המסר המשיחי של ספר תהילים

לספר תהילים המכיל את מזמורי התהילים ישנן שתי פנים. אכן, אלו הן תפילות. הווה אומר, מילותיו של אדם לאלוהיו, אך אלו הן גם מילים אשר נאמרו בידי רוח הקודש ונכתבו בכתבי הקודש, ומשום כך, הן נחשבות גם למילותיו של אלוהים אשר נאמרות לאדם^[1].

רבים קוראים את מזמורי התהילים כתפילות או שירים יחידניים, אך אינם מצליחים לראות כי המזמורים סודרו בקפידה לכדי יצירת ספר אחד אחוד; ספר אשר מספר סיפור. אולי נוכל להצביע ולזהות את הרמזים הנבואיים הנמצאים במזמורים מסוימים המצביעים על המשיח, אך לא נשכיל לראות ולהוקיר את הנוף הנשקף מכלל המזמורים אשר נכתבו והולחנו כמסר נבואי הכלול בספר אחד. לכך כמה סיבות לכך; בעיקר בגלל נטיית מלומדים במאה ה-20 לחפש את המשמעות היחידנית של כל מזמור ומזמור מבלי להתייחס כלל להקשר הקנוני הכולל של הספר, והתייחסו לכותרות המזמורים (superscription) ולסיומות ההלל והברכה (doxologies) כחסרי חשיבות, ולכן גם פספסו את הרמזים החשובים המעידים על המבנה המכוון של המזמורים. המאמר הזה יבחן גישות מחקר חדשות המאתגרות את הגישה המתמקדת במזמור בודד (atomistic approach), בה תומכים ללא עוררין רוב החוקרים המודרניים.

מפספסים את המסר

"הֵן דָּוִד אוֹמֵר עָלָיו: 'שִׁוִּיתִי יהוה לְנֶגְדִּי תָּמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל-אֶמּוֹט. לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף-בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, כִּי לֹא-תַּעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת-פָּנֶיךָ.' אֲנָשִׁים אַחִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם בְּבִטָּחוֹן עַל דָּוִד אָבִינוּ, שֶׁהוּא מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה נָבִיא וְיָדַע כִּי אֱלֹהִים נִשְׁבַּע לוֹ שְׁבוּעָה לְהוֹשִׁיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כסאו. בַּחֲזוֹתוֹ מֵרֹאשׁ דִּבֵּר עַל תְּחִיַּת הַמָּשִׁיחַ – שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה לִשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ לֹא רָאָה שַׁחַת"^[2]

"חשוב להבין שהמזמורים הם לא נבואות במשמעות הישירה של המונח. ישנם אנשים המאמינים שלמספר מצומצם של מזמורים אין שום הקשר תנכ"י (OT context), והן מדברות רק על ביאת המשיח. לדוגמה: מזמור ב', ט"ז, כ"ב, ס"ט, ומזמור ק"י. מזמורים אלה אכן חשובים במיוחד, ולו רק בגלל שמחברי הברית החדשה ציטטו אותם יותר מכל מזמור אחר. ובכל זאת, גם למזמורים אלו יש הקשר תנכ"י".^[3]

ציטוטים אלה, הראשון מדברי השליח שמעון כיפא בספר מעשי השליחים ב' והשני מספר פרשנות משיחי (evangelical) ידוע על מבוא לתנ"ך, מסיקים מסקנות חותכות על ספר תהילים.

בציטוט הראשון כיפא קובע בצורה נחרצת שדוד המלך הוא הכותב של מזמור ט"ז, שדוד שמלך היה נביא, ושהוא התכוון לנבא את התחייה של המשיח מן המתים.

בציטוט השני הכותב טוען כי "המזמורים הם לא נבואה במשמעות הישירה של המונח" ולכן דוד המלך לא בהכרח התכוון לנבא את התחייה של המשיח מן המתים.

המשמעות ההיסטורית-מילולית (historical-grammatical) של מזמור טז' חייבת להיות מפורשת בהקשרה התנכ"י: המטרה המקורית של המזמור הזה הייתה לשמש חלק מסידור התפילות (ליטורגיקה) בבית המקדש הראשון ו/או השני.

למרות שמאמינים רבים יתרעמו כשיקראו את הציטוט השני, הנשמע כסותר את הברית החדשה, גם הם כנראה יסכימו שלעולם לא היו מבינים שמזמור טז' מנבא את התחייה של ישוע לולא כיפא היה אומר לנו זאת במעשי השליחים ב'.

האתגר בפירוש משיחי של ספר תהלים לא מוגבל רק למזמור ט"ז. רבים מהפירושים המשיחיים לספר תהילים נראים די שרירותיים (arbitrary) ממבט ראשון.[4] הבעייתיות של פירוש משיחי לספר תהילים נעוצה בגישת המחקר הביקורתית המודרנית לספר הזה. מאמר זה יטען כי הפירוש המשיחי שמופיע בברית החדשה משקף קריאה מעמיקה של המזמורים בהקשרם התנכ"י. גם כמזמורים בודדים וגם כספר שלם.

שתי הנחות מודרניות על ספר תהילים

הציטוטים הבאים מבטאים שתי הנחות ביקורתיות מודרניות על המזמורים:

"כאשר הוא נחקר מקרוב, ספר תהילים מפתיע אותנו ומקשה עלינו להבין את המסר שלו … נראה כי למזמור היחיד אין הקשר היסטורי או ספרותי, בצורה שכמעט ואין דומה לה בכתבי התנ"ך.[5] קשה לדון על המסר התיאולוגי של ספר תהילים משתי סיבות. ראשית, הספר מורכב ממאה וחמישים מזמורים נפרדים, אשר בהתאם לכך לא מציגים מסר אחיד המועבר בצורה מסודרת. שנית, כפי שיוסבר בהמשך, המזמורים הם למעשה תפילות אותן שרים לאלוהים: כלומר הם מייצגים את המילים של הקהל (congregation) לאלוהים ולא דווקא את דבר אלוהים לבני ישראל. אם כן, כיצד נוכל לדבר על המסר התיאולוגי של ספר תהילים?"[6]

ההנחה הראשונה העולה מן הציטוטים היא שספר תהילים הוא לא באמת ספר. ספר שלם מספק הקשר ספרותי לפרקים השונים המוצאים את מקומם בתוך המסר הכללי של הספר. האנשים המצוטטים רומזים שספר תהילים הוא לא באמת ספר. לטענתם זו תהיה טעות לפרש את מזמור ג' בהקשר של מזמור ב' או מזמור ד', או בהקשר של ספר תהילים כולו. זו תהיה טעות בדיוק כמו הניסיון לפרש את "הו, חסד אל" בהקשר של "מעיין ברכה וחסד" ו-"לי שלום בנפשי" בהקשר הספרותי של ספר שירי הלל משיחי.[7]

ההנחה השנייה העולה מן הציטוטים היא שהמזמור היחיד הוא למעשה לא דבר אלוהים ולא נבואה לעם ישראל. בעוד שכתבי הנביאים הם דבר אלוהים הישיר לעמו, ונועדו הרבה פעמים לדבר על העתיד, המזמורים מוצגים כתפילות לאלוהים יותר מאשר נבואות מאלוהים אלינו. כלומר: לפרש את ספר תהילים כנבואות על העתיד יהיה לפספס את המטרה המקורית שלו בהקשר התנכ"י.

אז הבה נתמודד עם שתי ההנחות המודרניות הנפוצות הללו.

ספר תהילים הינו ספר באמת

למרות שחוקרים מאמינים (evangelical) נוטים להאמין שגישת אוסף השירים (hymnbook) לספר תהילים לא חדשה אלא שמרנית (conservative), מקורה של גישה זו יכול להימצא בעבודתם של שני חוקרים ביקורתיים במאה ה-19: הרמן גונקל (Hermann Gunkel) וזיגמונד מויינקל (Sigmund Mowinkel).[8]

ראשית, החוקרים הללו עזבו את הסדר הקנוני של מאה וחמישים המזמורים בתוך ספר תהלים והעדיפו להתרכז במזמורים היחידניים.[9] שנית, הם התייחסו לכותרות המזמורים[10] (superscriptions) כתוספת מאוחרת ולא חלק מהספר (non-canonical) זאת למרות שהכותרות נמצאות בכל הכתבים והתרגומים העתיקים של התנ"ך (מגילות ים המלח, תרגום השבעים ועוד), מופיעות בחריזה התנכ"ית (versification), ונחשבו לחלק מדבר אלוהים ע"י החוקרים המאמינים שבאו לפני גונקל (לדוגמה תרגום המלך ג'יימס, ה KJV).[11]

מפני שכותרות המזמורים לא נחשבו לדבר אלוהים שנכתב בהשראת רוח הקודש, לא נעזרו בהם לפירוש הספר. [12] נטישת הסדר המקורי של המזמורים בתוך הספר והתעלמות מחשיבות הכותרות, יצר צורך בכלי פרשני חדש לפירוש המזמורים. חקר הצורות (Form criticism) הייתה הכלי החדש. גונקל מזהה תבניות חוזרות בכל אחד מהסוגים השונים של המזמורים ולכן גם מסווג, מסדר, ומפרש את המזמורים בהתאם לצורה שלהם – חקר הצורות. כל צורה זוהתה עם מקרים שונים של עבודת אלוהים על-ידי עם ישראל.[13]

תוצאה חשובה של גישת אוסף השירים (Hymnbook) לספר תהילים הייתה "קרע בין הפירוש החדש להבנה היהודית-נוצרית (Jewish-Christian) המסורתית של ספר תהילים"[14]. זאת משתי סיבות.

ראשית, ברגע שהמזמורים מוצאים מההקשר שלהם (כלומר הסדר המקורי של מאה וחמישים המזמורים בתוך ספר תהילים), הפירוש המשיחי של מזמורים בודדים נראה מאולץ (arbitrary).

כיפא לדוגמה, משתמש במזמור צ' כדי להוכיח את העיכוב בביאתו השנייה של האדון (השנייה לפטרוס ג:4, 9-8).[15] קשה לראות איך הפסוקים הספציפיים הללו מתייחסים לנושא אם לא מפרשים את מזמור צ' לאור המזמור הקודם לו, בו מופיעה השאלה המיוסרת: " עַד-מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ חֲמָתֶךָ?" (מזמור פט' 47) בהקשר ישיר לשאלת זמן קיום ההבטחה לברית דוד. (ראה מזמור פט':46-34).

שנית, ברגע שכותרות המזמורים (Superscription) נחשבות כלא חשובות לפירוש המסר של המזמורים, הפירוש המשיחי שנותנים כיפא וישוע למזמור טז' וקי' נעשים חשודים, בגלל שההיגיון שעומד מאחורי הפירוש מתבסס על כותרת המזמור המזהה את דוד כמחברו (ראה מתי כב:45-41 ומעשי השליחים ב:31-25). יותר מזה, כפי שיובהר בהמשך, דחייה של קנוניות (Canonicity) כותרות המזמורים מביאה עמה גם דחייה של המזמורים ככתבים נבואיים.[16]

למרות שגישת "אסופת ספר השירים" אותגרה בצורה משמעותית במהלך 40 השנים האחרונות ע"י חוקרי מקרא (שמרנים ולא שמרנים כאחד)[17], הביקורת לא פורסמה לקהל הרחב, ולכן ההשפעה שלה על הדרך שבה מאמינים קוראים ומפרשים את ספר תהילים הייתה ונשארה מוגבלת. כולי תקווה שבהמשך המאמר אוכל להפוך את המחקר העכשווי על ספר תהילים לנגיש, ותוך כדי כך להראות שספר תהילים הוא באמת ספר שצריך להיות מפורש בסדר המזמורים המקובל (Canonical order). כספר אחד, הכולל את כותרות המזמורים.

עדויות לכך שספר תהילים חובר כספר

במחקר פורץ הדרך של ג'ראלד ווילסון (Jerald Wilson) בנושא ספר תהילים, הוא הציע מספר ראיות משכנעות לטובת ארגון וסידור מכוון של סדר המזמורים[18] בספר תהילים כדי ליצור חיבור ספרותי מאוחד. הראיות הספרותיות לטובת ההבנה של ספר תהילים כספר אחד הן יותר ממרשימות. הן שינו את פני המחקר המקראי בנושא.

1. מבנה המורכב מ-5 חלקים (Five fold structure)

ראשית ג'ראלד מראה כיצד ספר תהילים סודר בכוונה במבנה הכולל חמישה ספרים המופרדים ע"י ביטויי הלל (Doxologies) המסמנים את הפסוק האחרון בכל אחד מחמשת הספרים.[19] השפה של ביטויי ההלל ייחודית ומופיעה רק בהם, מה שמראה סידור מכוון בו ביטויי ההלל מסמנים את סוף הספר ולא רק את סוף המזמור.

ספר ראשון:

מזמורים ג'-מא'[20]

ספר שני:

מזמורים מב'-עב'

ספר שלישי:

מזמורים עג'-פט'

ספר רביעי:

מזמורים צ'-קו'

ספר חמישי:

מזמורים קז'-קמה'[21]

"בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן;" (מזמור מא:14)

"בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ;19וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם

וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת-כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן;" (מזמור עב:19-18)

"בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן;" (מזמור פט:53)

"בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן-הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם

וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן

הַלְלוּ-יָהּ;" (מזמור קו':48)

"תְּהִלַּת יְהוָה יְדַבֶּר-פִּי וִיבָרֵךְ כָּל-בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד;" (מזמור קמה:21)

אפשר אפוא להבין את המבנה הכללי של ספר תהלים בצורה זו:

מזמור א'-ב' הקדמה לספר תהילים
מזמור ג'-מא' ספר ראשון
מזמור מב'-עב' ספר שני
מזמור עג'-פט' ספר שלישי
מזמור צ'-קו' ספר רביעי
מזמור קז'-קמה' ספר חמישי
מזמור קמו'-קנ' סיכום לספר תהילים[22]

אם מקבלים את הרעיון שביטויי ההלל מסמנים לא רק את סוף המזמור אלא גם את סוף הספר[23], יוצא שמבנה ספר תהלים מכוון ונכתב בהשראת אלוהים (Inspired).

לביטויי ההלל בסוף כל ספר יש תפקיד ומשמעות שנוגעת לא רק למזמור היחיד בו הם מופיעים אלא גם למבנה הכללי של ספר תהילים.

2. לכותרות המזמורים (superscriptions) יש תפקיד מכוון

שנית, ווילסון הראה איך כותרות המזמורים: מחברות ביחד קבוצות של מזמורים בתוך כל אחד מהספרים, מעדנות את המעבר בין קבוצות המזמורים, ומסמנות את המעבר בין חמשת הספרים שמרכיבים את ספר תהילים.[24]

במילים אחרות, כותרות המזמורים קושרות יחד מזמורים בודדים למבנים ספרותיים גדולים יותר, ויוצרות בכך את המבנה הספרותי של הספר כולו.

כל מזמור מוצא את המקום שלו בתוך קבוצה גדולה יותר של מזמורים החולקים כותרות דומות: כותרות בהן מופיעות מילות מפתח או ביטויים זהים.

העובדה כי ספר תהילים מאורגן בכוונה על ידי כותרות המזמורים וביטויי ההלל, מעידה כי הסדר הקנוני (canonical) חייב להיות כלול בפירוש של כל מזמור. לכל מזמור יש הקשר ספרותי שנכתב גם הוא בהשראת אלוהים.

3. הייחודיות של מזמורים א' ו-ב'

שלישית, ווילסון (וחוקרים אחרים) הראו שמזמורים א' ו-ב' נפרדים מגוף הספר הראשון של תהילים (מזמורים ג'-מב'). למזמורים אלו אין כותרת אלא הם מציגים את הנושאים העיקריים של ספר תהילים כולו.[25]

לפי חוקר המקרא דיויד הווארד הבן, הנושאים הבאים מוצגים במזמורים א' -ב' וחוזרים לאורך כל ספר תהלים:[26]

דרך הרשעים מול דרך הצדיקים
החשיבות של דבר אלוהים
אלוהים כריבון על כל הגויים
דוד כמלך הנבחר (anointed) של אלוהים, נציגו עלי אדמות (vice-regent)

בהקשר לדיון הנוכחי, הכרחי להכיר בחשיבות של המלך מבית דוד המוצג במזמורי המבוא לספר תהילים. אותו מלך קשור לתכנית אלוהים עבור עמו ישראל ועבור כל הגויים. למרות שנציגו של אלוהים עלי אדמות יושב בציון (מזמור ב' פסוק 6), אלוהים מתכנן שהוא ימלוך עד אפסי ארץ (מזמור ב' פסוק 8).

בנוסף לטיעונים של ווילסון לטובת סידור מכוון של המזמורים בתוך ספר תהילים, הוכחה נוספת מופיעה בדמות ביטויים חוזרים המופיעים במזמורים סמוכים (concatenation) מבני מעטפת (Inclusios) וחזרה על מילות מפתח.

4. מונחים חוזרים (concatenation) – כלי ספרותי לחיבור

יצירת קשר[27] באמצעות מילים או ביטויים ייחודים היא תופעה נפוצה לאורך כל ספר תהילים.[28] פעמים רבות לאורך הספר, מזמורים סמוכים חולקים מילות מפתח וביטויים מיוחדים הקושרים את המזמורים ביחד. לדוגמה: דוד מוצג כ"עבד אדוני" לראשונה במזמור יח'. במזמור יט', המזמור העוקב, דוד קורא לעצמו עבד פעמיים (בפס' 11 ו-13). במזמור א':3, האיש ה"הוגה" בתורת אדוני מאושר , ואילו במזמור ב':1, הלאומים "יהגו" ריק.[29] במזמור ג':6, דוד אומר "אשכב ואשנה" ואילו במזמור ד':9, דוד אומר "בשלום יחדיו אשכבה ואישן". הפועלים "לשכב" ו-"לישון" מופיעים יחד רק בשתי הפעמים הללו בכל ספר תהילים. מזמורים ג':4 ו-ד':7 חולקים את הביטוי "רבים אומרים" המופיע רק בשתי המקומות האלו בכל הכתובים.

כמו כן, המזמורים העוקבים מרכיבים בכוונה מבנה של שאלות ותשובות, כוונות והתגשמות הכוונות, ועוד. לדוגמה: מזמור קו':47 מסתיים בבקשה: "הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן-הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". המזמור העוקב, קז':3-1, מתחיל בהתאם: "הֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְהוָה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד-צָר; וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם". מזמור ז':18 מסתיים עם כוונת דוד "להודות לאדוני" ו-"לזמר שם אדוני עליון". המזמור הבא, מזמור ח', הוא למעשה שיר[30] המוקדש כולו לפאר את שם אלוהים (ראה פס' 1). מזמור פט' סוגר את הספר השלישי של תהילים בשאלה מיוסרת אודות מועד קיום ההבטחה לבית דוד (פס' 46). הספר הרביעי נפתח בהתאם עם מזמור העוסק כולו בתזמון של אלוהים (מזמור צ':4).

אפשר למצוא עוד אין-ספור דוגמאות, אבל למטרת הדיון הנוכחי חשוב להבין שהחיבור בין מזמורים עוקבים נפוץ ומוכיח פעם נוספת שמשמעות הספר חוצה את גבולות המזמור היחיד. למזמור היחיד אכן יש הקשר בתוך הסידור הקנוני (canonical). הקשר אליו חייב להתייחס בזמן פירוש המזמור.

5. מבנה מעטפת (Inclusios) – כלי ספרותי ליצירת מסגרת

מבני מעטפת[31], בהם ביטוי מסוים חוזר בתחילת ובסוף הקטע, נפוצים גם הם לאורך כל ספר תהילים. הם משמשים כדי לקשור קבוצות של מזמורים ביחד, הן במבנים קטנים והן במבנים ספרותיים גדולים יותר. לדוגמה: הפתיחה של המזמור הראשון והסיום של המזמור השני מקושרים על ידי הביטוי "אשרי". שני המזמורים מסתיימים גם במילים "יאבד" ו"דרך" (א':6 ו-ב':12). החיבור של שני המזמורים חסרי הכותרת, הופך אותם למבוא המאוחד של כל ספר תהילים.

הערות:

[1] עמוס חכם, ספר תהילים, כרך א', דעת מקרא (ירושלים: מוסד הרב קוק, 1989), 13 (עברית; תרגום אישי מעברית)

[2] מעה"ש ב:31-25 (כל הציטוטים בעברית מהברית החדשה לקוחים מתוך התרגום המודרני)

[3] ריימונד דילארד וטרמפר לונגמן ה-3, מבוא לתנ"ך, (גראנד-ראפידס, מו"ל: זונדרואן, 1994) ע. 233

[4] לדוגמא, בשורת יוחנן מתייחסת למזמור סט:9 כדי להסביר את פעולתו של ישוע בבית המקדש (יוחנן ב:17).

יוחנן טו:25 מצהיר כי השנאה שישוע חווה על בשרו הייתה התממשות הנבואה במזמור סט:4.

מעה"ש א:20-16 גם כן מתייחס למזמור סט:25 כאל ציפייה לבגידה במשיח על-ידי יהודה איש קריות.

גם אם נראה בברור כי כותבי הברית החדשה פירשו את מזמור סט בצורה משיחית, הדבר אינו ברור מאליו כיצד מזמור קינה אישי ויחיד זה הינו משיחי.

[5] דילארד ולונגמן, מבוא לתנ"ך, 211

[6] דילארד ולונגמן, מבוא לתנ"ך, 227

[7] ג'ראלד ווילסון כותב, עריכתו של ספר התהילים העברי, החברה לספרות תנ"כית, דיסרטציה מס. 76 (צי'קו, קליפורניה, הוצאת סקולרס, 1985), 206 "לספר תהילים לעיתים ניתנה הכותרת 'ספר השירים של בית המקדש השני.' כותרת מצערת זו גרמה לרבים להתייחס בצורה ממוקדת רק לקומפוזיציות היחידניות שבספר. מיקוד רב ניתן לשימוש המשני של יחידות השירה המרכיבות את האוסף במקום להתמקד באוסף עצמו. גם אם חלק מאוספי המזמורים מצביעים אך מעט על תמה כללית, עניין או שימוש ליטורגי של המזמורים אותם הם כוללים, לעיתים רחוקות אנו נראה בצורה ברורה מטרה ליצור רציפות אירגונית מתמשכת בסידור המזמורים.

[8] ראה ג'ראלד הנרי ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 1; דילארד ולונגמן, מבוא , 217

[9] ג'ראלד הנרי ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 1, כותב: "חוקרי המזמורים כיום מדגישים יותר את הלימוד של מזמורים יחידניים (pss) או לכל היותר את אותם אוספים מוקדמים של המזמורים אשר ניתנים להבחנה ככאלה אשר נקבעו בעריכה הסופית של המזמורים כאסופה קנונית. ניתן לקשר את שורש מגמה עכשווית זו לעבודתם המשפיעה והמוקדמת של חוקרים משפיעים בתחום דוגמת הרמן גונקל וזיגמונד מויינקל. לשניהם הייתה החשיבות והנטייה להתמקד במזמורים יחידניים אשר יכולים להיות מנותקים מהעוגנים המסורתיים בספר התהילים ולארגן אותם מחדש במקבצים עפ"י קריטריונים אחרים אשר מתעלמים כליל מהסדר הקנוני המקורי."

[10] מזמור ג' מזכיר לראשונה כותרת/כתב עילי (superscription) בספר תהילים: "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ". כותרת/כתב עילי ספציפי זה מכיל מידע על הז'אנר (מזמור), המחבר (דוד) וההקשר ההיסטורי ("בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ") (ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 155). כל אותם כתבים עיליים נחשבים לפסוק הראשון במזמורים בהם הם מופיעים בתנ"ך העברי. ברור מאליו כי התרגומים הלועזיים של כתבי הקודש (למשל HCSB) אינם זוקפים סטאטוס קנוני (השראה) לאותם כתבים עיליים, ומשום כך הם נשללים מחוץ למכלול הפסוקים במזמורים השונים אליהם הם שייכים ומוצגים בצורה פונטית אשר מבדילה אותם בבירור ממכלול הפסוקים של המזמור. כתבים עיליים כוללים אינפורמציה על מחבר המזמור, הז'אנר, הנחיות, הקשר ומידע היסטורי. קטגוריות הסוגה הספרותית כוללות: שיגיון (ספר ראשון: מזמור ז'); מכתם (ספר ראשון: מזמור טז'; ספר שני: מזמור נו', נז', נח', נט', ס') תפילה (ספר ראשון: מזמור יז'; ספר שלישי: מזמור פו'; ספר רביעי: מזמור צ', קב'); משכיל (ספר ראשון: מזמור לב; ספר שני: מזמור מב', מד', מה', נב', נג', נד', נה'; ספר שלישי: עד', עח', פח', פט'; ספר חמישי: מזמור קמב'); תהילה (ספר חמישי: מזמור קמה'); הללו יה (ספר חמישי: מזמור קיא', קיב', קיג', קלה', קמו', קמז', קמח', קמט', קנ'); מזמור (ספר ראשון: מזמור ג', ד', ה', ו', ח', ט', יב', יג', טו', יט', כ', כא', כב', כג', כד', כט', ל', לא', לח', לט', מ', מא'; ספר שני: מזמור מז', מח', מט', נ', נא', סב', סג', סד', סה', סו', סז', סח'; ספר שלישי: מזמור עג', עה', עו', עז', עט', פ', פב', פג', פד', פה', פז', פח'; ספר רביעי: מזמור: צב', צח', ק', קא'; ספר חמישי: מזמור קח', קט', קי', קלט', קמ', קמא', קמג'); וגם מזמור שיר (ספר ראשון: מזמור ל'; ספר שני: מזמור מה', מו', מח', סה', סו', סז', סח'; ספר שלישי: מזמור עה', עו', פג', פז', פח'; ספר רביעי: מזמור צב'; ספר חמישי: מזמור קח', קכ', קכא', קכג', קכד', קכה', קכו', קכז', קכח', קכט', קל', קלא', קלב', קלג', קלד') ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 158)

[11] ראה בריווארד צ'יילדס, מבוא לתנ"ך ככתבי הקודש (פילדלפיה: פורטרס, 1979), 509

[12] דילארד ולונגמן, מבוא לתנ"ך, 216, מדגישים נקודה זו בבירור כשכתבו: "משום כך, בזמן שהכותרות אינן קנוניות, ניתן אולי להסתמך עליהן. אף על פי כן, הן אינן חשובות לפירוש המזמור היחיד."

[13] חקר הצורות, או Gattungsforschung, מתייחס לכל מזמור באופן עצמאי ומבדיל אותו מההקשר הקנוני, אם תשומת לב מודגשת לז'אנר המיוחד של המזמור עצמו (ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 2-1). סוגי המזמורים כוללים מזמורי שירה, מזמורי קינה, מזמורי מלכות, מזמורי תודה ומזמורי חוכמה.

[14] בריווארד צ'יילדס, מבוא לתנ"ך ככתבי הקודש, 509

[15] דוגמאות של פירושים משיחיים מאולצים כביכול של מזמורי התהילים אשר הובדלו מהקשרם הקנוני כוללות את: אל העברים ב:8-6 אשר עושה שימוש במזמור ח':6-4; מעה"ש ב:28-25, יג:35 אשר עושים שימוש במזמור טז':11-8; אל העברים י:7-5 אשר עושה שימוש במזמור מ':8-6; אל האפסים ד:8 אשר עושה שימוש במזמור סח':18; ובשורת יוחנן ב:17, טו:25 אשר עושה שימוש במזמור סט'.

[16] אנו נדבר בהמשך על חשיבותן של כותרות המזמורים לגבי המקורות הנבואיים של המזמורים עצמם.

[17] בריווארד צ'יילדס, מבוא לתנ"ך ככתבי הקודש, 511-13; ג'ראלד ווילסון כותב, עריכתו של ספר התהילים העברי, החברה לספרות תנכ"ית, דיסרטציה מס. 76 (צי'קו, קליפורניה, הוצאת סקולרס, 1985); דיויד סי. מיט'של, המסר של תהילים: פרוגרמה אסכטולוגית בספר תהילים, JSOTSS 252, (שפילד, SAP, 1997); דיויד מ. הווארד, מבנה מזמורי התהילים צג'-ק' (וינונה לייק, IN: אייזנבראונס, 1997); רוברט ל. קול, צורתו ומסרו של הספר השלישי (מזמורים עג'-פט'), JSOTSS 307 (שפילד, SAP, 2000); מייקל קיי. סנירלי, חזרתו של המלך: ציפייה משיחית בספר החמישי בתהילים, ספריית התנ"ך/מחקרי הברית הישנה 624 (לונדון: בלומסבורי T&T קלארק, 2015); קלינטון ג'יי מק'קאן, ed., צורתו ועיצובו של ספר תהילים (שפילד, SAP, 1993).

[18] ווילסון משתמש במילה "עריכה" במקום "קומפוזיציה" (ראה ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 155). לדעתי המילה "עורך" לא מעבירה כהלכה את המהות של יצירת ספר תנכ"י, ואף לא את משמעותו של מי שיצר את אותו ספר תנכ"י (ראה ג'ון ון סטרס, כתבי הקודש הערוכים [וינונה לייק, IN: אייזנבראונס, 2006]). עורך, לפחות במובן המודרני, הוא אדם האחראי על התוכן הסופי של טקסט, אבל בדרך כלל זה יתבצע ברמה של תיקונים והצעות למחבר. האינדיבידואל שהיה אחראי על צורתו הסופית של ספר תהילים יצר ספר (סופר בזכות עצמו), עשה זאת תחת ההשראה של רוח הקודש והדרכתה. לכן, המילה "עורך" אינה מתארת בצורה מכבדת אדם אשר יצר בהשראה ספר תנכ"י.

[19] ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 182-90. לאחרונה, מייקל סנירלי טען כי מזמור קמה:21 חולק טרמינולוגיית מפתח עם ביטויי הלל אחרים ומשום כך צריך להיות מובן עם ביטויי ההלל בספר החמישי. מייקל סנירלי, שובו של המלך, 164-68.

[20] מזמורים א'-ב' משמשים כמבוא לספר תהילים כמכלול שלם, כפי שנראה בהמשך.

[21] מזמורים קמד'-קנ' משמשים כסיכום של ספר תהילים כמכלול שלם, כפי שנראה בהמשך.

[22] ראה בנוסף, דיויד מ. הווארד הבן, "מלכות שמימית ואנושית כמוטיבים מאורגנים בספר תהילים" נמצא ב-התהילים: שפה לכל עונות הנפש, eds. שמוצר, אנדרו ג'יי., דיויד מ. הווארד הבן. (שיקגו: הוצאת מודי, 2013), 199.

[23] כל כתבי היד העתיקים והתרגומים כוללים את ביטויי ההלל.

[24] "עבור הספרים הראשון עד השלישי (מזמורים ג'-פט') החשיבות הארגונית העיקרית היא ככל הנראה מקור הכתיבה" (ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 155). בעוד מקור הכתיבה בכותרות המזמורים מחבר בין מזמורי התהילים יחד בתוך ספר תהילים, אנו מוצאים שינוי במקור הכתיבה בתפרים של ארבע החלוקות הגדולות של ארבעת הספרים ארבע הראשונים בתהילים (ספר ראשון עד רביעי) מדוד בסופו של הספר הראשון (מזמור מא':1) עד לבני קורח בתחילת הספר השני (מב':1); משלמה בסוף הספר השני (עב':1) עד אסף בתחילת הספר השלישי (עג':1); מאיתן בסוף הספר השלישי (פט':1) למשה בתחילת הספר הרביעי (תהלים צ':1) (ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 157).

[25] למרות שווילסון מתייחס במפורש למזמור א' כמבוא לתהילים, הוא במרומז מתייחס למזמור ב' כחלק של אותו מבוא כאשר הוא מציין את העדר הכותרת שלו בספרים הראשון עד השלישי (ווילסון, עריכתו של ספר התהילים העברי, 155, 173). להתמקדות יסודית של השימוש בתהילים א'-ב' בתהילים ראה: רוברט ל. קול, תהילים א'-ב': שער לספר תהילים (שפילד: פיניקס מו"ל, 2013)

[26] דיויד מ. הווארד הבן, "מלכות שמימית ואנושית כמוטיבים מאורגנים בספר תהילים" נמצא ב-התהילים: שפה לכל עונות הנפש, eds. שמוצר, אנדרו ג'יי., דיויד מ. הווארד הבן. (שיקגו: הוצאת מודי, 2013), 202-203; ראה בנוסף רוברט ל. קול, תהילים א'-ב': שער לספר תהילים, מונוגרפיה עברית 37, eds., דיויד ג'יי. איי. קלינס, ג'יי שריל אקסום, וקית' וו. וויטלאם (שפילד: מו"ל שפילד פיניקס, 2013)

[27] טוד ג'יי מרפי, מילון כיס עבור מחקר העברית המקראית (דאונרס גרוב, IL:אינטר-ורסיטי2003, ), 47, מגדיר את החיבור/יצירת הקשר כמו "הצטרפות של קבוצה בקישור מיידי לתוך שרשרת, כמו יחסי-קשר…" ראה גם מארק ד. פוטאטו, לפרש את תהילים: מדריך פרשני, ספרי פרשנות על הברית הישנה, הווארד מ. דיויד הבן, בעריכת (גראנד רפידס: קריגל 2007), 231.

[28] ראה מיטשל, המסר של תהילים, 46. חכם, ספר תהילים, 36, "'אין מוקדם ומאוחר" במזמורים של ספר תהילים. חז"ל כבר הדגישו כי " מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ " (מזמור ג') מביא לאור אירוע שהתרחש מאוחר יותר מאשר אירוע המופיע במזמור מאוחר יותר "לַמְנַצֵּחַ אַל-תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי-שָׁאוּל בַּמְּעָרָה" (מזמור נז'). המסקנה שאנו מסיקים מהתבוננות זו היא כי מזמורי התהילים אינם בהכרח מסודרים לפי סדר כרונולוגי של האירועים המוזכרים בהם, אלא על ידי רמיזות ונושאים נפוצים בתהילים הניצבים זה לצד זה" (ביטוי חופשי שלי מעברית).