בפרק כו בבשורת מתי, ישוע משנה את נושא דבריו מאחרית הימים לפסח האחרון שלו. הוא אומר לתלמידיו כי בעוד יומיים מגיע הפסח. כוונתו של ישוע היא כי בעוד יומיים מקריבים את קרבן הפסח. כמובן, כל תלמידיו ידעו זאת וגם ידעו שישוע עלה לירושלים כדי למות, כי הוא כבר אמר להם זאת ככתוב,
"מִן הָעֵת הַהִיא הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַגִּיד לְתַלְמִידָיו כִּי צָרִיךְ הוּא לָלֶכֶת יְרוּשָׁלָיִם וִיעֻנֶּה הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים וְיֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי קוֹם יָקוּם" (מתי טז 21).
בפרק כו ישוע אומר שהוא "יִמָּסֵר לְהִצָּלֵב". ידוע כי אסור ליהודים לקיים משפט מוות באמצעות צליבה. ובכל זאת ישוע אמר שלוש פעמים שהוא ימות על ידי צליבה (ראה מתי כ 19). מדוע הדגיש זאת ישוע שוב ושוב? יש כמה סיבות לכך, אבל רק אחת מהן מופיעה בכתבי הקודש. שאול השליח מלמד אותנו באיגרת אל הגלטים שכל איש אשר תלוי על עץ הוא מקולל.
"הַמָּשִׁיחַ פָּדָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בִּהְיוֹתוֹ לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ כַּכָּתוּב קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא בִּרְכַּת אַבְרָהָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל הַגּוֹיִם לְמַעַן אֲשֶׁר נִקַּח אֶת הַבְטָחַת הָרוּחַ עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה" (אל הגלטים ג 14-13).
זאת אומרת, באותו אופן שהיה שׂה הפסח התשלום לגאולה הראשונה (יציאת מצרים), כן גם מותו של ישוע מהווה את המחיר לגאולה הסופית. זאת הסיבה שישוע קישר את הפסח למותו. חשוב לציין שפירושו של שאול לקוח ממסגרת התורה. התורה מורכבת משני דברים: קללות וברכות. לפיכך קיבל ישוע את עונשה של התורה – הקללה – כדי שתהיה לאנושות היכולת לקבל את הברכה. במילים אחרות, ישוע נצלב ובגלל זה היה לקללה, כדי שברכת אברהם תגיע לגויים.
מה לגבי העם היהודי? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בעזרת הראשונה מתוך י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן: קל וחומר. לענייננו, הגויים הם ה"חומר" והעם היהודי הוא ה"קל". לפיכך, אם הגויים יהיו מבורכים, על אחת כמה וכמה היהודים.
על אף שמנהיגי הדת של ישראל הם שהתכוונו להרוג את ישוע (ולא העם היהודי באופן כללי), למעשה היה זה פילטוס הרומאי שהמית אותו בפועל. מהנקודה הזאת אפשר לראות את ריבונותו של הקב"ה, כי רק הרומאים יכלו לצלוב את ישוע כדי שיתגשם הנאמר בספר דברים (כא 23)..
מאוחר יותר בפרשה נמצא ישוע על הר הזיתים בכפר בשם בית עניה, מקום שבו גרו העניים. משמעותי מאוד שישוע העדיף להיות עם העניים, במקום להיות עם אנשים שהיו כביכול חשובים. כתוב, "וַיְהִי בִּהְיוֹת יֵשׁוּעַ בֵּית עַנְיָה בְּבֵית שִׁמְעוֹן הַמְּצֹרָע". לכל דבר שמופיע בכתבי הקודש יש משמעות מסוימת. לא סתם נאמר לקורא שישוע היה בביתו של שמעון המצורע. לפי הכתוב בתנ"ך צרעת היא מחלה מיוחדת. בתנ"ך נזכרים כמה אנשים מפורסמים שסבלו מצרעת: משה, מרים, נעמן ועוזיהו. אם חוקרים היטב את ההקשר בנוגע לאנשים אלה שקיבלו צרעת, יש שני דברים ברורים. הראשון, הצרעת באה כעונש מהשמים; השני, היה קשר בין המחלה הזאת לגאווה. מפני שהצרעת הובנה על סמך כתבי הקודש כמחלה רוחנית, גם לפי דבר ה' וגם חז"ל מבינים שרפואת מצורעים היא סימן לימות המשיח, כלהלן:
"וְיוֹחָנָן שָׁמַע בְּבֵית הַסֹּהַר אֶת מַעֲשֵׂי הַמָּשִׁיחַ וַיִּשְׁלַח שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, 'הַאַתָּה הוּא הַבָּא אִם נְחַכֶּה לְאַחֵר?' וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר לָהֶם, 'לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם וְאֶת אֲשֶׁר רְאִיתֶם: עִוְרִים רֹאִים וּפִסְחִים מְהַלְּכִים, מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים וְחֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים וּמֵתִים קָמִים וַעֲנִיִּים מִתְבַּשְׂרִים'" (מתי יא 5-2).
נאמר לנו במתי כו שבשעה שהיה ישוע אצל שמעון המצורע קרבה אליו "…אִשָׁה וּבְיָדָהּ פַּךְ מִרְקַחַת יְקָרָה מְאֹד וַתִּצֹּק עַ -רֹאשׁוֹ בַּהֲסִיבּוֹ לֶאֱכֹל". תלמידיו לא הבינו מדוע עשתה אישה זו דבר כזה, אבל שמו לב לשוויו של הבושם. תגובתם גילתה הרבה על תוכן מחשבותיהם, כמו שכתוב למטה,
"וַיִּרְאוּ הַתַּלְמִידִים וַיִכְעֲסוּ וַיֹּאמְרוּ 'עַל מָה הָאִבּוּד הַזֶּה?'" (מתי כו 8).
אפילו אם טענתם הייתה כנה, ברור לגמרי שהם לא ראו את הקשר בין המעשה הטוב של האישה הזאת למה שישוע עמד לעשות. הקורא צריך לזכור שישוע חיבר את הפסח (קרבן הפסח) לצליבתו בפסוק 2. אף על פי שתלמידיו לא הבינו את זה, אין הדבר כך עם האישה! חשוב לציין כי היא לא נמנתה עם שנים עשר התלמידים אשר שמעו מפיו של ישוע שהוא עולה לירושלים למסור את חייו.
"וַיְהִי כַּעֲלוֹת יֵשׁוּעַ יְרוּשָׁלַיִם וַיִּקַּח אֵלָיו אֶת שְׁנֵים הֶעָשָׂר לְבַדָּם וַיֹּאמֶר לָהֶם בַּדָּרֶךְ, 'הִנְנוּ עֹלִים יְרוּשָׁלָיְמָה וּבֶן הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים וְהִרְשִׁיעֻהוּ לָמוּת וּמָסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִם לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַכּוֹת אוֹתוֹ בַּשּׁוֹטִים וְלִצְלֹב אוֹתוֹ, וּבַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי יָקוּם'" (מתי כ 19-17).
העובדה שהיא הגיעה למסקנה כי ישוע חייב למות כדי לפדות את עמו מעונשה של התורה, ובנוסף לזה היא ידעה שמותו יתקיים דווקא בפסח – מדהימה! זאת הסיבה אשר בגללה אמר ישוע לתלמידיו,
"וַיֵּדַע יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, 'לָמָּה תַּלְאוּ אֶת הָאִשָׁה? הֲלֹא מַעֲשֶׂה טוֹב עָשְׂתָה עִמָּדִי. כִּי הָעֲנִיִּים בְּכָל עֵת אִתְּכֶם וְאָנֹכִי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם בְּכָל עֵת. כִּי אֲשֶׁר שָׁפְכָה אֶת הַמִּרְקַחַת הַזֹּאת עַל גּוּפִי לַחֲנֹט אוֹתִי עָשְׂתָה זֹּאת. אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּקָּרֵא הַבְּשׂוֹרָה הַזֹּאת בְּכָל הָעוֹלָם גַּם אֶת אֲשֶׁר עָשְׂתָה הִיא יְסֻפַּר לְזִכָּרוֹן לָהּ'" (מתי כו 13-10).
יש לציין כי לא רק על המעשה הטוב שהיא עשתה אמר ישוע דברים אלה, אלא גם על העובדה שהיא ידעה כי המשיח ימות כחלק מתכניתו של הקב"ה. הבנה כזאת הייתה נדירה מאוד לא רק לפני אלפיים שנה, אלא לצערנו הרב גם היום ביהדות הרבנית, עד כדי כך שהרמב"ם כתב על המשיח "ואם… נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה". לפיכך, לפי היהדות של הרבנים בלתי אפשרי שהמשיח ימות. הסברה הזאת עומדת בניגוד לדברי שאול השליח, תלמידו של רבן גמליאל הזקן (ראה מעשי השליחים כב 3), שאמר,
"וַיְהִי אַחֲרֵי עָבְרָם בְּאַמְפִפּוֹלִיס וּבְאַפֹּלוֹנְיָא וַיָּבֹאוּ אֶל תַּסְלוֹנִיקִי וְשָׁם בֵּית כְּנֶסֶת לַיְּהוּדִים. וּפוֹלוֹס נִכְנַס אֲלֵיהֶם כְּמִשְׁפָּטוֹ וְשָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת הִתְוַכַּח עִמָּהֶם מִן הַמִּקְרָאוֹת, פָּתוֹחַ וְהוֹכֵחַ לָהֶם כִּי צָרִיךְ הָיָה שֶׁיְּעֻנֶּה הַמָּשִׁיחַ וְיָקוּם מִן הַמֵּתִים וְהוּא הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר אֲנִי מַגִּיד לָכֶם" (מעשי השליחים יז 3-1).
ברור כאן כי שאול לימד בבית הכנסת והוכיח (ממה שכתוב בתנ"ך) שהיה צורך מוחלט שהמשיח ימות. בפסוק הנ"ל כתוב רק שהמשיח יְּעֻנֶּה, אבל בהמשך הפסוק כתוב "וְיָקוּם מִן הַמֵּתִים". למותר לציין כי בלתי אפשרי לקום מהמתים אם לא מתים קודם. לפיכך, כוונתו של המונח "יְּעֻנֶּה" היא, שֶׁיְּעֻנֶּה עד מוות.
העובדה שישוע אמר שהאישה הזאת תיזכר בהכרזת הבשורה אומרת הרבה. בין השורות אפשר להבין כי ישוע לא אמר את זה רק מפני שהיא השתמשה בבושם כל כך יקר וידעה מי הוא ישוע ומה הוא עומד לעשות, אלא גם, ובעיקר, כי היא הגיעה למסקנה הזאת בניגוד למה שהחכמים בימיה לימדו. יש כאן מסר חשוב ביותר עבורנו: יותר נכון לבסס את אמונתנו על מה שכתוב בכתבי הקודש מאשר על מה שאומרים בני אדם. אין ספק כי ראוי ללמוד מאחרים, אבל רק מאלה שהלימוד שלהם מבוסס על דבר ה' ולא על מסורות אדם.
