האדם משול ליהלום מרובה פנים. הפנים האלה אינם ישויות נפרדות ובכל זאת הם משקפים היבטים שונים של השלם. הם עשויים לשרת פונקציות דומות או חופפות, אך הם נבדלים. הם אינם חלקים, הם היבטים, פנים של השלם.
נפש
במובן הבסיסי ביותר שלה, משמעות המילה היא "חיים". היא מציינת את האדם שנברא במקור כיצור חי (נפש) (ברא' ב 7) וגם צורות חיים אחרות (א 21-20, 24, 30; ויק' יז 11). שימו לב גם לשמות כא 23 וליהושע ב 13.
עקרון חיים זה עוזב בזמן המוות הפיזי (ברא' לה 18; ירמ' טו 2). למרות זאת, הגוויה מכונה נפש (ויק' כא 3-1; במד' ו 6; ט 6). בתנ"ך לנפש אין קיום מחוץ לגוף, מה שמדגיש שוב את האחדות של הווית האדם. "…הנפש אף פעם אינה מקבלת משמעות של ליבת הוויה שאינה ניתנת להריסה, לעומת החיים הפיזיים, או שאפילו מסוגלת לחיות כשהיא מנותקת מהחיים האלה".2
בנוסף, הנפש היא מרכז של חוויות רוחניות ורגשיות שונות של האנושות. הן כוללות אהדה (איוב ל 25),יאוש (תהל' מג 5), מרירות (מל"ב ד 27), שנאה (שמ"ב ה 8), אהבה (שה"ש א 7; ג 4-1) וצער (ירמ' יג 17).
הברית החדשה חושפת כמה קווי דמיון והבדלים בשימוש שלה למילה "נפש" (psyche). היא מציינת את האדם השלם (מה"ש ב 41; כז 37). אבל היא גם יכולה להתייחס רק לחלק הרוחני שבאדם (מתי י 28). היא גם מציינת אנשים במצב הביניים שבין מוות לבין תחיית הגוף (התג' ו 9).
הנפש, כך נדמה, היא המוקד העיקרי של הגאולה (אם כי מובן שהגוף הפיזי חווה גם כן את תוצאות הגאולה). שימו לב לקטעים כגון האיגרת אל העברים י 39; יג 17; איגרת יעקב א 21; איגרת פטרוס הראשונה א 9, 22; ב 11, 25.
לסיכום, נפש יכולה להתפרש כאדם השלם, חי או לאחר המוות; היא יכולה לציין את החלק הרוחני של האדם על רגשותיו וריגושיו הרבים; והיא מוקד חשוב של גאולה רוחנית ושל גדילה רוחנית.
רוח
רוח (pneuma) מתייחס רק לחלק הלא-חומרי של האדם, שלא כמו הנפש שיכולה לציין את כל האדם, חומרי ורוחני. האדם הוא נפש, אבל לא נאמר על האדם שהוא רוח, אלא שיש לו רוח.
הרוח מקורו באלהים, ולכל בני-האדם יש רוח (במד' טז 22; עבר' יב 9). זה פשוט לא מקראי לדבר על האדם כמי שאין לו רוח עד שהוא מקבל את רוח הקודש כשנושע (השו' קור"א ב 11; עבר' ד 12; יעקב ב 26).
כְּפן של החלק הרוחני של האדם, הרוח הוא מרכז של תכונות, של רגשות ושל פעילויות שונות. חלקן כוללות מחשבה (ישע' כט 24), זיכרון (תהל' עז 6), שפלות רוח (מתי ה 3), מורת רוח (ברא' כו 35), רוגז (יוח' יג 21), קנאה (במד' ה 14), יוהרה (משלי טז 18) וחרטה (תהל' לד 19). כיוון שהוא עלול להפגין רגשות לא רצויים, הרוח זקוק לתשומת לב בחיים הרוחניים (תהל' נא 12 קור"ב ז 1).
אם כי ניתן לייחס את הנפש ואת הרוח לאותן פעילויות ורגשות, נראה שיש הבחנה וניגוד בין נפש לרוח בדרך מחשבתו של שאול השליח. זה מסביר את הדגש ששאול שם על הפן הרוחני (קור"א ב 14; ג 1; טו 45; אפס' א 3; ה 19; קול' א 9; ג 16). מדוע?
כששאול נהפך למשיחי, החוויה של אלהים במשיח היתה לגורם מכריע, לא רק בהשקפתו על אלהים אלא בכל. מפני ששאול היה יהודי, גישתו לאלהים השפיעה וקבעה את כל הלך מחשבותיו. בחוויה המשיחית,psyche (נפש), המונח לחיוניות אנושית טהורה, הפך לחסר חשיבות. Pneuma (רוח), המונח שהחל עם אלהים אבל המשיך אל האדם, נעשה מרכזי. נדירות השימוש במילה psyche אצל שאול הוא המפתח להבנתה. … ידיעתו של שאול על-אודות רוח הקודש מניחה את היסוד לאנתרופולוגיה שלו ו-pneuma לקחה את התפקיד המוביל.3 לסיכום, רוח אינו מציין את האדם השלם, אלא את החלק הרוחני על תפקודיו ורגשותיו השונים. דרך המחשבה של שאול השליח מייחסת חשיבות לחיים הרוחניים.
לב
הלב הוא רעיון מקיף מאוד בתנ"ך ובברית החדשה. הוא מופיע 955 פעם ומסמל את מרכז החיים ומקום מושבו, הן פיזית הן נפשית. רק מקרים מעטים יחסית מתייחסים אליו כאיבר פיזי (שמ"ב יח 14; מל"ב ט 24). מספר הפעמים הרב ביותר מציין את הלב במובן של האדם הפנימי, מהות הפנים הרבים של אישיותו. חלקם כוללים את הפנים הבאים:
- הלב הוא מושב החיים האינטלקטואלים. הוא שוקל (דבר' ח 5); הוא רוכש ידע על דבר אלהים (תהל' קיט 11); הוא מקור המחשבות והמעשים הרעים (מתי טו 20-19); יש לו מחשבות וכוונות (עבר' ד 12); הוא עלול להיות עָקֹב (ירמ' יז 9).
- הלב הוא מושב החיים הרגשיים. הוא אוהב (דבר' ו 5); הוא מוליד תוכחה עצמית (איוב כז 6); הוא שמח וצוהל (תהל' קד 15; ישע' ל 29); הוא יכול להיות מלא צער (נחמ' ב 2; רומ' ט 2); יש לו משאלות (תהל' לז 4); הוא יכול להיות מריר (תהל' עג 21).
- הוא מושב החיים הרצוניים. הוא דורש (דבר' ד 29); הוא יכול להתחרט (שמות יד 5); הוא יכול להתקשות (שמות ח 15; עבר' ד 7); יש לו יכולת בחירה (שמות ז 23-22);הוא יכול להיות ערל (ירמ' ט 25; מה"ש ז 51).
- הוא מושב החיים הרוחניים. בלבו האדם מאמין ונצדק (רומ' י 10-9). עבור המאמין הלב הוא משכן אלהים האב (פטר"א ג 15; לפי תרגום דליטש), משכן הבן (אפס' ג 17) ומשכן רוח הקודש (קור"ב א 22). לב המאמין צריך להיות טהור (טימ"א א 5; עבר' י 22) ונימול (רומ' ב 29).
מצפון
המצפון הוא עֵד שנמצא בתוך האדם ואומר לו שעליו לעשות את מה שהוא מאמין שנכון ולא לעשות את מה שהוא מאמין שהוא טעות. המצפון אינו מלמדנו מה נכון או מה לא נכון, אלא דוחק בנו לעשות את מה שלומדנו שהוא נכון. אדם יכול לעשות את הדבר הלא נכון במצפון נקי כי ניתן לא מידע שגוי לגבי מה נכון ומה לא נכון (מה"ש כג 1).
המצפון מופיע רק בברית החדשה. בתנ"ך תפקודי המצפון מיועדים ללב (למשל, שמ"א כד 5; איוב כז 6). בברית החדשה המצפון מוזכר לעתים קרובות יותר בכתביו של שאול (יוחנן משתמש במילה לב, כגון באיגרת יוחנן הראשונה ג 21-19). מצפונו של האדם הלא נושע עשוי להיות מדריך טוב (יוח' ח 9; רומ' ב 15), או שלא, אף שנדמה שהוא מדריכו כראוי (מה"ש כג 1; טימ"א ד 2; טיט' א 15; עבר' י 22). את המצפון ניתן לדמות לבלמים לא אמינים במכונית. הם עשוים לעשות את מלאכתם לפעמים, אבל לא ניתן לסמוך עליהם. המצפון המשיחי דוחק במאמין לעשות את הדבר הנכון במערכות יחסים שונות בחיים. (1) הוא דוחק בו לציית לשלטון שבארצו (רומ' יג 5); (2) הוא אומר לו להיכנע לפני מעביד לא הוגן (פטר"א ב 19-18); (3) מצפונו של אח חלש יותר, שאינו מרשה לו לאכול בשר שהוקרב לאלילים, יכובד על-ידי אחר חזק יותר (קור"א ח 7, 10, 12); (4) המצפון עשוי להיקרא כדי להעיד על העומק ועל המציאות של המחויבות הרוחנית (רומ' ט 2; קור"ב א 12; ד 2).
שכל (דעת)
כמו המצפון, השכל הוא באופן מיוחד יותר רעיון של הברית החדשה. בתנ"ך הלב משמש, בדרך כלל, במובן של שכל. שכל כולל הן את יכולות התפיסה וההבנה והן את יכולות הרגש, השיפוט וההחלטה. Phroneo, nouns, ו-sunesis הן המילים העיקריות שמתארות בברית החדשה את הרעיון הזה.
נאמר על שכלו של האדם הלא נושע שהוא מושחת (רומ' א 28), שהוא הבל (אפס' ד 17), שהוא טמא (טיט' א 15), שהוא עיוור (קור"ב ד 4) וחשוך (אפס' ד 18). יותר מכך, חסרה לו היכולת הקריטית שמיוצגת במילה sunesis (רומ' ג 11).
שכלו של המאמין תופס מקום מרכזי בהתפתחותו הרוחנית. אלהים משתמש בו להבנת האמת (לוקס כד 45; קור"א יד 15-14). החיים החדשים במשיח חייבים לכלול את התחדשות הדעת (רומ' יב 2). הדעת מעורבת בהחלטות של דברים שנויים במחלוקת (רומ' יד 5), ברדיפה אחר קדושה (פטר"א א 13), בהבנת רצון האדון (אפס' ה 17) ובאהבת אלהים (מתי כב 37). יש להכניע כל מחשבה לשם ציות למשיח (קור"ב י 5).
בשר
אף שהמילה "בשר" מתייחסת לעתים לרקמות (לוקס כד 39) או לכל החלק החומרי של האדם (קור"א טו 39; עבר' ה 7), כאשר משתמשים בה לתאר את פניו של הטבע הרוחני, היא מתייחסת לנטייה לחטוא ולהתנגד לאלהים (רומ' ז 18; קור"א ג 3; קור"ב א 12; גלט' ה 17; קול' ב 18; פטר"ב ב 10; יוח"א ב 16). הן למאמין והן ללא מאמין יש את היכולת הזאת.
רצון
למעשה, ספר הבריתות מדבר הרבה יותר על רצון אלהים מאשר על רצון האדם, ומה שהוא אומר אינו שיטתי. המאמין יכול לרצות לעשות את הטוב או את הרע (רומ' ז 25-15; טימ"א ו 9; יעקב ד 4). הרצון עשוי להיות אופן הביטוי של האדם דרך פניה האחרות של אישיותו, יותר מאשר יכולת נפרדת בפני עצמה. אלו הם פני החלק הרוחני של האדם שדרכם הוא עשוי לפאר את עצמו או לפאר ולשרת את אלהים.
