במאמר "לאבד את הירושה", ראינו שיש שני סוגים של ירושה. הירושה הראשונה ניתנת בחינם מעצם היותנו ילדיו של אלוהים דרך אמונה- אנו מקבלים את אלוהים כנחלה הנצחית שלנו. ואילו הנחלה השנייה היא נחלה שמותנית בציות והיא לא מובטחת בחינם לכל מאמין מעצם היותו מאמין. כעת, נביט בפסוק מהברית החדשה שמלמד במפורש את השוני הזה בין שתי הנחלות.
וְאִם-בָּנִים אֲנַחְנוּ גַּם-יֹרְשִׁים נִהְיֶה יֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְחַבְרֵי הַמָּשִׁיחַ בִּירֻשָּׁה אִם-נִתְעַנֶּה אִתּוֹ לְמַעַן גַּם-אִתּוֹ נְכֻבָּד (רומים ח 17)1.
הקטע הזה מסתדר עם גלטים ד 7: לְפִיכָךְ אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים, שני הפסוקים מלמדים שכולנו יורשי אלוהים (המילה "נחלת" ברומים ח 17 לא מופיעה ביוונית) מעצם היותנו ילדיו. אך רומים ח 17 אומר משהו נוסף. הקטע אומר שאנו יורשים השותפים למשיח "אִם-נִתְעַנֶּה אִתּוֹ". מדובר על שותפות בירושה עם המשיח. הירושה השנייה מותנית בעמידה בסבל יחד עם המשיח. ואילו הירושה הראשונה מותנית בלידה אל תוך משפחתו של אלוהים דרך אמונה בלבד. מילת הקישור "eiper" בדרך כלל מופיעה במשמעות של מילת התנאי "אם"2.
הפרשן דאן דוחה את התרגום של המילה בתור "שֶׁכֵּן" (כפי שהיא מתורגמת בתרגום החדש). הוא כותב, "כאן שוב אנו רואים בבירור את ההבדל בין εἰ ל-εἴπερ: בפסוק 17 המילה εἰ מציינת תנאי הכרחי ומספיק שהתגשם= וְאִם-בָּנִים3; אך εἴπερ מציין תנאי שעדיין לא התגשם ולכן מדובר בתוצאה שתלויה בהגשמת התנאי"4.לפי הלקסיקון של לואו-נידה מדובר ב"ציון מודגש של תנאי"5.
שימו לב, גם אם נבחר לתרגם את המשפט הזה בתור "שכן אנו סובלים עמו" במקום "אם", עדיין המשפט הזה הוא מותנה. הם יהיו שותפים למשיח בגלל שהם סבלו עמו ולא להפך. הסבל שלהם עם המשיח הופך אותם ליורשים עם המשיח. לכן, גם אם שאול אופטימי לגבי ההתמדה של המאמינים הספציפיים הללו באמונתם, האופטימיות שלו עדיין באה לידי ביטוי בתור תנאי. שאול לא מתייחס להתמדה שלהם בתור עניין אוטומטי ומובן מאליו, להפך, הוא מזהיר אותם, שהם עלולים לא להתמיד (רומים ח 13).6
העניין הנוסף שתומך בכך שהירושה השנייה היא מותנית הוא המבנה של הפסוק המכיל שני צדדים לרעיון במילות הקישור שלו. המילים הן men (מחד גיסא) ו-de (מאידך גיסא). כלומר המשמעות של הפסוק היא: "מצד אחד (men…) יורשי אלוהים, ומצד שני (de) יורשים השותפים למשיח." כאשר מילות הקישור הללו מוצמדות לשני ביטויים הן בדרך כלל מדגישות ניגודיות, לא שוויון בין שני הפריטים המושווים. למעשה, בכל שימוש שכזה במילות הקישור הללו בספר רומים, תמיד קיים ניגוד (רומים ב 7-8, 25; ה 16; ו 11; ז 25; ח 10, 17; ט 21; יא 22, 28; יד 2, 5; טז 19).
במילים אחרות, כל המאמינים הם יורשי אלוהים, אך לא כולם יורשים השותפים למשיח, רק מאמינים שעומדים בסבל יחד איתו.
בנוסף להקשר המיידי של הפסוק, והשימוש של המילה eiper, ההקשר הרחב של הברית החדשה תומך בירושה הכפולה הנלמדת מרומים ח 17. כדי להיות שותף למשיח במלוכה, על המאמינים להחזיק מעמד בנאמנות:
מְהֵימָן הַדָּבָר: אִם מַתְנוּ אִתּוֹ, גַּם נִחְיֶה אִתּוֹ;אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ; אִם נִתְכַּחֵשׁ, גַּם הוּא יִתְכַּחֵשׁ לָנוּ;אִם אֵינֶנּוּ נֶאֱמָנִים, הוּא נִשְׁאָר נֶאֱמָן, כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ (השנייה לטימותיאוס ב 11-13).
כמעט כל הפרשנים מבינים שהפסוק מהשנייה לטימותיאוס ב 12 מקביל לרומים ח 17. זה נראה כך בגלל המבנה המקביל והנושא הזהה של הפסוקים.
המלוכה עם המשיח כפי שזה ברור מרומים ח 17 תלויה בהחזקת מעמד. אם לא נחזיק מעמד (אם נתכחש אליו), גם הוא יתכחש אלינו כאשר הוא יגמול את הקהילה על המעשים הטובים והרעים של כל מאמין (השנייה לקורינתים ה 10). האפשרות להיות מוכחש על ידו לא מתייחסת לאיבוד ישועה או להוכחה שלעולם הישועה לא הייתה נמצאת, משום ששאול אומר שאם אנחנו בלתי נאמנים (או חסרי אמונה ביוונית), הוא נשאר נאמן. אך זה כן אומר שהמאמין יהיה פסול מהפרס (הראשונה לקורינתים ט 27), ייבוש מפניו של המשיח בבואו (הראשונה ליוחנן ב 28), ויפסיד את שכרו שעבורו הוא עמל (השנייה ליוחנן 8).
המאמר תורגם מפרק 5 מתוך ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).
הערות:
1.תרגום דעליטש
2. ראו BAGD, 219; Abbott-Smith, 130 וגם הראשונה לקורינתים ח 5; טו 15. ראו גם השנייה לתסלוניקים א פסוק 6.
3. הערת מחבר המאמר: התרגום אמור להיות "מאחר ואנחנו בנים" או "בגלל שאנחנו בנים"..
4. Dunn, Romans 1-8, 456.
5. LN, 1:785.
6. פרשנים נוספים המסכימים שהירושה השנייה מותנית בעמידה בסבל: “St. Paul’s Epistle to the Romans,” in Expositor’s Greek Testament, ed. W. Robertson Nicoll (1897–1910; reprint, Grand Rapids: Eerdmans, N.D.), 2:648; Ernst Käsemann, Commentary on Romans, trans. Geoffrey W. Bromiley (Grand Rapids: Eerdmans, 1980), 229; William R. Newell, Romans: Verse by Verse (Chicago: Moody, 1938), 317-18; Eric Sauer, In the Arena of Faith (Grand Rapids: Eerdmans, 1966), 163; Sanday and Headlam, Romans, p. 204; Wilbur Smith, The Biblical Doctrine of Heaven (Chicago: Moody, 1968), 193; James D. G. Dunn, Romans, 2 vols., WBC (Dallas, TX: Word, 1988), 1:456; Joseph A. Fitzmyer, Romans: A New Translation with Introduction and Commentary, Anchor Bible (New York: Doubleday, 1993), 502; and possibly Henry Barclay Sweet, The Holy Spirit in the New Testament (N.P.: Macmillan, 1910; reprint, Grand Rapids: Baker, 1964), 219.
