שאול, בעודו טוען באגרת אל הרומים (פרק י”א 1) כי אלוהים לא נטש את עם ישראל, מביא מספר הוכחות, כאשר אחת מהן זה הוא עצמו, יהודי שמאמין בישוע, כהוכחה לשארית שתמיד היתה ותמיד תהיה, שארית של יהודים שמצהירים על אמונתם בישוע.
למעלה מ-3000 יהודים האמינו בבשורה אותה בישרו התלמידים הראשונים של ישוע בתשוקה בחצרות בית המקדש בחג השבועות, ולאחר מכן אנו אף קוראים כי מספר האנשים עלה ל-5000 (מעשי השליחים ד' 4), כולל כוהנים ופרושים (ו' 7, ט"ו 5). במעשי השליחים כ"א 20 כתוב: וַיִּשְׁמְעוּ וַיְהַלֲלוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנְּךָ רֹאֶה אָחִינוּ כַּמָּה רִבּוֹא יְהוּדִים בָּאוּ לְהַאֲמִין וְכֻלָּם מְקַנְּאִים לַתּוֹרָה".
שאול, בעודו טוען באגרת אל הרומים (פרק י”א 1) כי אלוהים לא נטש את עם ישראל, מביא מספר הוכחות, כאשר אחת מהן זה הוא עצמו, יהודי שמאמין בישוע, כהוכחה לשארית שתמיד היתה ותמיד תהיה, שארית של יהודים שמצהירים על אמונתם בישוע.
אך האם זה נגמר שם? כמה יהודים באמת האמינו בישוע לאורך שאר ההיסטוריה?
המאה ה1
היו כבערך 60,000 – 80,000 יהודים שהתגוררו בירושלים במהלך המאה הראשונה ובערך 6 מיליון יהודים בעולם כולו. אי לכך, למרות שהיו אלפי יהודים שהאמינו, המספר שלהם נחשב לשארית קטנה ביחס לעולם היהודי של זמנם. אולם, מספרם היה משמעותי מספיק בכדי להיות מתועד בהיסטוריה היהודית. יוספוס מציין את המשפט וגזר דין המוות הבלתי צודק של יעקוב, אח ישוע, שעונה בגלל אמונתו בישוע בשנת 62 לספירה, מותו לא התקבל בחיוב על ידי העם (Ant. 20:9). ורבים מכירים את "כוכב הישיבה" שנקרא שאול, שעזב את רגלי גמליאל בכדי להקדיש את חייו ללמד אחרים אודות ביאתו וחזרתו של המשיח. אף יש הטוענים כי רבי הלל השני גם האמין בישוע לקראת סוף חייו. על פי כתבים מסויימים, רבי הלל השני התוודה על ערש דווי כי ישוע הוא משיח בפני התלמידים שלו, בהם אחד שנקרא יוסף מטבריה, שגם האמין לאחר ששמע את עדות מורו.
בכנסייה
היו מאמינים יהודים שהובילו את הכנסייה – לדוגמא, בזמנו של קלאודיוס הקיסר, אדם יהודי בשם אודיוס שמונה לבישוף אנטיוכיה על ידי השליח פטרוס (עוד תלמיד יהודי) עד שעונה למוות בשל אמונתו ב68 לספירה. אווריסטוס היה עוד יהודי שעונה למוות בשל אמונתו ושימש כבישוף רומא ב100 לספירה. הג'סיפוס היה מאמין יהודי מנצרת במאה השנייה והיסטוריון שסקר את הקהילה הראשונה. למרות שמנהיגי כנסיות אחרים כמו איגנטיוס שכתב נגד שמירת הצביון היהודי של האמונה, במכתביו של איגנטיוס לאנשי פילדלפיה ולקהילות המגנזיות נראה כי היו יהודים רבים בקרבם, חלקם עזבו לחלוטין את כל הטקסים היהודים ואחרים שמרו אותם.
בדומה, מכתביו האנטישמים של ג'ון קריסוסטום מצביעים על כך שהיו יהודים שאמינו בישוע שעדין שמרו על הזהות היהודית שלהם ועל הטקסים היהודיים שקיבלו מאבות אבותיהם, עמוק לתוך המאה הרביעית לספירה, למרבה תסכולו. אפיפניוס, (303-403 לספירה), היה הבישוף של קןנסטנטינה בקפריסין ולמרות היותו יהודי, הוא התחנך במעגלים של נזירים.בזמן הזה, אשר הפעילו לחץ על המאמינים היהודים בישוע להזדהות רק כ"נוצרים" ולהתכחש לזהות היהודית שלהם. הדרך היחידה שיהודים מאמינים הצליחו לשרוד לאחר המאה הרביעית הייתה בהחבאת זהותם היהודית במקום להירצח.. אולם, מימי הביניים ולאחר מכן, אנו רואים יותר ויותר הוכחות לכך שיהודים היו הולכים אחרי ישוע ומכריזים עליו כמשיח, בעיקר בשלושת המאות האחרונות.
אנשי מפתח יהודים מאמינים באלף השנים האחרונות
משה ספרדי/ פטרוס אלפונסי (1062-1110)
היה רופא יהודי מפורסם, כותב, אסטרונום, פולמוסן מספרד שהצהיר בפומבי על אמונתו בישוע ביום פטרוס הקדוש, 29 ביוני, שנת 1103. מאוחר יותר הוא נשלח לאנגליה בכדי לשמש כרופאו של מלך הנרי הראשון.
גרגורי בר היברוס (1226 – 1286)
נולד בטורקיה, היה בנו של אהרון הרופא היהודי. הוא היה בקיא בשפה היוונית, סורית וערבית, הוא למד פילוסופיה, תיאולוגיה ורפואה. בשנות ה-20 לחייו הוא מונה לבישוף ואז לאדם השני החשוב ביותר בכנסייה האוקתודוקסית סיקית בשנות ה- 40 לחייו. במותו, לא נמצאו יהודים בכנסייה שבה עמד בראשה שהיו שווים לו מבחינת המעמד הרוחני. הוא קיבל את התואר "אבו אל פאראג'", כלומר, "אב הנחמה".
רבי שלמה הלוי (1351 – 1445)
היה רופא מוערך. הוא בחן את הנבואות המשיחיות ונטבל בגיל 31, אז שינה את שמו לפאבלו דה סנטה מאריה. לאחר שלמד תיאולוגיה, מאוחר יותר מונה לארכיבישוף של בורגוס. למרבה הצער, הלוי נעשה נוקשה מאוד ביחסו כלפי בני עמו והושפע רבות מאנטישמיות בכנסייה שהתהוותה בזמנו. יהודים מאמינים אחרים שהואשמו באנטישמיות היו ניקולס דונין בצרפת, פאבלו כריסטיאני והרונימוס דה סנקטה פיד (יהושע לורקי) בספרד, פטרוס ניגרי (שוורץ) בגרמניה, אבל ייצוג שגוי של ההקשר היהודי – נוצרי במהלך המאה ה- 14 תרם רבות לסטיגמה הבלתי מדויקת של כל היהודים המשיחיים ככופרים ובוגדים.
אלונסו דה זמורה
היה רב ספרדי שבחר להאמין בישוע בשנת 1506. הוא עבד עם פאול נונז קורונל ואלפונסו דהלקנה, שני מאמינים יהודים אחרים והפך להיות העברי המרכזי מבין מתרגמי התנ"ך במהלך הרנסנס. ג'והן הרזוג היה הראשון שהדפיס את הברית החדשה בשפה העברית בקרקוב, פולין בשנת 1540. במשך השנים הבאות פאול הלוקץ', פאול אמוליו ומיכאל אדם גם הוציאו לאור תרגומים בעברית וביידיש של הברית החדשה.
יוהנס וסטפן יצחק
אב ובנו מגרמניה שהחליטו להאמין בישוע בשנת 1546. יוהנס היה פרופסור לעברית באוניברסיטת קולון וסטפן היה לכומר.
רודריגו לופז
היה פליט מהאינקוויזיציה בפורטוגל והגיע לאנגליה בשנת 1559, הוא החל להאמין בישוע ונעשה לרופא של המלכה אליזבת בשנת 1586.
יהודה יונה מספד
מאוחר יותר הכירו אותו כג'יובאני בטיסטי יונה (1588-1678) הוא היה לעוזר רב בהמבורג, ואחר כך נטבל בפולין בשנת 1625. הוא עבר לאיטליה ושם היה לפרופסור באוניברסיטת פיסה ומאוחר יותר היה לאחד מספרני הותיקן.
מלאכי בן שמואל
רב פולני, שהגיע לאמונה בישוע בסביבות שנת 1621 וכמה שנים לאחר מכן הוציא לאור תרגום של הברית החדשה בשפה היידיש.
תיאודור יוחנן מפראג
היה סטודנט ואז מורה של תלמוד וכתבים רבניים בטרבס, גרמניה אבל בשנת 1692 הצהיר על אמונתו בישוע כמשיח והכריז "מצאתי כי האמונה הנוצרית מושרשת עמוקות בדבר אלוהים ותורמת לאמונה של ישראל האמיתית הקודמת בזמן מיסדיי האמונה וגם משה והנביאים, ולכן אני מהלל את אלוהים ושמח בכל לבי".
רבי יהודה מוניס
היה האדם היהודי הראשון שקיבל תואר אקדמאי באמריקה (תואר שני, באוניברסיטת הארוורד בשנת 1720). הוא הצהיר בפומבי על אמונתו בישוע בשנת 1722 והצטרף לפקולטת המרצים בהארוורד כמורה לעברית. על מצבתו חרוט: "ענף טבעי מזרע יעקוב, אשר הורחק מעץ הזית והושתל חזרה לעץ החיים".
מיכאל סלומון אלכסנדר (1799 – 1845)
הוא גדל בפרוסיה, בבית יהודי אורתודוקסי נוקשה, מהר מאוד היה למורה תלמוד. בגיל 21 הוא הגיע לאנגליה כרב אך ניתנה לו הברית החדשה. לאחר שלמד את הספר בסתר, הוא החל להאמין בישוע ושוחרר מחובותיו הרבניים. הוא היה הבישוף האנגלי הראשון במזרח התיכון.
ד"ר בנימין ד'ישראלי ראש הממשלה של אנגליה (1804-1881)
היה לאדם יהודי שהיה משוכנע "שישוע בא לקיים את התורה והנביאים". במהלך הקריירה שלו כאיש פרלמנט הוא תקף בפומבי את הדעות האנטישמיות ושיקף שהיה ציוני גאה. בהצהרה שמסר למלכה ויקטוריה הוא אמר: "הוד מלכותך, אני הדף הריק שמחבר בין התנ"ך לברית החדשה".
יצחק ליכטנשטיין (1824 – 1908)
היה הרב הראשי של הונגריה, שהופתע ממה שמצא בברית החדשה כשקרא אותה. בעקבות זאת הוא החל להאמין בישוע. במכתב שכתב לבנו, כתוב: "מכל שורה בברית החדשה, כל מילה, הרוח היהודית משקפת אור, חיים, כוח, התמדה, אמונה, תקווה, אהבה, גמילת חסד, חוסר גבולות ואמונה באלוהים שלא ניתנת להשמדה".
יוסף רבינוביץ (1837 – 1899)
איש מלומד בתלמוד ועורך דין קיבל את האמונה בישוע בשנת 1885 ודרך כתביו והרצאותיו מתחיל להשפיע על יהודי רוסיה להפוך להיות "ילדי הברית החדשה". הוא הקים את אחת הקהילות המשיחיות הראשונות.
הנס הרצל
בנו של תיאודור הרצל. לאחר שגדל בפנימייה יהודית אורתודוקסית, החל להאמין בישוע בשנת 1924. העיתון, בולטימור ג'וייש טיימס כתב: "הוא מאמין כי אם הוגים ברעיון של לאומיות יהודית לתומה, האחד יכול להיות יהודי נוצרי", אך בעקבות אמונתו הפסיקו להחשיבו כיהודי.
חכם אפרים בן יוסף אליקים
היה רב בטבריה שהחל להאמין בישוע לאחר שחקר את הנבואות התנ"כיות. הוא נקבר בירושלים בשנת 1930 לצד ערבי נוצרי, כאשר עיתונאי אחד כתב: "יהודי וערבי נקברו זה לצד זה, ויהודים וערבים ניצבו יחד בראש מורכן לפני שני קברים פתוחים, אשר נוגעים ומרככים זה את זה".
מורטיימר אדלר (1902 – 2001)
היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת שיקגו. הוא כתב מספר ספרים בנושאים פילוסופיים וקיבל את האמונה בישוע בגיל 84. "יש לנו אמונה הגיונית וקונסיסטנטית", אמר, "למעשה, אני מאמין שזוהי האמונה ההגיונית והקונסיסטנטית היחידה בעולם".
היו מונטיפיורי (1920 – 2005)
בא ממשפחתו של משה מונטיפיורי. הוא גדל בבית יהודי מסורתי אבל הגיע לאמונה בישוע כנער. הוא שירת במלחמת העולם השנייה כקצין בחימוש המלכותי ולאחר מכן סיים את לימודיו באוניברסיטת אוקספורד. הוא המשיך ונעשה לדיקן אקדמי ומרצה באוניברסיטת קמברידג' ואז שירת ככומר ולאחר מכן כבישוף בכנסייה של אנגליה.
ריצ'רד וומברנט (1909 – 2001)
נולד לבית יהודי ולמרות שהחל את חייו כאתאיסט ואינטלקטואליסט, מאוחר יותר הוא השתכנע באמת הברית החדשה. הוא היה לרועה קהילה של יהודים משיחיים ברומניה ורבים מהם נספו בשואה. הוא נכלא ועונה בשל אמונתו תחת הממשל הקומוניסט במשך 15 שנים לפני ששחררו אותו. הוא המונה כאחד האנשים הרומנים הגדולים ביותר בכל הזמנים.
שמואל יצחק יוסף שרשבסקי
מייסד אוניברסיטה בסין ומתרגם התנ”ך לשפה הסינית. (1906-1831)
הסופר שלום אש
סופר ומחזאי מפורסם בשפה היידיש. (1880-1957)
משה בן אהרון
מקרקוב (ידוע גם בשם יוהן קמפר) קבליסט ומורה לעברית חזלית באוניברסיטת אופסלה (1670–1716)
הרב סלוסטובסקי
רב ומורה בבית מדרש לרבנים ומזכיר הרבנות הראשית בירושלים. (במאה ה20)
יעקב בן-חיים
מהדיר ‘מִקְרָאוֹת גְּדוֹלוֹת’. (המאה ה16)
יעקב איש כפר סכניא
מתועד בתור יהודי תלמיד ישוע המסוגל לרפא באופן על טבעי הכשות נחשים. (תוספתא, מסכת חולין, פרק ב, ו’) (המאות ה2-3 לספירה)
יוסף הטבריאני (285-356)
או יוסטוס איש טבריה, היסטוריון, סופר, פוליטיקאי ואיש ציבור ידוע בטבריה.
הרב פאבלו דה קורונל (1480-1534)
יהודי, רב, פרופסור לעברית באוניברסיטת סלמנקה.
הרב אלפונסו דה זמורה (1474-1544)
עורך הטקסט העברי של הפוליגוט הקומפלוטוני (תנ”ך רק לשוני)
הרב אלפונסו דה אלקאלה (המאה ה15)
רב, פרופסור ורופא.
הרב שמואל ויואס הירושלמי (המאה ה16)
מחבר הליך ‘ספר הזיקוק’ אשר תודות לו הופסקו שריפת ספרים יהודים.
יהודה יונה הצפתי (המאה ה17)
מחבר ומתרגם לשפה העברית עבור הותיקן
גגרגורי בר היבראוס (1226-1286)
מלומד בן למשפחת רופאים, פילוסוף, תיאולוג, היסטוריון ורופא.
פיאטרו פיארלוני בן ברוך לאוני (המאה ה12)
אנטיאפיפיור
הרב שלמה הלוי (1351-1445)
כרב, היה ליהודי המשפיע ביותר בבורגוס, לשנים הפך לארכיבישוף. כתביו זכו לשבח מהריב”ש (רבי יצחק בר ששת ברפת) בעצמו.
אבנר הבורגוסי (1270-1347)
רופא, פילוסוף ואפולוגיסט. מחבר “מורה צדק”. בא לאמונה בישוע כתוצאה מחלום.
אפיפניוס מסלמיס (310-402)
יליד בית גוברין, למדן, נחשב לאחד מאבות הכנסייה, מחבר הפנריון, נחשב ל’קדוש’ בכנסיות אורתודוקסיות.
אווריסטוס (107)
נולד בבית לחם למשפחה יהודית הלניסטית. נחשב ע”פ המסורת הקתולית לאפיפיור ולקדוש מעונה.
הלל הנשיא (המאה ה4)
הלל השני, נשיא הסנהדרין בדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל. מתקן הלוח העברי. מאמין בישוע בסתר. לקראת מותו הוטבל והודה באמונתו בפני תלמידיו.
פרופסור דוד מנדל (1789-1850)
תיאולוג והיסטוריון.
פרופסור עמנואל טרמליוס (1510-1580)
פרופסור לעברית באונירסיטת קיימבריג’ הנחשבת.
לסיפורי חיים של רבנים שבאו לאמונה בישוע המשיח לחצו כאן.
