הדרך היחידה להסביר כראוי איך התרחשה השראת רוח אלוהים על כתיבת כתבי הקודש מסוכמת בתיאוריה זו, לפיה נחה השראתו באופן מלא על כל הכתוב.
- הגדרה
לפי הסבר זה, כתבי הקודש נכתבו במלואם ברוח אלוהים, בהשראתו. הם בו-זמנית דבר האלוהים וגם דבריהם של מחברים אנושיים. אלוהים הוא המקור, אולם הוא השתמש בבני אדם כדי לכתוב את המילים. כל חלק מכתבי הקודש נכתב בהשראה אלוהית שלמה ומלאה. כתבי הקודש – התנ"ך והברית החדשה – הם הסמכות הסופית לא רק בענייני אמונה והתנהגות אלא הם סמכותיים בכל נושא שאליו הם מתייחסים. כל מה שכתבי הקודש קובעים ומאשרים שהוא אמִתי ונכון, הוא אמִתי ונכון וזאת בכל נושא שעליו מדובר בהם, ולא רק בעניינים הנוגעים לאמונה והתנהגות. אם נאמר בהם משהו על מדע, ניתן לסמוך עליו שהוא נכון. אם נאמר בהם משהו על גיאולוגיה, או על סוציולוגיה, ניתן לסמוך עליו שהוא נכון. כל נושא שכתבי הקודש מתייחסים אליו ומאשרים שהוא אמִתי ונכון, הוא אכן כך. מדובר בהשראה מלאה, המקיפה הכול; היא מקיפה כל חלק של כתבי הקודש; הם הסמכות הסופית והאמת בכל הנושאים שמוזכרים בהם.
רוח הקודש שרתה על כתיבת המילים; המילים עצמן הן המילים שכיוונה רוח הקודש את המחברים לבחור ובהן דווקא להשתמש. אלוהים התייחס למחברים האנושיים בכבוד כך שהסגנון ומאפייני הכתיבה של כל מחבר נשמרו. מתוך אוצר המילים שהיה ידוע למחבר, אלוהים הוא שבחר איזה מילים ייכתבו. המילים שבהן בחר המחבר כדי להתנסח היו המילים שבהן רצה אלוהים שישתמש. יש הבדל בין זה לבין הכתבה. רובם המכריע של כתבי הקודש לא הוכתב מילה במילה, רק חלקים מהם. כשמדובר על השראת אלוהים בכתיבת המילים, הכוונה פשוט לכך שאלוהים הניח למחברים להשתמש ולבטא את המאפיינים, הסגנון ואוצר המילים שלהם. כאשר הם בחרו במילים מתוך אוצר המילים שבו הם השתמשו בדרך כלל, אלוהים היה זה שלמעשה כיוון אותם לבחור מילים אלה.
היבט נוסף שחשוב לכלול כשמדברים על התיאוריה הנכונה בקשר להשראה האלוהית על חיבור כתבי הקודש, הוא שאין בהם טעות (infallible). הם אמינים ומדויקים ללא כל משגה בכל נושא שעליו הם מדברים; לכן כתבי הקודש מהימנים וניתן לסמוך עליהם. כמו כן, הם אינם טועים (inerrant). בכתבי היד המקוריים לא היו כל קביעה או עובדה שגויות. הם אמת לאמיתה. כשמדברים על השראה מלאה, על כל המילים, המשמעות היא שכתבי הקודש נכתבו בהשראה מלאה על כל חלקיהם, ובכל מילה שנבחרה להירשם. הם מדויקים ולכן הם אמינים, מהימנים. הם אינם שוגים, אין בהם קביעות שגויות וטעויות, לפיכך הם אמת לאמיתה.
- חמישה דברים שלא התרחשו תוך כדי הכתיבה בהשראת אלוהים
ראשית, האישיות של המחברים שכתבו את הדברים בהשראת אלוהים לא איבדה את ייחודה והיא התבטאה בכתוב. האופי והאישיות השונים של 40 המחברים משתקפים בכתבים שחיברו. כאשר משווים את כתביהם של שמעון פטרוס ושל שאול השליח, ניכרים היטב ההבדלים ביניהם.
שנית, ההשראה האלוהית שנחה על כתיבת כל המילים שבכתבי הקודש לא ביטלה את השימוש בתבונה של המחברים. אלוהים השתמש באינטליגנציה של כל מחבר כדי ליצור את הכתבים האלה.
הדבר השלישי הוא, שסוג ההשראה הזה לא פטר אותם מהצורך לבדוק ולחקור את הדברים באופן אישי. לדוגמה, בלוקס א 4 נאמר שהוא בדק היטב כתבים ודיווחים אחרים לפני שהתיישב לכתוב את הביוגרפיה שלו על חיי המשיח. גם מחברים אחרים, כגון מחבר ספר שופטים, הזכיר ספרים אחרים שבהם נעזר כשערך את המחקר שלו. השראת אלוהים לא פטרה אותם מהצורך לבדוק ולחקור בעצמם, עם זאת היא כיוונה את המחברים האלה לכתבים אחרים באופן כזה שכאשר בחרו מהם קביעות מסוימות, היו אלה רק הדברים הנכונים ורק הדברים שאלוהים רצה שהם יבחרו. אלוהים כיוון אותם כך שהם אף פעם לא בחרו לצטט קביעה שגויה.
רביעית, העובדה שאלוהים הנחה בהשראתו את כתיבת כל המילים שבכתבי הקודש אין משמעה שהוא מנע מהמחברים להשתמש בחומרים אחרים. לדוגמה, כאשר לוקס בחר לכתוב את ספר הבשורה, ידוע לנו שהוא השתמש במקורות אחרים, שאולי כללו את ספרי הבשורה של מתי ומרקוס.
חמישית, כתיבת הדברים תחת סוג השראה שכזה אין משמעו שהמחברים תמיד הבינו את מה שכתבו. דניאל הוא דוגמה טובה לכך. דניאל ציין כמה פעמים שכאשר סיים את מה שכתב, הוא לא הבין את הכתוב. הוא ידע שהוא השתמש במילים שאלוהים רצה שישתמש, אך הודה שלא הבין בבירור את מה שכתב. הכול נכתב בהשראת רוח אלוהים, אך אין זאת אומרת שהמחבר הבין הכול, כפי שאכן קרה לא פעם.
- חמישה דברים שכן התרחשו תוך כדי הכתיבה בהשראת אלוהים
ראשית, רוח אלוהים (השראתו) שמרה על המחברים המקוריים מפני טעות. כאשר הסתיימה יצירתם של הכתבים המקוריים על ידי כל אחד מ-40 המחברים השונים שכתבו את כתבי הקודש, לא היו בהם כל שיבוש או טעות, בכל 66 הספרים.
שנית, היא שמרה על כתבי הקודש מפני השמטות. איש מבין המחברים המקוריים לא השמיט דבר מכל מה שאלוהים רצה שיכללו בכתובים. כל מה שאלוהים רצה שיכללו, נכלל בהם.
שלישית, היא שמרה שהמחברים לא יוסיפו דברים שאלוהים לא רצה שייכללו בכתבי הקודש. למשל, ייתכן שהיו דברים נוספים שהיו נכונים – ייתכן שהיו נכונים מאוד – אבל אלוהים לא רצה שהם ייכללו בדברו הכתוב. בהשראתו הם כתבו רק את מה שרצה. זה הצד השני של המטבע: מצד אחד הם לא השמיטו את מה שאלוהים רצה שייכלל, מצד שני הם לא הוסיפו דברים שאלוהים לא רצה שייכללו.
הדבר הרביעי שהתרחש בהשפעת ההשראה האלוהית על כתיבת כל המילים שבכתבי הקודש היה, שהיא הבטיחה ניסוח הולם ונכון כרצונו. אלוהים הניח למחברים האנושיים להשתמש בסגנונות ובאוצר המילים שלהם, אבל המילים שהם בחרו מתוך אוצר המילים הידוע להם היו המילים שאלוהים רצה שהם ירשמו, והן נכתבו בסדר שאותו הוא קבע. גם ביוונית וגם בעברית ניתן לנסח את אותם הדברים תוך שימוש במבנים תחביריים שונים, כלומר בסדר שונה של המילים, אבל אלוהים פיקח על הכתיבה וכיוון אותה כך שהיא נוסחה כראוי.
חמישית, ההשראה האלוהית שבה נכתבו כל המילים שבכתבי הקודש, משמעותה שותפות בחיבור הכתבים, של אלוהים ושל האדם. גם אלוהים וגם בני האדם כתבו את כתבי הקודש, אבל אלוהים היה המקור בעוד שהאדם היה האמצעי או הכלי, המשני. לפיכך, שום חלק בכתובים לא הופק כמעשה ידי אדם בלבד. כל מילה נכתבה בפיקוחו של אלוהים ובהכוונתו.
