לעיתים אנו משתמשים במילה "מצורע" בכדי לתאר אדם שאין ברצוננו להתרועע עמו… מישהו שדחויי על ידי הרוב, שמוקצה על ידי רבים ונותר לבדו בקור. זוהי חוויה שכולנו חווים בזמן זה או אחר במהלך חיינו וזו חוויה שישוע הבין לעומק והייתה בראש מעיניו.
התלמוד אף מתאר את "המשיח המצורע" וכולל סיפור המסביר כיצד המשיח בבואו יימצא כאחד שדואג למצורעים: "שמו הוא מורה המצורעים", כפי שכתוב, "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה"…". מתי יבוא המשיח? – 'לכו ושאלו אותו', הייתה תגובתו. 'היכן הוא מתגורר?' – 'בכניסה'. 'וכיצד נזהה אותו?' – 'הוא יושב מבין המצורעים המסכנים…" כך נכתב בתלמוד (סנהדרין 98א' 98ב'). חלק זה ממשיך לתאר את המשיח אשר חובש את פצעי המצורעים במקום להתרחק ולהחרים אותם.
טמא!
מצוות רבות בספר ויקרא מבססות את ההבדל המהותי שקיים בין אילו שנחשבים רצויים ומקובלים לבין אלו שנחשבים כטמאים וכאסורים למגע. המצוות מחרימות מצורעים, נשים זבות דם, הן מחרימות את העיוורים ואת אלה עם מומים פיזיים… אבל אנחנו רואים כי השירות המדהים של ישוע מתעלה על כל אחד מהסייגים הללו, בזה אחר זה; הוא מרפא את המצורעים, הוא מרפא את אישת זבת הדם, הוא מרפא את העיוור, המעוות והפיסח והוא מקבל את כולם חזרה לתוך המחנה.
לעיתים הספרים המתארים את מצוות אלוהים בתחילת התנ"ך יכולים להיתפס בעינינו כמבלבלים ואפילו משעממים, בייחוד כשהם מתארים, תיאורים גרפיים של פרטי העובש, הפצעים והנקודות המופיעים על הגוף והשיער. אך כשמביטים במצוות "המוזרות" הללו לעומק ומשווים אותם לחיים ולשירות של ישוע, מגלים דפוס מעניין ומתמשך.
- בויקרא נאמר כי אלה אשר חולים במחלה מדבקת, כלומר חולים בצרעת, צריך להוציאם מחוץ למחנה ולהתייחס אליהם כטמאים. התלמוד מרחיק לכת עוד יותר עם נקודה זו בנתינת רשות לסקול את האנשים האלה למוות.
- אנחנו גם למדים מפסוקים אלה כי נשים נחשבו טמאות במהלך תקופת המחזור החודשי שלהן – שוב, הנשים אשר סבלו מדימום אבנורמלי נחשבו טמאות לתקופות ארוכות.
- בהמשך אנחנו קוראים על העיוורים, הפסחים ואילו עם מומים אחרים שמנודים מחלקים מסוימים במקדש.
- וכמובן, אסור היה לגויים להיכנס למקדש.
מגעו של המשיח
אך אנחנו חוזים במהפכה המתרחשת כשישוע המשיח מתעלה על כל המגבלות והטמאות הזו: הוא מרפא את המצורעים, הוא מרפא את האדם העיוור מלידה ואת האישה זבת הדם – אנשים מנודים וחסרי שם לפתע קיבלו חיים חדשים, התחלה חדשה. הצרעת המקראית יכולה להיתפס כסמל לחטא וחולי באופן כללי – תוצר כניסת החטא לעולם. אך ישוע מראה כי יש לו את הכוח והסמכות להתמודד עם כל חולינו שמשתקים ומונעים מאיתנו להתקדם – מבחינה רוחנית ופיזית.
בישוע אנחנו חוזים בהפיכת מצוות הטהרה והטומאה – במקום שישוע הטהור יעשה מוכתם על ידי המנודים, כוחו הנשגב מעל החטא והמוות הביא לטהרה, חיים ובריאות לכל אילו שהוא נגע בהם.
3 סימנים לזיהוי המשיח
היו שלושה ניסים שהרבנים ציפו שיתקיימו על ידי המשיח:
- המשיח יוכל לרפא את המצורעים.
- המשיח יוכל לגרש שדים.
- המשיח ירפא את הפיסחים.
בחלקם, אמות המידה הללו משקפות את הכתוב בישעיה ל"ה 5-6, נבואה משיחית:
"אָז תִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי עִוְרִים; וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים, תִּפָּתַחְנָה. ואָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם… "
אך אין זה מדהים לחשוב שאף מצורע לעולם לא נרפא והיה צריך להציג עצמו בפני הכהן בכדי לראות אם הוא באמת נרפא, אם הוא באמת טהור!
היו מקרים בהם המחלה פקדה לתקופה קצרה, למשל, את משה ואחותו מרים ונעמן הסורי שנרפא באופן נסי אך לא היו מקרים בהם יהודי שהיה תחת תורת משה היה צריך לבצע את מה שכתוב בויקרא י"ד: " יְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן…" משמע, כי ביום שבו ישוע שלח את המצורע הבריא הראשון למקדש להיבדק על ידי הכהן לפי הכתוב, זו הייתה הפעם הראשונה שכהן היה צריך להביט במגילה המדברת על דיני מצורעים משום שזה לא נעשה אף פעם לפני כן! איזה אירוע מכונן. ויקרא י"ג וי"ד נכתבו בשביל נקודת הזמן הזו, לעזור לזהות כי המשיח אכן באמת הגיע.
בדומה, כישוע ריפא את האדם מוכה השד שהיה גם אילם, זה עורר את התקווה המשיחית בקרב העם.
"אז הובא אליו איש עור ואלם אשר אחזו שד וירפאהו וידבר האלם וגם ראה: ויתמהו כל-המון העם ויאמרו הכי זה בן-דוד "(מתי י"ב 22-23).
כשיוחנן המטביל שלח את האנשים לישוע לבדוק אם הוא אכן המשיח המיוחל, תשובתו של ישוע הייתה הגיונית מאוד:
" ויען ישוע ויאמר להם לכו הגידו ליוחנן את-אשר שמעתם ואת-אשר ראיתם: עורים ראים ופסחים מהלכים מצרעים מטהרים וחרשים שומעים ומתים קמים ועניים מתבשרים: ואשרי האיש אשר לא-יכשל בי" (מתי י"א 4-6).
עבור ישוע זו הייתה ההוכחה עצמה.
כשאלוהים אומר לנביא חגי לבחון את הכהנים בנוגע לדרך שבה דברים נעשים טמאים בחגי ב', הוא מדגיש כי הטמא בדרך כלל הופך את הטהור לטמא ולא להיפך. אך ישוע הפך לחלוטין את הקערה על פיה, קדושתו הייתה חזקה כל כך ובלתי מושחתת שהוא לעולם לא יכל להיטמא ואפילו המוות לא הצליח להחזיקו בקבר!
בכל מקום אליו הלך, הוא הפך את הקערה על פיה בנוגע לאיסורים שהופיעו בתורת משה, בהביאו רפואה, קבלה ושמחה. ישוע היה ועודנו, המשיח המובטח.
