ביאור האזהרה באל העברים י' 26-27 בעזרת הארמז לישעיהו כו 11

במאמר הזה, אבחן את האזהרה באל העברים י, ובעזרת השימוש באמצעי הספרותי שנקרא "ארמז", אני אראה שהאזהרה מדברת על משפט זמני ולא על משפט נצחי. לפני שאעשה כן, עלינו להגדיר מושגים:

מה זה "ארמז"?

ארמז הוא התייחסות מכוונת (זיקה טקסטואלית) על ידי המחבר (במקרה הזה מחבר האיגרת אל העברים), לטקסט אחר שהיה מוכר לקהל היעד המקורי אליו המחבר כתב. איך אנו מזהים ארמז בכתבי הקודש? ובכן, יש מספר קריטריונים שעוזרים לנו¹:

1. זמינות- האם הטקסט (אליו המחבר לכאורה מפנה) היה זמין לקהל היעד המקורי?
2. שותפות- האם יש מספר מילים או תבניות תחביריות משותפות בין שני הטקסטים?
3. חזרה- האם המחבר מתייחס לאותו הטקסט במקום אחר?
4. תיאום- האם הארמז משתלב טוב עם הטיעון אותו המחבר מפתח?
5. סבירות היסטורית- האם זה סביר שהמחבר היה מתייחס לאותו הטקסט אם זה היה נתון בידיו?
6. היסטוריה של פרשנויות- האם קוראים אחרים, ביקורתיים ושמרניים, שמו לב לארמז הזה?
7. סיפוק- האם זה הגיוני באופן כללי שהמחבר מתייחס לאותו הטקסט?

כעת, נביט בפסוקים אותם אנו בוחנים ונראה אם יש לנו כאן ארמז: הֵן אִם נֶחֱטָא בְּזָדוֹן לְאַחַר שֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת יְדִיעַת הָאֱמֶת, לֹא יִשָּׁאֵר עוֹד קָרְבָּן לְכַפֵּר עַל חֲטָאִים, אֶלָּא צִפִּיַּת חֲרָדָה לְדִין, וְלַהַט אֵשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל אֶת הָאוֹיְבִים.

כפי שנראה בהמשך, בפסוקים הללו יש ארמז לישעיהו כו 11, שם נאמר,

יְהוָה רָמָה יָדְךָ בַּל-יֶחֱזָיוּן יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת-עָם אַף-אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם.

האם באמת מדובר בארמז? את זה נבחן על פי הקריטריונים לעיל:

1. הטקסט של ישעיהו אכן היה זמין לקוראים המקוריים.
2. יש מספר מילים מחוברות המשותפות בשני הטקסטים: "אש", "אויבים" ("צָרֶיךָ"), "תאכל".
3. לא, הפסוק מישעיהו כו' לא מוזכר במקומות אחרים באיגרת, אבל, מחבר האיגרת מפנה את קוראיו פעמים רבות לספר ישעיהו.
4. כן, תכף נראה למה.
5. כן זה סביר, בגלל שהקטע מישעיהו מדבר על משפט על עמו של אלוהים, וזה בדיוק על שמה מדבר המחבר בפרק י באל העברים.
6. כן.²
7. אכן זה הגיוני שהמחבר יפנה לקטע הזה.

איך הארמז של ישעיהו כו 11 עוזר לנו לקבוע את טבע העונש? התשובה פשוטה. אם ההקשר המקורי של ישעיהו כו 11 לא מדבר על אגם האש, אז ספק גדול שהמחבר של איגרת אל העברים חושב על העונש הזה בפרק י 26-27.

למעשה, ההקשר של ישעיהו כו 11 מתאים מאוד, משום שהפסוק הזה עושה ניגוד בין הנאמנים לאלו שחוטאים בזדון בקרב עם ישראל. לעומת זאת, הדבר החשוב הוא, ההקשר האסקטולוגי³ בו פרק כו' נמצא. פרקים כד'-כז' מדברים על המשפט ב"יום יהוה" שאחריו תוקם המלכות (עם כל ברכותיה). הקטע מתחיל עם ההכרזה כי אלוהים ישפוט את העולם שחטא נגדו:

הִנֵּה יְהוָה בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ…הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבֹּז כִּי יְהוָה דִּבֶּר אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה (ישעיהו כד 1, 3).
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל-הָאֲדָמָה (ישעיהו כד 21).
כִּי-הִנֵּה יְהוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב-הָאָרֶץ עָלָיו וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת-דָּמֶיהָ וְלֹא-תְכַסֶּה עוֹד עַל-הֲרוּגֶיהָ (כו 21).

משפט אלוהים בזמן הזה מקושר לאש. ישעיהו כד 6 אומר, עַל-כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל-כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר. למרות שזה יהיה זמן נוראי לתושבי כדור הארץ, מדובר בבשורות טובות לצדיקים, משום שאותו משפט יבוא ממש לפני ברכות המלכות והשמחה שתבוא איתה. המלכות של המשיח (שתוארה לפני כן בישעיהו ב 1-4; יא 1-10) מגיעה אחרי המשפט הגדול. כפי שישעיהו כד 23 מכריז, וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי-מָלַךְ יְהוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. בישעיהו כה 6-9, המלכות מקושרת ל"מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים".

משפט אדוני על הרשעים, בו הוא מושיע את הסובלים (כה 3-5), והקמת המלכות בה אלוהים עצמו מולך (לב 1; לג 17) מתוארים כישועה הסופית של הצדיקים. הצדיקים יאמרו בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ (כה 9). הפתיח של פרק כו מבהיר שהקמת המלכות היא האירוע של מלכות אלף השנים: בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר-הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.. (כו 1).

דבר זה גם מצביע על כך שהקריאה לשמוח בישעיהו כה 9 מכוונת באופן ספציפי ליהודים המאמינים בסוף הצרה הגדולה, לכן, הם אלו ששרים בפסוק 1 של פרק כו'. עניין זה רלוונטי לאל העברים משום שקהל היעד המקורי של האיגרת היה יהודי משיחי. אותו "שיר המלכות" של הצדיקים הוא אף רלוונטי יותר לאיגרת אל העברים כאשר אנו רואים שהוא מתחיל עם השמחה על כך שלצדיקים ולנאמנים ניתנה הזכות להיכנס ל"עִיר עָז"- כלומר לירושלים (כד 23; כז 13). השיר בישעיהו כו מתחיל כך: בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר-הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה עִיר עָז-לָנוּ יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל; פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי-צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים. מחבר אל העברים חשב על ירושלים השמימית כתקווה הסופית של המאמינים תחת הברית החדשה: כִּי אֵין לָנוּ פֹּה עִיר קֶבַע, אֶלָּא אֶת זוֹ שֶׁלֶּעָתִיד לָבוֹא מְבַקְשִׁים אָנוּ (אל העברים יג 14).

אך השיר הזה הופך לקינה על כך שהרשעים (לעומת הצדיקים) מעם ישראל לא למדו צדק (ישעיהו כו 9-10). ואז בישעיהו כו 11, הנביא מכריז, יְהוָה רָמָה יָדְךָ בַּל-יֶחֱזָיוּן יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת-עָם אַף-אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם.

הנביא מדבר על הרשעים מעם ישראל שיחוו את משפט אלוהים באחרית הימים, ב"יום יהוה". הם עומדים בניגוד לאלו מעם ישראל שבוטחים באדון (כו 3-4) ומצפים לביאתו (כו 8). ה"אש" מתארת את משפטו הזמני של אלוהים נגד עמו (כד 6; ה 24-25; ט 19; כט 6; לג 14).

מאוחר יותר ישעיהו אומר, פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי-יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם; הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (לג 14-15).

בפסוקים האלה בישעיהו, האש לא מתארת ניתוק נצחי באגם האש, אלא משפט זמני באחרית הימים נגד תושבי כדור הארץ בכלל ונגד עם ישראל בפרט. מה שניתן להסיק מהארמז לפסוק הזה באל העברים י' הוא שאלוהים לא מונע את משפטו גם מאלה השייכים לו (ישעיהו כד-כז), לכן, אין סיבה שהוא לא ישפוט גם את אלה השייכים לו בברית החדשה. כלומר, אם יהודים מרדנים יחוו את משפטו של אלוהים, כך גם אלו שמורדים בו בזמן כתיבת האיגרת.⁴ הארמז לישעיהו כו 11 רלוונטי במיוחד לקהל היעד המקורי של אל העברים משום שהם היו מאמינים יהודים משיחיים, בהם המחבר הפציר לקוות ולחכות למלכות העתידית של המשיח.

סיכום

דרך השימוש בארמז, אנו יכולים להסיק שהמחבר לא מדבר על אגם האש כאזהרה לאלו שלא מתמידים באמונה (אל העברים י 23). אלא שהמחבר מפנה לישעיהו כו 11 כדי להתייחס להשמדה הפיזית והזמנית של הרשעים, לא הנצחית. השימוש במילה "אש" לא מתייחסת בדרך כלל להרשעה נצחית, אלא היא מסמלת משפט. וההקשר קובע את סוג המשפט עליו המחבר מדבר. בהקשר הזה, הארמז התנ"כי מוכיח שמדובר במשפט זמני, ולא נצחי⁵.

חלק מהמאמר תורגם ממאמרו של פול טאנר