ה-2 |
מוצהר |
הכחשה – ישוע היה בנם הביולוגי של יוסף ומרים |
|
|
אריאנים
|
המאה ה-4 |
מוצהר |
הכחשה – ישוע אינו נצחי; דומה לאלהים אבל לא כמוהו |
זכה לגינוי בוועידת ניקיאה, 325
|
|
אפולינארים
|
המאה ה-4 |
הלוגוס האלוהי מחליף את הרוח האנושית |
מוצהר |
זכה לגינוי בוועידת קונסטנטינופול, 680 |
|
נסטוריאנים
|
המאה ה-5 |
המשיח היה שתי |
אישיויות |
זכה לגינוי בוועידת אפסוס, 431 |
|
אוטיכיאניזם
|
המאה ה-5 |
לא אנושי באופן מלא
המשיח היה
|
לא אלוהי באופן מלא
טבע מעורב אחד
|
זכה לגינוי בוועידת קלכדון, 451 |
|
אורתודוקסיה
|
|
אנושיות מושלמת המשיח
|
אלוהות מלאה הוא אישיות אחת |
הוגדר בוועידת קלכדון, 451 |
הערות
-
Oliver Buswell, A Systematic Theology of the Christian Religion (Grand Rapids: Zondervan, 1962), 1:105.
-
Ibid., 1:54
-
CharlesHodge, Systematic Theology (Grand Rapids: Eerdmans, 1960), 2:78ff; John F. Walvoord, Jesus Christ Our Lord (Chicago: Moody, 1974), 116-17.
