משמעות שם הספר היא תהילות, דברי תהילה ושבח לאלהים (ראה קמ"ה 1) למרות שרבים מהמזמורים הם תפילות. למעשה, אחד האוספים הראשונים שנכללו בספר נקרא "תפלות דוד בן ישי" (ע"ב 20). השמות הלועזיים למזמורים – psalms, psalter מקורם בתרגום השבעים ליוונית, שם משמעותם המקורית הייתה כלי מיתר (כמו נבל, כינור), ושירים שהושרו בלוויית כלים אלה.
איסוף, סידור ותאריך
ספר תהלים שבידינו הוא קובץ של קבצים, שמייצג את השלב האחרון בתהליך איסוף שנמשך מאות שנים. צורתו הסופית ניתנה לו על ידי אנשים ששירתו במקדש לאחר הגלות והשלימו אותו כנראה במאה ה3- לפנה"ס. הוא שימש כספר תפילה, הלל והדרכה בענייני אמונה בבית המקדש השני (מקדש זרובבל והורדוס) ובבתי כנסת. במאה הראשונה לספירה כבר כונה בשם "ספר תהלים" (לוקס ז' 42; מה"ש א' 20). באותה תקופה גם השתמשו בשם "תהלים" בתור כותרת לחלק התנ"ך הידוע כיום בשם "כתובים" (ראה לוקס כ"ד 44).
אוספים רבים קדמו לילקוט סופי זה של מזמורי תהלים. למעשה, מזמורי תהילה החלו להתחבר כנראה כבר בתחילת ימי בית ראשון (מקדש שלמה, או אפילו בימי דוד), כאשר סדר עבודת ה' במקדש החל להתעצב (הליטורגיה). הזכרנו כבר את "תפלות דוד בן ישי". לקטים נוספים שקובץ תהלים שבידינו מתייחס אליהם מפורשות הם: [1] שירי ו/או מזמורי "בני קורח" (תהל' מ"ב-מ"ט; פ"ד-פ"ה; פ"ז-פ"ח), [2] שיר ו/או מזמור "לאסף" (נ'; ע"ג-פ"ג), [3] שירי "המעלות" (ק"כ-קל"ד).
ראיות אחרות מצביעות על קיומם של קבצים נוספים. במזמורים א'-מ"א (ספר ראשון) מרבים להשתמש בשם ה' המפורש, בעוד שבמזמורים מ"ב-ע"ב (ספר שני) רב השימוש בשם "אלהים". לא ברור מדוע הפרידו את האוסף ה"אלוהימי" מהאוסף ה"יהוויסטי", בכל אופן שניהם מתוארכים, לפחות בצורתם הנוכחית, לימי המלוכה. ועוד, קובץ תהל' צ"ג-ק' נראה כקובץ מסורתי (ראה "ה' מלך" בצ"ג 1; צ"ו 10; צ"ז 1; צ"ט 1). לקטים אחרים שניתן לזהות בבירור כוללים את מזמורים קי"א-קי"ח ("ההלל המצרי") [ביהדות זה מזמורים קי"ג-קי"ח. הם נקראים "הלל המצרי" או "הלל" סתם, משום שנזכר בהם עניין יציאת מצרים ולפיכך אומרים אותם בליל הפסח], קל"ח-קמ"ה ("לדוד"), וקמ"ו-ק"נ (בהם רב השימוש בקריאה "הללו יה"). לא ידוע באם "הלל הגדול" (ק"כ-קל"ו) [אבל ביהדות זה מזמור קל"ו בלבד, שכל פסוק בו מסתיים ב"כי לעולם חסדו". הוא נקרא "הגדול" משום שהוא מדבר בקב"ה המחלק מזונות לכל בריה, ומשום שאומרים בו כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו" לעומת ד' פעמים שבהלל המצרי] היה כבר יחידה מוכרת בפני עצמה. (שבעת "מזמורי התשובה והוידוי", ו', ל"ב, ל"ח, נ"א, ק"ב, ק"ל וקמ"ג קיבלו את שמם זה מהשימוש בספר התפילה המשיחי/נוצרי ולא היו יחידה נפרדת במסורת תהלים היהודית).
בגרסה הסופית שלו הכיל ספר מזמורי תהלים 150 מזמורים. תרגום השבעים וכתבי היד העבריים מסכימים ביניהם בעניין זה, אם כי חלוקת המזמורים בהם והחישוב שונים. בסוף תרגום השבעים מופיע מזמור נוסף (אבל אין מונים אותו כמזמור ה151-); כמו כן מזמורים ט'-י' נחשבים בו לאחד, וכן קי"ד-קט"ו; לעומת זאת קט"ז וקמ"ז מחולקים כל אחד לשני מזמורים. מוזר שהן תרגום השבעים והן הנוסחים העבריים מונים את מזמורים מ"ב-מ"ג כשני מזמורים נפרדים, בשעה שברור שהם היו במקורם אחד.
ספר תהלים חולק לחמישה ספרים (א'-מ"א; מ"ב-ע"ב; ע"ג-פ"ט; צ'-ק"ו; ק"ז-ק"נ). כל חלק מסתיים בברכת הודיה לאלהים (דוקסולוגיה; ראה מ"א 14; ע"ב 19-18; פ"ט 53; ק"ו 48; ק"נ). סביר להניח שזמנם של שני הספרים הראשונים, כפי שצוין לעיל, הוא מלפני הגלות. חלוקת יתר המזמורים לשלושה ספרים נוספים כך שסך הכול הספר נחלק לחמישה, נעשה אולי כחיקוי לחמשת ספרי התורה. לפחות אחת מהחלוקות האלה נראית שרירותית (בין ק"ו לק"ז, שכן נראה שק"ד-ק"ז היו קשורים זה בזה). על אף החלוקה הזו לחמישה ספרים, ספר תהלים נחשב בבירור לספר אחד שלם, בעל הקדמה (תהל' א'-ב') וסיום (קמ"ו-ק"נ). הערות שפזורות במזמורים שונים לאורך הספר מספקות רמזים נוספים לכך שהוא סודר במחשבה תחילה.
מחבר, וכותרות המזמורים
מתוך 150 המזמורים של ספר תהלים, רק ל34- אין כל כותרת (בתרגום השבעים רק ל17- אין כותרת). מזמורים "יתומים" אלה כלולים בעיקר בספרים ג'-ה', שם הם מופיעים בעיקרו של דבר בקבוצות: צ"א; צ"ג-צ"ז; צ"ט; ק"ד-ק"ז; קי"א-קי"ט; קל"ה-קל"ז; קמ"ו-ק"נ. (בספרים א'-ב' חסרות כותרות רק בתהל' א'-ב'; י'; ל"ג; מ"ג; ע"א, כשמזמורים י' ומ"ג הם בעצם המשך של המזמור הקודם להם).
קיימים סוגים שונים של כותרות, וניתן לחלקן לכמה קטגוריות רחבות: [1] שם המחבר, [2] שם האוסף, [3] סוג המזמור, [4] הוראות מוזיקאליות לשירת או נגינת המזמור, [5] הערות ליטורגיות, מתי יש לומר את המזמור, [6] ציון הנסיבות בהן חוברו. חוקרי תהלים חלוקים בדעותיהם באשר לזמנן ולמהימנותן של הכותרות. העובדה שמתרגמי הספטואגינטה לא הבינו בבירור את משמעות רבות מהן מעידה על כך שזמנן של רבות מהן הוא לפחות מלפני הגלות. יתרה מכך, מנהג זה של הוספת כותרות, כולל שם המחבר, הוא מנהג עתיק. מצד שני, השוואה בין תרגום השבעים והטקסטים העבריים מראה שתוכנן של כמה כותרות היה עדיין נתון לשינויים גם בתקופה מאוחרת לאחר הגלות. רוב המחלוקות סובבות את קטגוריות מס' 1 ו6- שנמנו לעיל.
באשר לכותרות המציינות את נסיבות חיבור המזמור, חלק גדול מההערות הקצרות האלה בנוגע לאירועים מוגדרים נראה כאילו הן נלקחו מספרי שמואל א' וב'. נוסף לכך, לפעמים אין קשר ברור בינן לבין תוכן המזמורים. לפיכך מתעורר חשד שמדובר בניסיונות מאוחרים יותר לקשור בין המזמורים לאירועים שהתרחשו בהיסטוריה. אבל אם זה כך, מדוע מצומצם מספרן של הערות כאלה, ומדוע אינן מתאימות בעליל לתוכן המזמורים? הדעות על כך חלוקות, והשאלה נותרה ללא הכרעה.
לגבי זהות המחברים, הדעות חלוקות אפילו יותר. משמעות הציונים עצמם מעורפלת, שכן מילית היחס "ל" בכתובות כגון "לדוד" או "למנצח", לדוגמא, שמשמעותה היא בדרך כלל "של", עשויה גם לציין "ביחס ל" או "לשימושו של" או "הוכתבו ל". השם הנזכר עשוי לציין כותרת של קובץ מזמורים שקובצו בשם מסוים? (כמו "לאסף" או "לבני קורח"). ביחס לשאלה האם דוד חיבר את מזמורי תהלים, אין ספק שהספר מכיל מזמורים שמשורר ומוזיקאי דגול זה חיבר, ושבזמן מסוים היה קיים קובץ מזמורים "דווידי". אבל ייתכן שהוא הכיל גם מזמורים שנכתבואודות דוד, או אודות אחד ממלכי בית דוד, או אפילו מזמורים שנכתבו כדוגמת אלו שהוא חיבר. כמו כן המסורת המזהה מזמורים מסוימים כמזמורי דוד איננה מוחלטת וברור שכמה מ"מזמורי דוד" משקפים מצבים מתקופות מאוחרות יותר (ראה למשל את כותרת מזמור ל', "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד": אם משמעות "לדוד" היא שחיבור מזמור זה מיוחס לו, הרי שהמאורעות המתאימים ביותר למזמור הם אלו שמתוארים בדהי"א כ"א 1 – כ"ב 6. דוד הכין את שטח האדמה ואת החומרים לבניית בית האלהים, וייתכן שרצה שישתמשו במזמור זה בעת חנוכת הבית עצמו. מאוחר יותר יוחס המזמור לגלות עם ישראל. בתקופת התלמוד קראו מזמור זה בחג החנוכה, לזכר חנוכת בית המקדש בידי יהודה המכבי (165 לפנה"ס) לאחר שחולל בידי אנטיוכוס אפיפאנס. לגבי מזמור ס"ט, שהנו תפילתו של מלך ירא אלהים שמתחנן לאלהים לישועה מהתקפת אויביו, אם "לדוד" משמעו שדוד חיבר אותו, הרי שנסיבות חיבורו אינן ידועות. בצורתה הנוכחית נראה כאילו התפילה הזו נאמרה על ידי מלך מבית דוד ששלט מאוחר יותר על ממלכת יהודה, ראה פס' 36, אולי חזקיהו. לגבי מזמור קכ"ב, הכותרת "לדוד" אינה מופיעה בכל כתבי היד העתיקים, ותוכן המזמור דווקא מצביע על תקופה מאוחרת לדוד). ועוד, במקומות אחרים בכתובים השם "דוד" הוא שם קולקטיבי למלכים מבית דוד, וייתכן שכך הדבר גם בכותרות המזמורים.
"סלה" מופיעה ב39- מזמורים, שכולם מלבד שניים (ק"מ וקמ"ג, שניהם "לדוד") כלולים בספרים א'-ג'. היא גם מופיעה בחבקוק ג', שהוא פרק שירה דמוית מזמור תהלים. הועלו הצעות רבות לגבי משמעותה, אבל יש להודות על האמת שהיא איננה ידועה. סביר להניח שזהו מונח בעל משמעות ליטורגית. ההשערות הרווחות – שהיא מציינת קטע ביניים מוזיקלי קצר או תגובה ליטורגית קצרה של הקהל – אכן אפשריות (הראשונה שביניהן נתמכת בפירושה בתרגום השבעים). במקרים מסוימים מיקומה הנוכחי בטקסט העברי מוטל בספק.
סוגי מזמורים
כותרות המזמורים מלמדות על שיטת סיווג עתיקה: [1] מזמור [2] שיגיון (ייתכן שזה היה מונח ספרותי או מוזיקאלי, המצביע על קינה, תפילה, תהילה. המילה מופיעה רק בכותרת תהלים ז', ובצורת רבים בחבקוק ג' 1) [3] מכתם (משמעות המונח אינה ידועה. הוא מופיע בכותרות מזמורים לדוד, שכולם מכילים תפילות בקשר לסכנה גדולה. ייתכן שמקור המילה הוא "כתם פז", מזמור בעל חשיבות), [4] שיר, [5] משכיל (כנראה מזמורי הגות ולימוד), [6] תפילה, [7] תהילה, [8] להזכיר (כלומר, להזכיר לפני אלהים, בקשה), [9] לתודה, [10] ללמד, [11] שיר ידידות (שיר אהבה, כלומר שיר חתונה). אבל משמעותם של רבים מהמונחים האלה אינה ברורה. נוסף לכך, כמה מהכותרות מכילות שניים מהם (במיוחד מזמור ושיר), מה שמצביע על כך שהסוגים מוגדרים לפי גורמים שונים שיש ביניהם חפיפה.
ניתוח התוכן הביא לצורת סיווג שונה, שמסייעת מאד כשלומדים את המזמורים. ניתן לזהות בהם את הסוגים הראשיים הבאים: [1] תפילות היחיד (כמו למשל תהל' ג' 9-8), [2] תהילה מפי היחיד על שאלהים עזר לו והציל אותו (למשל ל'; ל"ד), [3] תפילות הציבור (למשל י"ב; מ"ד; ע"ט), [4] הלל ציבורי על עזרת אלהים וישועתו (למשל ס"ו; ע"ה), [5] הכרזת ביטחון בה' (למשל י"א; ט"ז; נ"ב), [6] מזמורי הלל להוד רוממותו של אלהים ומידותיו (למשל ח'; י"ט; כ"ט; ס"ה), [7] מזמורים שמכריזים ומשבחים את שלטון אלהים על העולם כולו (מ"ז; צ"ג-צ"ט), [8] שירי ציון עיר האלהים (מ"ו; מ"ח; ע"ו; פ"ד; קכ"ב; קכ"ו; קכ"ט; קל"ז), [9] מזמורי מלך – שנכתבו על ידי, עבור או אודות המלך, משיח ה' (למשל ב'; י"ח; כ'; מ"ה; ע"ב; פ"ט; ק"י), [10] שירי עלייה לרגל (ק"כ-קל"ד), [11] שירים ששימשו בעבודת אלהים (ליטורגיים, למשל ט"ו; כ"ד; ס"ח), [12] שירים דידקטיים, ללימוד והדרכה (למשל א'; ל"ד; ל"ז; ע"ג; קי"ב; קי"ט; קכ"ח; קל"ג).
גם בסיווג הזה עשויה להיות הקבלה. למשל, "תפילות היחיד" עשויות להכיל תפילות מלך (בתוקף מעמדו המיוחד כמלך) או אפילו תפילות של הציבור בגוף ראשון יחיד קולקטיבי. בכל אופן, כאשר לומדים מזמור מסוים כדאי להשוותו למזמורים אחרים מאותו סוג. הניסיונות לקבוע מסגרות ליטורגיות ספציפיות לכל סוג לא היו משכנעים במיוחד.
מבין כל סוגי המזמורים האלה, מזמורי התפילה (הן של היחיד והן של הקהל) הם המורכבים ביותר. מספר נוסחאות יוצרות את הפניות לאלהים: [1] פנייה לאלהים: "ה' / אדוני", "אלוהי", "עזרתי ומפלטי", "גואל", "מציל"; [2] קריאה לאלהים: "קומה יי", "ענני", "עזרני", "הושיעני"; [3] תיאור המצוקה: "רבים קמים עלי", "נתנו רשעים פח לי", "ירדוף אויב נפשי", "צר לי"; [4] תלונות לאלהים: "למה עזבתני?" "עד אנה תסתיר את פניך ממני?"; [5] בקשה: "אל תרחק ממני", "נקני / טהרני"; [6] סיבות להנעת אלהים להקשיב: "כי אתה יי מחסי", "למען שמך"; [7] האשמות כנגד האויבים: "דורשי רעתי דיברו הוות ומרמות כל היום יהגו", "לקחת נפשי זממו", "עריצים ביקשו נפשי" (מרבים לצטט את הרשעים); [8] בקשת פיצוי ועונש: "יבושו וייכלמו/ויחפרו", "ברעתם יצמיתם"; [9] טענת חפותו של המתפלל: "כי אני בתומי הלכתי", "רדפוני חינם"; [10] הודאה בחטאים: "לך לבדך חטאתי", "כי עווני אגיד"; [11] הבעת אמון: "ואתה יי מגן בעדי", "אתה תענני אדני אלהי"; [12] נדר להלל את אלהים אם יציל את המתפלל: "אספרה כל נפלאותיך… אזמרה שמך עליון", "בתוך רבים אהללנו"; [13] הזמנה להלל: "גדלו ליי אתי ונרוממה שמו יחדיו", "שירו ליי ברכו שמו"; [14] מניעים להלל ולשבח: "כי הצלת נפשי", "כי שומע אל אביונים יי".
למרות שכל אלה אינם מופיעים יחד בכל תפילה, כולם נכללים במוסכמות הנהוגות בתפילות שבספר תהלים, כשהבקשה או התחנונים עצמם הם רק מרכיב אחד (בדרך כלל קצר) בין רבים. מחברי המזמורים מציגים את המקרה שלהם לפני המלך/השופט השמימי בצורה שמשקפת כללים שרווחו בחצרות המלכים. המבקש, המכותר ומותקף על ידי אויבים מרושעים, מתאר את מצבו, טוען לחפותו ("צדקתו"), מטיח בהם האשמות ומבקש הצלה עבור עצמו ומשפט ועונש לאויביו. כאשר סבלו בא לו מידי אלהים (כאשר אלהים הוא היריב שלו), הוא מתוודה על אשמתו ומבקש חסד ורחמים. הקורא יוכל להסתייע מאד אם ישים לב לצורות הדיבור/הניסוח השונות בתפילות ולתפקיד שהן ממלאות בנוהלי הבקשות המשפטיות.
מאפיינים ספרותיים
מזמורי תהלים הם כולם שירה, למרות שהם מכילים תפילות (לא כל התפילות המקראיות כתובות בצורת שירה, ראה מל"א ח' 53-23; עזרא ט' 15-6; נחמ' ט' 37-5; דנ' ט' 19-4), כשם שגם דברי הלל אינם תמיד פואטיים (ראה מל"א ח' 21-15). המזמורים חדורים התלהבות, והם חיים ומוחשיים. הם עשירים בלשון ציורית, בתיאורים, בהשוואות, תמונות ודימויים (מטאפורות), בהצללה (אסונאנס, דמיון בצליל), אליטרציה (שוויון צלילים בראשי מלים סמוכות) ומשחקי מלים. הם מתאפיינים בשימוש בחזרות רבות ובמלים נרדפות ותיאורים שמשלימים את התמונה. מילות מפתח מדגישות תכופות נושאים מרכזיים בתפילה או בשיר. מרבים להשתמש בהם במסגרות ספרותיות (חזרה בסוף על מילה או משפט חשובים שמופיעים בהתחלה) שמסכמות את המזמור או מקשרות בין יחידות בתוכנו.
שירת התנ"ך היא רובה ככולה שירה לירית-הגותית. אין בה כמעט חריזה ומשקל קבוע, והמאפיין הבולט והרווח ביותר שלה הן התקבולת של הצלעות. רוב שורות השירה מורכבות משתיים או משלוש צלעות מקבילות (לרוב הצלע השנייה קצרה מעט מהראשונה). קיימים סוגים אחדים של תקבולות: תקבולת נרדפת, סינונימית, שבה הרעיון שבצלע א' מובע בצלע ב' במלים שונות; תקבולת ניגודית, אנטי-תיטית – הנגדת הרעיון של צלע א' עם הרעיון או התמונה של צלע ב'; ותקבולת משלימה, שבה נחלק הרעיון בין שתי צלעות הטור. (כשסדר פריטי הלשון בצלע ב' הפוך מזה של פריטי צלע א', מתקבלת תבנית כיאזמית, תצלובת). חלוקה זו לשלושה סוגים מהווה הכללה ואינה מתארת כראוי את המגוון העשיר שפיתחו המשוררים ביצירתיות רבה במסגרת המבנה היסודי בן שתי הצלעות. עם זאת סיווג בסיסי זה יכול לסייע לקורא להבחנה גסה בין הסוגים.
קשה לעתים לקבוע בוודאות היכן מתחילה או נגמרת צלע שכזו, והדבר מקשה במיוחד על תרגום הטקסט המקראי. אפילו בתרגום השבעים נחלקות לפעמים שורות השירה בצורה שונה מחלוקתן בנוסח המסורה.
המשוררים המקראיים כתבו בסגנון תמציתי ביותר, לעתים קרובות אליפטי. לפעמים יש להקיש את הקשר התחבירי בין המילים פשוט מההקשר. לא פעם קיימות אפשרויות אחדות להבנת הכתוב, בשל היותו חסר ודו משמעי, ולעתים לא ברור לאיזו שורה יש לשייך מילה או צירוף גבוליים (לסוף צלע או לתחילת הצלע הבאה).
גם חלוקת השירה המקראית לבתים היא נושא שאיננו חד משמעי. לפעמים מסומנים בתי השיר בפזמון חוזר, כמו במזמורים מ"ב-מ"ג; נ"ז. במזמור ק"י, למשל, שני בתים מאוזנים שנחלקים על ידי דברי ה' שבאים בראשם (ראה גם תהל' קל"ב: פסוקים 1 ו10- הם בקשות שאחרי כל אחת מהן בא בית בן ארבע שורות, במבנה זהה של פסוק הקדמה ושלושה פסוקי ציטוט דברים. צמד חרוזי פיוט בסוף המזמור מביא את התפילה לפסגתה). מזמור קי"ט מקדיש שמונה שורות/פסוקים לכל אות בא'-ב'. אבל לרוב אין בנמצא ציונים גלויים שכאלה.
בחינה מעמיקה של מזמורי תהלים מעלה שרובם נכתבו בצורה מתוכננת, כך שיתאימו למסגרת או מבנה כללי. דוגמא לכך הם האקרוסטיכונים, שבהם הקדיש המשורר לכל אות מן הא'-ב' חצי פסוק/שורה (כמו במזמורים קי"א-קי"ב), או פסוק שלם (כמו במזמורים כ"ה; ל"ד; קמ"ה), שני פסוקים (כמו בל"ז), או שמונה פסוקים (כמו בקי"ט). נוסף לכך, מזמורים ל"ג; ל"ח (ללא חישוב הכותרת) וק"ג מכילים 22 שורות/פסוקים – בוודאי בהקבלה למספר האותיות בא'-ב' (ראה הקדמה לאיכה: מאפיינים ספרותיים). יש מי שהעלו את ההשערה שהיה זה אמצעי שנועד להקל על שינון הטקסט בעל פה, אבל הסבר זה לוקה בדעות קדומות שנובעות מפרשנות תרבותית שונה ואין לו הצדקה רבה. למעשה אנשי אותם זמנים היו מסוגלים ללמוד טקסטים בעל פה ביתר קלות ונכונות מרוב בני ימינו. סביר הרבה יותר שהא'-ב' – שהומצא זמן לא רב יחסית לפני כן כמערכת פשוטה של סימנים שמייצגים בכתב את תבניות הדיבור האנושי העשירות והמורכבות ולפיכך מאפשרות לרשום את כל מה שהאדם מסוגל לנסח במילים (אחד ההישגים האינטלקטואליים הגדולים ביותר בכל הזמנים) – התאים כמסגרת שעליה נתלו משפטים בעלי משמעות.
המחברים השתמשו גם בצורות ספרותיות נוספות. למשל, מזמור מ"ד הוא תפילה שמעוצבת בצורת זיגורת (זיקורה, פירמידה בבלית רבועה ומדורגת שבה כל קומה קטנה מקודמתה ובראשה מקדש קטן). הוא מביא רצף של שלושה נושאים שצומחים זה מתוך זה (דברי שבח לאלהים על נצחונותיו בעבר, פס' 9-2; תיאור קשיי ההווה, פס' 17-10; טענה לחפותם, פס' 23-18) ומובילים אל התפילה בפסוקיו האחרונים. במבנם של מזמורים רבים ניכר חוש לסימטריה. יש מזמורים שמקדישים מספר שורות זהה לכל בית (כמו למשל מ"א: הוא מורכב באופן סימטרי, מארבעה בתים בני שלושה פסוקים כל אחד. בית א' וד' מקיפים את התפילה בהבעת ביטחון באדני, בית ב' וג' מפרטים את התפילה עצמה. פס' 14 אינו חלק מהמזמור אלא דברי שבח וברכה לאלהים שחותמים את הספר הראשון בתהלים. ראה גם את מבנה מזמור י"ב), או שמספר שורות הבתים בהם זהה מלבד שוני באורך הבית הפותח או המסיים (כמו למשל בל"ח – המזמור מורכב מחמישה בתים בני ארבעה פסוקים כל אחד, עם סיומת של שני פסוקים; ראה גם פ"ג; צ"ד). אחרים עורכים זה כנגד זה את הבית הפותח והמסיים, ומחלקים בצורה שווה את הבתים שביניהם (כמו למשל בל"ג: גוף המזמור ממוסגר על ידי פתיחה (קריאה להלל את ה') וסיום (התגובה לקריאה זו), שניהם בני שלושה פסוקים, כשפס' 19-4 מביאים תשבחות לאלהים בשני חלקים שווים בני שמונה פסוקים כל אחד; ראה גם פ"ו). אמצעי מעניין במיוחד הוא הצבת שורה שמכילה רעיון מפתח במרכז המזמור, כשלפעמים כולו או חלקו בנויים סביב ציר מרכזי זה (ראה למשל ו' 7 – זהו מרכז המזמור, שמדגיש את רגשות אומללותו של המתפלל). יש בספר תהלים מאפיינים מבניים נוספים. מחברי המזמורים עיצבו את יצירותיהם בקפידה רבה. הם היו ממשיכי דרכה של אמנות עתיקה (פרטים רבים מצביעים על כך שהם ירשו מסורת פואטית ששורשיה נעוצים מאות שנים לפני תקופתם), והם פיתחו אותה לדרגת תחכום גבוהה. ניתן להעריך את עבודותיהם על הצד הטוב ביותר כאשר לומדים וחוקרים אותן בעיון.
תיאולוגיה
ספר תהלים הוא בעיקרו ספר תפילה והלל. הוא מדבר אל אלהים בתפילה והוא מדבר על אלהים בדברי שבח ותהילה – כל זאת בלוויית הכרזות אמונה וביטחון בו. למרות שהוא בחלקו דידאקטי ובא ללמד ולהדריך בדרכי יראת האל, ספר תהלים איננו רשימת שאלות ותשובות (קטכיזם) של דוקטרינות סדורות. לפיכך ה"תיאולוגיה" שלו איננה מופשטת או שיטתית אלא "הכרזתית/הודאתית" ודוקסולוגית (משבחת את אלהים). מכאן שסיכום של "תיאולוגיה" זו ירושש אותה מעושרה בתרגמו אותה למודוס אובייקטיבי.
לא רק זאת – כל סיכום כזה ייתקל בבעיה גדולה עוד יותר. ספר תהלים הוא אוסף רחב היקף של יצירות עצמאיות מסוגים רבים, שמשרתות מטרות שונות ושנכתבו במהלך מאות שנים. סיכום תמציתי של "התיאולוגיה" שלו יהיה חייב להיות סלקטיבי וחלקי, ובהכרח מלאכותי משהו. ישתמע ממנו כאילו כל מזמור משקף או לפחות מניח מראש את העיקרים ה"תיאולוגיים" שנמנו, ושאין בספר כל מתח או התפתחות "תיאולוגיים". אבל ניתן לראות בבירור שאין זה כך.
ובכל זאת, ניכר שהעורכים הסופיים של קובץ מזמורי תהלים לא ליקטו מכל הבא ליד בצורה אקלקטית כאשר בררו את החומר. הם ידעו שהושמעו כאן קולות רבים מתקופות רבות, אבל הם לא כללו בקובץ את אלו שלפי שיפוטם סתרו את התורה ואת הנביאים. אין ספק שהם גם הניחו שיש להבין כל מזמור לאור הקובץ כולו, ואנו יכולים להיות שותפים להנחה זו. מכאן שבסופו של דבר יש מה לומר לגבי נושאים תיאולוגיים ראשיים שאמנם יש להודות שהם מלאכותיים מעט, אבל אינם מסלפים בהכרח ועשויים להיות לעזר למי שלומד את תהלים.
בלב התיאולוגיה של ספר תהלים נטועה ההכרה שיהוה אלהים הוא מרכז הכובד של חיי האדם (הוא מוקד ההבנה, הביטחון, התקווה, השרות, המוסריות וההערצה האנושיים הנכונים), של ההיסטוריה ושל הבריאה כולה (שמים וארץ). הוא המלך העליון השולט בכול, שהכול כפוף לו. הוא בורא הכול ומקיימו; מעשי ידיו הם גלימת הכבוד שהוא עוטה. מאחר שהוא בראם בסדר יש להם זהות מוגדרת היטב ו"אמיתית" (תוהו ובוהו לא שורר שם). עצם קיומם והישמרותם מפני התפוררות, בלבול או השמדה נובע מהעובדה שאלהים מכלכל אותם. מאחר שהוא לבדו האלהים הריבון, הם נמשלים על ידי רשות אחת למען מטרה אלוהית אחת. בראשותו של אלהים הבריאה היא קוסמוס – מכלול שיש בו סדר ושיטה. למה שמוגדר בפינו כ"טבע" והיסטוריה יש אדון אחד, שתחת שלטונו כל הדברים פועלים יחדיו. הדר כבודו המלכותי של מלך המלכים נגלה באמצעות הבריאה. הוא טוב (חכם, צדיק, נאמן, נדיב ורחמן ביותר – מעורר אמון), והוא כביר ונפלא (הידע שלו, מחשבותיו ומעשיו נשגבים מבינת אנוש – מעורר יראת כבוד). קדושתו נגלית בשלטונו הטוב והסמכותי.
בתור המלך העליון, הבורא והשליט שסמכותו עליונה ומוחלטת, הוא ישמיד בסופו של דבר כל כוח בעולם שמתנגד לו, דוחה אותו או מתעלם ממנו. הוא יבוא וישלוט על כל הגויים והכול ייאלצו להכיר בו. ציפייה זו היא ללא ספק שורש השקפתם לעתיד הרחוק של מחברי המזמורים, ומה שקובע את רוחב היקפה. מאחר שה' הוא המלך הגדול הבלתי מנוצח, מלכות הצדק והשלום שלו בוא תבוא, תכריע כל התנגדות ותטהר את הבריאה מכל הקמים נגד שלטונו. זו תהיה התוצאה הסופית של ההיסטוריה.
אלהים, המלך הגדול שכל הבריאה תלויה בו, אינו אוהב את ה"גאים" שנסמכים על כוחם הם (ו/או על האלילים שהם המציאו) ומנסים להיות אדונים לגורלם. הם משתמשים באכזריות בכל כוח שעומד לרשותם כדי לרכוש עושר, מעמד וביטחון בעולם הזה; הם קובעים לעצמם את החוקים ומנצלים את הזולת כאוות נפשם. בספר תהלים, סוג כזה של "גאווה" הוא שורש כל רע. מי שמאמצים אותה לעצמם משגשגים לכאורה, אבל הם יושפלו עד מוות – קצם הסופי. ה"ענווים", "העניים והאביונים", כל אלה שמכירים בתלותם בה' בכל תחום – בהם רוצה אלהים. לכן "יראת ה' " – כלומר, אמון בוטח ועניו באלהים וציות לו – הם "ראשית" כל חכמה (קי"א 10). בסופו של דבר, יראי ה' ינחלו את הארץ. אפילו המוות לא ימנע מהם מלחזות בפני אלהים.
תקוותם של מחברי המזמורים לגבי העתיד – מבחינת אלהים ומלכותו ומבחינת עתידם של יראי האל – הייתה איתנה, אם כי היה בה משום הכללה. אצל איש מהם לא מתבטאת השקפה על עתיד בן שתי תקופות (עידן הרשע הנוכחי מפנה את מקומו לעידן חדש של צדק ושלום לאחר אסכטולוגי גדול). השקפה זו החלה להופיע בספרות מהתקופה שבין הבריתות intertestamental – השקפה שדניאל (ראה במיוחד י"ב 3-2) וישעיהו (ראה ס"ה 25-17; ס"ו 24-22) היו מבשריה ואשר קיבלה מאוחר יותר ביטוי מלא במשנתם של ישוע והשליחים. התגלות זו הייתה רק פיתוח [התפתחות] שלם יותר שתאם את התקוות שהשפיעו על חייהם של מחברי המזמורים.
מאחר שאלהים הוא מלך הבריאה, הוא זה שיעשה לבסוף צדק בין בני האדם (הנקמנות מאפיינת את "הגאים"). אלהים הוא השופט שאליו פונים אנשים שמותקפים או שנעשה להם עוול – במיוחד כאשר אין לשום בית משפט ארצי שהוא הקים סמכות שיפוטית לטפל בבעיה (כמו במקרה של סכסוכים בינלאומיים) או שאינו מסוגל לשפוט מקרים כאלה (כמו כאשר נעשה למישהו עוול בשל הוצאת דיבה בציבור) או שאינו רוצה לפעול (בשל חששות או שחיתות). אלהים החזק והנאמן מגונן על חסרי ההגנה והפגועים. הוא רואה כל מעשה ויודע את נסתרות כל הלבבות. אי אפשר להימלט ממבטו הבוחן. שום עדות שקר לא תטה את שיפוטו. והוא שומע את הטענות המובאות לפניו. הוא שופט טוב ונאמן, המציל את הנדכאים ואת מי שנפגעו שלא כדין, ומפצה אותם על העוול שנעשה להם. מחברי המזמורים משוכנעים בכך לחלוטין, והכרה זו מעוררת את תלונותיהם קצרות הרוח; הם זועקים אליו בתעוזה ועם זאת כ"עניים ואביונים" – "למה (לא הצלת אותי עדיין)?" "עד מתי, ה' (נחכה שתפעל)?"
בתור המלך הגדול ששולט על כל הארץ, ה' בחר בעם ישראל שיהיה משרתו, "נחלתו" בקרב גויים. הוא הציל אותם במעשי גבורה מידי מעצמות העולם, נתן להם ארץ משלהם (אדמה שהוא לקח מעמים אחרים שתהיה לו לנחלתו), וקשר אותם אליו בברית בתור התגלמות ראשונית של ממלכת גאוליו. כך נקשרו במערכת יחסים זו ייעודם וכבודו. להם הוא גם נתן את דברי ההתגלות שלו, שהעידו עליו, מנו את הבטחותיו והכריזו מה הוא רצונו. על פי הברית שכרת איתם, עם ישראל נועד לחיות בקרב הגויים כשהוא נאמן למלכו השמימי בלבד. היה עליהם לבטוח רק בהגנה שלו, לייחל להתגשמות הבטחותיו, לחיות בהתאם לרצונו ולעבוד אותו בלבד. היה עליהם לשיר את תהילתו לכל העולם – רמז מוקדם לתפקידו המיוחד של עם ישראל בהכרזת הבשורה המשיחית לכל העמים.
בתור המלך הגדול, אדון הברית שנכרתה עם ישראל, אלהים בחר בדוד המלך שייצג אותו עלי אדמות. בתור שכזה, דוד היה עבדו/משרתו של אלהים. אלהים עצמו משח את דוד ואימץ אותו בתור בנו, שישלוט בשמו. באמצעותו אלהים נתן לעמו ביטחון בארץ המובטחת והכניע את כל מי שאיימו עליהם. יתרה מכך, הוא נשבע לשמור על קיומו של בית דוד. מעתה ואילך הייתה מלכות האלהים עלי אדמות קשורה קשר אמיץ לבית דוד (אך ללא תלות בו) בעקבות החלטתו של אלהים והתחייבותו לו. בהמשכיותה ובחוסנה של השושלת היו טמונים ביטחון ישראל ותקוותם בעולם העוין. ומאחר שהמלכים מבית דוד היו נציגיו המלכותיים של אלהים עלי אדמות, ונתפסו כיושבים לימין האלהים (ק"י 1), היקף שלטונם כולל באופן פוטנציאלי את העולם כולו (ראה מזמור ב').
אבל משיח ה' לא היה רק מלך מצביא. אלהים העמיד אותו בראש עמו כדי שישלוט בצדקת האלהים: יציל נדכאים, יגן על חסרי ההגנה, ידכא את הרשעים, וכך יברך את העם בשלום ובשגשוג פנימיים. הוא גם היה מי שמתפלל ומשתדל אצל אלהים עבור העם, בונה ומחזק המקדש (ארמונו הארצי של אלהים ובית התפילה של העם) והקול החשוב ביותר שקורא לעם לעבוד את ה'. ייתכן שלאור חובות אלה הוכרז שהוא אינו רק מלך אלא גם כוהן (ראה תהל' ק"י).
בתור המלך הגדול, אדון הברית, אלהים (שבחר בדוד ובבית דוד שיהיו נציגיו המלכותיים) גם בחר בירושלים, עיר דוד, שתהיה עיר מלכותו, מכון כסאו עלי אדמות. כך הפכה ירושלים (ציון) לעיר הבירה ולסמל של מלכות האלהים. שם, בארמונו (מקדשו), הוא ישב כמלך בקרב עמו. שם יכלו בני עמו להיוועד איתו ולהביא לפניו את תפילותיהם ותהילותיהם, ולחזות בגבורתו ובהדר כבודו. משם הוא הושיע, בירך ושפט את הגויים. וכשהוא היה מגינה הדגול של העיר, ירושלים הייתה המעוז הבטוח של ממלכת האלהים, תקוות ומשוש עמו של אלהים.
הרצון הטוב והנאמנות שאלהים גילה כלפי עמו סומלו באופן המרשים ביותר בשכינתו המובטחת בינותם במקדשו בירושלים, "קרית מלך רב" (מ"ח 3). אבל נדיבות לבו נגלתה בצורה המרשימה ביותר בנכונותו לסלוח לחטאי מי שהודו בהם בענווה, ושהוא ראה בלבבם שחרטתם אמיתית ושהבעת נאמנותם לו כנה. בעודם מתייסרים עקב חטאיהם זכרו מחברי המזמורים את הכרזתו של ה' אלוהי הברית: אני "יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות ל"ד 7-6). רק כך הם העזו להיכנע לו ביראה (ראה ק"ל 4-3).
שלטונו המלכותי העליון של ה' אלהים (שבה נגלים גדולתו וטובו הנשגבים) הוא המטאפורה הבסיסית ביותר והרעיון התיאולוגי הרווח ביותר בספר תהלים – כמו בתנ"ך כולו. הוא מספק את הפרספקטיבה היסודית שלפיה צריך האדם להסתכל על עצמו, על הבריאה כולה, על אירועים ב"טבע" ובהיסטוריה, ועל העתיד. הבריאה כולה היא ממלכתו האחת של אלהים. כל יצור שחי בעולם הוא חלק מממלכתו וכפוף לשלטונו. כל אדם שחי בעולם תלוי באלהים ונושא באחריות לפני אלהים. הכחשה יהירה של עובדה זו היא שורש כל רע – הרוע שממלא כעת את העולם.
בחירת אלהים בישראל ובעקבותיה בדוד ובציון, יחד עם מתן תורתו, מייצגים את חדירתה המחודשת של ממלכת הצדק האלוהית לתוך העולם הזה, עולם המרי והרשע. היא מתחילה את ההפרדה הגדולה בין העם הצדיק לבין העמים הרשעים, וברמה עמוקה יותר בין הצדיקים לרשעים, הבחנה משמעותית יותר שחלה גם על ישראל. בסוף ישיג אלהים את מה שהוא חותר אליו. הגאווה האנושית תושפל והעוול יתוקן. כל הארץ תינתן לענווים, ומלכות הצדק והשלום של אלהים תתממש במלואה. לרעיונות יסוד תיאולוגיים אלה יש, כמובן, השלכות דתיות ומוסריות מעמיקות, שמחברי המזמורים עסקו גם בהן.
שאלה נוספת שיש להתייחס אליה היא: האם מזמורי תהלים מדברים על המשיח? התשובה היא כן, אבל הם עושים זאת במגוון דרכים – ולא כפי שהנביאים דיברו עליו. ספר תהלים איננו ספר נבואה ולא נכלל אף פעם בין ספרי הנבואה.
כאשר המזמורים מדברים על המלך היושב על כיסא דוד, הם מדברים על המלך שמוכתר (כמו בתהל' ב'; ע"ב; ק"י – אבל יש מי שחושבים שק"י יוצא מכלל זה) או ששולט (כמו בתהל' מ"ה) באותה תקופה. הם מצהירים על מעמדו כמשיח ה' ומכריזים מה יעשה אלהים באמצעותו ובאמצעות בניו. לפיכך הם גם מדברים על בני דוד שבעתיד – ובזמן הגלות ולאחריה, כאשר לא עמד מלך מבית דוד בראש העם, הם דיברו אל ישראל רק על בן דוד הדגול שהנביאים הכריזו שבו תתגשם ברית אלהים עם דוד. לכן הברית החדשה מצטטת מזמורים אלה בתור עדויות על המשיח, והם אכן כאלו בדרכם המיוחדת. בו הם מתגשמים באמת.
סבל הצדיקים – והם "צדיקים" מפני שאינם אשמים, הם לא התגרו או פגעו באויביהם, ומפני שהם נמנים עם ה"עניים" שבוטחים בה' – וזעקתם לאלהים בצרתם (כמו בכ"ב; ס"ט) מבטאים בספר תהלים את סבלות משרתיו של אלהים בעולם עוין ומרושע.
תחנונים וזעקות אלה הפכו להיות תפילותיהם של "קדושי" אלהים הנדכאים, ובתור שכאלה הוכנסו לסידור התפילה של ישראל. כשהמשיח בא בבשר, הוא הזדהה עם יראי האל "העניים" שבעולם. הוא היה עבורם לעבד ה' הצדיק במובן הנעלה ביותר של המילה, והוא סבל יחד איתם מידי הרשעים. לפיכך תפילות אלה היו גם לתפילותיו, באופן יחיד ומיוחד. בו מתגשמים הסבל והישועה שתפילות אלה מדברות עליהם (ועם זאת הן ממשיכות להיות גם תפילותיהם של האנשים שנושאים את צלבם והולכים בעקבותיו).
בדומה לכך, כשהמזמורים מדברים על עם בריתו של אלהים, על עיר האלהים ועל המקדש שבו שוכן אלהים, הם מדברים בסופו של דבר על קהילת המשיח. ספר תהלים איננו רק ספר התפילה של בית שני; הוא גם ספר התפילה של אנשי האלהים בכל הדורות. אבל כעת יש להשתמש בו לאור עידן הגאולה החדש שזרח עם בואו הראשון של המשיח ושיתגשם במלואו בביאתו בשנית.
