סיפורה של אניה, קרבן סחר מאוקראינה
אניה סיפרה לנו שלפני עשר שנים היא פגשה אישה אינטליגנטית ומרשימה מאוד, שהציעה לה עבודה בישראל כמטפלת בשכר של 1000 דולר לחודש. אניה הגיעה לארץ עם חברה דרך מצרים. במשך שישה ימים הן הלכו ברגל ממצרים ועד באר שבע. הן הוכו והושפלו קשות ע"י הבדואים. כשהגיעו לגבול אספו אותן ברכב מסחרי, כיסו את עיניהן והסיעו אותן בדרכים צדדיות ודרך החולות לכיוון ראשון לציון. כשהגיעו, גופן היה חבול מהשכיבה ברכב, מהקפיצות הבלתי פוסקות במהלך הנסיעה ומהמכות שקיבלו. בראשון לציון כלאו אותן בדירה עם בנות נוספות. לשם הגיעו סרסורים שקנו חלק מהבנות וזאת לאחר שנאלצו להציג את עצמן לפניהם בעירום.
לאחר ימים רבים שבהם נאלצו לספק שירותי זנות ללקוחות תפסה המשטרה את הגברים שסחרו בהן. בשלב זה כבר נלקח מהן הדרכון. הן נשארו בישראל במקלט לקרבנות סחר בנשים. עד היום, הרבה שנים לאחר מכן, נאבקת אניה בעניינים משפטיים כדי שתוכל לחיות בכבוד בארץ שבה היא עברה התעללות כל כך קשה ומשפילה.
ארגון ״חיים בשפע״
הארגון פועל למען הגנת העובר ברחם של האישה ולמען ביטחונה ושלומה של האישה. בשנת 2007 החל הארגון את מעורבותו בקרב נשים שנסחרו למטרת זנות, ונשים בזנות בכלל. השאלה ששאלנו את עצמנו הייתה: כיצד נוכל לפגוש את הנשים האלה אם הן כלואות בדירות ומוברחות בסתר? להפתעתי האישה הראשונה שעמה נוצר לי קשר הייתה קרבן סחר מאוזבקיסטן ועליה אספר בהמשך.
מאז שנות ה-90 הפכה ישראל לאחד היעדים המרכזיים לסחר בנשים. תופעת הסחר בנשים החלה להיות נפוצה עקב תהליכים גלובליים, כגון התפרקות ברית המועצות, שהובילו לשינויים כלכליים וחברתיים ברחבי העולם. ביטחונם הסוציאלי של מיליונים התערער, עד לכדי איום על פרנסתם וקיומם. רשתות התמיכה החברתיות התמוטטו בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר. אדישות רשויות האכיפה והציבור בארצות אלה אפשרו את שגשוג הסחר בנשים. רק 9% מהנשים דיווחו כי עבדו בזנות גם לפני הגעתן לישראל. 29% דיווחו כי היו מובטלות במדינת מוצאן; ואלו שעבדו, שימשו מזכירות, מורות, תופרות וכדומה, בשכר ממוצע של 38 דולר בחודש.
מרבית הנשים שסוחרים בהן לתעשיית המין הועברו לישראל דרך גבול ישראל-מצרים, הגבול שמשמש גם להברחת נשק וסמים. הן מוברחות ברכב או ברגל, לעתים במסעות מפרכים. דווח כי לעתים הן נאנסות ומוכות בדרך על ידי הבדואים המופקדים על ההברחה. עם כניסתן לישראל הן נמכרות לסרסורים; בישראל המחיר לאישה נע בין 4,000 ל-10,000 דולר, ונקבע בהתאם למראה האישה וגילהּ, פגמי עור, לידות וניסיון עבר בזנות. לאחר מכירתן מגיע שלב העסקתן. בשלב זה הדרכונים שלהן כבר אינם ברשותן, מה שמהווה מכשול לבריחה אפשרית ומשאיר אותן חסרות זהות וזכויות אנוש בארץ זרה.
כאשר ילדה זהירה (שם בדוי, קרבן סחר מאוזבקיסטן) את תינוקה, התקשרה אליי עובדת סוציאלית מתל אביב וביקשה שאבוא לבקר אותה בבית החולים. כשהגעתי, נאמר לי שזהירה ברחה לאזור הזנות והסמים ונטשה את תינוקה בבית החולים. נסענו בעקבותיה ופגשנו אותה בבית הבושת שבו היא עובדת. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לאזור הזנות, נכנסתי לבית בושת או דיברתי עם זונה. הבנתי שאני זקוקה לעזרה ולאסטרטגיה מאלוהים כדי לדעת כיצד נוכל לעזור לה. וכך, תוך כדי שיחה, הצעתי לה שאבוא לאסוף אותה מדי שבוע לבית החולים כדי שתבקר את התינוק שלה. קיוויתי שבביקורים אצלו היא תיקשר לתינוק ושרגשות האמהות יחוללו בה שינוי ויהיו המניע שיביא לשינוי במעגל הסמים והזנות שבחייה.
במשך חמישה חודשים נהגנו להגיע לבית הבושת ולהסיע אותה לבית החולים כדי שתיפגש עם בנה הקטן, שבינתיים עבר תהליך של גמילה מכיוון שנולד מכור לסם. תוך כדי כך הכרנו את סיפור חייה רווי ההתעללויות. לזהירה לא נאמר שהיא תהיה כלואה בדירה באילת, שהדרכון שלה יילקח ושלא יהיו לה שום ערך, כבוד וזכויות אנוש בסיסיות. לאחר שברחה מהדירה באילת המשיכה זהירה לאמץ את הזנות כדרך להתפרנס בארץ זרה, וחיה בשולי החברה ללא כל תנאים אנושיים.
מאותו הזמן ואילך יצאנו מדי שבוע לבתי הבושת באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. המקום המוכר, שבו כילדים לקחנו אוטובוסים אל מחוז חפצנו, השתנה עד לבלי הכר. כל חדר הפך לבית בושת וכל סמטה או חצר למקום לצריכת סמים. המקום רווי אלימות, והנשים מוכות שם ואף נרצחות – והכול באור יום, כאשר ברקע מסתובבים אלפי פליטים. לאחרונה חלו באזור שינויים חדשים והנושא עלה לכותרות באמצעי התקשורת: נעשה ניסיון לעקור את תופעת הזנות והרבה מבתי הבושת הפכו להיות בתי קפה של פליטים. הנשים התפזרו לכל עבר אך הבעיה לא נפתרה אלא רק נודדת למקומות אחרים ומתפשטת לאזור רחב יותר.
בתוך כל זה זכינו לראות זונות שהחליטו ללדת ולא לבצע הפלה מלאכותית. ראינו נשים שיצאו ממעגל הסמים והחלו לעבור תהליך של שיקום ואפילו גם נשים שנושעו.
ממחקרים שנערכו בעולם בשנים האחרונות עולה כי 82% מהנשים והנערות העוסקות בזנות סבלו או סובלות מאלימות פיזית וכי 55% מהפגיעות מתבצעות על ידי הלקוחות עצמם. מהנתונים עולה כי רובן המכריע של קרבנות הזנות גדלו בסביבה אלימה ועברו התעללות קשה בתוך המשפחה. כ 90%-70% מהעוסקות בזנות עברו התעללות מינית בילדותן ובכלל זה מקרים של גילוי עריות. על פי מרבית המחקרים נשים אינן פונות לזנות מתוך בחירה אלא נגררות לכך כתוצאה מכפייה מצד הסרסור או הבעל המשמש כסרסור. במקרים אחרים ההידרדרות לזנות נעשית מתוך מצוקה כלכלית, וזאת בנוסף להיסטוריה המשפחתית הקשה שלהן.
"אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יָבוֹאוּ לִפְנֵיכֶם לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים'" (מתי כא 31).
השטיח האדום
נדיה ישבה על החול. נראה עליה שהייתה דיירת רחוב כבר ימים רבים. הכול היה מלוכלך סביבה. לא רחוק ממנה ישבו עוד בחורות והזריקו לעצמן הרואין. נדיה הייתה תחת השפעת הסם ולא יכולנו לנהל אתה שיחה. היא לא הפסיקה לגעת באצבעות הרגליים שלה, שהיו אדומות ונפוחות, ולשפשף אותן מפאת הכאב. הדבר היחיד שיכולנו לעשות היה להניח עליה ידיים ולהתפלל עבורה. נפרדנו ממנה בתחושת חוסר אונים ובעצב. בעודנו מתרחקים מהמקום נולד חזון נוסף: לפתוח מרכז שבו נוכל לספק להן עזרה בפדיקור ומניקור. כמה חודשים אחר כך פתחנו את מרכז "השטיח האדום".
בדצמבר 2011 החל "השטיח האדום" את פעילותו. עד כה קיבלו כ-60 נשים טיפולי פדיקור ומניקור. חלק מהנשים חוזרות אלינו מרצונן בין אם זה לשיחה, לתפילה או לארוחה חמה. הנשים הן יהודיות, ערביות, נשים מארצות הגוש הקומוניסטי (מולדובה, אוקראינה, בלארוס ועוד) ואפילו מאירופה ומהמזרח הרחוק. רובן נרקומניות וכולן עוסקות בזנות. אל המרכז הגיעו גם טרנסג'נדרים והומוסקסואל שקיבלו טיפול. תוך כדי הטיפול אנחנו מקשיבים להם, מייעצים, מבשרים, מתפללים ומנסים לעזור במה שאפשר. הצוות כולל שש נשים מטעמנו שמגיעות למרכז בכל שבוע.
אם ישוע היה מגיע לישראל היום, הוא היה מגיע לאזור התחנה המרכזית בתל אביב. פה הוא היה פוגש את האישה השומרונית ואת מרים המגדלית. הן פה והן מחכות לתקווה שרק הוא יכול להעניק להן.
וכיצד זה יקרה אם לא נהיה אנחנו הרגליים והידיים שלו?
