בשנה האחרונה חוויתי כמה חוויות מאוד מאתגרות אשר בסופו של דבר רק חיזקו את אמונתי באלוהים כאבא טוב ורחום.
למדתי להודות לאלוהים על הכול ולשמוח בכל דבר. כן, גם בצרות.
איך אפשר לשמוח בצרה? ולמה שבכלל נרצה לשמוח על הצרות בחיינו ולהודות לאלוהים בגינן?
ראשית, חשוב להבין שהכוח והרצון להודות לאלוהים על הכול אינם נובעים מכוחנו-אנו ואין מדובר במשהו שאנחנו מכריחים את עצמנו לעשות כי ככה כתוב וככה ״משיחי טוב״ אמור להתנהג…
מדובר בפעולת רוח הקודש בחיינו. כאשר אנו מוסרים את לבנו לאלוהים, מכניעים את עצמנו בפניו ומבקשים את פניו ורצונו בחיינו, הרוח פועלת.
במהלך השנה היו מצבים שבהם יכולתי לראות בבירור מתי היה זה הרצון שלי, ומתי היה זה רצון אבי.
הרצון שלי מול הרצון של אלוהים
לא תמיד היה כך בחיי – לא תמיד ידעתי להבחין בין הרצון שלי לבין הרצון של אלוהים. אולי זה סימן של בגרות רוחנית. כיום אני רואה שאני לומדת בהדרגה להבחין טוב יותר במצבים שבהם רצוני איננו תואם את רצון אלוהים. במצבים אלו, לדעתי, יש לנו ההזדמנות להתפלל כמו שהתפלל ישוע בגת שמנים: "אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ" (לוקס כב 42).
מניסיוני נוכחתי לדעת שהרצון שלנו לפעמים כן תואם את רצונו של אלוהים עבורנו ואז אנו חשים שלום ויכולים לפעול בלי היסוס לפי מה שלבנו רוצה. אך לדעתי, אם יש לנו ספק בלב, אפילו הקטן ביותר, כדאי מאוד לבדוק אם זהו סימן מרוח הקודש שמעיד על כך שרצוננו אינו תואם לרצון האלוהים.
למה אני שמחה גם בעיצומן של צרות?
באיגרת יעקב א פסוקים 4-2 כתוב:
"לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה חִשְׁבוּ זֹאת, אַחַי, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים בְּכָל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת, שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי בְּחִינַת אֱמוּנַתְכֶם מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת. אֲבָל שֶׁתְּהֵא הַסַּבְלָנוּת שְׁלֵמָה בְּפָעֳלָהּ, לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וּבְלֹא דֹּפִי וְלֹא יֶחְסַר לָכֶם דָּבָר".
עוד נאמר לנו לא להיות מופתעים מצריפת האש, כפי שפטרוס מכנה זאת באיגרתו הראשונה בפרק ד פסוקים 13-12:
"אֲהוּבַי, בְּבוֹא עֲלֵיכֶם צְרִיפַת אֵשׁ כְּדֵי לִבְחֹן אֶתְכֶם, אַל תִּתְמְהוּ כְּאִלּוּ מִקְרֶה מוּזָר קָרָה לָכֶם, אֶלָּא שִׂמְחוּ כְּכָל שֶׁחֵלֶק לָכֶם בְּסִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן תִּשְׂמְחוּ וְתַעַלְצוּ גַּם בְּהִגָּלוֹת כְּבוֹדוֹ".
ועוד כתוב באיגרת אל הרומים פרק ה פסוקים 5-3:
"אַךְ לֹא זֹאת בִּלְבַד; אֲנַחְנוּ מִתְהַלְּלִים גַּם בַּצָּרוֹת, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אָנוּ כִּי הַצָּרָה מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת, וְהַסַּבְלָנוּת לִידֵי עֲמִידָה בְּנִסָּיוֹן, וַעֲמִידָה בַּנִּסָּיוֹן לִידֵי תִּקְוָה. וְהַתִּקְוָה אֵינָהּ מַכְזִיבָה, כִּי אַהֲבַת אֱלֹהִים הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל־יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ".
פסוקים אלו מלווים אותי בתקופה האחרונה.
הצרות יכולות לשמש ככלי שמחזק ומחשל אותנו בחיינו – אם נניח להן לעשות את פעולתן ואם גישת הלב שלנו תהיה נכונה. לדעתי, אם נבין זאת – נוכל לשמוח בהן.
הצרות הן לעתים קרובות כלי בידיו של אבינו הטוב לטהר אותנו.
הצרות הן כמו אש מצרף.
כאשר צורפים זהב או מתכת יצוקה אחרת נוצר קרום על פני אותה מתכת כתוצאה מתהליך החמצון. בעצם, הקרום הזה מורכב מפסולת ומלכלוך שהיו קודם לכן בתוך המתכת, וכאילו היו חלק ממנה. אך ברגע שהחום מספיק גבוה, הלכלוך מתחיל לצוף אל פני השטח. רק אז ניתן להפריד אותו מן המתכת ולזרוק אותו. אז נשארת מתכת טהורה ונקייה מסיגים (פסולת).
דומה הדבר בחיינו. אנו לעתים חיים את חיינו כאילו הכול בסדר וחושבים שאין בנו לכלוך או חטא… עד שמגיעות הצרות. אז מתחילים לצוף סוגים שונים של פסולת שאולי בכלל לא היה לנו מושג שהם בתוכנו, והנה פתאום בעת צרה אנו מגלים אותם.
אל לנו להיבהל במצבים אלו ולברוח, אלא להיכנע לתהליך של הצריפה ולתת לרוח הקודש לטהר ולרפא את כל מה שזקוק בתוכנו לטיהור וריפוי.
