הקדמה
"נושעתי בחסדו של אלוהים, ואני אבלה את הנצח שלי יחד איתו!"
"לא כל כך מהר, האם בחנת את אמונתך, את חזרתך בתשובה, את התחייבותך, ואת השינוי בחיים שלך?"
התגובות האלה מעלות מספר תהיות. האם מאמינים יכולים לדעת בביטחון שהם נושעים? אם כן, איך? האם הביטחון בישועה מעניק ביטחון שווא בישועה? האם ספקות ותהיות לגבי ישועה הם בריאים? האם הביטחון בישועה מעניק תירוץ לחטוא, או שהוא מהווה מניע לחיי חסידות?
מה זה ביטחון הישועה?
כשאנו מדברים על ביטחון הישועה, אנו מתכוונים לביטחון בכך שהישועה שלנו היא אמיתית ובטוחה לנצח. מדובר בביטחון מוחלט, ולא חלקי. מדובר בביטחון בהבטחות של אלוהים בדברו:
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים. (יוחנן ה 24).
הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע (מעשי השליחים טז 31).
זוהי ההבטחה של אלוהים, הבטחה בה אנו אמורים להאמין. במאמר זה לא נענה על הפסוקים המשומשים לטובת הלימוד הגורס כי עלינו לבחון את ישועתנו דרך מעשינו, כדי לקבל מענה לנושא הזה, ראו את המאמר "ביטחון הישועה, אמונה, תלמידות מעשים ושכר".
מחברי האיגרות הניחו את ישועתם של הקוראים
זה נכון שמחברי הבשורות, במיוחד יוחנן, כתבו את הבשורות כך שהלא מאמינים יקראו אותן (למרות שבשורת מתי מרקוס ולוקס מכילות אמיתות הרלוונטיות לרובד התלמידות ולא לרובד הישועה). ספר התגלות, אומנם נכתב כדי להפציר ולעודד מאמינים, בהחלט מכיל אזהרות והזמנות המיועדות ללא מאמינים.
אך באיגרות המצב שונה. זה ברור שמחברי האיגרות כתבו לקהל יעד מאמין. הם כתבו למאמינים בקהילות כדי להוכיח אותם על חטא או לעודד אותם להתמיד באמונה. הם יכלו לכתוב על לא מאמינים, אך מילותיהם מכוונות למאמינים. חשבו על כך:
- שום מחבר לעולם לא מטיל ספק בישועתם של הקוראים.
- שום מחבר לעולם לא מזמין או מאתגר את הקוראים להאמין בבשורה.
- המחברים משתמשים בהפצרות הרלוונטיות למאמינים בלבד.
- המחברים מחשיבים אף את המאמינים הכי חוטאים כאנשים נושעים.
- המחברים לא משנים את קהל היעד באיגרות שלהם (ממאמינים ללא מאמינים).
- המחברים משתמשים בביטחון ישועתם של הקוראים כבסיס או מוטיבציה לחיי חסידות.
ההפצרות בברית החדשה מניחות את אמיתות ישועתם של הקוראים
ההפצרות הרבות באיגרות הן הגיוניות רק אם הקוראים הם אכן מאמינים. זה לא הגיוני שהברית החדשה תפציר בלא מאמינים לציית ולחיות חיי חסידות. אם ההפצרות מיועדות ללא מאמינים זה אומר שהמחברים הפצירו בלא מאמינים לעשות מעשים טובים כדי שיוכיחו שהם מאמינים אמיתיים, שזה אבסורדי. לאנשים לא נושעים אין את המניע או את רוח הקודש שמאפשרת להם לציית ולחיות חיי חסידות.
להפך, מה שאנחנו רואים באיגרות זה ההנחה שהקוראים הם אכן נושעים, ועל בסיס ההנחה הזו המחברים מפצירים בהם לחיות חיים מוסריים (רומים יב 1; אפסים ד 1; קולוסים ב 6). במקומות שנויים במחלוקת כמו באל העברים ואיגרת יעקב, המחברים גם כן פונים אל הקוראים כאל אלו שנולדו מחדש. בשורה התחתונה, המחברים של האיגרות מפצירים בקוראיהם לחיות לפי מי שהם, לא להוכיח או לגלות לפי אורח חייהם אם הם נושעים.
ביטחון הישועה כבסיס לחיי חסידות
כאשר מדברים על חיי חסידות, חשוב לדבר על מניעים. מדוע עלינו לחיות חיי חסידות? על כולנו להסכים שהמניעים העילאיים ביותר הם אהבה ותודה. בראשונה ליוחנן ד 10 נאמר, אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה. וברומים יב 1 אנו מופצרים לתת את עצמינו כקורבן חי לאלוהים בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים. ככל שנבין את החסד האינסופי והבלתי מותנה של אלוהים, כך נרצה יותר לחיות את חיינו בצורה שתפאר אותו ותודה לו. אנחנו נרצה לגמול לאלוהים על אהבתו ולכן לציית לו.
כל פעם שלומדים את החסד השופע של אלוהים בפסוקים כמו רומים ה 20, הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר, מישהו יכול לטעון שדוקטרינה כזו יכולה להוביל לחיי חטא ופריצות. למרבה הפלא, שאול ציפה לטענה הזו וענה עליה פעמיים ברומים ו ואמר חַס וְחָלִילָה! (פס' 2, 15), ואז הוא מסביר שלמאמין יש זהות חדשה (פס' 3-8), כוח חדש (פס' 9-14), אדון חדש (פס' 15-19), ומחוייבות חדשה (פס' 20-23). כל דוקטרינת חסד שאיננה פתוחה לביקורת כמו זו ששאול ענה עליה, מראה שהיא לא משקפת את הלימוד של שאול. דוקטרינה שמלמדת את החסד האמיתי של אלוהים (חסד הניתן בחינם ובשפע אינסופי) בהכרח תפתח דלת לביקורת כזו.
ההפצרות בברית החדשה הקוראות לחיות חיי חסידות מניחות את הישועה של הקוראים. שום מחבר לא יפנה ללא מאמינים ויקרא להם להתמסר למשיח ולחיות בכוח רוח הקודש, אם אין להם את המשיח ולא את רוח הקודש.
הנה מספר דוגמאות לכך שמחברי האיגרות הפצירו בקוראים לחיות חיי קדושה ולהתמיד באמונה מתוך ההנחה שהקוראים אכן היו נושעים:
הקורינתים
קורינתוס הייתה קהילה גדושה בבעיות מוסריות. אך בפתיח האיגרת שאול מזכיר להם על המעמד שלהם בתור אלו אֲשֶׁר קֻדְּשׁוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (הראשונה לקורינתים א 2). אפילו המאמינים הבלתי רוחניים והחוטאים נקראו תִּינוֹקוֹת בַּמָּשִׁיחַ (הראשונה לקורינתים ג 1). אפילו אלו שמתו בחטא הוחשבו בתור אלו אשר אלוהים הוכיח, לא כבלתי נושעים (הראשונה לקורינתים יא 30-32). במילות הפרידה שלו באיגרת השנייה שלו הוא קורא להם אַחַי ומפציר בהם להתנהג באופן התואם את זהותם (השנייה לקורינתים יג 11-14).
הגלטים
גם לגלטים היו בעיות רציניות. הם החלו לסטות מהבשורה ושבו לתורה. אך שאול פנה אליהם כאל אחים מראשית האיגרת ועד סופה (גלטים א 11; ד 12, 28; ו 1, 18). הם האמינו במשיח וקיבלו את רוחו (גלטים ג 2-3). ההפצרות האחרונות שלו בגלטים הן שיעמדו איתנים ומבוססים בבשורת המשיח, לא שיאמינו במשיח (גלטים ה 1).
האפסים
שאול מזכיר לקוראים באפסוס לגבי הישועה שלהם וברכותיה בפרקים א-ג, ואז הוא מתחיל עם הפצרותיו המעשיות בפרק ד 1, ומאיץ בהם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו.
קולוסים
שאול מתחיל את האיגרת בכך שהוא מזכיר להם לגבי המעמד שלהם במשיח (קולוסים א 2). הוא מודה לאלוהים על האמונה והפירות בחייהם (קולוסים א 3-7). מאחר והם קיבלו את המשיח, שאול מפציר בהם להתהלך בו (קולוסים ב 6). אין שום ספק בכך שהם מאמינים, לכן, כשמגיעים למשפט המותנה בפרק א פסוק 23, אנו רואים ששאול לא מתנה את הישועה שלהם בהתמדה שלהם. מאחר והם התרצו אל אלוהים (קולוסים א 22), תנאי ההתמדה בנאמנות הוא תנאי לכך שהם יופיעו לפני המשיח קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דֹּפִי. כלומר השאלה היא לא האם הם יוצגו לפני המשפט (כל המאמינים יוצגו לפני המשיח במשפט כס המשיח), אלא השאלה היא איך הם יופיעו שם.
העברים
למרות שהם היו בדרכם לעזוב את האמונה ולחזור לתורת סיני, מחבר האיגרת תמיד פונה אליהם כאל מאמינים, אפילו באזהרות. אין שום רמז במבנה או בדקדוק לכך שהוא משנה את קהל היעד ללא מאמינים. למעשה, האישורים הכי חזקים לכך שהקהל הוא נושע מגיעים דווקא מהקטעים הכוללים אזהרות כלפי הקוראים.
קהל היעד באיגרותיו של פטרוס
פטרוס מתחיל את האיגרת שלו עם תזכורת על כך שקוראיו נולדו מחדש (הראשונה לפטרוס א 3) ואת האיגרת השנייה שלו עם תזכורת על כך שהם קִבְּלוּ אֱמוּנָה יְקָרָה כְּשֶׁלָּנוּ. בסוף האיגרת השנייה שלו הוא כותב, גִּדְלוּ בְּחֶסֶד וּבְדַעַת אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (השנייה לפטרוס ג 18).
אלו הן רק מספר דוגמאות להפצרות במאמינים לחיות חיי חסידות המבוססים על ביטחון הישועה, ועל הזהות החדשה שלהם במשיח. למרות שלאותם מאמינים היו פגמים מוסריים ותאולוגיים, אנו לא רואים שהמחברים מזמינים את הקוראים להאמין בבשורה או לבחון את עצמם האם הם באמת שייכים למשיח.
ההשפעה של הביטחון על חיי חסידות
רק אהבה וקבלה בלתי מותנית מתירות לנו ליהנות מאינטימיות וביטחון עמוקים יותר עם אדם אחר, כולל אלוהים. כאשר אנו בטוחים בכך שאנחנו שלו לעד, אנו יודעים שניתן להתמסר אליו כליל ובאופן חופשי, כמו שנדרש בכל מערכת יחסים מעמיקה ורצינית. אנו יכולים להיות כנים ולהפסיק להעמיד פנים.
אנו לא צריכים לתהות אם אנחנו אכן נמצאים במערכת יחסים או אם אי פעם נאבד אותה. ההתנסות עם אהבה בלתי מותנית היא אולי ההתנסות הכי מהנה ומספקת בחוויה האנושית. בתוך האהבה הזו, אנו מקבלים מוטיבציה להשקיע במערכת היחסים שלנו עם אלוהים, להתקדם ולשמור את מצוותיו. כשאנו אוהבים את אלוהים, אנו חיים כפי רצונו ומתייחסים לאחרים באהבה.
כאשר אנו חיים לאור חסדו הנצחי של אלוהים (אשר ניתן בחינם), ונהנים מביטחון מלא, יש לנו ביטחון לשרת את אלוהים וגם לשרת אחרים. אנו יכולים לתת את כל כולנו לאלוהים באופן חופשי, להקריב את כל כולנו ולדעת שיהיה לכך ערך נצחי. אנו לא משרתים את אלוהים כדי להוכיח שנושענו או לשמר את ישועתנו (לגליזם), אלא אנו משרתים את אלוהים מתוך אהבה ותודה על מה שהוא עשה עבורנו. אנו רוצים לשרת אותו ולחיות חיי חסידות כי אנו יודעים שהגמול על כך הוא יחסים איכותיים ועמוקים יותר איתו (יוחנן יד 21; הראשונה ליוחנן ב 4). ביטחון, שמחה ושלום הם בסיס חיוני לחיי חסידות ותלמידות.
