עברים ו' 4-6
הֵן אֵלֶּה שֶׁכְּבָר הוּאֲרוּ עֵינֵיהֶם וְטָעֲמוּ מִמַּתְּנַת הַשָּׁמַיִם וְנִתַּן לָהֶם חֶלְקָם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְטָעֲמוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים הַטּוֹב וְכֹחוֹת הָעוֹלָם הַבָּא, וְנָסוֹגוּ – אִי אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ אוֹתָם עוֹד לִתְשׁוּבָה, בִּהְיוֹתָם צוֹלְבִים לָהֶם מֵחָדָשׁ אֶת בֶּן־הָאֱלֹהִים וְשָׂמִים אוֹתוֹ לְחֶרְפָּה.
האם הקטע מדבר על מאמינים שמאבדים את ישועתם? או על כאלו שמצהירים על אמונה שקרית? או בכלל על משהו אחר?
עלינו לקרוא את הקטע לעיל בהקשר המידי שלו. הקטע עצמו מתחיל בפרק ה פסוק 11, שם המחבר מסביר לקוראים את הסיבה מדוע הוא לא מרחיב עבורם על סוג הכהונה של המשיח: עַל זֺאת יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר דְּבָרִים רַבִּים, אַךְ קָשֶׁה לְהַסְבִּירָם מִפְּנֵי שֶׁכָּבְדוּ (nōthroi) אָזְנֵיכֶם. (אל העברים ה 11). ואז בפרק ו פסוק 12 הוא מפציר בקוראים שלו לא להיות לְנִרְפִּים (nōthroi). במילים אחרות, המחבר משתמש בשתי מילים משותפות התוחמות את הקטע (מבנה מעטפת) אל תוך קטע אחיד ורציף.[1] לכן, קהל היעד של המחבר לא משתנה; לאורך הקטע הוא מדבר אל אותם האנשים, כלומר למאמינים שזקוקים להתקדם לבגרות (ו 1). המחבר מסביר שהם יכולים להתקדם לבגרות אך ורק אם אלוהים יתיר להם לעשות כן (פס' 3).
עולה השאלה למה? למה ההתקדמות אל הבגרות יכולה להתאפשר אך ורק על ידי אלוהים? ובכן, ההסבר שלו מפורט בפסוקים 4-6; לא ניתן לחדש לתשובה מאמינים שחוזרים ליסודות (פס' 1). בהקשר המקורי, המחבר דיבר על חזרה לקורבנות ברית סיני. הוא מסביר שהקורבן של המשיח הוא הקורבן היחיד שמספיק עבורנו (אל העברים י 10-12). חזרה לקורבנות ברית סיני שקולה לצליבה מחודשת של בן האלוהים וביזויו. מדוע? משום שמעשה כזה פוגע בעובדה שהקורבן של המשיח הספיק כדי להשלים אותנו אחת ולתמיד.[2]
ביוונית, הביטוי "בהיותם צולבים להם מחדש" הוא מילה אחת שמופיע בצורת בינוני בזמן הווה, דבר שמצביע על כך שהיא מתרחשת במקביל לפועל העיקרי: "אי אפשר לחדש אותם לתשובה". לכן, לא ניתן לחדש מאמינים לחזרה בתשובה כל עוד או כשבמקביל הם חוזרים ליסודות ומכחישים את ההסתפקות בקורבנו המושלם של המשיח.[3] אין שום דבר בהקשר שמדבר על כך שמאמינים כאלו מוכיחים שהם לעולם לא נולדו מחדש[4], או שהם מאבדים את ישועתם.[5] חיי עולם, הם לא הנושא בקטע הזה. למעשה, ההקשר מדבר על ירושת שכר ("ברכות"). מיד אחרי האזהרה, המחבר כותב, כדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיוּ לְנִרְפִּים, אֶלָּא תֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָם שֶׁל הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַהַבְטָחוֹת עַל־יְדֵי אֱמוּנָה וְאֺרֶךְ רוּחַ (פס' 12). מדוע המחבר מפציר בקוראים להתקדם לבגרות? כדי להוכיח שהם נושעו? כדי שישמרו את ישועתם? לא. אלא שהוא מפציר בהם לעשות כך כדי שהם לא יהיו לנרפים אלא ירשו את ההבטחות על ידי אמונה ואורך רוח.[6]
פסוק לאחר מכן, הוא מדגים זאת עם אברהם: כַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים הִבְטִיחַ אֶת הַבְטָחָתוֹ לְאַבְרָהָם הוּא נִשְׁבַּע בְּנַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין גָּדוֹל מִמֶּנּוּ אֲשֶׁר בּוֹ הוּא יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. הוּא אָמַר, "כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אוֹתָך." וְכָךְ, בְּעָמְדוֹ בְּאֹרֶךְ רוּחַ, הִשִֹיג אַבְרָהָם אֶת אֲשֶׁר הֻבְטַח. הקטע ביוונית מתחיל עם "כי" (gar), מילה שמקשרת אותנו אל מה שנאמר קודם. מה נאמר קודם? המחבר מפציר בקוראים להתקדם לבגרות ולהישאר נאמנים לבשורה בזמן צרות ורדיפות (ולא לחזור לברית סיני) כדי שהם ירשו את ההבטחות. כעת, המחבר מדגים לקוראים איך אברהם ירש את ההבטחה שלו בזכות אורך רוחו. מה אברהם השיג דרך אורח רוח, ישועה מניתוק נצחי? לא, ההבטחה שאותה מצטט מחבר האיגרת מופיעה בפרק כב של בראשית, ואילו אברהם כבר הוצדק בפרק טו.[7]
צליבה מחודשת של בן האלוהים
אלו שמתעקשים כי הקטע מלמד איבוד ישועה תוהים איך ניתן להבין אחרת את הקטע אם מחבר האיגרת כותב במפורש שמאמינים אלה צולבים מחדש את בן האלוהים. הרי אשמה לגבי מותו של ישוע משמע אשמה של ניתוק נצחי על פי חשיבתם. הבעיה עם הטיעון היא כי אותה האשמה מופיעה גם בהקשר שונה לחלוטין, כאשר לא מדובר על הכחשת האמונה, או על ניתוק נצחי:
לָכֵן מִי שֶׁאוֹכֵל מֵהַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ שׁוֹתֶה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, יִהְיֶה אָשֵׁם לְגַבֵּי גּוּף הָאָדוֹן וְדָמוֹ. (הראשונה לקורינתים יא 27). כפי שמראה רנדל גליסון, ההקבלות בין הקטע בקורינתים לבין אל העברים ו מובהקות וייחודיות: בקטעים הללו מדובר על "משפט" כתוצאה ישירה של זלזול ב"דם" ה"ברית" (הראשונה לקורינתים יא 25-30 ואל העברים ו 6 ואל העברים י 10-27-29). בקטע לעיל שבקורינתים יא, מאמינים בקורינתוס שזלזלו בסעודת האדון, היו "אשמים לגבי גוף האדון ודמו".[8]
אך זה ברור שלא מדובר באיבוד ישועה בקטע זה. משום ששאול מגדיר בהקשר כי העונש על כך היה פיזי וארצי: מִסִּבָּה זאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים, וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ (פס' 30). ושני פסוקים מאוחר יותר שאול מתייחס לעונש זה כתוכחה או ייסור שאלוהים מעביר מאמינים (פס' 32). לכן, להיות אשם לגבי מותו של האדון לא מתייחס לאיבוד ישועה. אלא, מדובר במעשה שדורש משפט (לוא דווקא נצחי).
הערות:
[1] מעניין לשים לב כי שתי המילים הללו מופיעות אך ורק בקטע זה (ה 11; ו 12) בברית החדשה.
[2] בימינו, כל דבר אחר עלול להוות תחליף לקורבנו המושלם של המשיח: מעשים, דתיות וכו'.
[3] Rokser, Shall Never Perish Forever, 239-40.
[4] משום שזה ברור שמאל העברים ה 11-ו 12, קהל היעד נשאר קבוע, ואליו האזהרה מכוונת.
[5] נהוג להצביע על המילה "להישרף" בפסוק 8 כראיה לכך שמדובר על אגם האש. אך לפני שקופצים למסקנות פזיזות עלינו לזכור מספר דברים:
1. המילה אש היא ביטוי לזעם והתוכחה של אלוהים כלפי אנשיו בכתובים (במדבר יא 1-3; ישעיהו ט 18; ירמיהו יא 16; איכה ב 3-4; שמות כב 20-22; עמוס ב 5; תהלים עח 21).
2. אש היא היבט בכס משפט המשיח שמיועד למאמינים (הראשונה לקורינתים ג 13-15).
3. אש יכולה יכולה לציין את הטיהור של אלוהים (תהלים סו 12; מלאכי ג 2; הראשונה לפטרוס א 7) או קנאתו (דברים ד 24; תהלים עט 5; צפניה א 18).
4. הרשעה נצחית, אש נצחית, עינוי נצחי לעולם לא מוזכרים באיגרת אל העברים.
[6] דבר שכבר שולל חיי עולם בתור הנושא של הקטע. לא מקבלים חיי עולם דרך אמונה ואורך רוח אלא אך ורק דרך אמונה כפי שראינו בתחילת השיעור.
[7] ספציפית, ההבטחה לאברהם התייחסה לצאצאים רבים, וכך שדרך זרעו, כול העולם יתברך (בראשית כב 16-18).
[8] ".Randall Gleason, "moderate reformed view_
