I. ועידת ניקיאה
א. עדות אורתודוקסית
ניסוח של דוקטרינת האמונה המשיחית לא קרה בבת-אחת בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה של הקהילה. כמו-כן, לא קיימת הגדרה שווה לכל הדוקטרינות המשיחיות. לעתים זכתה דוקטרינה מסוימת לתשומת לב; ובמקרים אחרים הופנו הזרקורים אל דוקטרינה אחרת.
במאות הראשונות לא זכתה הדוקטרינה של רוח הקודש לתשומת לב רבה בכל הנוגע להגדרה רשמית. מה שמוכר לנו היום כביטוי האורתודוקסי לדוקטרינת הרוח, הוא בעצם הנוסחה לטבילה, שעליה מעידה הקהילה הקדומה, כפי שמופיעה בעקרי האמונה של השליחים, וביקורת חריפה על כל שגיאה כשהיא מופיעה. השימוש בשם המשולש – האב, הבן ורוח הקודש – מוכיח כי להלכה ולמעשה אלוהותו ואישיותו של רוח הקודש הוכרו על-ידי הקהילה הקדומה.
באשר לרוח הקודש, הדגש העיקרי בעידן שבא לאחר תקופת השליחים היה בהתנסות ברוח הקודש ולא בדוקטרינה. הדגש הזה בולט במיוחד ביצירה "הרועה מהרמס" (The shepherd of Hermas). בעידן של אָפּוֹלוֹגֶטִיקָנים הרוח נמצא ברקע של הספרות המשיחית הואיל והדגש היה על "הדבר" (Logos). בו בזמן נדמה שלא היתה התנסות מוטעית ברוח על אף החוסר בהגדרה דוקטרינלית.
ב. המונטאניזם (Montanism) (שנת 170 לספירה)
במונטאניזם נושא רוח הקודש נעשה ברור יותר. הדחף המקורי לתנועה הזאת צמח מתוך תגובת הנגד לקשיחות ולקרירות של הקהילה הממוסדת. תנועת המונטאניזם (שאף מכונה הכפירה הפריג'יאנית, Phrygian heresy) נוסדה בפריג'יה בסביבות 170 לספ' בעקבות פעילותו של מונטאנוס ושתי נשים, פריסקה ומקסימיליה. הם הכריזו על עצמם נביאים וקראו לתקופה ההיא "עידן המנחם" ((The age of the Praclete שבו היו אמורות להינתן התגלויות חדשות מאת אלהים. הם הדגישו את סופו הקרב של העולם ודרשו מחסידיהם נורמות מוסריות גבוהות וקפדניות. מוסריותם הגבוהה משכה את טרטוליאנוס ואחרים לתנועה.
המונטאניזם היווה גם תגובת נגד לגנוסיס עם האינטלקטואליות שלה, שלכאורה הקימה טריז בין הקשר האישי של הנפש לאלהים. בעיני רבים, המונטאניזם דגל בנוכחותו ובשירותו הפעיל של הרוח בקהילה, ובחיי קהילה רוחניים יותר. ברם, המונטאניזם נדחה רשמית מפני שהתעקש על התגלות נוספת, ובדחייתו אישרה הקהילה את האמונה שרוח הקודש אינו נותן התגלויות נוספות, להוציא אלו שמתועדות במקרא. למרות כל הדגש על ההתנסות ברוח, בזמן ההוא נותרה הדוקטרינה ברובה ללא ניסוח.
ג. סבליאניזם (Sabellianism) (215 לספירה)
המונרכיאניות קדמה לסבליאניזם. בצורתה המודאלית, לימדה המונרכיאניות שהבן הוא רק ביטוי אחר לאב. נואטוס (Noetus) ופרקסיאס (Praxeas) היו ממנהיגי התנועה ואף לימדו patripassianism (כלומר, האב נצלב). הואיל והמונרכיאניות לימדה שהבן הוא ביטוי לאלהים, נאלצה הקהילה לשקול את הקשר של רוח הקודש לבן ולאב. סבליוס לימד כי אלהים הוא אחדות, אבל התגלה בשלוש צורות או דמויות. שלוש הצורות אינן שלוש ישויות אלא שלושה תפקידים שמגולמים על-ידי אלהים האחד. הסבליאניזם היה הטעות הגדולה הראשונה שנוגעה לאחדות האלהים וצברה תומכים רבים בקרב הקהילה.
ד. אריאניות (Arianism) (325 לספירה)
היא מכונה המחלוקת האריאנית בגלל השקפותיו של אריוס (זקן הקהילה של אלכסנדריה) נגד רעיון אחדות האלהים. לדעתו, העיקרון המונותאיסטי של המונרכיאניות היה הרעיון השליט, אולם הבדיל בין האלהים הנצחי האחד לבין הבן שנוצר על-ידי האב והיתה לו התחלה. בנוסף, הוא האמין שרוח הקודש היה הדבר הראשון שנוצר על-ידי הבן, שהרי הכל נוצר על-ידי הבן. אתנסיוס התנגד לדעתו של אריוס, ולכן כונסה ועידת ניקיאה כדי לדון במחלוקת.
הצהרתה העיקרית של הוועידה בנוגע לאלוהות של האישיות השנייה ומסקנתה היתה כי המשיח הוא "מאותה מהות" כמו האב. הוועידה התמקדה בבן ולא ברוח הקודש, והצהרת האמונה של ניקיאה רק מזכירה את הרוח בזו הלשון: "אני מאמין ברוח הקודש". ניתן לומר על ההצהרה שהיא רק רומזת על אלוהותו של רוח הקודש ועל אישיותו בגלל הקשר שלו להכרזה המיוחדת שנוגעת לבן. מדוע הוועידה לא היתה ספציפית באותה מידה בנוגע לרוח הוא עניין לסברה בלבד. כנראה שהקהילה הסתפקה בכך שלא צפתה כפירה ולא שאפה ללכת מעבר לאירוע הנדרש. ברם, אתנסיוס היה הרבה יותר ברור בהוראתו וטען במרץ שהרוח, כמו הבן, היה במהותו כמו האב.
II. מוועידת ניקיאה אל הרפורמציה הפרוטסטנטית
א. ועידת קונסטנטינופול (381 לספירה)
לא הכל יוּשב בוועידת ניקיאה. אף שהוראתו של אתנסיוס היתה אורתודוכסית ומפורטת בעליל, הצהרת ניקיאה בנוגע לרוח הקודש היתה ברורה. עד מהרה התעוררה מחלוקת חדשה, והאנשים החלו להכריז על אי אמונתם באלוהותו של רוח הקודש. כתוצאה מכך, קמו המקדונים (Macedonians) שמייסדם מקדוניוס, בישוף קונסטנטינופול, אדר החזיק בדיעה שהרוח היה יציר שכפוף לבן. תנועתו כונתה בשם Pneumatomachians ("דוברי בלע נגד הרוח"). הזרם המרכזי של ההוראה האורתודוכסית לימד שרוח הקודש הוא אלוהי, ואם לא, גם הבן אינו אלוהי. בזיליוס מקייסרי, גרגוריוס מנזיאנזוס וגרגוריוס מניסה עמדו בראש הפצת ההשקפה האורתודוכסית ובסלילת הדרך לוועידת קונסטנטינופול.
המחלוקת גדלה למימדים כאלה שהקיסר תאודוסיוס נאלץ לכנס ועידה בקונסטנטינופול שכללה מאה וחמישים בישופים אורתודוכסים שייצגו את הכנסייה המזרחית בלבד. בשנת 381 התכנסה הוועידה, ובהדרכתו של גרוגוריוס מנזיאנזוס ניסחה את ההצהרה שנוגעת לרוח הקודש בזו הלשון: "ואנו מאמינים ברוח הקודש, האדון, נותן החיים, שבא מהאב, שיש לפארו עם האב ועם הבן, ואשר דיבר באמצעות הנביאים". צוין שהצהרת האמונה של הוועידה מתונה באופן יוצא מן הכלל בכך שנמנעה מהמושג "מאותה מהות" (שנאמר על המשיח בהצהרת האמונה של ניקיאה) כדי לבטא את אחדות הרוח עם האב ועם הבן. למעשה, הרוח אפילו לא נקרא אלהים בהצהרת האמונה, על אף שאי אפשר להחיל על יציר נברא אחר את המונחים שמתארים את פועלו. מכל מקום, ההצהרה אכן מנוגדת למקדונים, אף שאינה עומדת על כך שהרוח שווה במהותו לאב, ואינה מגדירה את היחס שבין הרוח לאב ולבן. היא יישבה את שאלת האלוהות של הרוח בדיוק כפי שוועידת ניקיאה יישבה את שאלת אלוהותו של המשיח.
ב. אוגוסטינוס (430-354 לספירה)
- De Trinitate. הרעיון של אחדות האלהים בכנסייה הקתולית נוסח באופן סופי ביצירה זו של אוגוסטינוס. התעניינותו בתורת החסד הובילה באופן טבעי לשקול את עניין הרוח, כי חוויותיו האישיות לימדו אותו עד כמה נחוצה גבורת הרוח למאמין. במסה הזאת הוא מציין שלכל אחת משלוש האישיויות של אחדות האלהים יש את כל המהות ושכולן תלויות זו בזו. הוא הצהיר שלא היה מרוצה מהמילה "אישיויות" כביטוי לשלוש הישויות, אבל השתמש בה "כדי לא להחריש". על-פי הרעיון שלו על אחדות האלהים, הרוח בא מהאב ומהבן.
- המחלוקת הפלאגיאנית (431 לספירה). אוגוסטינוס אף הבליט מאוד את החסד היעיל כפועלו של רוח הקודש. היתה לכך השפעה עמוקה לא רק על הדוקטרינה שלו על האדם והחטא, אלא גם על דוקטרינת הרוח שלו. פלאגיוס, שחלק עליו, דגל בשלילה מעשית של החטא הקדמון והדגיש את יכולתו של האדם לעשות טוב גם ללא ירוח הקודש. ועידת אפסוס עסקה במחלוקת הזאת בשנת 431 וגינתה את פלאגיוס ואת השקפותיו ותמכה באוגוסטינוס וברעיונותיו. למרות העובדה שהפלאגיאניזם גונה באופן רשמי, הוא לא מוגר מהקהילה, כי פלאגיאניזם ופלאגיאניות למחצה (וגם אוגוסטיאניזם) קיימים עד היום.
ג. ועידת כלקדון (Chalcedon) (451 לספירה)
בשנת 451, ועידת כלקדון, שייצגה את ההגמונים של רומא, קונסטנטינופול, אנטיוכיה וירושלים, אישרה את החלטות ועידות ניקיאה וקונסטנטינופול. הוועידה ציינה באופן מפורש שהצהרת האמונה של ניקיאה די בה כהצהרה נאותה שנוגעת לדוקטרינה של אחדות האלהים, ושהסעיפים שנוספו בוועידת קונסטנטינופול בשנת 381 נועדו אך ורק להבהיר ולא לשנות את הצהרת האמונה של ניקיאה. בכך ניתן תוקף לדוקטרינת האלוהות של רוח הקודש.
ד. הסינוד של טולדו (589 לספירה)
על אף שבוועידות קונסטנטינופול וכלקדון יושבה השאלה שנוגעת לאלוהות הרוח, עדיין נותרה בעינה השאלה החשובה והמסתורית שעוסקת בקשר המדויק של הרוח לאב ולבן. הבעיה הזאת התפתחה בכנסייה המערבית (נושא אלוהות הרוח היה מעניינה של הכנסייה המזרחית). המונח "הולדה" בא לתאר את הקשר של הבן לאב, ואילו המונח "יציאה" בא להגדיר את הקשר של הרוח. נשאלה השאלה: האם הרוח יצא מן האב בלבד או מן האב ומן הבן? למרות העובדה שוועידת קונסטנטינופול לא הצהירה שהרוח יצא גם מהבן, האמינו בזה רבים ממנהיגי הקהילה. הם חשו בצורך להאמין בכך, שמא יציאתו רק מהאב תיראה כשלילה מהותית של אחדות הבן עם האב. ברם, לא היתה תמימות דעים בנקודה זו, כי אחרים חשבו כי לומר שהרוח בא מהאב ומהבן, ייתפרש כאילו הרוח תלוי בבן ועל-ידי כך תיפגע אלוהותו.
התאולוגים המערביים (הקתולים) דגלו בביאתו מהאב ומהבן, והוסיפו את את המילה המפורסמת "filioque" ("ובן") המציינת שהרוח "בא מהאב ומהבן". כיצד נוספה המילה filioque”" להצהרת האמונה, היא נושא לדיון; יש החושבים שזו היתה "שגיאה" של המעתיק. על כל פנים, המילה מעולם לא גרמה לחשד, אבל חזרו עליה בכל סינוד (ועידה כנסייתית) כדוקטרינה אורתודוכסית. מנהיגים בכנסייה המזרחית חשבו שהכנסייה הקתולית מחבלת בנוסח של הצהרת האמונה בקונסטנטינופול ולכן מעולם לא אימצו את התוספת של המילה "filioque", ורואים בה כפירה עד היום.
אם-כן, שלושה דברים בנוגע לרוח הקודש יושבו מעבר לכל ספק, לפחות בכנסייה המערבית. נושא אלוהותו של הבן יושב בוועידת ניקיאה; אלוהות הרוח יושבה בוועידת קונסטנטינופול; ויציאתו של הרוח מהאב ומהבן יושבה בסינוד בטולדו. נוכחותה של כפירה אילצה את הכנסייה ליישב את העניינים הדוקטרינליים החשובים האלה.
ה. אבלרד (1142-1079 לספירה)
אבלרד דיבר על אחדות האלהים בדרכים שגרמו לו להיות מואשם בסבליאניזם. לדבריו, שם האב מסמל גבורה, שם הבן מסמל חכמה ושם הרוח מסמל טוב. לעתים נדמה שציין הבדלי אישיות ממשיים באלוהות, אבל המחשותיו והתבטאויותיו במקרים אחרים היו מודאליים.
ו. תומס אקווינס (1274-1225 לספירה)
אצל תומס היתה קיימת ההבנה האורתדוכסית הרגילה של אחדות האלהים. ברם, באופן כללי, המאות שבאו לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית הוסיפו אך מעט לדוקטרינת הרוח מעבר למה שאוגוסטינוס שיווט באופן כה מוצלח. במערב, בעוד השפעתו של אוגוסטינוס עדיין קיימת, הקהילה נעשתה פלאגיאנית למחצה (הסירה את הדגש על החטא הקדמון והדגישה את רצונו החופשי של האדם). עובדה זאת יחד עם התפשטות ה sacerdotalism-ותוצאותיו (שקידמו סמכויות מיוחדות בכהונה) נטו להסיח דעתם של רבים ממחקר נוסף על רוח הקודש. למרות העובדה שהיו קיימות נטיות למיסטיקה מצד אחדים, לא נעשה אף מחקר חדש על דוקטרינת הרוח עד לרפורמציה.
III. מהרפורמציה עד ימינו
א. הרפורמציה הפרוטסטנטית (1517 לספירה)
עד לרפורמציה התמקדה תשומת הלב של קהילת המשיח רק באישיותו של רוח הקודש. ברפורמציה זכה פועלו לתשומת לב. באשר לאישיות הרוח, כל ההצהרות הרפורמיות ביטאו את הדוקטרינה האורתודוקסית על הקשר שבין הרוח לאישיויות האחרות של אחדות האלהים. באשר לפועלו, הודגש מחדש הצורך בפועלו כדי לחדש את האדם מפני שהיתה חזרה לדגש האוגוסטיני על שחיתותו המוחלטת של האדם.
תרומה חשובה נוספת של הרפורמציה היתה בחשיבות שייחסו לצורך בהארה על-ידי הרוח. הכנסייה הקתולית לימדה שרק הכומר יכול לפרש את דבר אלהים, ולעומתה הרפורמציה תמכה בגלוי במחקר המקראי והכריזה שכל המאמינים יכולים ללמוד את אמתותיו בעזרת שירות ההוראה של רוח הקודש.
הדגש של לותר על ההצדקה על-ידי אמונה גרמה לו לומר רבות על פועלו של הרוח בנושא. קלווין הדגיש את ההיבטים של עבודת הרוח הקשורים באחדות האלהים, ובשירות הרוח בלבבם ובחייהם של המאמינים.
הכתבים והצהרות האמונה למיניהם, שצמחו מתוך הרפורמציה, הם אחידים באורתודוקסיה שלהם. "הצהרת אוגסבורג" (The Augsburg Confession), המאמרים האנגליקניים (The Anglican Articles), "נוסח קונקורד" (Formula Concordiae), "ההצהרה ההלווטית" (The Helvetic Confession) ו"הצהרת ווסטמינסטר" (Westminster Confession) – כולם טוענים לאלוהותו של רוח הקודש בעקבות ועידת כלקדון, כולל הסעיף של filioque והדגשים מסוימים שהוארו על-ידי הרפורמציה עצמה. אכן, ניתן לומר שעד לרפורמציה לא היתה קיימת דוקטרינה מפותחת על רוח הקודש.
ב. הסוצ'ינים והארמיניאנים
כמעט כל תנועה דתית מלווה בהפרזות ובתגובות. הרפורמציה לא היתה יוצאת דופן. היו מי שהקצינו להתלהבות ולמיסטיקה חסרות איזון; אחרים נטו לכיוון הרציונליזם שהתעלם כמעט לחלוטין מעבודת הרוח בחיי המאמין. במאה ה- 16 הכריזו הסוצ'ינים שטעות היא להאמין שלאישיויות של אחדות האלהים יש מהות אחת. בהוראה הזאת הם חיקו את הארמיניאנים, אבל עלו עליהם בשלילת קדמוניותו של "הבן" והגדירו את רוח הקודש כ"כוח או אנרגיה שזורם מאלהים לאדם".
מתוך הכנסייה הרפורמית צצה בעיה רצינית בקשר למה שנקרא התיאולוגיה הארמיניאנית (ארמיניוס, 1609-1560). מגמת ההוראה הזאת היתה להדגיש את המאמץ והרצון האנושי ולראות את הישועה כמעשה אדם ולא כמעשה אלהים, כאשר הרצון האנושי מחליף את פועלו המחדש של רוח הקודש.
הסינוד של דורט (The Synod of Dort 1618-19) התכנס כדי לדון בעניין. הוא גינה את התיאולוגיה הארמיניאנית בהדגישו בצורה החזקה ביותר את הצורך בעבודתו ובגבורתו של רוח הקודש. ברם, הסינוד לא מחק את התיאולוגיה הארמיניאנית, שפורחת עד היום. התנועה הפוריטנית באנגליה פעלה רבות לסתור את הארמיניאניות בהדגישה את דוקטרינת החסד.
ג. ג'ון אוון (John Owen 1616-83)
אחת התרומות החשובות ביותר של הפוריטנים היתה ספרו של אוון: "שיח בנוגע לרוח הקודש" (Discourse Concerning the Holy Spirit). רבים חושבים כי לעבודתו אין תחליף. היא התפתחות של העקרונות הגדולים של הרפורמציה שעוסקים ברוח הקודש ובחיים המשיחיים.
ד. אברהם קייפר (Abraham Kuyper 1837-1920)
יצירתו של קייפר נחשבת גם-כן לקלאסיקה בתחומה, במיוחד לאור הרציונליזם שפשט ברחבי אירופה. סוודנבורג (Swedenborg 1688-1772) כפר באחדות האלהים. שליירמאכר Shleiermacher 1768- 1834)), על אף שהתנגד לרציונליזם הרווח בהדגישו את הצורך בדת אישית ואת מציאותה, התכחש למציאות האוביקטיבית של ההתגלמות, של הצלב ושל ביאת הרוח. הדוקטרינה שלו על אחדות האלהים היתה סאבליאנית – האישיויות של האלוהות הן רק צורות של התגלמות. הוא שלל את אישיותו הייחודית של רוח הקודש, ופועלו הוגדר במילים: "הרוח הקולקטיבית של החיים המשותפים שיזם המשיח". ריטשל (Ritschl 1822-89) החֵיה את המונרכיאניות של פאולוס מסמוסאטה (Paul of Samosata). התיאולוגיה שלו היתה ללא מטפיזיקה, מה שהשפיע בהכרח על השקפתו על הרוח.
ה. האחים פלימות (The Plymouth Brethern 1825)
לאחים הללו אנו חבים את ההבנה הנכונה של שירות הטבילה ברוח ואת אופיה השונה של קהילת הברית החדשה. הקהילה חבה רבות לעדותם של האחים על החשיבות של דבר אלהים, על הארת רוח הקודש ועל מעמדו של המאמין במשיח באמצעות עבודת רוח הקודש. בקבוצתם חל פילוג מצער, אבל היתה לאחים עדות חשובה בנוגע לנוכחותו, לגבורתו ולהדרכתו שלרוח הקודש בקהילה.
ו. ניאו-אורתודוקסיה
ניאו-אורתודוקסיה היא תנועה מן המאה העשרים שקמה מתוך התיאולוגיה של קארל בארת (1968-1886(. היא נוסדה כתגובה לליברליזם ששלט בכיפה עד שזוועות מלחמת העולם אילצו את בני-האדם לחשוב ביתר רצינות על חטא ועל חוסר מיומנותם לפתור את בעיותיהם. התנועה הניאו-אורתודוקסית טענה שהיא הרפורמציה החדשה שקוראת לבני-אדם לחזור לספר הבריתות. היא עשתה זאת, אבל לא לספר הבריתות של הרפורמטורים, כי התיאולוגים של הניאו-אורתודוקסיה אימצו ברצון את הלימוד הליברלי על האמת והדיוק של המקרא, ובו בזמן ניסו להטיף את מסר המקרא.
אף שמספר הפרשנים בניאו-אורתודוקסיה זהה למספר התיאולוגים שבה, ניתן לומר שבאופן כללי השקפתה על רוח הקודש אינה מספקת. רוב המחברים בניאו-אורתודוקסיה שוללים את אישיותו הייחודית של רוח הקודש ומאשרים את אלוהותו רק כשהוא מתואר כהתגלמות אלוהית של אלהים. רוח הקודש נחשב לפעילותו של אלהים יותר מאשר לאישיות של האלוהות.
השקפתו האישית של בארת על אחדות האלהים נקראת מודאלית, אף שהיה דוחה את המונח. הוא דחה את מה שנתפס בדרך-כלל כמודאליות התגלמותו של אלהים בשלושה אופנים כאומרת מעט מדי מכדי לבטא את הדוקטרינה של אחדות האלהים באופן נכון. מאידך, הוא דוחה את המונח "אישיות" בכל הקשור לאחדות האלהיםבטענה שהוא לימוד מופרז, כלומר מלמד על tritheism או שלושה אלהים. לדעתו אחדות האלהים מורכבת משלושה מצבי התגלמות ופחות משלושה אישיויות. בארת, בניגוד לרוב המורים הניאו-אורתודוקסים, כן האמין באלוהות הרוח.
ז. ניאו-ליברליזם
עלייתה של התיאולוגיה הניאו-אורתודוקסית וההסכמה הרחבה שזכתה לה גרמה לליברליזם לבחון את עיקרי אמונתו. התוצאה היתה ליברליזם חדש, שמהווה את הליברליזם הישן עם נטיה להתייחס לחטא ביתר רצינות ולהיות אופטימי פחות. ייתכן שגישתו לבעיות עולמיות שונה, אבל הוראתו שונה אך במעט מהליברליזם הישן. הליברל החדש חולק לחלוטין על דוקטרינת רוח הקודש האורתודוקסית כי אינו מאמין באלוהותה של האישיות השנייה של אחדות האלהים. לפיכך, אין אחדות האלהים בעליל, וכמובן שאין אישיות שלישית אלוהית. רוח הקודש הוא רק פונקציה של אלהים ולא אישיות שונה במהותה.
ח. פנטקוסטליזם
הפנטקוסטליזם המודרני הוא ללא ספק תגובה לעקרות שהחלה לאפיין את הקהילות הממוסדות בעידן המודרני. הוא מדגיש את הטבילה ברוח הקודש כמעשה חסד שני להענקת גבורה, ומקדם את שיבתה של ההתנסות בכל מתנות הרוח שניתנו והשתמשו בהן בתקופת הברית החדשה. הדוקטרינה האורתודוקסית העוסקת באישיות הרוח היא משוערת בלבד; ואילו פועלו של רוח הקודש בחיי המשיחים מקוּדם ולא תמיד כיאות.
אם-כן, לאורך ההיסטוריה של הקהילה רואים, קודם כל, את היווצרותה של מה שידוע כדוקטרינת הרוח האורתודקסית, לאחר-מכן הגדרתה בוועידות הקדומות והתפתחותה במהלך הרפורמציה. עם כל גל שפרץ לכיוון של הגדרת האמת או של פיתוחה, היו תנועות שהיו רחוקות ממנו, אם בצורה של רציונליזם קראו של התלהבות ומיסטיקה בלתי מאוזנות. על ההיסטוריה ללמדנו שהדוקטרינה האורתודוקסית אינה חשובה רק לאמונה, אלא באותה מידה חיונית לחיים. אולי האיחוד בין האמת לחיים חשוב יותר בדוקטרינה שנוגעת לרוח הקודש מאשר בכל דוקטרינה אחרת.
