מהו התוכן ההכרחי של המסר שבו על האדם להאמין, כדי לקבל חיי עולם? מדובר בשאלה מאוד חשובה. מישהו עשוי לתהות "מדוע חשוב לדבר על תוכן הבשורה? האם הכתובים לא ברורים שכדי להיוושע צריך להאמין בישוע?" ובכן, הכתובים אכן מלמדים שכדי להיוושע עלינו להאמין בישוע. אך עלינו לדבר על המשמעות או התוכן של האמונה; מה זה אומר להאמין בישוע? מה עלינו להאמין לגביו? האם זה אומר שעלינו להאמין שישוע היה נביא? האם זה אומר שעלינו להאמין שישוע היה אלוהים? האם זה אומר שעלינו להאמין שישוע נותן שמחה ושפע לכל מי שבוטח בו? האם זה אומר שישוע נותן ישועה לכל מי ששומר את מצוותיו עד סוף חייו?
השאלה אודות התוכן של הבשורה היא קריטית. לאדם יכולה להיות אמונה מאוד חזקה, אך אמונה חזקה במסר השגוי לא תושיע אותו. לכן, עלינו לראות מהו המסר הנכון שבו על האדם להאמין.
תוכן הבשורה
ניתן לחלק את תוכן הבשורה לשלושה חלקים הכרחיים ובסיסיים: 1. אישיותו של ישוע. 2. פועלו של ישוע. 3. התנאי.
אישיותו של ישוע
אישיותו של ישוע מתייחסת לכך שהוא גם אדם וגם אלוהים. במילים אחרות, ישוע הוא אלוהים במלוא מובן המילה והוא לבש בשר ונהיה אדם במלוא מובן המילה.
פועלו של ישוע
פועלו של ישוע מתייחס למה שהמשיח עשה כדי לספק את הישועה עבור בני האדם. ישוע מת עבור חטאינו וקם לתחייה בגופו.
התנאי
התנאי מתייחס לאופן שבו עלינו להיוושע, כלומר לאופן שבו אלוהים מספק את הישועה. הישועה ניתנת בחינם, בחסד, ללא תלות במעשים דרך האמונה בלבד באישיותו ופועלו של המשיח.
לכן, תוכן הבשורה הוא שישוע הוא אלוהים שלבש בשר שמת וקם לתחייה עבור סליחת החטאים דרך האמונה בלבד.
כעת, אנו נעמיק בכל ההיבטים הללו של הבשורה ונראה כי כתבי הקודש אכן מציגים אותם בתור היסודות ההכרחיים של תוכן הבשורה.
אישיותו של המשיח
ישוע הוא אלוהים
במאמר אחר, ניתן להעמיק בקטעים שמלמדים את אלוהותו של המשיח. לכן, המטרה כעת היא לא להתמקד על הוכחת הדוקטרינה הזו, אלא להראות כי היא מהווה אלמנט הכרחי של הבשורה, וכמובן לבסס זאת על כתבי הקודש.
יוחנן ח 24
אחד הקטעים המרכזיים שמתנים את הישועה באמונה באלוהותו של ישוע נמצא ביוחנן ח 24. בקטע זה, ישוע מזהיר את קהל שומעיו:
לָכֵן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם; שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם.
לא ניתן להבין את מהפסוק הזה שישוע לכאורה אומר "אם לא תאמינו שאני הוא מי שאני טוען שאני"1, מכמה סיבות:
ראשית, ביוונית, במשפט זה לא נמצא מושא.2
שנית, זה ברור מההקשר שהביטוי "אני הוא" מתייחס לאלוהותו של ישוע (ראו פס' 58).
שלישית, ישוע מצטט את הביטוי "אני הוא" מתרגום השבעים שמיוחס לאלוהים עצמו (ישעיהו מא 4; מג 10, 13, 25; מו 4; מח 12). לדוגמה בישעיהו מג 10, אלוהים אומר, אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי; לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי־אֲנִי הוּא, לְפָנַי לֹא־נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה׃ ישוע יישם את המילים הללו על עצמו, והתנה את סליחת החטאים באמונה בו בתור אלוהים עצמו.
יוחנן כ 30-31
יוחנן, מחבר בשורת יוחנן, כתב לקראת סוף החיבור שלו את התכלית עבורה הוא חיבר אותה:
גַּם אוֹתוֹת רַבִּים אֲחֵרִים עָשָׂה יֵשׁוּעַ לְעֵינֵי תַּלְמִידָיו, אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה. אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ.
אין זה במקרה שיוחנן הציג את תכלית הבשורה סמוך להודאה של תומא לגבי זהותו של ישוע: הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתָ אוֹתִי הֶאֱמַנְתָּ. אַשְׁרֵי אֵלֶּה שֶׁאֵינָם רוֹאִים וְעִם זֹאת מַאֲמִינִים." (יוחנן כ 28-29)3
שלבש בשר
הבשורה כוללת את העובדה שאלוהים הבן לבש בשר. יסוד זה מקושר באופן בלתי נפרד לפועלו של המשיח; ישוע היה צריך לקחת על עצמו טבע אנושי כדי שיוכל למות עבור האנושות (אל העברים ב 14).
כפי שיוחנן הדגיש בבשורתו את הצורך להאמין באלוהותו של ישוע (ראו לעיל), הוא מדגיש באיגרתו את הצורך להאמין באנושיותו של המשיח:
כָּל רוּחַ הַמּוֹדָה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בָּא בִּלְבוּשׁ בָּשָׂר, מֵאֱלֹהִים הִיא; וְכָל רוּחַ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה מוֹדָה בְּיֵשׁוּעַ לֹא מֵאֱלֹהִים הִיא. זוֹהִי רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם כִּי תָּבוֹא, וּכְבָר כָּעֵת הִיא בָּעוֹלָם. (הראשונה ליוחנן ד 2-3).
מבחינת יוחנן, להודות בישוע משמע להודות שהוא בא בלבוש בשר!
הוא ממשיך ומדגיש את אותה הנקודה באיגרתו השנייה,
הֵן מַתְעִים רַבִּים בָּאוּ לָעוֹלָם, אֲשֶׁר אֵינָם מוֹדִים בְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הַבָּא בִּלְבוּשׁ בָּשָׂר. זֶהוּ הַמַּתְעֶה וְצוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ (השנייה ליוחנן 7).
למה צריך להאמין שלישוע היה טבע אנושי וטבע אלוהי? משום שמי שיזם את בעיית החטא הוא המין האנושי (בראשית ג). לכן, האדם צריך לפתור אותה (לחיות חיי צדקה מושלמים), אך הוא לא יכול, רק אלוהים יכול. לכן, האלוהים שלבש בשר ענה על הדילמה הזו (ישוע חי חיים מושלמים, ללא שום חטא). שאול מסביר באיגרת אל הגלטים כי ההתאנשות של המשיח הייתה האמצעי ההכרחי לשם הישועה: אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה, לִפְדוֹת אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁנְּקַבֵּל אֶת מַעֲמַד הַבָּנִים (גלטים ד 4-5).
פועל המשיח
שמת…
מותו של המשיח הוא היסוד המרכזי של הבשורה. מדוע ישוע היה צריך למות? משום שכתבי הקודש מלמדים ששכר החטא הוא מוות (רומים ו 23). אלוהים לא יכול פשוט להתעלם מהחטא של המין האנושי משום שאלוהים לא יכול להתפשר על תכונת הצדק שלו. אלוהים מחויב בתור שופט הצדק להעניש על חטא ולשלם לכל איש כמעשיו. מותו של המשיח מהווה תחליף עבורנו. ישוע מת במקומנו כדי לשלם את מחיר החטא, וכדי שנוכל דרכו לקבל סליחת חטאים וחיי נצח. (רומים ג 25) מחבר איגרת אל העברים מסביר בפרק י, שקורבנות בעלי החיים בתורה היוו רק צל או סמל לקורבן של המשיח, משום שהם לא היו יכולים לטהר או להסיר לחלוטין את האשמה של בני האדם. זו הסיבה שהיו צריכים להקריב באופן תמידי קורבנות (אל העברים י 1-4). לעומת זאת, הקורבן של המשיח, מסיר פעם אחת ולתמיד את האשמה שלנו (אל העברים י 10, 14).
הכתובים ברורים לגבי כך שמותו של ישוע על הצלב הוא יסוד בלתי נמנע של הבשורה. לדוגמה, בראשונה לקורינתים א 17-18, שאול מתייחס לבשורה בתור "דבר הצלב" ומשווה את הבשורה לצלב המשיח:
כִּי הַמָּשִׁיחַ לֹא שְׁלָחַנִי לְהַטְבִּיל, אֶלָּא לְבַשֵֹר אֶת הַבְּשׂוֹרָה – לֹא בְּחָכְמַת מִלִּים, פֶּן יִהְיֶה לָרִיק צְלַב הַמָּשִׁיחַ. הֵן דְּבַר הַצְּלָב הוּא סִכְלוּת בְּעֵינֵי הָאוֹבְדִים, אַךְ לָנוּ הַנּוֹשָׁעִים הוּא גְּבוּרַת אֱלֹהִים. שלושה פסוקים מאוחר יותר (א 21), שאול מסביר שהאדם נושע דרך "הכרזה". שני פסוקים לאחר מכן, הוא מאשר כי תוכן ההכרזה, שבה יש להאמין על מנת להיוושע כוללת בתוכה את הצליבה של המשיח: אֲבָל אֲנַחְנוּ מַכְרִיזִים מָשִׁיחַ צָלוּב, אֶבֶן נֶגֶף לַיְּהוּדִים וְסִכְלוּת בְּעֵינֵי הַיְּוָנִים. קטע זה, מקשר באופן הדוק את מותו של המשיח לתוכן הבשורה.4
מאוחר יותר, בפרק טו, שאול מכליל את מותו של המשיח כחלק בלתי נפרד של הבשורה:
אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם… שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים. (פס' 1, 3).
בנוסף לכך, אם משווים את השנייה לתסלוניקים א 8-10 עם מעשי השליחים יז 3-4, ניתן להראות כי מותו של המשיח היה חלק בלתי נפרד מתוכן הבשורה.
בשנייה לתסלוניקים א 8-10 נאמר:
בְּאֵשׁ לֶהָבָה, לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים וּלְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּע. הַלָּלוּ יֻטַּל עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ שֶׁל אֲבַדּוֹן עוֹלָם מִלִּפְנֵי הָאָדוֹן וּמֵהֲדַר עֻזּוֹ, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּיּוֹם הַהוּא לְהִכָּבֵד בִּקְדוֹשָׁיו וְלִהְיוֹת נַעֲרָץ בֵּין כָּל הַמַּאֲמִינִים; וַהֲרֵי אַתֶּם הֶאֱמַנְתֶּם לְעֵדוּתֵנוּ.
התוצאה של חוסר ציות לבשורה (כלומר חוסר אמונה) היא עונש אבדון עולם, כלומר ניתוק נצחי מאלוהים. מה הייתה הבשורה שהושמעה לתסלוניקים ולאיזו עדות הם האמינו?
המסר שהושמע לתסלוניקים מוזכר במעשי השליחים יז 3-4. בקטע זה, שאול וסילא הוכיח ליהודים בבית הכנסת כִּי הַמָּשִׁיחַ הָיָה צָרִיךְ לִסְבֹּל וְלָקוּם מִן הַמֵּתִים. פועלו של המשיח הוא חלק בלתי נפרד מהבשורה בקטע זה.
מותו של המשיח הוכרז גם למאמינים בגלטיה. השוואה בין אל הגלטים א 6-9 עם מעשי השליחים יג מראה זאת:
מתְפַּלֵּא אֲנִי שֶׁכָּל כָּךְ מַהֵר אַתֶּם סָרִים מִמִּי שֶׁקָּרָא אֶתְכֶם בְּחֶסֶד הַמָּשִׁיחַ וְעוֹבְרִים אֶל בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת. וְאֵין אַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה אֲנָשִׁים הַמְבַלְבְּלִים אֶתְכֶם וַחֲפֵצִים לְעַוֵּת אֶת בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ. אַךְ אִם מִישֶׁהוּ, אֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ אוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, יְבַשֵֹר לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁבִּשַֹרְנוּ לָכֶם, חֵרֶם יִהְיֶה! אֲנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר מַה שֶּׁאָמַרְנוּ קֹדֶם לָכֵן: אִם מִישֶׁהוּ יַשְׁמִיעַ לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁקִּבַּלְתֶּם, חֵרֶם יִהְיֶה!
שאול כותב במפורש שכל בשורה השונה מהבשורה אותה הוא הכריז לגלטים בביקורו, היא בשורת שקר. מעשי השליחים מתעד את המסר אותו הכריז שאול לגלטים, ומסר זה כלל כמובן את מותו של המשיח (מעשי השליחים יג 28-30).
וקם לתחייה…
בראשונה לקורינתים טו שאול הצהיר במצח נחושה: וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל…וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם (הראשונה לקורינתים טו 14,17). במילים אחרות, כבר מראשית האמונה המשיחית, תחייתו של ישוע עמדה כאבן הפינה.5 מאחר והאמונה בבשורת המשיח שקולה לאמונה כי ישוע הוא המשיח (יוחנן כ 30-31), אין זה מפתיע לגלות כי מספר קטעים בכתבי הקודש מגדירים את המושג "המשיח" על ידי היסוד הבלתי נפרד-התקומה מן המתים (לוקס כד 46; מעשי השליחים ב 31, 36).
אם התקומה מן המתים היא חלק בלתי נפרד ממשיחיותו של ישוע ואם האמונה כי ישוע הוא המשיח היא הכרחית עבור חיי עולם (יוחנן כ 31), אז עלינו לצפות למצוא קטעים בכתבי הקודש אשר דורשים את האמונה בתקומתו של ישוע לשם ישועת עולמים, ואכן כך הדבר (מעשי השליחים יז 3; הראשונה לקורינתים טו 4; השנייה לתסלוניקים א 8-10; הראשונה לתסלוניקים ד 14).6
עבור סליחת החטאים…
האמונה בבשורה מניחה את החזרה בתשובה של האדם. במילים אחרות, על האדם להכיר באשמה ובמצב החוטא שלו ולהתחרט. אף אחד לא יכול לבוא לשה העולם הנושא חטאת עולם (יוחנן א 36), אם הוא לא משוכנע שהוא אשם ושהוא זקוק למושיע שיישא את חטאיו. זה לא מספיק לקבל את העובדה ההיסטורית שישוע מת וקם לתחייה; אלא, שאמונה מושיעה כוללת בתוכה את הביטחון שמותו של ישוע מכפר על החטא האישי שלנו ומעניק לנו הצדקה וסליחת חטאים. זו הסיבה שישוע אמר שרוח הקודש מוכיחה את העולם על החטא (יוחנן טז 8).
כאשר פטרוס בישר את הבשורה לקורנליוס, הוא כלל בתוכה את האלמנט הזה: עָלָיו כָּל הַנְּבִיאִים מְעִידִים כִּי כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ יְקַבֵּל בִּשְׁמוֹ סְלִיחַת חֲטָאִים. כאשר שאול הכריז את הבשורה בפיסידיה הוא הצהיר: עַל כֵּן, אֲנָשִׁים אַחִים, שֶׁיְּהֵא יָדוּעַ לָכֶם כִּי הוֹדוֹת לוֹ מֻכְרֶזֶת לָכֶם סְלִיחַת חֲטָאִים. הכרזת הבשורה כוללת את האלמנט של הבעיה (החטא) והפתרון (סליחת חטאים דרך הקורבן של המשיח). שאול הכליל את היסוד הזה בראשונה לקורינתים טו: אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ… שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ (הראשונה לקורינתים טו 1, 3).
התנאי
סיפוק הישועה והתנאי לקבל אותה הם גם כן חלק מהבשורה. החדשות הטובות אודות זהותו של ישוע ואודות מה שהוא השיג עבורנו, לא יכולות להיות מופרדות מהחדשות הטובות על כך שהישועה הזו זמינה לכולנו בהתבסס על חסדו של אלוהים ודרך אמונה בלבד (מעשי השליחים טז 31; רומים ג 23-28; ד 4-5; הראשונה לקורינתים א 17-21; טו 1-2, 11, 14; מעשי השליחים יג 38-48; גלטים א 8; ד 13; מעשי השליחים כו 18).
כאשר אדם חוטא לומד כי ישוע לבש בשר, מת וקם לתחייה עבור סליחת החטאים, הוא מבין כי הישועה מאת אלוהים לא ניתנת על בסיס הצדקה האישית שלו, אלא שהיא ניתנת לו על בסיס הצדקה של המשיח. לכן, הדרך היחידה לקבל את המתנה הזו היא לקבל אותה באמונה. המשמעות היא שהאופן שבו אנו נושעים הוא בעצמו אלמנט בלתי נפרד מהבשורה. זאת ניתן ללמוד ממספר קטעים שמתארים את הבשורה וכוללים בתוכה את תנאי האמונה כחלק בלתי נפרד ממנה (מעשי השליחים טו 7-11; כ 21; הראשונה לקורינתים א 17; גלטים א 8; ד 13).
המאמינים בגלטיה הוטעו על ידי מורי השקר כי למעשים יש מקום בישועה שלהם. שאול גינה את הלימוד הזה בתור "בשורה אחרת" (גלטים א 6-9). לאורך האיגרת הוא מנסה לשקם אותם, להחזיר אותם למסלול הנכון ומזכיר להם כי הישועה היא דרך אמונה בלבד, ללא תלות במעשים: הוֹי גָּלָטִים כְּסִילִים! מִי אִחֵז אֶת עֵינֵיכֶם אַחֲרֵי שֶׁהוֹדִיעוּכֶם בְּפֵרוּשׁ שֶׁיֵּשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ נִצְלַב? דָּבָר אֶחָד רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתּוֹדִיעוּנִי: הַאִם בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה קִבַּלְתֶּם אֶת הָרוּחַ, אוֹ בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה?
חשוב לציין, המאמינים הגלטים לא הכחישו את אלוהותו של המשיח, אנושיותו או תקומתו. אלא שהם התחילו להאמין לשקר שגרס כי מותו המכפר של המשיח איננו מספיק עבור ההצדקה, אלא שיש צורך במעשים.
תוכן הבשורה כנגד אישיותו של ישוע?
הטענה כי לבשורה יש תוכן מוגדר איננה סותרת את האמת כי מושא האמונה הוא ישוע עצמו. לכן זה לא נכון לטעון כי האמונה בתוכן הבשורה מובילה לאמונה ב"אוסף של דוקטרינות" או "רשימת עובדות" במקום באישיותו של ישוע. כפי שהסביר התיאולוג גורדון קלארק, לכל אמונה יש תוכן.7 למעשה, כתבי הקודש מדברים על מושא האמונה (ישוע) ועל תוכן האמונה (אמיתות הבשורה) לסירוגין. לעתים כתבי הקודש מדברים על האמונה באישיותו של ישוע (מעשי השליחים טז 31; גלטים ב 16; הראשונה לטימותיאוס א 16), ולעתים הם מדברים על אמונה בתוכן הבשורה (הראשונה לקורינתים א 18; הראשונה לקורינתים א 21; השנייה לתסלוניקים א 10; הראשונה ליוחנן ה 10; השנייה לתסלוניקים ב 12).
במילים אחרות, לא ניתן לנתק את המשיח מאמיתות לגבי המשיח.8 יש לציין ולהודות כי לא כל קטע המזכיר את הבשורה, יכלול את כל האלמנטים שלמדנו לעיל. לדוגמה הראשונה ליוחנן ו 53 לא מזכיר את אלוהותו של המשיח, ויוחנן ג 16 לא מזכיר את התחייה של המשיח. אך האם זה אומר שלא כל האלמנטים דרושים עבור האמונה? לא. כל האלמנטים לעיל נדרשים עבור האמונה לשם חיי עולם, אך הם לא צריכים להיות מוזכרים שוב ושוב בכל קטע.9
הערות:
[1] כלומר שישוע לא מדבר על אלוהותו באופן ספציפי אלא שעל זהותו באופן כללי.
[2] .Hart, “John”, 3452
[3] לא ניתן לפרש את תגובתו של תומא בתור "אלוהים אדירים" משום שההודאה "אדוני ואלהי" נאמרה כלפי ישוע (וְאָמַר לוֹ).
[4] .Hixson, Getting the Gospel Wrong, 238-239
[5] .Licona and Habermas, The Case for the Resurrection of Jesus, 26
[6] Stegall, The Gospel of the Christ, 307.
[7].Clark, Faith and Saving Faith, 2nd ed, 105-7, 118
[8] .Machen, What Is Faith? 151
[9] .Stegall, Ibid., 329-330
