במספר מקומות בספר שמות, נאמר כי אלוהים הקשה את ליבו של פרעה כך שלא ישחרר את בני ישראל ממצרים, וזאת כדי לגלות את גבורתו וכוחו:
וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבֹּו וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם (שמות ד 21).
וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־מֹופְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ז 3).
וַיְחַזֵּק יהוה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה (שמות ט 12).
וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבֹּו וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבֹּו (שמות י 1).
וַיְחַזֵּק יהוה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י 20).
וַיְחַזֵּק יהוה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם (שמות י 27).
וַיְחַזֵּק יהוה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא־שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצֹו (שמות יא 10).
וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילֹו וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יהוה וַיּ͏ַעֲשׂוּ־כֵן (שמות יד 4).
וַיְחַזֵּק יהוה אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה (שמות יד 8).
וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילֹו בְּרִכְבֹּו וּבְפָרָשָׁיו (שמות יד 17).
ההבנה הנפוצה של הקטעים הללו היא כי אלוהים גרם (באופן פעיל) לפרעה לסרב להוציא את בני ישראל ממצרים. אך הבנה זו מעלה שאלות קשות בנוגע לאופיו של אלוהים. בהנחה וסירוב שחרור עם ישראל ממצרים הוא חטא, הטענה כי אלוהים גרם לפרעה לסרב להוציא את עם ישראל ממצרים, שקולה לטענה כי אלוהים גרם לפרעה לחטוא. אך הבנה זו לא מסתדרת עם טובו של אלוהים. אלוהים טוב אינו יכול לגרום לאנשים לחטוא. אם אלוהים הוא טוב, הוא אינו מקור הרוע המוסרי של האדם. אז מהו הפתרון?
פעמים רבות בתנ׳׳ך, פעלים אקטיביים אינם מתייחסים לעשייה ישירה אלא למתן רשות לכך שהפעולה תתרחש.1 לדוגמה, באותו הספר, נאמר כי משה הפציר בפרעה לשחרר את עם ישראל, ובתגובה לכך, פרעה הכביד אף יותר על עם ישראל וגרם להם לעבוד קשה יותר:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת־הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם׃ וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם׃ וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיֹּום הַהוּא אֶת־הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת־שֹׁטְרָיו לֵאמֹר׃ לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמֹול שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן׃ וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמֹול שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם עַל־כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ׃ תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־שָׁקֶר (שמות ה 4-9).
לעומת זאת, לאחר מכן באותו הפרק, משה שואל את אלוהים מדוע הוא זה שגרם לרוע הזה לעמו: אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה… (פס׳ 22). זה ברור שמשה לא האשים את אלוהים בכך שהשעבוד במצרים החמיר, אלא שאלוהים לא התערב בהחלטה של פרעה. במילים אחרות, אלוהים התיר לפרעה לחטוא לעם ישראל.
דוגמה אחרת נמצאת בדברי הימים א י 14. שם נאמר כי אלוהים המית את שאול והעביר את המלכות ממנו לדוד: וְלֹא־דָרַשׁ בַּיהוה וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת־הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי. אך אם קוראים את ההקשר של הקטע, זה ברור כי שאול היה זה שהמית את עצמו בכך שנפל על חרבו: וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ (פס׳ 4). אלוהים לא היה זה שהכניס את החרב אל תוך גופו של שאול. אלא, אלוהים התיר לשאול לפעול על פי בחירתו.
דוגמה נוספת נמצאת בשמואל ב כד 1. נאמר שם שאלוהים הסית את דוד לספור את אנשי ממלכת ישראל ויהודה. לעומת זאת, כאשר קוראים את הקטע המקביל בדברי הימים א כא 1, נאמר ששטן (אויב כלשהו, לא בהכרח הישות הרוחנית) פיתה את דוד לעשות כן: וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל־יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנֹות אֶת־יִשְׂרָאֵל. אלוהים אפשר לאותו אויב לפתות את דוד. אלוהים הוא לא זה שפיתה את דוד לחטוא.
לסיכום, אלוהים לא גרם לפרעה לסרב להוציא את בני ישראל ממצרים. אלא, אלוהים אפשר לפרעה לעשות כן בכך שנתן לו לדבוק ברצונותיו. לכן, אלוהים אינו אשם בחטאו של פרעה.
הערות:
1. .E. W. Bullinger, Figures of Speech Used in the Bible, 823
