כיצד אנו עושים תלמידים? מי אמור לעשות תלמידים? כיצד אנו יוצרים יחד קהילה בריאה?
התשובות הניתנות לשאלות אלו הן מגוונות משום שהמשיחיים שעוסקים במלאכת עשיית התלמידים מגדירים את המטרות והאסטרטגיות במגוון דרכים. לעומתם, יש מי שסבורים שעשיית תלמידים היא עבודתם של רועי הקהילה, הזקנים והשמשים ולא של כלל המאמינים. אחרים פשוט מרימים ידיים ומודים בפה מלא שהם אינם יודעים כיצד למלא תפקיד חשוב זה שהטיל עלינו המשיח. יש כמובן גם אנשים שאינם רואים את חשיבותן של שאלות אלו ולכן גם לא גיבשו לעצמם מטרות ודרכי פעולה בנושא. מטרה משותפת וגיבוש שיטות מוסכמות להשגתה הם חיוניים ביותר. חִשבו על קבוצת כדורגל שעולה על המגרש כאשר שחקניה אינם מסכימים ביניהם בדבר הכיוון שאליו הקבוצה אמורה לנוע בכדי לתקוף או בדבר תפקידי השחקנים השונים במגרש ודרך הפעולה שאותה ביקש המאמן לבצע על המגרש. קבוצה זו לעולם לא תוכל לנצח, גם אם שחקן יצירתי כזה או אחר יצליח להבקיע שער מדי פעם. הדבר נכון גם לגבי קהילה שאמורה לתפקד כקבוצה שמאוחדת סביב מטרה משותפת ומסכימה לגבי הדרך הטובה ביותר להשגתה של מטרה זו.
מטרתה של הקהילה היא ברורה ומובנת: "לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים" (מתי כח 19). אלו היו מילותיו הראשונות של ישוע לתלמידיו כאשר קרא להם להצטרף אליו ואלו היו גם מילותיו האחרונות לפני שעלה השמימה. "לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם", אמר להם ישוע, "וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה" (מרקוס טז 15). לאחר שפתח את לבבם להבין את הכתובים, הוא שלח אותם לעולם כפי שהאב שלח אותו (יוחנן כ 21) וביקש מהם להכריז לסובבים אותם "תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת חֲטָאִים" (לוקס כד 48-47). משימה זו הועברה אלינו, ואנו כקהילתו אמורים להמשיך ולעשות תלמידים למשיח שגם הם, לכשיגיע הזמן, יישלחו אל העולם ויידעו להכשיר תלמידים נוספים.
כאשר הטיל עליהם ישוע את המשימה החשובה הזו, לא שאלו אותו תלמידיו כיצד לעשות זאת. לא היה להם ספק בדבר אופייה של התכנית האסטרטגית והם ידעו שזוהי התכנית הטובה ביותר להצלחת המשימה. הם צפו בו במשך שלוש שנים, ראו את תבנית פעילותו של ישוע ואף יישמו אותה בעצמם. הם דבקו בדרכי הפעולה שלמדו מישוע כפי שדבקו בתורתו. כך נוצרה קהילה דינמית ששערי השאול לא הצליחו לגבור עליה (מתי טז 18) – קהילה שהפכה את העולם על פיו (מעשי השליחים יז 6). זוהי התכנית שישוע הוביל, זוהי התבנית שעל פיה חיו השליחים וזהו אורח החיים שאותו עלינו ליישם בקהילות שלנו גם בימינו.
חייו של ישוע היוו דוגמה לכך שהתלמידוּת היא תהליך שתמיד צומח מתוך התחברותם של המאמינים זה עם זה. ישוע ביקש לעצמו מאמינים שיתחייבו להרחיב את מלכות השמים כאן בארץ. הוא שם את הדגש על הכשרת התלמיד כמשרת, העלה על נס את מרכזיותן של מערכות היחסים בין תלמידיו ועשה את כל זה כשהמטרה הסופית עומדת לנגד עיניו – שליחתם של התלמידים אל עולם כואב ואבוד. הוא הציב להם למטרה ליצור קשרים אישיים עם אנשים שבסופו של דבר יצטרפו, גם הם, למילוי אותה משימה. אלו היו דגשיו, ואם אנו רוצים להצליח כקהילה, עלינו לאמץ אותם לעצמנו.
התהליך שישוע הדגים היה פשוט, ברור וקל לחיקוי. הוא היה מורכב מארבעה שלבים:
ישוע שיתף את תלמידיו בַּאמת ושיתף אותם בחייו. בתחילת מילוי תפקידו כמשיח, שיתף ישוע את הסובבים אותו במסר שמבהיר שמלכות האלוהים קרבה, שיש לחזור בתשובה ושהוא המשיח המובטח (מתי ד 17; לוקס ד 21-13). אך ישוע גם שיתף את תלמידיו בחייו והשתתף בחייהם. הוא הזמין אנשים לביתו (יוחנן א 39-38), ביקר אצלם במקום עבודתם (לוקס ה 3-1) ואף הצטרף לחגיגות שלהם (יוחנן ב 2-1). תהליך החניכה היה למעשה חלק מהחיים האמתיים והיה מונע מאהבה אמתית לאלוהים ואנשים.
בנוסף לכך שישוע שיתף את התלמידים בחייו, הוא גם פעל כדי לבנות אתם קשרים עמוקים. הוא נתן להם הזדמנויות לגבש את הקשרים אתו ואת מערכות היחסים שלהם זה עם זה כאשר הם ביקרו יחד בבית-הכנסת, הלכו יחד ממקום למקום והתארחו בבתיהם של מאמינים אחרים (מרקוס א 21-20; ג 7, 20). בהזדמנויות אלו הוא לימד אותם, הכשיר אותם לתפקידם, נתן להם את הכלים שיצטרכו כדי לשרת ושם את הדגש על הדבר החשוב ביותר: אהבו את אלוהים ואהבו אנשים (מרקוס יב 31-28).
על בסיס מה שהתרחש "בקבוצת הבית" שלהם, נתן ישוע לתלמידיו את ההזדמנויות לשרת יחד אתו. בתחילה הרשה להם לעזור לו כאשר סייע לנזקקים (מרקוס ח 6), לאחר מכן הוא שלח אותם לשרת את העם בעצמם והורה להם לחזור אליו לקבלת הדרכה (לוקס ט 10). הוא הזכיר להם מה אמורה להיות הגישה הנכונה ועזר להם לתקן את הטעויות שעשו תוך כדי מילוי שליחותם. לדפוס זה הייתה חשיבות רבה. לכל אורך תקופת הכשרתם של התלמידים, מעשיהם הטובים נבעו מתוך קשרי האחווה שהיו להם והם לא היו מנותקים ממערכות יחסים אלו.
לבסוף, הם היו מוכנים לתפקיד, וישוע שלח אותם אל העולם שכל כך היה זקוק למסר שהיה בידם. בשלב זה הם סמכו על מה שישוע לימד אותם, על הנחיית רוח הקודש ועל הקשר שהיה להם זה עם זה. בשלב זה הם היו שותפים לעבודה ולמערכה, והכשירו תלמידים בעצמם ובחסד אדונם.
ואכן, השיטה הצליחה ושוכפלה. תלמידיו של ישוע שיתפו את הלא-מאמינים במסר שהיה להם ובחיים שניהלו (מעשי השליחים ב 24-22; 47-43). הם הפנו את אלו שהחלו להאמין בישוע לקשר עם מאמינים אחרים בסביבה שמעודדת יצירת מערכות יחסים וגדילה רוחנית (מעשי השליחים ד 33-32). לאחר מכן, מתוך הקהילה, הם בחרו להם אנשים שישרתו את האלמנות (מעשי השליחים ו 6-3) ויגדלו להיות עושי תלמידים בעצמם (מעשי השליחים ו 8; ח 31-26). תהליך עשיית תלמידים חדשים התחיל מהתחברותם של המאמינים, המשיך בשירות לזולת והסתיים בשליחתם של עושי התלמידים אל העולם.
