כיצד וויכוחיו של אוגוסטינוס עם הפלגיאניסטים השפיעו על התיאולוגיה המשיחית בהיסטוריה של הקהילה
במאמר זה אחקור את הביוגרפיה של אוגוסטינוס ואת השפעתו על ההיסטוריה של הקהילה המשיחית. אני אתמקד בשלב ספציפי בחייו ואראה כיצד שלב זה עיצב בצורה משמעותית את התיאולוגיה של הקהילה במהלך ההיסטוריה. השלב בו אתמקד יהיה תקופת ההתעמתות של אוגוסטינוס עם הזרם הפלגיאניסטי. אני אראה שלפני שאוגוסטינוס התעמת עמם, הוא האמין בבחירה החופשית של האדם לבחור להגיב באמונה לחסדו של אלוהים, ואילו לאחר העימות עמם, אוגוסטינוס הכחיש את הבחירה והחל להאמין בבחירה גורלית מקדם על ידי אלוהים לשם ישועת יחידים, דבר שהיווה תפנית בהיסטורית התאולוגיה של הקהילה המשיחית. מאמונה בבחירה חופשית (כפי שהאמינו כל אבות הקהילה לפני אוגוסטינוס), לאמונה בבחירה מוקדמת של אלוהים המבטלת את בחירת האדם. עבודה זו מבוססת על עבודת הדוקטורט של התיאולוג קאן ווילסון[1].
תולדות חייו של אוגוסטינוס
אוגוסטינוס נולד ב-13 לנובמבר, בשנת 354 אחרי הספירה בפרובינקיה הרומית נומידיה, בצפון אפריקה (אלג'יריה של היום). הוא נולד לאמא נוצרייה בשם מוניקה, ולאב פגאני בשם פטריסיוס[2]. בגיל 12, אוגוסטינוס הלך לבית ספר על יד מדאורה, שם הוא התקשה עם השפה היוונית[3]. בגיל 17, נשלח אוגוסטינוס לקרתגו, להמשך לימודיו, זו הייתה תקופה קשה עבור אוגוסטינוס, משום שבתקופה זו הוא התדרדר במדרגות השפל המוסרי ובחטא הניאוף שהוביל לכך שנולד לו ילד ממזר בשם אדאודטוס[4]. מעבר להתדרדרות המוסרית של אוגוסטינוס במקום זה, הוא גם החל לאחוז בדת המניכאיזם[5]. דת זו הייתה שילוב של אלמנטים זורואסטריים, בודהיסטיים ומשיחיים[6].
בגיל 29, כאשר חזר לרומא, הוא הצטרף לאוניברסיטה במילאנו כפרופסור לרטוריקה. בעודו במילאנו, שלושה גורמים השפיעו על אוגוסטינוס להגיע לאמונה המשיחית. הגורם הראשון היה ההשפעה של פילוסופיית הניאו-פלטוניזם על משנתו. למרבה הפלא, פילוסופיה זו תרמה להמרתו של אוגוסטינוס, אך זאת עקב הרקע שלו בדת המניכאיסטית וגם בגלל שהוא הכניס לתוך הנאו-פלטוניזם אלמנטים משיחיים שלא היו נמצאים בו[7].
הגורם השני שהביא להמרתו לאמונה המשיחית היה השתתפותו של אוגסטינוס בשיעוריו של אמברוס, ממנו הוא למד את הפרשנות האלגורית[8]. הגורם השלישי וככל הנראה העיקרי היה כאשר הוא קרא את איגרותיו של שאול השליח[9]. ביום כאשר ישב תחת עץ תאנה, בעודו בתקופת תוכחה קשה, אוגוסטינוס שמע קול שאמר "קח וקרא". הוא פתח את איגרת אל הרומים יג 14 וקראת את הפסוק. לאחר מכן, אוגוסטינוס התפטר מתפקידו באוניברסיטה, החל לכתוב והחל להתכונן לקראת טבילתו[10]. אוגוסטינוס נטבל בשנת 386 לספירה על ידי אמברוס, אביו הרוחני[11]. לאחר מות אימו, אוגוסטינוס עזב לרומא, ולאחר מכן חזר לעיר מולדתו, היפו, בשנת 391. בשנת 396 הוא נהיה הבישוף של רומא, ושם הוא נשאר עד יום מותו[12]. הוא מת בגיל שבעים וחמש, ב-28 לאוגוסט בשנת 430.
וויכוחיו עם הפלגיאניסטים, התפנית במשנתו וההשפעה על התיאולוגיה המשיחית:
התאולוגיה של אוגוסטינוס לפני וויכוחיו עם הפלגיאניסטים
כאשר אוגוסטינוס תפקד כבישוף של רומא, הוא כתב רבות נגד העמדות הגנוסטיות (במיוחד נגד העמדה המניכאיסטית, בה הוא היה מעורב שנים רבות) אשר דגלו בבחירה מוקדמת של אלוהים ביחידים לשם ישועה[13], והגן על בחירה של אלוהים המבוססת על ידיעתו מקדם, ועל בחירתו החופשית של האדם להגיב לחסדו של אלוהים, זאת ניתן להסיק מעבודותיו שנכתבו בשנת 386-411 לספירה.[14]
להלן מספר ציטוטים המחזקים את העמדה כי אוגוסטינוס החזיק בבחירתו החופשית של האדם בישועה מתקופה זו:
"ללא ספק אלוהים חפץ שכל בני האדם יוושעו ויגיעו להכרת האמת; אך זאת מבלי לקחת מהם את רצונם החופשי, למרות שימושם בו לטוב ולרע אשר על פיו הם יישפטו בצורה צודקת. [15]
"אך הנפש לא יכולה לקבל ולהחזיק במתנות הללו…אלא על ידי הסכמה. ולכן בכל מה שהיא מחזיקה, וכל מה שהיא מקבלת, בא מאלוהים; ואילו פועל הקבלה וההחזקה שייך, כמובן, לזה שמקבל ומחזיק.[16]
"כי על ידי רצונו יש לאדם את האמצעי להאמין בזה שמוציא לחופשי ולקבל חסד".[17]
מעבר לכך שאוגוסטינוס האמין בבחירתו החופשי של האדם להגיב באמונה לחסדו הכולל של אלוהים, אוגוסטינוס גם האמין כי בחירתו של אלוהים מבוססת על ידיעתו אודות אלו שיבחרו להגיב באמונה לחסדו[18]:
"אלוהים גם לא יעד אף אחד חוץ מאלה שהוא ידע שיאמינו וילכו אחרי קריאתו, להם הוא (שאול) קורא 'הנבחרים'. הן רבים לא באים, למרות שהם נקראו".[19]
התיאולוגיה של אוגוסטינוס בעת וויכוחיו עם הפלגיאניסטים
במשך 25 שנים, אוגוסטינוס (כמו שאר אבות הקהילה שקדמו לו) נלחם נגד הדתות הגנוסטיות, הסטואיות והמניכאיסטיות על ידי כך שהוא לימד שבחירתו של אלוהים מבוססת על ידיעתו אודות בחירתו של האדם[20]. עם תחילת שנת 412, כאשר אוגוסטינוס החל להתווכח עם הפלגיאניסטים, הוא שינה את התיאולוגיה שלו בכך שהתחיל ללמד שלאדם אין רצון חופשי, שהאדם אשם בגלל חטאם של אדם וחווה מעת לידתו, שהאמונה היא מתנה מאלוהים, ושאלוהים בוחר למי לתת את מתנת ההתמדה.[21]
הפלגיאניסטים לימדו שלחטאו של אדם לא הייתה השפעה על המין האנושי, מבחינתם האדם היווה למין האנושי דוגמה רעה בלבד, וכל אדם שנולד הוא מתחיל במצב "נייטרלי" כפי שהחל אדם בספר בראשית.[22]
על פי ווילסון, אחת השאלות הקריטיות שנשארו לאורך וויכוחיו של אוגוסטינוס עם הפלגיאניסטים הייתה לגבי טבילת התינוקות. זו הייתה אחת השאלות שהיוו תשתית לתפנית שחווה אוגוסטינוס. הוא מסביר שהלוגיקה של אוגוסטינוס הייתה בנויה על ההיסקים הבאים:
- הקהילה מטבילה תינוקות.
- הטבילה היא לשם סליחת חטאים וקבלת רוח הקודש.
- תינוקות מסוימים מתים לפני שהם נטבלים.
- לתינוקות הללו אין כל שליטה לגבי טבילתם, וכתוצאה מכך האם הם הולכים לקבל סליחת חטאים ואת רוח הקודש.
- מכאן, אוגוסטינוס הסיק כי אלוהים חייב לקבוע מקדם אילו תינוקות יוושעו ואילו יורשעו.
ווילסון מסביר שעל פי אוגוסטינוס, בגלל שלתינוקות אין חטא אישי, הסליחה שהם אמורים לקבל בטבילה היא לשם האשמה שהם ירשו מחטאם של אדם וחווה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שתינוקות נחשבו לאשמים בגלל חטאם של אדם וחווה וכתוצאה מכך היו זקוקים לטבילה לשם סליחת חטאים.[23]
אוגוסטינוס בעצמו הודה כי הוא זנח את הדוקטרינה העתיקה של אבות הקהילה לגבי הבחירה החופשית של האדם:
"טרם הכפירה הזו (פלגיאניזם) צמחה, לא הייתה להם את המחויבות להתמודד עם השאלה הזו, שכל כך קשה לפתרון. הם היו עושים זאת ללא צל של ספק אם הם היו צריכים לענות לאנשים כאלה."[24]
אוגוסטינוס בעצם הביא לאמונה המשיחית את היסודות המניכאיסטיים של שחיתות מוחלטת (תינוקות לא יכולים לבחור), חטא מרשיע בלידה, ובחירה בלתי מותנית (אלוהים בוחר באופן חד צדדי). המסקנה הלוגית הזו מטבילת התינוקות הורחבה לשאר בני האדם לאחר מכן. חשוב לשים לב שהבסיס הלוגי של הטיעון היה הכוח המושיע של טבילת המים יחד עם הפילוסופיה הסטואית של שליטתו הישירה והקפדנית של אלוהים בכל אירועי ההיסטוריה. שום לימוד משיחי קודם לאוגוסטינוס לא לימד את שלוש הרעיונות הללו[25]. כדי להצדיק את דעתו החדשה לגבי בחירה מקדם וחוסר בחירתו של האדם, אוגוסטינוס השתמש בפרשנויות של המניכאיסטיים (נגדן הוא כותב קודם לכן) לפסוקי מפתח כמו: אפסים ב 8-9; יוחנן ו 65; ויוחנן יד 6. אוגוסטינוס לא היה הראשון שטען שאמונה היא מתנה מאלוהים; למעשה הראשון שטען זאת היה בסילידס הגנוסטיקן שהופרך מאוחר יותר על ידי קלמנטוס מאלכסנדריה.[26]
השפעתה של משנתו של אוגוסטינוס על המשך ההיסטוריה
לאחר מותו של אוגוסטינוס, תנועת הפלגיאניזם גונתה בוועידת אפסוס,[27] ועמדתו של אוגוסטינוס לגבי החטא הקדמון היוותה באופן רשמי לתאולוגיה של ועידת קרתגו בשנת 418.[28] אישים חשובים אחרים הושפעו ממשנתו של אוגוסטינוס (במיוחד בעניין הבחירה מקדם); תיאולוגים כמו, גוטשלק[29] , תומאס ברדוורדין[30], גרגוריוס דה ארמיניו (Gregory of Rimini)[31] ואחרים.[32]
הרפורמציה מושרשת במשנתו של אוגוסטינוס. מרטין לותר היה נזיר חסיד אוגוסטינוס שהביא לחיים את התיאולוגיה שלו. ג'ון קלווין גם כן היה חסידו, הוא ציטט אותו מעל 400 פעמים בספרו "יסודות האמונה המשיחית"[33].
סיכום
במאמר זה חקרתי את תולדות חייו של אוגוסטינוס. לאחר מכן חקרתי את משנתו של אוגוסטינוס טרם וויכוחיו עם הזרם הפלגיאניסטי ואחריו, והראתי שטרם וויכוחיו (טרם 412 לספירה), אוגוסטינוס האמין בבחירה חופשית של האדם להגיב לחסדו הכולל והאוניברסלי של אלוהים. לאחר העימותים שלו עם הזרם הפלגיאניסטי, אוגוסטינוס דחה את הדוקטרינה הזו, שלומדה בתוקף על ידי אבות הקהילה לפניו כנגד הדתות הגנוסטיות השונות שהאמינו בבחירה מוקדמת שרירותית ובחוסר בחירה חופשית מצד האדם. אוגוסטינוס מהווה תשתית היסטורית ותיאולוגית לתאולוגיה הרפורמית הנקראת כיום "התיאולוגיה הקלוויניסטית". ובכך, הוא מהווה אישיות חשובה בעיצוב התיאולוגיה בהיסטוריה של הקהילה.
הערות:
[1] Wilson, The Foundation of Augustinian-Calvinism. Independently published, August 5, 2019.
[2] Bonner, St Augustine of Hippo. Philadelphia: The Westminster Press, 1963, P. 38.
[3] Ibid., p. 53.
[4] Brown, Augustine of Hippo. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1967, p. 39.
[5] New Dictionary of Theology Downers Grove” Inter-Varsity Press, 1988, “Augustine,” p. 58.
[6] Brown, p. 44.
[7] Ibid., p. 98-99.
[8] Bonner, p. 72.
[9] Schaff, History, vol 3, p. 991; Bonner, p. 84.
[10] Battenhouse , A Companion to the study of st. Augustine New York: Oxford University Press, 1955, p. 36.
[11] Wilson. The Foundation of Augustinian-Calvinism. p. 37. Regula Fidei Press, LLC. Kindle Edition
[12] Battenhouse, p. 41.
[13] ווילסון כותב בעמוד 14 בספרו על הפילוסופיה המניכאיסטית כך: “Persons were unilaterally pre-determined before birth by the good god (who did not create physical matter) to be either elect or damned independently of human choice—again, Divine Unilateral Pre-determinism of Individuals' Eternal Destinies”.
[14] Wilson, p. 37.
[15] Augustine On the Spirit and Letter Beloved Publishing LLC, November 12, 2014 p. 58 (תרגום שלי).
[16] Ibid., p. 58. (תרגום שלי).
[17] Expositio quarumdam quaestionum in epistula ad Romanos (Exposition on questions in the Epistle to the Romans) 44.3
מצוטט מתוך ספרו של ווילסון בעמוד 38.
[18] Wilson, p. 38.
[19] Expositio quarumdam quaestionum in epistula ad Romanos Exposition on questions in the Epistle to the Romans 55. מצוטט מתוך ספרו של ווילסון בעמוד 38.
[20] Wilson, 55. לתמיכה בכך שזו הייתה הדוקטרינה של אבות הקהילה שקדמו את אוגוסטינוס ראו: Swindal and Gensler, The Sheed and Ward Anthology of Catholic Philosophy Lewiston, NY: Sheed and Ward, 2005, 39–40..p
[21] Wilson, p. 44.
[22] Weaver, “From Paul to Augustine: Romans 5:12 in Early Christian Exegesis,” St. Vladimir’s Theological Quarterly 27.3 (1983), p. 187-206.
[23] Wilson, p.57.
[24] De praedestinatione sanctorum (On Predestination of the Saints). 44 מצוטט מספרו של ווילסון בעמוד 60.
[25] Chay, A Defense of Free Grace Theology: With Respect to Saving Faith, Perseverance, and Assurance . Grace Theology Press, November 6, 2017.kindle Location:604
[27] Berkhof, The History of Christian Doctrines Grand Rapids: Baker Book House, 1937 p. 137.
[28] https://dailyhistory.org/Why_was_St._Augustine_so_important_in_Christian_History%3F
[29] Boetnner, The reformed doctrine of predestination. Presbyterian and Reformed Publishing Company April 15, 1991 p. 367.
[30] Leff, Bradwardine and the Pelagians Cambridge: Cambridge university Press, 1957, p. 17.
[31] The Oxford Dictionary of the Christian Church , s.v. “Gregory of Rimini,” p. 600.
[32] הדוגמאות לאישים הללו נלקחו מ: Vance, The Other Side of Calvinism Vance Publications; Revised edition August 5, 1999. P. 60.
[33] Wilson, p. 109.
