בקלוויניזם, קיים פרדוקס. בהשקפה הקלוויניסטית, לא ניתן לדעת אם אנו נבחרנו מקדם לחיי עולם[1] או אם המשיח מת עבורינו על הצלב.[2] מדוע? משום שבתאולוגיה הקלוויניסטית, הדרך היחידה לדעת זאת בוודאות היא אחרי שהתמדנו עד סוף החיים באמונה ובמעשים טובים. הבעיה היא שאף אחד מאיתנו לא יודע אם הוא יתמיד באמונה ובמעשים טובים[3] , משום שהדרך היחידה לדעת זאת היא אם היינו יודעים שנבחרנו מקדם לחיי עולם, מה שלא ידוע עד שנתמיד באמונה ובמעשים טובים עד סוף החיים. כיצד חלקם פותרים את הפרדוקס? הם מנסים לפתור את הבעיה דרך רומים ח 16, שם נאמר:
הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ.
הטענה היא שרוח הקודש מעידה עבורינו שאנחנו בני אלוהים. עולה השאלה, האם אלוהים היה נותן לנו את הביטחון שאנו בניו דרך רמזים מעורפלים שנובעים מרושם פנימי שנוצר על ידי רוח הקודש?[4]
המילה היוונית שמתורגמת כ"מעידה" מתייחסת ל"סיפוק ראיות תומכות על ידי מתן עדות", או "אישור".[5] והרעיון שמופיע בהקשר הוא שיש שתי אישיויות המדברות לאב, רוחו של המאמין שקוראת "אבא, אבינו" (רומים ח 15) והעדות של רוח הקודש המתפללת לאב עבור רוחנו וכך מספקת עדות נוספת.
רוח הקודש לא מעידה או מדברת "ל"רוחנו, אלא היא מעידה "יחד" עם רוחנו, כלומר, היא מדברת לאלוהים, לאב, ואומרת, "הבן אדם הזה הוא בנך". מבנה דומה קיים ברומים ט 1, מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּ ("עם", ביוונית en) רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. ברומים ח 16, רוח הקודש מעידה יחד עם רוחנו לאלוהים. המילים "עמדי" בפרק ט פסוק 1 ו"רוחנו" בפרק ח 16 הן יחסות המקבל מסוג של קרבה (dative of association), כלומר, שאול לא אומר שהרוח שלו מעידה לעצמו (כלומר לא יחסת מושא עקיף).
מספר פסוקים מאוחר יותר שאול מסביר שרוח הקודש מפגיעה עבורינו ועוזרת לנו בחולשותינו (פס' 26). בפסוק 16 רוח הקודש מתפללת איתנו לאלוהים, ובפסוק 26 היא מפגיעה עבורינו לאלוהים.[6] רוח הקודש מעידה לאב, לא לנו.
שאול מדבר על השירות המתווך של רוח הקודש גם בגלטים.
וְכֵיוָן שֶׁאַתֶּם בָּנִים, אֱלֹהִים נָתַן בִּלְבַבְכֶם אֶת רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵאת "אַבָּא, אָבִינוּ". (גלטים ד 6).
המילה "לבבכם" היא ברבים ביוונית, אך הפועל ״קוראת״ הוא ביחיד. מכאן זה ברור שהקטע מתייחס לתפילה של רוח הקודש לאלוהים, ולא על הקריאה של הלב שלנו אליו. אם כך, מדוע שרוח הקודש תקרא לאב, "אבא אבינו"? האם האב הוא האב של רוח הקודש? בעוד שניתן לענות על השאלה על בסיס טבע השילוש האלוהי, כלומר ששמו של האב בשילוש הוא "האב", קיימת סיבה אינטימית יותר. רוח הקודש פונה לאב בתור האב של המאמין. מאחר והוא אבינו, הוא יענה.
מדובר בעידוד אדיר למאמין שנמצא במצוקה שיודע שרוח הקודש מאשרת לאב שהוא בנו; שהיא מפגיעה עבורינו וגם מתפללת עבורינו באנחות עמוקות ממילים (רומים ח 26).
מכל האמור לעיל, אין צורך לנסות לבסס את הביטחון האישי שלנו על רושם פנימי או על רגשות. אלא, הביטחון שלנו מבוסס על ההבטחות של אלוהים הנאמן, על אישיותו וקורבנו המושלם של המשיח. אין עוגן יותר בטוח ויציב מדבר אלוהים עצמו. שהרי הרגשות שלנו משתנים כל הזמן בהתאם למצבים של הגוף שלנו. ומכאן, ניתן לראות שהניסיון של קלוויניסטים אחדים לפתור את הדילמה בהשקפתם נידונה לכישלון.
הערות:
[3] אפילו שאול לא ידע בשלב מסויים אם יתמיד באמונה (הראשונה לקורינתים ט 27). והוא אף הזהיר את הקורינתים מהגישה היומרנית על פיה אנו יכולים להיות בטוחים שלא ניפול מהאמונה (הראשונה לקורינתים י 12)
[4] הכתובים לא מדברים על איך להבחין או לדעת אם רושם פנימי נובע מרוח הקודש או לא. אם ביטחון ישועתנו מבוסס על רושם פנימי, מדוע הברית החדשה לעולם לא מדברת על האופן שבו מזהים את הרושם האמיתי שנובע מרוח הקודש בקרבנו?
[5] BDAG, 957.
[6] יש הטוענים שהמסקנה הזו לא הגיונית משום שאלוהים כבר יודע שאנחנו בניו לכן אין צורך בכך שהרוח תעיד עבורינו לאלוהים. אך מדובר בחוסר הבנה. שאול משתמש בניב ציורי, שהרי גם יוחנן מציג את ישוע בתור העורך דין שלנו בשמיים שמעיד לאב שחטאינו נסלחו (הראשונה ליוחנן ב 2). אבל האב כבר יודע את זה. לכן, זה לא באמת טיעון טוב נגד הפרשנות שאנו מציעים.
