לדעתי, לאיגרת אל העברים יש חשיבות גדולה במיוחד עבור היהודים המאמינים בישוע. סביר להניח שאילו הייתה האיגרת נכתבת היום, שמה לא היה "האיגרת אל העברים" אלא "המכתב אל היהודים".
האיגרת אל העברים הופנתה לעם ישראל בתקופה של שינויים גדולים. חשוב להבין שכל שינוי שמתרחש בחיינו איננו עניין של מה בכך. נחוץ לנו הרבה זמן כדי לשנות צורת חשיבה, להשתחרר מתפיסות והרגלים, להבין את החופש, להפנים שינויים.
השתנות היא תהליך שנחוץ לו זמן. ואם ההשתנות של הפרט, של אדם אחד, נמשכת זמן רב, על אחת כמה וכמה התהליך קשה יותר לעם שלם. חִשבו על עם ישראל כשיצא ממצרים: נדרשו שנות דור שלם, ארבעים שנה, כדי לשנות את צורת החשיבה המאפיינת עבדים לצורת חשיבה של עם חופשי שבא לרשת את נחלתו המובטחת. רק אז, אחרי ששינה את צורת החשיבה שלו, היה מוכן להיכנס אל הארץ. נהוג לומר שאלוהים הוציא את עם ישראל ממצרים בתוך לילה אחד, אבל נדרשו לו ארבעים שנה כדי להוציא את מצרים מישראל.
גם לנו, לאחר שאנחנו מתחילים להאמין בישוע המשיח, נדרש זמן רב עד שאנחנו מבינים את הדברים לעומקם, עד שאנחנו מפנימים ומשתחררים, עד שאנחנו מתחילים לחיות יותר ויותר את החיים החדשים. שינוי חשיבה והבנה הוא תהליך שמאוד קשה לנו בתור יחידים. כעם, כקבוצה, התהליך הוא הרבה יותר מורכב וקשה. לכן קשה לקהילות להשתנות, לכן קשה לעם להשתנות. נחוץ לפחות דור אחד לשינוי צורת חשיבה של עם.
האיגרת אל העברים נכתבה בתקופה שבין מותו ותקומתו של המשיח לבין חורבן בית המקדש, תקופה שנמשכה גם היא כארבעים שנה. היא נועדה לעזור לתלמידי ישוע היהודים, כקבוצה וכיחידים, להפנים את השינוי הנדרש בצורת המחשבה שלהם – מהתמקדות בעבודת אלוהים הסובבת את בית המקדש לעבודת אלוהים שבמרכזה עומד המשיח.
האיגרת נכתבה אל תוך השיח היהודי ומתייחסת לקשיים שהיו ליהודים באותה תקופה. חלק מהנושאים הם עדיין חלק מהשיח היהודי ולכן האיגרת חשובה גם לנו היום.
האיגרת אל העברים באה להראות עד כמה ישוע נעלה: הוא נעלה מהמלאכים, נעלה מאברהם, נעלה ממשה, נעלה מהכוהן הגדול. הוא עבר דרך מקדש אמִתי יותר, קיים ושינה את התורה (אל העברים ז 12) ונתן לנו הבטחות טובות יותר, קרבן טוב יותר, ברית טובה יותר, תקווה טובה יותר, והכין לנו מקום טוב יותר – מנוחת שבת.
ממרא דיה, דבר אלוהים
האיגרת מתחילה בהכרזה. אלוהים הוא אלוהים שמדבר. הוא רוצה להתגלות לפני בני האדם ולכן הוא מדבר.
ישוע נקרא "דבר" בבשורה על פי יוחנן בפרק א 1: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלֹהִים הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה".
ביוונית המילה המתורגמת כ"דבר" היא לוגוס, האִמרה. ביוונית המושג הזה מאוד מוזר, אבל ליהודים שחיו בתקופת בית שני הוא היה מובן היטב. באותה תקופה היהודים הכירו את המושג ממרת אלוהים, "ממרא דיה" בארמית, שפירושו דבר אלוהים. במקורות, מושג זה מופיע בצורות: ממרה דיה, ממריה, ממר-יה, ממרא דייי. השימוש במילה היוונית לוגוס הוא למעשה תרגום של מושג יהודי שהיה מקובל באותה תקופה.
בתהילים לג 6 כתוב: "בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ; וּבְרוּחַ פִּיו, כָּל צְבָאָם". בתרגום ניאופיטי (תרגום התורה לארמית מהמאה הראשונה או השנייה לספירה) משתמשים שוב ושוב במושג ממרא דיה (ממרא = מילה או דבר, דיה = של יה, של אלוהים). לדוגמה, בראשית א 3 מתורגם כך לארמית: “ואמר ממרא דייי יהוי נהור והות נהור כגזירת ממריה”. בעברית: "ויאמר דבר אלוהים יהי אור, ויהי אור כפקודת דבר ה'". כלומר המושג "ממרא דיה" או "ממריה" או "ממרא דייי", שפירושו דבר אלוהים כחלק מאלוהים, כחלק ממהותו של אלוהים, היה מושג מובן, מקובל וידוע ביהדות של תקופת בית שני. גם היום אם נדבר עם אנשים דתיים המתמצאים היטב במקורות היהודיים ונשתמש במושג ממרא דיה, הם יֵדעו על מה אנחנו מדברים.
תורה חדשה
באיגרת אל העברים פרק ז 12 כתוב: "אָכֵן כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּנֵּית הַכְּהֻנָּה, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם הַתּוֹרָה". יש כאן הכרזה מרעישה, שנשמעת מדהימה הן לאוזניים יהודיות והן לאוזני מאמינים בישוע, בימינו אלה: כאשר הכהונה השתנתה, גם התורה השתנתה.
כל יהודי דתי שישאל: "האם התורה משתנה? השתנתה? תשתנה?" יענה כמובן מאליו: "מה פתאום, התורה הייתה קיימת עוד לפני בריאת העולם, יחד עם המשיח ויחד עם אלוהים, והיא תהיה לנצח". גם אם נשאל מאמינים משיחיים, רבים יענו: "לא! התורה, תורת אלוהים, היא נצחית". מאמינים רבים מקבלים את הטענה שהתורה נשארת לנצח כאמת לאמיתה.
ובכן, האם התורה נצחית או שהיא משתנה? מה היהדות הרבנית חושבת?
בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, העיקרון התשיעי טוען ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". כל יהודי דתי חוזר על כך מדי יום. שום דבר לא ישתנה, היא לא תתחלף, לא תהיה תורה אחרת. אבל בתלמוד הבבלי (מסכת נידה ס"א עמ' ב), בדיון בשאלת הכשרות של תכריכים, מופיע משפט שמבלבל מאוד את אחינו הרבנים. כתוב שם: "זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא". כלומר, המצוות יתבטלו בעתיד. איך ייתכן, הרי קראנו ושמענו שהתורה קיימת לנצח והיא אינה מוחלפת. אגב, גם הרמב"ם עצמו טוען (הלכות כלאיים פרק י הלכה כה) שהתורה לא תקפה לנצח והוא תומך בטענה הזאת מהתלמוד הבבלי. גם "שולחן ערוך" תומך בטענה שהמצוות יתבטלו בעתיד, וגם בתוספות מדובר על כך. זאת אומרת שגם בספרות הרבנית יש תמיכה ברורה, אף שאינה מובנת, בהבנה שהמצוות בטלות בעתיד. הדבר יוצר חוסר בהירות והרבנים מתווכחים ביניהם ושואלים: "מה יוחלף, איך יוחלף ומתי?" יש מי שאומרים שרק מצוות "עשה" יוחלפו, יש שמתווכחים ואומרים שרק מצוות "אל תעשה" יוחלפו, ואחרים שאומרים "הכול יוחלף".
במשך הדורות דנו הרבנים גם בשאלה מתי זה יקרה. חלקם אמרו שבימות המשיח, אחרים אמרו שאחרי תחיית המתים…
רבים מהרבנים אומרים שהמצוות יתבטלו בזמן תחיית המתים, כי המת יהיה חופשי מן התורה. הסבר זה הוא מעניין במיוחד עבורנו כתלמידי ישוע המשיח, ונשמע לנו מוכר מכיוון שזהו קו מחשבה שמופיע בברית החדשה:
"אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים — וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה — כִּי לַתּוֹרָה יֵשׁ מָרוּת עַל הָאָדָם כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי? הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה קְשׁוּרָה לְבַעֲלָהּ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה כָּל עוֹד הוּא חַי, אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ פְּטוּרָה הִיא מֵחֹק הַתּוֹרָה הַקּוֹשֵׁר אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ. …כֵּן גַּם אַתֶּם, אַחַי, מַתֶּם לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, בְּאֹפֶן שֶׁנַּעֲשֵׂיתֶם שַׁיָּכִים לְאַחֵר, לָזֶה שֶׁהוּקַם מִן הַמֵּתִים, כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּרִי לֵאלֹהִים. … אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּיֹשֶׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה" (רומים ז 6-1).
נאמר לנו כאן שהמשיח שחרר אותנו מהתורה מפני שכשהוא מת, הוא מת למצוות התורה, ואנחנו מתנו בו, והמת משוחרר מהתורה. ההבנה שהמוות משחרר מהתורה קיימת במחשבה היהודית וגם בתפיסה היהודית משיחית.
ובכן, האם במחשבה היהודית התורה מתחלפת או שהיא נצחית? הנצח כולל את הזמן הקיים עוד לפני שהיה זמן והוא נמשך לעולמי עולמים, עד שממד הזמן, כפי שהוא מוכר לנו, יחדל להתקיים. אך אם דברים ישתנו, ולא משנה אם זה יקרה בתחיית המתים או בימות המשיח, וגם לא משנה מה בדיוק ישתנה, הרי שהיא אינה נצחית. אפילו ההלכה עצמה משנה את התורה. בכל בית ספר דתי המורה מלמד שההלכה היא התורה הנמצאת בתהליך של השתנות, בתהליך של התאמה לתקופתנו. אם ההלכה משנה ומתאימה את התורה והתורה נמצאת בתהליך של השתנות והתאמה, הרי שהתורה אינה נצחית.
…אם אשאל את הקוראים: למה אלוהים אוהב אותך? למה אלוהים בחר בך ולא במישהו אחר? התשובה של רוב הקוראים, אם לא של כולם, תהיה "כי הוא מצא בי משהו שלא היה במישהו אחר. הוא מצא בי משהו שהוא רצה להשתמש בו או יש לו תכנית מיוחדת עבורי, שרק אני יכול להגשים". התשובה לכך היא: "לא נכון!"
הוא לא בחר בנו משום שהיה בנו משהו מיוחד, או מפני שהיה צריך משהו מאִתנו, אלא – מתוך חסד ורחמים. הוא רצה בכך. הוא בחר בנו כי הוא אוהב אותנו (ירמיהו לא 2: "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד"). קשה לנו לתפוס זאת כי אנחנו רוצים להשיג את מקומנו בכוחות עצמנו, ואנחנו מאוד רוצים שיהיה בנו משהו מיוחד שהרשים את אלוהים… אנו רוצים לחשוב שאלוהים עבר על כל האנשים וכשהגיע אלינו, יהלום נצנץ מתחת לכל הלכלוך והוא אמר לעצמו, "אקח ואנקה אותו, ואעשה אותו ליהלום יפה ומלוטש". טעות! אנחנו איננו יהלום שזקוק לליטוש, אנחנו פחם מלוכלך. אבל הלחץ שאלוהים מפעיל עלינו והאש שהוא מעביר אותנו דרכה הופכים את הפחם ליהלום.
עלינו להגיע למקום שבו אנחנו מוכנים להכיר בעובדה שאנחנו חוטאים וזקוקים לרחמים של אלוהים כדי להגיע לישוע, ולא רק זאת – עלינו לחיות יום יום ורגע רגע בידיעה ובהכרה הזאת. כך נחיה יום יום בבית המקדש השמימי, שבו אנחנו אומרים: "אלוהים, אני חוטא ואני זקוק לרחמים שלך!"
הכתובים אינם אומרים לנו לאהוב את עצמנו, זהו דבר שהעולם מעודד אותנו לעשות. שמעתי דרשות רבות שבהן נאמר: "'ואהבת לרעך כמוך' פירושו שתחילה עליך לאהוב את עצמך ורק לאחר מכן אתה צריך לאהוב אחרים". זוהי הדרך שבה העולם חושב, אבל הכתובים אומרים לנו בדיוק את ההפך. עלינו לשנוא את הבשר שלנו, לצלוב אותו ולא לאהוב אותו. הכתובים אומרים לנו שהבעיה שלנו היא שאנחנו אוהבים את עצמנו יותר מדיי, ולא ההפך.
כתוב באל האפסים ה 29 "הֵן מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַלְכֵּל וּמְטַפֵּחַ אוֹתוֹ". אין איש אשר שונא את בשרו. הבעיה שלנו היא שאנחנו אוהבים את עצמנו יותר מדיי ואנחנו כועסים כאשר, לדעתנו, אחרים אינם אוהבים אותנו כמו שמגיע לנו.
כתוב ביעקב א 26-22 שעלינו להסתכל בתורה כבמראה. בכל פעם שאני בוחן את לבי אני רואה את עצמי כפי שאני באמת, עם מחשבות תאווה, עם כעס, עם ה"כמעט-שקרים". ה"כמעט-חטאים" תמיד נמצאים שם; "הכמעט-ניאוף" תמיד נמצא שם ואני צריך להילחם בו. "הכמעט-כעס", "הכמעט-מכה" ו"הכמעט-קללה" תמיד נמצאים שם. מה שמחזיק אותנו לפני אלוהים הוא רק החסד שלו. אסור לנו לשכוח זאת. הסכנה שאורבת לנו כמאמינים היא השכחה. אנחנו חייבים לגשת אל אלוהים כחוטאים שמבקשים סליחה, בכל רגע, בכל מצב, ולהודות לו על חסדו. הסליחה והצדקה אינן מתקבלות בזכות מעשינו אלא על אף מעשינו. לא על פי התורה אלא על פי החסד.
"שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה לֹא הִשְׁלִימָה דָּבָר: לְעֻמַּת זֹאת בָּאָה תִּקְוָה טוֹבָה יוֹתֵר וְעַל יָדֶיהָ אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לֵאלֹהִים" (אל העברים ז 19).
אכן ישוע שינה את הברית, את הכהונה ואת התורה. הוא חידד את הדגש – "כי גבר עלינו חסדו". חסדו אכן "גבר עלינו" וניצח אותנו, ועדיין מנצח אותנו יום יום, ונותן לנו צדקה המושתתת על חסד יום יומי. התודה לאלוהים על חסדו כי רב!
