הרעיון שאנשים נמלאים ברוח הקודש מופיע חמש-עשרה פעם בברית החדשה, ארבע מהן לפני חג השבועות. נדמה שיש לרעיון זה משמעות כפולה, והשלכותיו על חיי המשיחי ועל פעילותו משמעותיות מאוד.
I. הקשר בין הימלאות ברוח לרוחניות
א. הגדרה של רוחניות
בראשונה לקורינתים ב 15 מוצאים את הדבר הקרוב ביותר להגדרה של רוחניות, והיא למעשה תיאור בלבד. אם המאמין הרוחני שופט או בוחן את כל הדברים או מבחין ביניהם, ועדיין אין אחרים מבינים אותו, אז רוחניות פירושה מערכת יחסים בוגרת, ועם זאת מתבגרת, כלפי אלהים.
שלושה דברים לפחות נדרשים לכך:
- התחדשות
- שירותיו השונים של אלהים בחיי המאמין
- זמן לגדילה והתבגרות.
ב. תפקיד הרוח ביצירת רוחניות
אם בגרות היא היבט מפתח ברוחניות, אז רוח הקודש חייב לשחק תפקיד עיקרי ביצירתה. היכולת להבחין כרוכה בידיעת רצון אלהים ובנקודת מבט. רוח הקודש יוצר זאת דרך שירות ההוראה שלו (יוח' טז 15-12). הוא כולל גם תפילה שמונחית על-ידי הרוח, בהתאם לרצון אלהים (רומ' ח 26; אפס' ו 18). המאמין הרוחני יפעיל בוודאי את המתנות הרוחניות שהרוח נותן ומסמיך (קור"א יב 7). הוא יילמד להילחם בבשר ולנצח בגבורת הרוח (רומ' ח 13; גלט' ה 17-16). בקיצור, מלוא רוח הקודש הוא המפתח ליצירת רוחניות במאמין.
ג. מספר השלכות של הרעיון
אם רוחניות קשורה לבגרות, אז תיתכנה דרגות של רוחניות הואיל וישנם שלבי התבגרות. לכאורה, ציפה שאול מהמאמינים בקורינתוס להגיע לרמת בגרות שבה יוכלו להיחשב רוחניים בתוך חמש או שש שנים. במסע הבישור השני שלו (בסביבות 50 לספירה), הוא הטיף את הבשורה קודם בקורינתוס, והאיגרת הראשונה שלו לקהילה, שבה נזף במאמינים על שאינו יכול להתייחס אליהם כבוגרים מבחינה רוחנית, נכתבה בסביבות 55 לספירה.
כנראה, אדם יכול לחזור לסורו (backslide) בתחום הרוחני בלי לאבד כל מה שהרוויח במהלך השנים. יש חטאים שישפיעו על תחומים רבים יותר בחיים ובהתחברות מחטאים אחרים.
אם הימלאות ברוח קשורה לשליטת הרוח בחיינו, אז מאמין חדש יכול בוודאי להישלט בכל התחומים שידועים לו. אולם, אין זה אומר שהוא רוחני כי לא חלף מספיק זמן כדי שייתבגר. עם ההתבגרות נחשפים יותר תחומים שיש צורך לשלוט בהם. כאשר אנו מגיבים באופן חיובי ומאפשרים לרוח להרחיב את שליטתו, אז אנו מתבגרים יותר, וכיוצא בזה.
להיות משיחי במשך זמן מה אינו מבטיח רוחניות כי ייתכן שהאדם לא איפשר לרוח לשלוט בחייו במהלך חלק מהשנים הללו.
יש שלבי התבגרות. אף שהפרט עשוי להגיע לבגרות, תמיד ניתן להגיע לרמה גבוהה יותר של בגרות. רוחניות היא מערכת יחסים בוגרת, ועדיין מתבגרת כלפי אלהים.
II. ההימלאות ברוח
נדמה שיש שני היבטים להימלאות ברוח. את הראשון ניתן לתאר כפעולה ריבונית של אלהים שבה הוא שולט במישהו לצורך פעילות מיוחדת. הביטוי היווני לכך הוא : pimplēmi pneumatos agiou, שמדגיש את ההתרחשות של ההימלאות ולא את המצב – מלא ברוח. אנו מוצאים זאת בבשורת לוקס א 15 (יוחנן המטביל), 41 (אלישבע), 67 (זכריה); במעשי השליחים ב 4 (קבוצת האנשים בחג השבועות); ד 8 (כיפא); 31 ( המאמינים); ט 17 (שאול); יג 9 (שאול).
שימו לב שאת הפן הזה של ההימלאות חוו אותם אנשים יותר מפעם וללא שום חטא בין המקרים, מה שהיה דורש הימלאות חוזרת. חזרה על ההימלאות ברוח נגרמה בגלל צורך חדש בשירות מיוחד, ולא בגלל חטא (שם ב 4; ד 8, 31). אלהים עשה זאת כפעולה ריבונית בלי לכפות תנאים על מי שנמלא ברוח.
את הפן השני של ההימלאות ברוח ניתן לתאר כהשפעה הנרחבת של הרוח ושליטתו בחיי המאמין. היא מעידה על מצב מתמיד של הימלאות ברוח ולא על מאורע מסוים. היא מייצרת אופי חיים מסוים ונדמה שהיא מילה נרדפת לרוחנית. הביטוי שלה ביוונית הוא: plere או pleroo pneumatos agiou. היא מופיעה בבשורת לוקס ד 1 (המשיח); במעשי השליחים ו 3, 5 (השמשים הראשונים); ז 55 (סטפנוס); יא 24 (בר-נבא); יג 52 (התלמידים); אל האפסים ה 18 (המאמינים).
פן זה של ההימלאות ברוח הוא המלצת האופי הטובה ביותר שמישהו יכול לקבל. נדמה שזה משהו שכל מאמין יכול לחוות (מה"ש יג 52), אבל לא דבר שכל מאמין חווה (שם ו 3). אף שלא מוזכרים תנאים מיוחדים בהקשרים האלו, הדרישות הרגילות לגדילה משיחית תחשבנה כתנאים להשגת אופי מסוג זה.
בפעם היחידה שכתב שאול על הימלאות ברוח (אפס' ה 18) הוא הדגיש את הפן הזה. הואיל וציווה אותו, מן הסתם לא חשב שכל קוראיו חוו זאת. בפרשנות של פסוק זה עולות שתי שאלות:
הראשונה, מהי המשמעות של "רוח"? האם הכוונה לרוח הקודש או לרוח האדם? אם הכוונה היא לרוח האדם, אז פירוש הפסוק הוא לנצל את רוח האדם בהשתחוויה המשותפת (אף שאין שום אזכור אחר בברית החדשה להימלאות של הרוח האנושית). אכן, שתי ההתרחשויות האחרות של en pneumati באיגרת אל האפסים (ב 22; ג 5; ו 18) ובאיגרת אל הקולוסים (א 8) מתייחסות בבירור לרוח הקודש. אם-כן, ניתן לשער ששאול התכוון לרוח הקודש גם באיגרת אל האפסים ה 18. שימו לב ששם הפועל pleroō משמש ביחס לאלהים (שם ג 19) ולבן (שם ד 10). מדוע ששאול יעבור לרוח האדם בפרק ה 18?1
השאלה השנייה נוגעת לשימוש במילה en היא האם הכוונה ברוח או על-ידי הרוח? במילים אחרות, האם הרוח הוא תוכן ההימלאות שלנו או שהוא האמצעי? במקרה הזה המשמעות יכולה להיות שניהם. (לרעיון ה"תוכן" ראה רומ' א 29; קור"ב ז 4). אולי אפשר להבין כאן את שני הרעיונות. הרוח הוא האמצעי שממלא אותנו בו.2
לסיכום, הימלאות ברוח משמעותה שאלהים בריבונותו מעצים (מסמיך) אותנו ברוח הקודש לפעילות מיוחדת, ורוח הקודש ממלא אותנו במידותיו.
III. המאפיינים של הימלאות ברוח
א. מידות כמו של המשיח (גלט' 23-22)
כשרוח הקודש שולט בחיים כלשהם, הוא ייתן את פריו בחיים האלה. כמובן, פרי הרוח מתאר את דמותו של המשיח. ברם, יש לראות את כל אחד מן המאפיינים האלה מכל ההיבטים, ולא רק מהפן שתואם את רעיונותינו על דמות המשיח.
ללא ספק, רבים תופסים את אישיות המשיח כהשתקפות של אישיותם. אדם מופנם יחשוב, קרוב לוודאי, שאדוננו היה ביישן ונחבא אל הכלים, ואילו אדם מוחצן ייראה אותו כמנהיג תוקפני. כאשר תשע המילים שמהוות את פרי הרוח מוגדרות באופן מלא, נקבל תמונה שלמה של דמות המשיח האמתית.
לדוגמה, אהבה אינה רק רכות אלא לעתים גם קשיחות. כאשר פנה המשיח אל ילדים, הוא הפגין רכות; כאשר גירש את חלפני הכספים, הפגין קשיחות. בשני המקרים הוא הפגין אהבה מפני שהוא אלהים, ואלהים הוא אהבה.
שמחה אינה מופגנת רק ברגעי אושר, אלא גם ברגעי עצב (פטר"א א 6). שלום כרוך ברוגע, אבל עשוי לכלול בעיות במערכות יחסים אנושיות (מתי י 34). אורך רוח פירושו איזון וסבלנות, אבל אינו שולל דרבון (כפי שעשה האדון לפיליפוס, יוח' יד 9). המשמעות של נדיבות וטוב לב היא מחשבות ומעשי חסד, שיכולות לכלול גירוש חזירים אל תוך הכינרת כמעשה חסד כלפי האנשים שעסקו בעסק הבלתי חוקי הזה (מתי ח 34-28). נאמנות בהחלט כוללת שירות באופן סדיר ומהימן. ענווה היא עדינות אבל לא במובן של חולשה. ריסון עצמי משפיע על כל תחומי החיים (קור"א ט 27).
ב. מעורבות אוונגליסטית
כאשר הימלאות ברוח הקודש מוזכרת בספר מעשי השליחים, מתועדים מקרים של הגעה לאמונה. כתוצאה מההימלאות ברוח בחג השבועות (שם ב 4) הגיעו לאמונה שלושת אלפים איש (פס' 41). כאשר נמלאו התלמידים ברוח (שם ד 31) נספחו אל האדון גברים ונשים רבים מאוד (שם ה 14). אחת ההסמכות שנדרשה מהאנשים שנבחרו לשמשים היתה שיהיו מלאים ברוח (שם ו 3). כתוצאה מכך כהנים רבים נשמעו לאמונה (פס' 7). שאול נמלא ברוח לאחר שנולד מחדש, ופרי חייו ידוע. כאשר בר-נבא, שהיה מלא ברוח, הלך לאנטיוכיה, קהל רב נספח אל האדון (שם יא 24). כמובן, אלו שהתפללו (שם ד 24) ואלו שתרמו (פס' 34) היו מעורבים באותה מידה כמו מי שנתן עדות אישית שהביאה רבים כל-כך לאמונה.
ג. הלל, השתחוויה, הודיה, כניעה (אפס' ה 21-19)
שאול מציין את ארבע הראיות האלה של הימלאות ברוח לאחר שציווה עליהם להימלא ברוח בפסוק 18. הלל בא לידי ביטוי כלפי חוץ על-ידי כך שהם משמיעים ביניהם תהילות ותשבוחות ושירות רוחניות. שירה והלחנה בלב מהוות ראיה לגישה הפנימית של ההשתחוויה. הודיה צריכה להיראות באופן כולל ככל האפשר, וזה נכתב כל-ידי אדם שהיה נתון באותו זמן במעצר בית ברומא, מחכה למשפט. כניעה במסגרת מערכות יחסים (בעל/אישה, הורים/ילדים, אדונים/עבדים) מאפיינת גם-כן חיים שמלאים ברוח. שימו לב שכל אלו הם דברים שכיחים שמשפיעים על שגרת החיים, ולא מעללים יוצאי דופן של גבורה רוחנית.
IV. כיצד אני יכול להימלא ברוח?
בכתבי הברית החדשה, שנכתבו לאחר חג השבועות, לא קיימת אף דוגמה לתפילה עבור הימלאות ברוח. לכן, תפילה, רצינית וכנה ככל שתהיה, מן הסתם אינה הדרך להימלא ברוח.
אם ההימלאות ברוח מתייחסת לשליטת הרוח בחיי המאמין (אם במובן של אחיזתו הריבונית של אלהים באדם או של שליטה מתמשכת שמביאה לאופי משיחי), אזי ההימלאות קשורה בכניעה. כאשר אני מוכן להרשות לרוח הקודש לעשות בי כל מה שהוא חפץ, הוא עושה זאת לשביעות רצונו. ביכולתי לבדוק את נכונותי, אבל אינני יכול להשפיע בעורמה על פעילויותיו.
ככל שמתבגרים באמונה, יעמיקו וייתרחבו הידע ונקודת המבט. יחשפו תחומים חדשים שבהם צריכים להיכנע. לפיכך, אנשים מלאים ברוח צריכים להמשיך להיות מלאים ככל שהם גדלים באדון. אולם, אף מאמין אינו יכול להרשות לעצמו לא להימלא ברוח בכל שלב בגדילה הרוחנית שלו.
| טבילה ברוח הקודש | הימלאות ברוח הקודש |
| מתרחשת פעם אחת בחיי המאמין | חוויה חוזרת ונשנית |
| מעולם לא ארעה לפני חג השבועות | התרחשה בתנ"ך |
| נכונה לכל המאמינים | לא כולם בהכרח חווים אותה |
| לא ניתן לבטלה | ניתנת לאיבוד |
| מבטיחה את מעמדנו בגוף המשיח | מביאה לגבורה |
| מתרחשת כשאנו מאמינים במשיח | מתרחשת במהלך החיים המשיחיים |
| ללא תנאי מוקדם (מלבד אמונה במשיח) | תלויה בכניעה |
הערות:
For the statement of the human spirit view see S. D. F. Salmond, “The Epistle to the Ephesians,” in The Exspositor’s Greek Testament (Grand Rapids: Eerdmans, 1952), 3:362.
This is the view of C. j. Ellicott, St. Paul’s Epistle to the Ephesians (London: Longmans, 1868), 124.
