משמעותה של הנצחיות
נצחיות פירושה לא רק שהמשיח היה קיים לפני לידתו או אפילו לפני הבריאה, אלא שהיה קיים מאז ומתמיד, לנצח. על-פי רוב, נצחיות וקדם-קיום קשורים זה בזה, אף שאריוס לימד על קדמוניותו של הבן, הוא לא לימד על נצחיותו. הוא עמד על כך שאם המשיח היה הבן היחיד חייבת להיות לו התחלה. עדי יהוה, כיום, דוגלים בתורת משיח שקרית דומה לזו של אריוס, ושוללים את נצחיות הדבר.
הראיות לנצחיות
מערכת היחסים של המשיח עם אלהים, בנוגע לאותה מהות, מפגינה נצחיות מאחר שאלהים הוא נצחי. שימו לב למונח "צֶלֶם עַצְמוּתוֹ" באיגרת אל העברים א 3, שמציין כי המשיח הוא ייצוג מדויק של ההוויה או המהות של אלהים.
החזקה בתכונות האלוהיות כוללת את תכונת הנצחיות.
נביאי התנ"ך טענו לנצחיות המשיח. מיכה אמר שמוצאותיו מקדם מימי עולם (ה 1; ראה חבק' א 12). המילים "מימי עולם", כלומר מימים עברו, יכולות גם להתפרש "מן הנצח". בישעיהו ט 5, סביר להניח ש"אֲבִי-עַד" מתייחס למשיח כאבא לאנשיו מאז ומתמיד (כך זה מביט רק קדימה, לא אחורה אל הנצח בעבר).
המשיח טען לנצחיות כאשר הכריז: "בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא" (יוח' ח 58). האמירה הזאת מציינת הרבה יותר מקיום מוגבל מכיוון שאמר: "אני הוא". לו היה אומר "הייתי" זה היה עשוי לציין שהוא היה קיים מספר מאות שנים לפני אברהם, אבל "אני הוא" (eimi) מציין נצחיות.
האמירה הברורה של יוחנן היתה שהמשיח הוא אלהים (יוח' א 1). "וֵאלהים הָיָה הַדָּבָר". לא הדבר היה אלוהי (כמו אצל מופאט וגודספיד [Moffat and Goodspeed]) מאחר שזה יחייב theios (כמו במה"ש יז 29; פטר"ב א 3). יוחנן גם אינו אומר שהדבר הוא אלהים (כמו שעדי יהוה מתרגמים זאת). שמות עצם מיודעים שקודמים לפועל, כמו במקרה הזה, בדרך כלל חסרים את ה"א היידוע.1
