במתי כד 13, ישוע מכריז את המשפט המפורסם, אֲבָל הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע. הפרשנות הנפוצה גורסת כי ישוע לימד כאן במפורש כי ההתמדה באמונה ובמעשים טובים הינה הכרחית כדי להיכנס למלכות השמיים. אדם שלא מחזיק מעמד הוא כזה שמוכיח שלעולם לא נושע מלכתחילה, או שמאבד את ישועתו. לשם הנוחות, לפרשנות זו נקרא "הפרשנות הסוטריאולוגית".1 לעומת זאת, בדיקה מעמיקה של ההקשר איננה תומכת בפרשנות זו. במאמר זה נבחן את הפסוק בהקשר של הפרק ונראה כי ישוע דיבר על משהו שונה לחלוטין.
"עד קץ"= עד סוף החיים?
הנחת הפרשנות הסוטריאולוגית היא שפסוק זה מדבר על סוף חייו של אדם המצהיר על אמונה בישוע. על האדם להחזיק בהצהרתו עד סוף חייו, כדי לשמר או להוכיח את ישועתו. לעומת זאת, ההקשר מצביע על משמעות שונה למילה קץ:
2 כַּאֲשֶׁר יָשַׁב עַל הַר הַזֵּיתִים נִגְּשׁוּ אֵלָיו הַתַּלְמִידִים לְבַדָּם וְאָמְרוּ: 3 "הַגֵּד נָא לָנוּ מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ2 הָעוֹלָם?" 4 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יַתְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ, 5 כִּי רַבִּים יָבוֹאוּ בִּשְׁמִי וְיֹאמְרוּ 'אֲנִי הַמָּשִׁיחַ' וְיַתְעוּ רַבִּים. 6 וְאַתֶּם עֲתִידִים לִשְׁמֹעַ מִלְחָמוֹת וּשְׁמוּעוֹת מִלְחָמָה. שִׂימוּ לֵב, אַל תִּבָּהֲלוּ; כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, וּבְכָל זֹאת עוֹד לֹא בָּא הַקֵּץ…. 13 אֲבָל הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע. וּבְשׂוֹרָה זוֹ שֶׁל הַמַּלְכוּת תֻּכְרַז בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הַגּוֹיִים וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא הַקֵּץ."
מהו הקץ כאן? סוף החיים של אדם המצהיר על אמונתו? לא. הקץ בהקשר מתייחס לסוף העולם, או יותר נכון, לסוף הצרה הגדולה. מכאן משתמע כי ניתן לשלול את השימוש של הפסוק בתור תמיכה בכל דוקטרינה המקשרת בין ההתמדה באמונה או במעשים טובים עד סוף החיים כתנאי לכניסה למלכות השמיים.
"הוא יוושע"= יוושע מאגם האש?
הנחה שגויה נוספת של הפרשנות הסוטריאולוגית היא כי המילה "ישועה" מתייחסת בקטע זה (או מקבלת משמעות אוטומטית) לישועה מהעונש הנצחי, דהיינו, מאגם האש. לעומת זאת, כמו כל מילה, למילה "ישועה" יש מגוון רחב של משמעויות בכתבי הקודש. לדוגמה, במעשי השליחים כז 31 שאול אומר, "אִם אֵלֶּה לֹא יִשָּׁאֲרוּ בָּאֳנִיָּה לֹא תּוּכְלוּ אַתֶּם לְהִנָּצֵל (להיוושע)." האם ניתן להסיק מהפסוק הזה שההישארות באונייה עד סוף חיינו הינה הכרחית כדי להיכנס למלכות השמיים? כמובן שלא, מדובר בפרשנות מגוחכת. אך מדוע? הרי שאול אומר כאן במפורש שיש להיוושע דרך ההישארות באונייה! אלא, שאנו נותנים להקשר לקבוע את משמעות המילה "ישועה" בפסוק זה; דהיינו, הצלה ממוות פיזי.
אם כן, האם ההקשר יכול לעזור לנו להבין את משמעות המילה "יוושע" שבפסוק 13 במתי כד? כן. מספר פסוקים לאחר מכן, בפסוק 22, ישוע מצהיר:
וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל (נושע) כָּל בָּשָׂר. כמו בפסוק 13, בפסוק זה יש את אלמנט הזמן ("הימים ההם" כמו "עד קץ") כמו כן את אלמנט הישועה ("ניצל" כמו "יוושע"). במילים אחרות, ניתן לראות כי השימוש של המילה "ישועה" בהקשר זה כלל לא מתייחס להצלה רוחנית מעונש נצחי. אלא דווקא להצלה ממוות פיזי. תקופת הצרה הגדולה תתאפיין בכמות עצומה של מתים, למעלה ממחצית כדור הארץ (התגלות ו 8; ח 11; ט 15, 18). לכן, ההתייחסות של ישוע לישועה בקטע זה מתייחסת לישועה ממוות פיזי בזמן הצרה הגדולה, לא לישועה רוחנית מהעונש הנצחי.
איפה הישועה מתרחשת?
רמז נוסף הנוגד את הפרשנות הסוטריאולוגית היא המיקום של הישועה בפסוק 13. ההקשר של הקטע כולו מתמקד בארץ ישראל. זאת ניתן להסיק מהסיבות הבאות:
ראשית, במתי כד 15, ישוע אומר לאלו שצריכים להחזיק מעמד: לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת הַשִּׁקּוּץ הַמְּשֹׁמֵם, כַּנֶּאֱמַר בְּפִי דָּנִיאֵל הַנָּבִיא, עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ – עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין. פסוק זה הינו ארמז מפורש לצורר המשיח המתואר בדניאל ט 27, אותו הצורר שידרוש השתחוויה אליו בבית המקדש בירושלים (השנייה לתסלוניקים ב 3-4).
שנית, ישוע ממשיך ואומר בפסוק הבא, אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה, שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים. שלישית, בנוסף לתיאורי מקומות, ישוע אומר מספר פסוקים מאוחר יותר, בְּרַם הִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה מְנוּסַתְכֶם בַּחֹרֶף אַף לֹא בְּשַׁבָּת. סביר מאוד להניח שההתייחסות לשבת בפסוק זה תקפה למדינת ישראל, משום שכאן, קשה יותר לנוע ממקום למקום ביום שבת.
מי יוושע?
רמז נוסף נמצא בפסוק 22: האם פסוק זה מתייחס באופן כללי למאמינים, או שגם הוא מתייחס לעם ישראל? בפסוק זה, ישוע מבטיח, לְמַעַן הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם. לאחר מכן, הוא מתייחס שוב לאותם "בחירים": וְהוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, מִקְצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם (פס' 31). כפי שחוקר הברית החדשה מייקל וונלנינגהאם מראה, הבחירים שאותם יאספו מלאכיו, הם לא הקהילה. הביטוי "יקבצו" משומש בתרגום השבעים בתהלים קה 47 (בנוסח המסורה מדובר בפרק קו) ובתהלים קמז 2 בתור התייחסות לקיבוצו של עם ישראל בארץ ישראל, כביטוי לישועתו הסופית (בנוסף, בהקשר דומה, יש התייחסות ל"שופר גדול" בישעיהו כז 13, כפי שמתי כד 31 מתאר).3
כאשר ישוע ישוב ארצה, הוא יציל את עם ישראל מהשמדה על ידי האויבים (יואל ד; התגלות טז 13-16). הנבואה בזכריה יב מתארת את הישועה של עם ישראל באופן מפורט:
וְהוֹשִׁיעַ יְהוָה אֶת־אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה; לְמַעַן לֹא־תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית־דָּוִיד, וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל־יְהוּדָה׃ בַּיּוֹם הַהוּא, יָגֵן יְהוָה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד; וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים, כְּמַלְאַךְ יְהוָה לִפְנֵיהֶם׃ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא; אֲבַקֵּשׁ, לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, הַבָּאִים עַל־יְרוּשָׁלִָם׃ וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר (זכריה יב 7-10).
במילים אחרות, מתי כד 13 לא רלוונטי ליחידים מתוך הקהילה, אלא שהוא מתייחס למאמינים מתוך עם ישראל. התזמון של הפסוק לא מתייחס לתקופת הקהילה באלפיים השנים האחרונות, אלא לסוף הצרה הגדולה, זמן קצר לפני שובו של ישוע. הישועה בקטע כלל לא מתייחס לישועה רוחנית מאגם האש, אלא לישועה מחורבן פיזי ומהשמדה לאומית.
סיכום
מתי כד 13 לא מתנה את הישועה הרוחנית בהתמדה. אלא, שמדובר בעידוד המכוון לשארית מתוך עם ישראל שתאמין בישוע בזמן הצרה הגדולה. ישוע מעודד אותם להחזיק מעמד תוך כדי הסבל והצרות, מתוך הידיעה שהמשיח המובטח יגיע להציל אותם מהאויבים.
הערות:
[1] בענף התיאולוגיה השיטתית, המונח "סוטריאולוגיה" מתייחס למחקר אודות הישועה של האדם מהעונש הנצחי.
[2] אם כי יש לציין את העובדה שהמילה ביוונית כאן (συντελείας) שונה משלוש המילים האחרות המתורגמות בתור "קץ" (τέλος).
[3] Vanlaningham, “Matthew”, 3170.
