תורת משה כיחידה אחת
שני גורמים התפתחו במה שמאמינים רבים חושבים ומלמדים, ותרמו לבלבול הקיים בקשר להבנת מעמדה של תורת משה בימינו.
אחד מהם הוא המנהג לחלק את התורה למצוות "פולחניות-טקסיות", "משפטיות" ו"מוסריות". בהסתמכם על חלוקה זו, רבים הסיקו שתלמיד המשיח פטור מהמצוות הפולחניות והמשפטיות אך עדיין מחויב למצוות מתחום המוסר.
הגורם השני הוא האמונה שעשרת הדיברות עדיין בתוקף היום בעוד שיתר 603 המצוות אינן בתוקף. כאשר אדם שזוהי גישתו צריך להשיב לטענות של אדבנטיסטים או משיחיים שומרי שבת בקשר לדיבר הרביעי שמצווה על שמירת השבת, הוא יתקשה לענות להם. בנקודה זו מתחילים להתפתל והתוצאה היא חוסר עקביות. חייבים להבין שכתבי הקודש מתייחסים לתורת משה כאל יחידה אחת. המילה "תורה" מופיעה תמיד בלשון יחיד כשמדובר בתורת משה, אף על פי שכלולות בה תרי"ג מצוות. זה נכון גם לגבי המילה היוונית nomos המשמשת בברית החדשה. חלוקת תורת משה לחלקים טקסיים, משפטיים ומוסריים טובה ונוחה למטרת לימוד סוגי המצוות הכלולים בה, אך הכתובים עצמם אף פעם לא מחלקים אותם בצורה כזו. כמו כן אין בסיס מקראי להפרדת עשרת הדיברות מכל 613 המצוות שבתורה, ולהתייחסות לעשרת הדיברות בלבד כאל נצחיות. כל תרי"ג המצוות יוצרות יחד יחידה אחת – את תורת משה.
עיקרון זה לפיו תורת משה היא יחידה שלמה אחת הוא הניצב בבסיס הנאמר ביעקב ב 10: "הֲרֵי מִי שֶׁמְּקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַָׁל בְּדָבָר אֶחָד, אָשֵׁם הוּא בַּכֹּל".
הנקודה ברורה. די שאדם יפר ולו רק אחת מתרי"ג המצוות כדי שיהיה אשם בהפרת תורת משה. קביעה זו יכולה להיות נכונה רק אם תורת משה היא יחידה שלמה אחת. אם היא איננה כזו, האשמה מוגבלת רק להפרת המצווה המסוימת ולא התורה כולה. במילים אחרות, אם מישהו מפר מצווה מתחום דיני החוק והמשפט, הוא אשם גם בהפרת החוקים הפולחניים והמוסריים. הדבר נכון גם לגבי הפרת מצווה מתחום הפולחן או המוסר. וכדי להבהיר את הנקודה עוד יותר – אם מישהו אוכל בשר חזיר, לפי תורת משה הוא אשם גם בהפרת עשרת הדיברות, אפילו שלא נאמר בהן דבר בקשר לבשר חזיר. התורה היא יחידה אחת, והפרת אחת ממצוותיה כמוה כהפרת התורה כולה.
על מנת להבין בבירור את תורת משה ואת הקשר בינה ובין המאמין המשיחי, יהודי או גוי, יש צורך להתייחס אליה לפי גישת כתבי הקודש: כאל יחידה שלמה אחת שאי אפשר לחלק אותה לחלקים שכבר בוטלו או סיימו את תפקידם, ולחלקים שעדיין תקפים. כמו כן אי אפשר להפריד חלק מהמצוות באופן שמעניק להן מעמד שונה מיתר המצוות.
תורת משה איבדה מסמכותה, היא אינה תקפה עוד כמסגרת מחייבת
הברית החדשה מלמדת באופן ברור ביותר שעם מות המשיח איבדה התורה מכוחה ומיעילותה ; יש לה תוקף מלא כהתגלות אלוהית אבל לא כהסדר מחייב ליחסים בין אלוהים לבין האדם. מסקנה זו עולה בבירור מכמה פסוקים.
ראשית, אל הרומים ז 6-5:
"הֲרֵי כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַבְּשָׂרִיּוּת, תַּאֲווֹת הַחֵטְא שֶׁנֵּעוֹרוּ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה פָּעֲלוּ בְּאֵיבָרֵינוּ לַעֲשׂוֹת פְּרִי הַגּוֹרֵם לְמָוֶת. אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּיֹשֶׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה".
שאול מצהיר שהמאמין שוחרר מן התורה. המילה היוונית המשמשת כאן היא katargeo שמשמעותה "להפוך דבר מה לחסר תועלת, ללא-פעיל". בכל מה שנוגע לחוק החיים השולט במאמין, הפסיקה התורה להשפיע על המאמין.
הפסוק השני הוא אל הרומים י 4:
"הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין". ובתרגום דליטש: "כִּי הַמָּשִׁיחַ סוֹף הַתּוֹרָה לִצְדָקָה לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ".
המילה היוונית המתורגמת כאן "תכלית" או "סוף" היא telos שמשמעותה או "סוף, סיום" או "תכלית, מטרה". הראיות מצביעות בבירור על העדפת המשמעות של קץ או סיום. למשל, המילון המקראי של Thayer מסביר שהמשמעות העיקרית של telos היא: "סוף, כלומר סיום, הגבול שבו דבר מה חדל להתקיים… בכתבי הקודש גם במשמעות של דבר שהגיע לסיומו בנקודת זמן מסוימת… המשיח הביא את התורה לסופה". לא רק שהמילון הנ"ל מצביע על כך ש"סיום" הוא המשמעות העיקרית של telos, אלא הוא גם כולל את אל הרומים י 4 כשייך לקטגוריית שימוש זו. כמו כן, המשמעות "מטרה / תכלית" אינה נמנית כשנייה או כשלישית מבחינת עדיפות השימוש, אלא במקום הרביעי ברשימה. המלומדים ארנדט וגרינגריך (Arndt and Gringrich) קובעים שמשמעות המילה היא להביא לכדי סיום, לגמור, להשלים, להפסיק את הקיום. גם הם מונים את אל הרומים י 4 כשייך לקטגוריה זו ומציינים את המובן "מטרה" במקום השלישי ברשימה. יתרה מכך, המשמעות של סוף או סיום עקבית ותואמת יותר את ההקשר הרחב של האיגרת אל הרומים ותואמת למה שאמר שאול באל הרומים ז 6-5.
בכל אופן בניתוח הסופי אין זה משנה לכאן או לכאן, מאחר שפסוקים אחרים מלמדים את שתי האמיתות: המשיח הוא תכלית התורה ומטרתה, אבל הוא גם סיום התורה. מאחר שהמשיח הוא סוף התורה, משמעות הדבר היא שאין הצדקה באמצעותה (אל הגלטים ב 16). זה, כמובן, היה נכון תמיד, אבל מובהר ביתר שאת שדרך התורה איננה מביאה לידי התקדשות או לכדי שלמות (אל העברים ז 19). לכן אמור להיות ברור ביותר שהתורה הגיעה לקִצהּ עם ביאת המשיח ומותו ואין היא יכולה למלא תפקיד בהצדקה או בהתקדשות. במיוחד עבור המאמין, היא איבדה את כוחה ותוקפה.
שלישית, התורה לא נועדה להיות נוהל קבוע אלא זמני. זה נאמר באל הגלטים ג 19:
"אִם כֵּן לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה…"
בהקשר הזה, קבע שאול שתורת משה הייתה תוספת לברית עם אברהם (פס' 18-15). היא נוספה כדי להפוך את החטא לברור מאוד כדי שהכול יידעו שהם לוקים בחסר ואינם עומדים בדרישות הסטנדרטים שאלוהים קבע לצדקה. הייתה זו תוספת זמנית "עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע" – המשיח. עכשיו, לאחר שהוא בא, התורה נשלמה והגיעה לסופה. התוספת חדלה לתפקד לאחר שהוא נצלב.
רביעית, עם ביאת המשיח, הכהונה החדשה מתייחסת כעת למלכיצדק ולא לאהרון. תורת משה סיפקה את הבסיס לכהונת הלוויים והיה קשר בלתי נפרד בינה ובין כהונת שבט לוי. לפיכך, לכהונה על פי ההתייחסות החדשה הייתה נחוצה תורה חדשה שבכפוף לה היא תוכל לתפקד לפי האיגרת אל העברים ז 18-11. בפסוקים 12-11 נאמר שבכפוף לתורה הותר רק סוג אחד של כהונה, כהונת בית לוי. כהונת הלוויים לא הייתה מסוגלת להשיג שלמות. כך מוסבר באיגרת אל העברים ט 11 – י 18, שם נאמר בצורה ברורה שדם קרבנות בעלי חיים לא היה יכול להביא לשלמות; דם המשיח לבדו מסוגל להשיג זאת. תורת משה הייתה הבסיס לכהונת בני לוי. על מנת שכהונת בני לוי תסתיים ותוחלף בכהונה אחרת, "עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּיצֶדֶק", מן ההכרח שתשתנה גם התורה. כל עוד תורת משה הייתה בתוקף, שום כהונה אחרת לא הייתה מורשית להתקיים ולא הייתה בתוקף מלבד כהונת אהרון ובניו (אל העברים ז 17-13). האם חל שינוי בקשר לתורה, האם היא הוחלפה? אל העברים ז 18 קובע שתורת משה "מתבטלת" (לפי תרגום דליטש: "הוסרה"). מאחר שאינה עוד בתוקף, יש כעת כהונה חדשה המתייחסת למלכיצדק. אם תורת משה הייתה עדיין בתוקף, ישוע לא היה יכול לשמש ככוהן. מאחר שתורת משה חדלה להיות בתוקף, ישוע יכול להיות "כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". לכן תורת משה "בוטלה" לטובת תורה אחרת, שהיא הבסיס עבור הכוהן המתייחס למלכיצדק.
חמישית, מחבר האיגרת אל העברים ממשיך ואומר (ח 13-8) שאת האמיתות שפירטנו לעיל, חזו הנביאים כבר מראש. בפסוקים 12-8 הוא מצטט את נבואת ירמיהו לא 34-31 על הברית החדשה ואז מסכם בפסוק 13:
"הִנֵּה בְּאָמְרוֹ בְּרִית חֲדָשָׁה יִשֵּׁן אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמַה שֶּׁנוֹשָׁן וּמַזְקִין קָרוֹב לַחֲלֹף".
כך תורת משה התיישנה עם ירמיהו וחלפה עם מות המשיח.
שישית, תורת משה הייתה "מְחִצַּת הָאֵיבָה" שנהרסה כעת, ככתוב באל האפסים ב 15-14:
"הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם".
כפי שציינו קודם, כרת אלוהים עם ישראל ארבע בריתות בלתי מותנות. כל ברכותיו של אלוהים, הן החומריות והן הרוחניות, מועברות בתיווכן של ארבע בריתות "יהודיות" אלה. אלוהים גם כרת אתם ברית חמישית שהייתה זמנית ומותנית: ברית משה שהכילה את תורת משה. תורת משה שימשה כ"מְחִצַּת הָאֵיבָה" כדי להרחיק את הגויים, כגויים, מההנאה מהברכות הרוחניות שהובטחו ליהודים. אילו הייתה תורת משה עדיין בתוקף, היא עדיין הייתה משרתת כמחיצה המפרידה ומרחיקה את הגויים. אבל מחיצה זו נהרסה עם מות המשיח. מאחר שהמחיצה הייתה תורת משה, משמעות הדבר היא שתורת משה סיימה את תפקידה. גויים, כגויים, על יסוד אמונה, יכולים ליהנות ואכן נהנים מהברכות הרוחניות שהובטחו ליהודים כאשר הם הופכים להיות שותפים בהבטחה שבמשיח.
שביעית, באל הגלטים ג 23 – ד 7 מתייחסים לתורה כאל מורה או אומנת הממונה על קטין כדי להביאו לכדי אמונה בוגרת במשיח (פס' 24). משהיה למאמין בישוע, הוא אינו כפוף עוד לאומנת שלו, שהיא תורת משה (פס' 25). פסוקים אלה קובעים בצורה ברורה שעם ביאת המשיח, התורה אינה חלה עוד.
הקטע השמיני המצביע על ביטול תורת משה הוא האיגרת השנייה לקורינתים ג 11-2, המתמקד על אותו חלק של התורה שרוב האנשים רוצים להמשיך ולהחזיק בו – עשרת הדיברות. תחילה עלינו לראות מה שאול אומר על תורת משה. בפסוקים 3 ו-7 ההתמקדות היא על עשרת הדיברות, שכן הם אלה שנחקקו באבן. בפסוק 7 הם נקראים "שֵׁרוּת שֶׁל מִשְׁטַר הַמָּוֶת" ובפסוק 9 "שֵׁרוּת הַהַרְשָׁעָה". אלה הם תיאורים שליליים, אבל נכונים. הנקודה העיקרית היא, אם כן, שתורת משה, במיוחד המיוצגת בעשרת הדיברות, היא "שֵׁרוּת שֶׁל מִשְׁטַר הַמָּוֶת" ו"שֵׁרוּת הַהַרְשָׁעָה". אם עשרת הדיברות היו עדיין בתוקף היום, זה היה ממשיך להיות נכון גם עכשיו. אולם הם לא בתוקף שכן נאמר בפסוקים 7 ו-11 שהתורה חלפה או בטלה. המילה היוונית המופיעה כאן היא katargeo שמשמעותה "להפוך דבר מה לחסר תועלת, ללא פעיל, חסר תוקף". מאחר שבפסוקים אלה הדגש מושם על עשרת הדיברות, משמעות הדבר היא שעשרת הדיברות חלפו או בטלו. העיקר ברור ביותר. תורת משה, ובמיוחד עשרת הדיברות, אינם בתוקף עוד. למעשה, עליונותה של תורת המשיח נראית בעובדה שהיא אף פעם לא תחלוף. שלא כמו תיאולוגיית הבריתות (Covenant Theolody), הגישה המנתחת את הדברים על סמך האופן שבו מנהל או מסדיר אלוהים את יחסיו עם בני האדם (Dispensationalism) אינה עומדת על כך שעשרת הדיברות עדיין בתוקף ואינה עושה "תרגילי התעמלות פרשנית" כדי להימנע משמירת השבת, שזה מה שעשרת הדיברות בעצם דורשים.
לסיכום חלק זה, התורה היא יחידה שלמה המורכבת מ-613 מצוות, וככזו מילאה את תפקידיה ועם בוא המשיח כבר אינה נחוצה ואין בה תועלת למטרות אלה. אין שום מצווה שהמשיכה אל מעבר לצלב המשיח. התורה נמצאת בידינו וניתן להשתמש בה ככלי לימוד המראה לנו את קני המידה האלוהיים לצדקה, והמלמד על החטא האנושי והצורך בקרבן מכפר שייקח על עצמו את עונשנו, במקומנו. ניתן להשתמש בה כדי ללמד אמיתות רוחניות רבות על אלוהים ועל האדם. ניתן להשתמש בה כדי להנחות את האדם למשיח (אל הגלטים ג 25-23). אבל היא חדלה לתפקד כסמכות על האדם. בעבור המאמין היא איננה עוד קנה המידה או הכלל הקובע לחיי המאמין.
מתי ה 18-17
הנקודה הרביעית בנוגע למעמדה של ברית משה ותוקפה קשורה להתנגדות נפוצה לתפיסה שלפיה תורת משה הגיעה לקצה על פי דברי המשיח במתי ה 18-17:
"אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל".
רק מעטים מבין אלה שמצטטים פסוקים אלה מתייחסים אליהם בעקביות. ברור שישוע דיבר על תורת משה. אולם מי שמשתמשים בקטע זה למעשה לא מקבלים באמת את התזה של עצמם מפני שהם חייבים להאמין בביטולן בצורה כלשהי של רבות ממצוות תורת משה, אם לא של רובן הגדול. המצוות והחוקים הקשורים לכוהנים ולקרבנות הם רק דוגמה אחת. ניתן לצטט דוגמאות אחרות כולל החוקים בקשר למאכלות וללבוש. למרות כל הניסוחים שבהם משתמשים כדי לתאר את השינוי שעליו הצהיר ישוע "לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם" למשל: "להחליף / לבוא במקום", "להגשים במידה רבה יותר", "לבטא את המשמעות האמתית שלו" ועוד, ברור שרבות מ-613 מצוות התורה אינן יותר בתוקף ככתבן ולשונן. אם, בדברם על תורת משה, כוונתם לחוקי המוסר בלבד, אזי הבאת הציטוט ממתי ה 18-17 אינה מוכיחה את עמדתם. פסוק 19 מוסיף התייחסות ל"מִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה", הכוללת יותר מרק המצוות בתחום המוסר, והדגש הוא על כל התורה, על כל תרי"ג המצוות. לשון הפסוק היא:
"לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם".
אין להתעלם מפסוק 19. נכון, ישוע בא לקיים את התורה, אבל תורת משה לא הסתיימה עם ביאת המשיח או בחייו, אלא במותו. כל עוד הוא חי עלי אדמות הוא היה כפוף לתורת משה והיה עליו לקיים כל מצווה שהייתה בת יישום עבורו, לא בדרך שהרבנים פירשו זאת. הקביעה המצוטטת על ידי מתי בפרק ה 19-17 נעשתה בעודו חי עלי אדמות. אפילו בעודו בחיים, הוא רמז על ביטול התורה. אחת הדוגמאות לכך היא מרקוס ז 19: "בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים". האם יכול להיות ברור יותר מזה שלפחות המצוות הקשורות במזון בוטלו? שוב, הכול חייבים להודות שחלקים גדולים של התורה כבר אינם ברי יישום כפי שתוארו על ידי משה. האם הם בוטלו או לא? מי שטוען שתורת משה עדין בתוקף או שהיא זהה לתורת המשיח, בעודו מתעלם מפרטי התורה הזו, לוקה בחוסר עקביות ושוגה מבחינה תיאולוגית.
בנוגע למשמעות המילה "לקיים", המונח היווני המופיע כאן משמש באופן עקבי את מתי ביחס לקיום או הגשמת נבואה, מה שמביא לסופה. מתי א 23-22 קובע שנבואת ישעיהו ז 14 התקיימה, שמה שהתרחש הביא את הנבואה לקצה ולכן שום דבר שיתרחש בעתיד לא יקיים אותה. משמעות "לקיים" הייתה להשיג את מה שהנבואה דרשה בעוד ש"לבטל" הורה על הכישלון להשיג זאת.
