מאת איתן קשטן
(1) "למנצח מזמור לדוד,
(2) בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע.
(3) חנני אלוהים כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעי.
(4) הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני.
(5) כי פשָעַי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.
(6) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדָבְרֶךָ, תזכה בשָפטך.
(7) הן בעוון חוללתי ובחטא יֶחֱמַתני אמי.
(8) הן אמת חפצת בַטּוחות ובְסתום חכמה תודיעני.
(9) תחַטאני בְּאזוב ואטהר, תכבסני וּמשלג אלבין.
(10) תשמיעני ששון ושמחה, תָּגֵלְנָה עצמות דִּכִּיתָ.
(11) הסתר פניך מֵחֲטָאָי וכל עוונותי מחה.
(12) לב טהור ברא לי, אלוהים, ורוח נכון חדש בקרבי.
(13) אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני.
(14) השיבה לי שְשון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.
(15) אלמדה פושעים דרכיך וחַטָּאים אליך ישובו.
(16) הצילני מדמים, אלוהים, אלוהי תשועתי, תרנן לשוני צדקתך.
(17) אדונָי, שפתַי תפתח ופי יגיד תהילתך. כי לא תחפוץ זבח וְאֶתֵּנָה, עולה לא תרצה.
(19) זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה, אלוהים, לא תבזה.
(20) היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים.
(21) אז תחפוץ זבחי צדק, עולה וכליל, אז יעלו על מזבַּחֲךָ פרים"
(תהל' נ"א).
עלינו להיות אור בעולם. אנחנו מרבים לדבר על כך, אבל אין ערך למילים שלנו אם הן לא מגובות במעשים. לפיכך, אם אנחנו מבשרים אודות אלוהים קדוש, עלינו להיות קדושים בעצמנו. זה כמעט ברור מאליו.
מעניין לראות שהאדם היחיד שהיה כלבבו של אלוהים לא היה אדם שחטא פחות מאחרים. מה הפך את דוד לאיש כלבבו של אלוהים? לא הקדושה שבחייו, אלא הקדושה שאליה שאף. ביכולתנו ללמוד מדוד כיצד לב שבור, שניחם ומתחרט על החטא, עשוי להביא את האדם לריפוי אמתי.
אדם משיחי איננו אדם שתמיד שמח ושלעולם אינו חוטא. משיחי הוא מי שיש לו מערכת יחסים קרובה עם המשיח ולכן כשהוא חוטא – לבו נשבר.
מי שלא מצטער ושלבו לא נשבר כשהוא חוטא לעולם לא יחווה התרוממות רוח אמתית שהיא מנת חלקו של האדם שזוכה לסליחה ויוצא מהחושך שכרוך בחטא אל האור שמעניק המשיח.
הרקע
הרקע למזמור הזה מוכר. בדרך כלל מזמורי תהילים לא מספקים מידע על האירועים שהובילו לכתיבתם. במקרה זה אנחנו יודעים בדיוק למה נכתב המזמור.
הסיפור מופיע בשמואל ב' י"א. דוד לא יצא עם צבאו למלחמה. הוא ראה את בת שבע, חמד אותה ושכב אִתה. לאחר שהתגלה שהיא בהיריון, הוא וידא שאוריה בעלה יישלח למקום מסוכן וימות במלחמה. הוא בעצם חמד, אנס ורצח. כשנתן הנביא הוכיח אותו הוא קיבל על עצמו את האחריות ואז כתב את המזמור הזה. מעניין שבסוף התיאור של פרשת דוד ובת שבע נאמר: "וַיֵּרע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'" (שמ"ב י"א 27). לחטא הנורא היו תוצאות איומות. הילד נולד מת.
כמה נורא האירוע הזה: בת שבע נאנסה, אוריה נהרג והתינוק מת. אף על פי כן, נתן אמר לדוד "ה' העביר חטאתך" (שמ"ב י"ב 13). קשה להבין זאת, נכון? איך ייתכן ששופט צדיק יעשה דבר כזה – יניח למי שאחראי על פשעים חמורים כל כך לצאת ללא פגע?
התשובה היא חסד – חסד שניתן למי שמאמין ומצטער על חטאיו ומבקש מחילה.
אלוהים לא "מטאטא אל מתחת לשטיח" את החטא של דוד. לא ולא! לפי המעט שכתוב אנחנו יכולים להניח שאלוהים העניק חיי נצח, ישועה אמתית לכל המעורבים בפרשה – לאוריה, לבת שבע, לתינוק ולדוד עצמו. כולם נושעו מכיוון שמותו של המשיח על הצלב מטהר את כל השייכים לאלוהים לאורך ההיסטוריה כולה. התוצאות היו קשות ובכל זאת תגובתו של דוד הייתה טובה בעיני אלוהים. הסליחה של אלוהים, כפי שאנחנו יודעים, לא הייתה בחינם, אלא שלא דוד היה זה ששילם את המחיר אלא אלוהים בעצמו.
כעת הבה נראה את תגובתו של דוד לחטאו. היא מורכבת משני חלקים עיקריים: בראשון מתאר דוד את צערו ואת חוסר האונים שלו נוכח החטא הגדול, ובשני רואה דוד את החסד של אלוהים ולכן מתקן את יחסיו עמו וחווה שמחה גדולה לצד הצער.
דוד מגיב לחטא
1. דוד פונה לאלוהים ומבקש סליחה.
רובנו מעדיפים לברוח ממי שפגענו בו במקום לגשת אליו. דוד ידע שהיחיד שבכוחו לפתור את הבעיה שלו הוא אותו אחד שבו הוא פגע יותר מכול. לכן הוא פונה לאלוהים ואומר: "חנני אלוהים כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעיי" (פס' 3). על סמך מה מעז דוד לבקש זאת? על סמך ההיכרות שלו עם אלוהים ועם תורתו: "ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת" (שמות ל"ד 6).
דוד ידע שהוא אשם ושהוא ראוי לעונש, אבל הוא גם ידע שאלוהים הוא אהבה ושהוא סולח למי שחוזר בתשובה. יחד עם זאת דוד לא חשב שהוא ראוי לסליחה. הוא הבין את עוצמת החטא ואת השלכותיו הקשות והמזיקות ולכן ביקש חנינה.
דוד לא ניסה להצטדק. הוא לא הטיל את האשמה על בת שבע בגלל ההתנהגות המופקרת שלה, כביכול. זה מה שעושים היום החרדים. במקום לטפל בחוסר היכולת שלהם לשבת ליד בחורה בלי לחשוב עליה מחשבות מיניות הם טוענים שהיא החוטאת והמופקרת, ולא הם. דוד לא נהג כך. הוא יכול היה להטיל את האשמה על מותו של אוריה על יואב, שר הצבא, ולטעון בתמימות מעושה שאין זו אחריותו ושבכלל לא היה שם כשהאסון קרה. אבל דוד פנה ישירות לאלוהים – שלפניו הוא חטא ושהוא היחיד שרשאי ויכול לסלוח.
2. דוד מבקש טיהור.
"הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני", "תחַטאני בְּאזוב ואטהר, תכבסני משלג ואלבין" (פס' 4, 9). דוד לא מסתפק בבקשה שלא להיענש. הוא רוצה שאלוהים יטהר אותו לחלוטין. יש הבדל בין מישהו שזכה לחנינה וקיבל פטור מעונש לבין מישהו שטוהר. למשל, מחבלים שמשתחררים בעסקאות עם מדינת ישראל לא נענשים וגם לחלוטין לא מטוהרים. אם אנחנו רוצים במערכת יחסים טובה ועמוקה עם אלוהים עלינו להיות מטוהרים לחלוטין.
למען האמת, אלוהים מבטיח שאם אנחנו נתוודה על החטאים שלנו הוא יטהר אותנו מכל עוולה (יוח"א א' 9).
3. דוד מתוודה על חטאיו.
כולנו מתוודים על חטאינו, נכון? אנחנו פונים לאלוהים ואומרים לו: "אני חוטא שוב ושוב. בבקשה סלח לי". לא כך התוודה דוד. הוא מתייחס בצורה כנה ומפורטת לחטאו ולאשמתו: "כי פשעי אני אדע וחטאתי לנגדי תמיד" (פס' 5). דוד מכיר בפשעים שלו ומכיר בכך שהוא ממשיך לחטוא. ומכאן הוא מעמיק בהתבוננות הפנימית הכנה שלו ומגלה עוד עניין חשוב. חטאו הנורא פגע בראש ובראשונה באלוהים.
"לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי" (פס' 6). למה זה חשוב? מפני שכשאנחנו מבינים שכל חטא הוא בראש ובראשונה חטא נגד אלוהים, לא נוכל לנסות להצטדק ולהמציא תירוצים. כשאנחנו מסוכסכים עם מישהו ונוהגים בו בחוסר כבוד, תמיד נוכל לומר שהוא אשם בכך, לפחות במידת מה. אבל אם נבין שכל התנהגות חסרת נימוס, כל מחשבה רעה, כל מעשה שאינו ראוי הוא פגיעה באלוהים הקדוש, לא יהיה לנו כל תירוץ.
דוד בהחלט חטא נגד בת שבע ונגד אוריה, אבל חטאו העיקרי הוא נגד אלוהים. דוד מבין זאת ומודה בכך בענווה ובחרטה.
מכיוון שכך, צדקתו של אלוהים יוצאת לאור: "למען תצדק בדברך, תזכה בשופטך" (פס' 6). מה המשמעות של דבריו של דוד? הוא בעצם אומר שהמשפט של אלוהים הוא משפט צדק המבוסס על דבריו. לפיכך, אם אלוהים יחליט להעניש את דוד על חטאו – לשלוח אותו לגיהינום לנצח – יהיה זה משפט צדק התואם את דבריו. לכן דוד לא טוען לחפותו או לנסיבות מקלות, אלא שוטח את תחינתו כשהוא מבקש חסד שלא מגיע לו.
דוד הבין היטב את עומק חטאיו. ניתן לראות זאת בהסבר שהוא מספק: "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (פס' 7). כדאי לשים לב שדוד לא משתמש בעובדה שהוא אדם חוטא מעצם מהותו, כבר מרגע היווצרותו ברחם אמו בתור תירוץ אלא כהסבר לעומק החטא שלו. זה שונה לחלוטין. דוד מעלה זאת כדי לומר, "אני זקוק לחסד". הוא לא טוען: "אינני אשם כי כך נולדתי", אלא: "אני אשם מיום היוולדי". לכן, אם אלוהים לא יציל אותו מחטאו ולא ימחל לו על העונש, אין לו כל סיכוי. אם אלוהים לא יטהר אותו ואת לבו הוא ימשיך לחטוא ללא הרף. האם אנחנו מבינים זאת? האם אנחנו מבינים שכל אדם, מאז החטא בגן עדן, הוא חוטא, ושהחטא מקנן עמוק בתוכנו? האם אנחנו מבקשים מאלוהים לב טהור כדי שנוכל להפסיק לחטוא? אנחנו לפעמים חושבים: "לא נורא אם חטאנו, כי אלוהים ממילא יסלח לנו". יש בזה מידה של אמת, אבל עלינו לשאוף להיות קדושים. לא לחטוא אלא להיטהר!
דוד מוסיף ומסביר שהחטא שלו עומד בניגוד גמור לרצון אלוהים ולתורתו: "הן אמת חפצת בטוחות, ובסתום חכמה תודיעני" (פס' 8). המילה "בטוחות" מציינת את המקום הבטוח והפנימי ביותר – לבו של האדם.
אלוהים רוצה שהאמת תשכון בעומק לבנו. דוד הניח לשקר לחדור למחשבותיו ולכן נכשל בסדרת אירועים שרק הלכה והחמירה. הוא חשב שלא יהיה זה נורא אם לא יצא הפעם למלחמה עם צבאו. אחר כך חשב שלא יזיק אם יברר פרטים אודות היפיפייה בבית השכן, אחר כך חשב שבילוי קצר לא יזיק, אחר כך חשב שיצליח לרמות את אוריה ולבסוף חשב שיוכל לגרום למותו של אוריה מבלי שאיש ידע על כך. בכל פעם שאנחנו נותנים לשקר אחיזה בלבנו אנחנו פועלים בניגוד גמור לרצונו של אלוהים!
האשמה של דוד, ושלנו, כפולה ומכופלת משום שהשקרים שלנו לא עומדים רק בניגוד לרצונו של אלוהים אלא גם בניגוד להוראותיו ולדבריו, כך שאיש ולא יוכל לומר "לא ידעתי". ממש מפחיד לראות עד כמה אנחנו מושחתים ואיזו אפלה שוררת בלבנו, אם אנחנו מסוגלים לחטוא כך, במודע, נגד האור!
כדאי לשים לב שדוד לא מזכיר כלל את החטאים המיניים שלו. . מדוע? מפני שהוא מבין היטב שהחטא בתחום המיני הוא התסמין, לא עיקר או שורש הבעיה. האנוכיות שלו, הגאווה, התאווה שהוא הניח לה לגדול עד שהרתה והביאה מוות (תרתי משמע) – הן הבעיה. "כל איש מתנסה כאשר הוא נמשך ומתפתה בתאוותו שלו. אחרי כן תהרה התאווה ותלד חטא, והחטא כשיושלם יוליד מוות" (יעקב א' 15-14). מי יכול להבין את הדברים האלה טוב מדוד ומבת שבע?
עד כאן דוד מתייחס לחטא ולמצבו האיום. הוא חש עצב וחרטה וצער גדול. פסוק 12 מהווה נקודת מפנה. הבקשה של דוד היא נוקבת ונובעת מצד אחד מייאוש מוחלט בשל מצבו ומצד שני – מתקווה נפלאה שמתמקדת באלוהים.
חסד
"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" (פס' 14-12).
לאחר שהביע בצורה כל כך דרמתית את צערו ואת חוסר האונים שלו, מבקש דוד חסד. החסד הוא מעל ומעבר לסליחה על החטאים. מדוע? האמונה בחסד אלוהים מעניקה תקווה, לא רק לסליחת חטאים אלא ליותר מכך. פרי הרוח הוא גם אהבה ושמחה ושלום. גם את אלה דוד מבקש. לכן הוא מבקש מאלוהים שיברא לו לב טהור ויכונן מחדש את רוחו. דוד מבין דבר מה שעל כולנו להבין – חזרה בתשובה פירושה מהפכה אמתית.
שימו לב כיצד דוד משרטט את המהפכה הגדולה הזו:
1. תן לי לב חדש!
הדבר הראשון שדוד מבין הוא שהבעיה נעוצה בו, בלבו, ברוחו, לכן התיקון חייב להתחיל שם. כשיש לנו בעיה כלשהי בחיים, עלינו להתחיל לחפש את הדרך לתיקון אצלנו בלב ולא בלבם של אחרים. הסתכסנו עם מישהו? לפני שנתרץ את הכעס והעוינות שלנו בכך ש"הוא לא בסדר", ראוי שנבחן במה אנחנו לא בסדר. זה עשוי לשנות את התמונה לחלוטין… הרי הבעיה המהותית שלנו היא שהלב שלנו טמא, לכן הבקשה הראשונה שלנו צריכה להיות: "לב טהור ברא לי אלוהים" (פס' 12).
הדבר השני שמבקש דוד הוא שרוחו תהיה נכונה: "ורוח נכון חדש בקרבי" (שם). דוד זכר את תחושתו ואת גישתו – את "רוחו הטובה" – כשעמד במערה ליד שאול הישן ובחר לא לפגוע בו. הוא זכר את הלך רוחו הטוב כשעמד מול גלית הענק והגן על שמו הטוב של אלוהים. כעת הוא מבקש מאלוהים שיחדש את רוחו וישיבה למצב שבו הייתה בעבר. במילים אחרות, הוא מבקש – "תן לי יראת אלוהים".
2. היה אִתי!
אנחנו סבורים שאלוהים תמיד אִתנו. במובן מסוים זה נכון. הרי כל מי שנושע נחתם ברוח הקודש (אפס' א' 13) ודבר לא יוכל להפריד אותנו מאהבת האלוהים שבמשיח ישוע (רומ' ח' 39-38). אבל התמונה האמתית מורכבת. ישעיהו אומר: "דרשו ה' בהימצאו, קְרָאוהו בהיותו קרוב" (ישע' נ"ה 6). משה מבקש מאלוהים: "אם נא מצאתי חן בעיניך, אדונָי, ילך נא אדונָי בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו וּנְחַלְתָּנו" (שמות ל"ד 9). יעקב מסביר: "קרבו לאלוהים ויקרב אֲליכם" (יעקב ד' 8).
אלוהים תמיד נמצא ובכל זאת אין הוא נגיש תמיד. כשעם ישראל חטא בחטא עגל הזהב משה ידע שהדבר הצודק ביותר שאלוהים יכול לעשות הוא להשליך את העם מעל פניו ולקחת ממנו את רוח הקודש. ישעיהו מסביר שכשאנחנו חוטאים אלוהים רחוק מאתנו ולכן הוא מפציר שנתקרב אליו ואז גם הוא יתקרב אלינו בשמחה. גם יעקב וגם ישעיהו מסבירים שהדרך להתקרב לאלוהים היא להתרחק מהחטא: "החוטאים, רחצו ידיכם! טהרו את לבבכם, הפכפכי הלב! התענו והתאבלו ובכו. ייהפך נא שחוקכם לאבל ושמחתכם ליגון. השפילו עצמכם לפני ה' והוא ירומם אֶתכם" (יעקב ד' 10-8). זה בדיוק מה שמבקש דוד: "אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני" (תהל' נ"א 13).
עלינו להבין שכשאנחנו חוטאים – על פי כל חוקי הצדק אלוהים אמור להתייחס אלינו כאל מי שלא נושע. אל לנו להקל ראש בסליחתו. דוד התחנן לאלוהים שלא יתייחס אליו כאל מי שאינו מכיר את אלוהים, למרות שכך בדיוק הוא התנהג.
3. השב לי את שמחת הישועה
"השיבה לי ששון ישעך" (פס' 14). האם ישנם ימים בחיינו שבהם איננו חווים עוד את שמחת הישועה? האם אנחנו מתגעגעים לאותה שמחה שהכרנו בעבר? דוד מבקש את השמחה הזו פעמיים (גם בפסוק 10). השמחה היא מרכיב חשוב מפרי הרוח. מאמין שאינו שמח בישועתו הוא מאמין שמרוחק מאלוהים או שאין הוא משיחי כלל.
מהו התהליך הנכון בהתמודדות עם החטא? כפי שאמר יעקב, "ייהפך נא שחוקכם לאבל ושמחתכם ליגון" (יעקב ד' 9). כלומר, השמחה שמקורה בהתענגות על החטא חייבת להפוך ליגון ולצער, וכשזה קורה יוכל הצער שהאדם חש בגלל החטא להצית מחדש את שמחתו בישועת אלוהים וברחמיו הגדולים.
חשבו לרגע על דוד. הוא ביקש לדעת מי היא האישה טובת המראה, שלח אליה שליחים ולקח אותה אל ביתו. הוא הזמין אותה אליו ושכב אִתה. מה הוא חש באותו הזמן? ריגוש, תחושת סיפוק בכיבושיו, הנאת בשרים, שמחה! אחר כך נוצרה בעיה מפני שבת שבע הרתה. לרגע הוא היה מודאג אך מצא במהרה פתרון מצוין: "אצווה שישלחו את בעלה לחופשה בבית, והוא יהיה בטוח שהוא אביו של הילד". איזה רעיון "מוצלח". לבו ש דוד ודאי התמלא שמחה והקלה. אחר כך הוא שלח את אוריה לשדה הקרב וקיבל את "החדשות הטובות" – שאוריה נהרג. "אין כמוני", ודאי חשב בגאווה כשחיוך רחב מתפשט על פניו. זהו סוג השמחה שמקורה בחטא. שמחה כזו חייבת להפוך ליגון ולאבל. רק אז, לאחר שדוד חסר האונים התאבל על חטאו, הוא יכול לחוש שוב את שמחת הישועה. שמחת הישועה היא מנת חלקו של האדם שהחטא מפסיק לשמח אותו. לכן, אם אנחנו מתקשים לחוות את שמחת הישועה, כנראה שהסיבה היא שצחוק החטא לא הפך עדיין ליגון בחיינו.
ממה נובעת שמחת הישועה שלנו? מנדיבות לבו של אלוהים. לכן דוד מוסיף "ורוח נדיבה תסמכני" (נ"א 14).
כדי להישאר נקיים מחטא עלינו להיעזר באלוהים ולסמוך עליו, לא על עצמנו.לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו – אני אהיה חזק, אני אנצח את הפיתוי. בטלוויזיה יש כעת תשדיר שמסביר שהסכנה הגדולה ביותר כשחוצים כביש היא התחושה ששום דבר לא יקרה לנו.
אנשים רוחניים הרבה יותר מאתנו נפלו ואהבו את העולם יותר משאהבו את אלוהים. דימס התלווה לשאול במסעות רבים ושמו מוזכר כחבר הן באיגרת לקולוסים (ד' 14) והן באיגרת לפילימון (פס' 24-23). אבל בסופו של דבר שאול אומר שדימס עזב אותו כי אהב את העולם (טימ"ב ד' 10-9). כדי שזה לא יקרה לנו עלינו להיות תלויים על רוחו הנדיבה של אלוהים – על רוח הקודש.
4. עכשיו אני רוצה לספר לחבר'ה
חזרה בתשובה היא מהפכה של ממש. דוד מביע את רצונו: "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. הצילני מדמים אלוהים, אלוהי תשועתי, תרנן לשוני צדקתך. אדוני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" (פס' 17-15).
אותו אדם, שזמן קצר קודם לכן נכנע לפיתוי, עסק במילוי תאוותיו והיה פושע במלוא מובן המילה – השתנה לחלוטין. לבו בוער בקרבו ברצון ללמד את הפושעים את דרכיו של אלוהים ולהפציר בהם לשוב אליו. הוא, ששר שירי תהילה לכבוד עצמו וניצל את מעמדו הרם, אומר שלשונו תרנן כעת אודות צדקת האלוהים. ומכיוון שהוא מכיר את עצמו, הוא מבקש להיעזר באלוהים אפילו בעניין הזה: "פתח את פי, אלוהים, ואני אגיד תהילתך". האם אתם רואים עד כמה עמוק המהפך שהתחולל בלבו של דוד?
השורה התחתונה
דוד מתאר בכנות את מה שהתרחש בלבו. המסקנה שלו יורדת לשורש הבעיה. דוד תמיד היה איש אלוהים. הוא היה מוכן להקריב את חייו למען אלוהים. הוא תמיד "עשה" את מה שצריך:הקריב קרבנות, דאג ששכרם של הכוהנים ישולם בזמן, שהכול יתנהל כשורה.
אולי, רק אולי, זו אחת הסיבות שדוד המלך רצה כל כך לבנות את בית המקדש. אל תבינו אותי לא נכון. הרצון שלו לבנות בית לאלוהים היה טוב וראוי – אלוהים אישר זאת. אבל כעת, לאחר שחטא והוכח, דוד הבין שהכול מתחיל בלב, ברוח.
"כי לא תחפוץ זבח וְאֶתֵּנָה, עולה לא תרצה" (פס' 18). כל חיינו אנחנו מנסים לרצות את אלוהים בעזרת מעשים, בייחוד מעשים פולחניים. אספות טובות, שירה נלהבת, עבודת כפיים, תרומות. כל אלה אינם פסולים. השאלה היא מאין הם נובעים. אם הם נובעים מניסיון לרצות את אלוהים – אין בהם ערך. אם הם נובעים מלב שבור בגלל החטא ומשמחת הישועה, הם כמו דובדבן על קצפת ההלל שאנחנו מגישים לאלוהים.
לא עוד זבח אֶתֵּנָה! במקום זאת, "רוח נשברה, לב נשבר ונדכה". את אלה אלוהים לא יבזה אלא יאהב (פס' 19).
דוד מבין שהחטאים הנוראים שביצע אינם הדבר הכי נורא שקרה, אלא הם תוצאה של משהו עמוק ואפל הרבה יותר. בסתר לבו הוא התגאה והציב את עצמו בפסגה, במקום הרם ששמור לאלוהים בלבד. משם הוא החל להתדרדר ולכן שם הוא מבקש מאלוהים שיפעל ויטהר. ואכן כך קרה. אלוהים שיקם את יחסיו עם דוד, האיש כלבבו, וזאת משתי סיבות:
ראשית, דוד היה אדם שרצה באלוהים, שלבו נשבר בגלל החטא, שידע לקחת אחריות ולחזור בתשובה.
שנית, וחשוב יותר, אלוהים הוא רב חסד. הוא אהב אותנו עוד כשהיינו אויביו ולכן ברור שיושיע אותנו אם נפנה אליו.
"אלוהים מגלה את אהבתו אלינו בכך שהמשיח מת בעדנו כאשר עוד היינו אנשים חוטאים. וכעת, לאחר שכבר הוצדקנו בדמו, בוודאי ובוודאי שניוושע על ידו מן הזעם. שכן אם בִּזמן שהיינו אויבים נרצינו לאלוהים במות בנו, על אחת כמה וכמה ניוושע בחיי בנו לאחר שכבר נרצינו" (רומ' ה' 10-8).
המאמר פורסם על ידי החותם הוצאה לאור, בעיתון המשיחי "מעט לעת", גיליון 144
