ספר הברית החדשה נכתב במאה הראשונה והשנייה לספירה על ידי יהודים-ישראלים, תלמדיו של ישוע המשיח. ספר הברית החדשה איננו ספר של חוקים, מצוות והלכות, אלא ספר קצר, כאשר משנתו העיקרית לתאר את חייו ופועלו של ישוע, יהודי משושלת בית דוד. כמו כן מתרכז ספר הברית החדשה בביאור התגשמותן של נבואות התנ”ך על המשיח בחייו של ישוע.
"כתבי הברית החדשה הועברו אלינו כפי שנכתבו במקור. הן האותנטיות והן השלמות הכללית של הברית החדשה עומדות יציבות על כנן."
סר. פרדריק קניון
לסקירת ספרי הברית החדשה
- הברית החדשה הינו הספר הנקרא והנפוץ ביותר בכל הזמנים (כיחידה אחת עם התנ”ך).
- מדובר בספר שתורגם ליותר שפות וניבים מכל ספר אחר אי פעם (כיחידה אחת עם התנ”ך).
- הספר נחשב בעיני רבים כהמשך הטבעי לספר התנ”ך, לפיכך אצל נוצרים ספרי התנ”ך והברית החדשה הם מקשה אחת, ספר אחד, ולא ספרים שונים.
- ספר הברית החדשה עלה על הכתב במאה הראשונה לספירה, כ300 עד 400 שנה לפני כתיבת התלמוד הרבני.
- ספר הברית החדשה נחשב באקדמיה למסמך הקדום המהימן ביותר שקיים כיום.
- הברית החדשה השתמרה ב־5,656 כתבי יד שלמים או חלקיים, שהועתקו ביד החל מהמאה ה־2 לספירה.
מאמר: הברית החדשה – מהימנותה ההיסטוריוגרפית.
מאמר: הברית החדשה – מהימנותה הביבליוגרפי (נאמנות למקור).
מאמר: הברית החדשה – מהימנותה בבחינה ארכיאולוגית.
רקע
סמכות הברית החדשה
האם כתבי הברית החדשה באמת נחתמנו רק במאה ה-4 לספירה (ניקאה, 325)?
למען האמת, הרבה לפני כן, כבר בתוך הברית החדשה עצמה, היא מעידה על עצמה כי נחתמה כבר בתוך המאה הראשונה לספירה, זאת מאחר והיא מרבה לצטט את עצמה.
שאול השליח
כתב כמחצית מספרי הברית החדשה ומת על קידוש השם בשנת 65 לספירה בקירוב, מרבה לצטט מן [בשורות] הברית החדשה:
בראשונה לקורינתיים י"א 23-25 מתאר שאול את סעודת הפסח האחרונה של ישוע מילה במילה כפי שהיא מנוסחת בבשורות (מתי כ"ו; מרקוס י"ד; ולוקס כ"ב).
בראשונה לקורינתיים ט"ו 35-37 מעתיק שאול את המשל שלימד ישוע על גרגר החיטה (בבשורת יוחנן י"ב 24-25).
בראשונה לטימותיוס ה' 18 כתוב: "…וְנֶאֱמַר רָאוּי הַפֹּעֵל לִשְׂכָרוֹ". מדובר בציטוט ישיר ומדויק מדבריו של ישוע בלוקס י' 7.
בראשונה לטימותיוס ו' 13-14 מזכיר שאול את מילותיו של ישוע בפני פונטיוס פילטוס (כמתואר בבשורת יוחנן י"ח 33-37).
ספרי הברית החדשה מתכתבים עם עצמם:
שמעון-כיפא מזכיר את אגרותיו של שאול השליח ומציין כי הוא כתב בחכמה (השנייה לפטרוס ג' 15).
יהודה (מחבר איגרת יהודה פס' 18) מצטט מילה במילה מהאיגרת השנייה לפטרוס ג' 3.
באגרת יעקב ב' 5 נאמר כי "בעניי העולם הזה בחר האלהים להיות עשירים באמונה". בראשונה לקורינתיים א' 28 כותב שאול כי "בדלת העולם בחר האל".
ביעקב ב' 8 נאמר כי המצווה המולכת על כולן היא "ואהבת לרעך כמוך". באל הרומיים י"ג 9 כותב שאול כי כל המצוות "כלולות הנה במאמר הזה, ואהבת לרעך כמוך".
בראשונה לפטרוס ג' 15 נכתב: "והיו נכונים תמיד להשיב דבר בענווה וביראה לכל השואל אתכם את חשבון התוחלת אשר בקרבכם". באל הקולוסים ד' 6 נאמר: "דבריכם יהיו נעימים בכל עת וממולחים במלח, למען תדעו להשיב דבר לכל אדם".
הבשורות ושאר ספרי הברית החדשה אינם מתייחסים לחורבן בית המקדש כאל אירוע שכבר ארע
יש להניח כי אם ספרי הברית החדשה היו נכתבים לאחר חורבן הבית הם לא היו מתעלמים מכך, שהרי מדובר באסון לאומי ממדרגה ראשונה. יתרה מכך, האיגרת אל העברים מתייחסת לעבודת הקורבן במקדש בזמן הווה ולא כאל אירוע היסטורי שחדל מלהתקיים (ראו פרקים ט'-י').
אגנסיוס (Ignatius), חי בשלהי המאה ה- 1 לספירה ומצטט רבות מהברית החדשה.
למעשה בכתביו הוא ציטט 25 מתוך 27 ספרי הברית החדשה.
דיוק כתבי הברית החדשה
פ׳ א׳ פיטרס מציין כי ״רק על בסיס מסורת כתבי היד, הכתבים שמרכיבים את הברית החדשה הועתקו יותר פעמים וזכו לתפוצה רחבה יותר מכל ספר עתיק אחר״. משום כך, יש היום בידינו כתבי יד רבים שמאפשרם לנו לבדוק את מידת הדיוק שבו הועתק הטקסט של הברית החדשה. כשסופרים רק את העותקים של כתבי היד ביוונית, מוצאים שהברית החדשה השתמרה ב־5,656 כתבי יד שלמים או חלקיים, שהועתקו ביד מהמאה ה־2 עד המאה ה־15 לס׳.
היום מצויים בידינו למעלה מ־5,686 כתבי יד של הברית החדשה ביוונית. עליהם נוספים עוד כ־10,000 כתבי יד של הוולגטה בלטינית, ולפחות 9,300 עותקים של נוסחים קדומים אחרים (MSS). כמו כן יש קרוב ל־25,000 עותקים של קטעים מהברית החדשה, אם לא יותר. אין עוד תעודה קדומה שמספר כתבי היד ששרדו ממנה מתקרב למספרים האלה.
רקע לתקופת הברית החדשה
א. היסטוריה וגיאוגרפיה
התקופה שבין סוף המאה החמישית לפנה"ס (עידן הכתבים האחרונים של התנ"ך- דברי הימים, עזרא, נחמיה, חגי וזכריה) ועוד לשלהי המאה הרביעית לפנה"ס לוטה בערפל בכל הקשור להיסטוריה של ארץ- ישראל והעם היהודי. רוב העם נותר בגולה, מפוזר בין עמי המזרח.
החוזרים עם עזרא ונחמיה היו עובדי אדמה עניים שחיו במדינה שבה השלטון התרכז סביב בית המקדש, והשליטים בפועל היו הכהנים ממשפחת צדוק (שמ"ב טו:24-29; יחז' מג:18; דהי"א כט:22).
בשנת 334 לפנה"ס סיפח אלכסנדר מוקדון את הארץ לאימפריה שלו. במותו, ב-323, חולקה ממלכתו בין ארבעת מצביאיו. ישראל נכללה בתחום שלטונו של תלמי המצרי; אז חל המפגש המשמעותי הראשון של העם היהודי עם התרבות היוונית- ההלניזם. אלכסנדר יסד במצרים עיר גדולה שנשאה את שמו- אלכסנדריה, כאשר היהודים היו מראשוני המתיישבים בה. במהלך המאה השלישית לפנה"ס תורגם התנ"ך ליוונית, לשימושם של היהודים בבתי הכנסת. התרגום הוא פרי עיטם של שבעים מלומדים ונודע בשם "תרגום השבעים".
בפרוס המאה השנייה לפנה"ס, פרצה מלחמה בין בית תלמי המצרי לבית סלבקוס הסורי.
כפרס על נצחונו, קיבל בית סלבקוס את השלטון על ארץ- ישראל. ב-175 לפנ"הס עלה אנטיוכוס ה- IV (אפיפנס) על כס המלוכה בסוריה והחל להפיץ את התרבות ההלניסטית בקרב נתיניו היהודים, כחלק מתוכניתו לאיחוד הממלכה. היו מבין היהודים שאימצו את התרבות היוונית, אבל רוב העם התנגד. דבר אחד העלה באופן מיוחד את חמתם של יהודים רבים והוא: מכירת משרת הכהן הגדולה לכל המרבה במחיר, אפילו אם אינו מבית צדוק. בחודש כסלו, 167 לפנה"ס, פרץ מרד בהנהגת משפחת כהנים מבית חשמנואי. המרד הצליח וכהודיה לאלוהים על עזרתו חגגו המורדים את הנצחון במה שידוע כחג החנוכה או חג האורות (מק"ב א, יח; ב, טז). נצחון המכבים פתח עידן של שלטון- עצמי יהודי בארץ-ישראל, שנמשך כ-100 שנה. השליטים היו מבית חשמנואי, כאשר משלהי המאה השניה לפנה"ס החלו נושאים בתור מלך.
באמצע המאה הראשונה לפנה"ס בא הקץ על הרפובליקה הרומית והיא הפכה לרודנות בימיו של יוליוס קיסר. ב-29 לפנה"ס, בימי אוקטביאנוס (אוגוסטוס), היתה רומי לקיסרות. בתקופה שנולד בה ישוע, חלשה האימפריה הרומית על כל אזור הים- התיכון, מהאוקיינוס האטלנטי ועד לגבול פרס, ומבריטניה עד למדבר סהרה. מבחינה מינהלית חולקה למחוזות (פרובינציות) ולממלכות משועבדות. כתוצאה מריב על הירושה שפרץ בין שני בניה של שלומציון המלכה (67-76 לפנה"ס), בא המצביא הרומי, פומפיוס, לירושים כדי ליישב את הסכסוך ובמהלך ביקורו אף נכנס לקודש הקודשים שבבית המקדש. מעורבותה של רומי שמה קץ לשלטון-עצמי יהודי במדינה. ב-63 לפנה"ס הופכת יהודה לחלק ממחוז סוריה. בשנת 40 לפנה"ס מינתה רומא את הורדוס למלך יהודה. הורדוס (הידוע בכינויו "הגדול"), בנו של גר אדומי, הצליח להשיג שליטה על כל ממלכתו רק בשנת 37, ומלך עד 4 לפנה"ס. הורדוס נודע במפעלי הבנייה שלו שהמפורסם בהם היה שיפוץ בית המקדש והרחבתו. מפעל זה עבר שלבים רבים והושלם רק ב-63 לספירה (קדמ' כ ט.ז.).
ב. דת
כתות
בסוף תקופת בית שני היו קיימים ביהדות חמישה זרמים עיקריים: צדוקים, פרושים, איסיים, סיקרים ויהודים משיחיים. שלושת הזרמים הראשונים נוצרו בשנים הסוערות של מרד החשמונאים.
צדוקים- כת פוליטית-דתית מימי החשמונאים (המאה השנייה לפנה"ס) שחבריה היו מאנשי האצולה העשירה בישראל.
בניגוד לפרושים, שללו הצדוקים את האמונה בתחיית המתים, ביום הדין, במלאכים וברוחות (מש', ברכ' ט, ב; קדמ' יח א.ד, מלח' ב, ח, יד; מתי כב: 23-33; מה"ש כג:8). מנהיגיהם, ראשי הכהנים, התנגדו לישוע, במיוחד כאשר עירער על סמכותם בבית המקדש (מרקוס יא:15-18, 27-28), או כאשר פחדו מתגובה רומית לפופולריות של ישוע (יוחנן יא:47-50). התנגדותם לתלמידי ישוע התבססה על הכרזתם של האחרונים כי בשם ישוע יש תחייה מן המתים (מה"ש ד:1-2)
פרושים– תנועה זו קמה בימי החשמונאים, ביונקה כנראה מתנועת המתנגדים להתיוונות. יוסף בן מתתיהו קובע כי כבר במאה הראשונה לפה"ס "רב כוחם.. בקרב היהודים" (קדמ' יג טו.ה)
השפעתם המדינית שיקפה נאמנה את משקלם בחיי הדת של האומה. הדעת נותנת כי בזמן שבית המקדש עדיין עמד על תילו, במאה הראשונה לספירה, הם ניהלו את רוב בתי הכנסת בארץ. הפרושים השפיעו על חינוך הדתי של האומה, על עיצובם של דת ישראל ונוסחי התפילה והקימו בתי דין ומסגרות לסדרי חיים המקובלים על העם. הם הדגישו את קיום המצוות ועשיית מעשים טובים ולימדו כי התורה שבעל פה מחייבת. עיקרי יסוד באמונתם, כגון בית גואל, תחיית המתים, שכר ועונש וכו'0 זהים לעיקרי היסוד בתורת ישוע (מתי כג:2; מה"ש כג:6-9).
ישוע מתח ביקורת חריפה על הפרושים; לעניין "אלה שאומרים ואינם עושים", הוא התקיף אותם פרושים אשר התנהגותם לא הלמה את תורת המוסר הנשגבת שלהם.
איסיים- האיסיים, שעימם נמנו כותבי מגילות ים המלח, אינם נזכרים במקור תנ"כי או רבני כלשהו.היו קווי דמיון ביניהם לבין הפרושים, אך גם כמה הבדלים יסודיים. שתי הכיתות הדגישו את החסידות האישית ואת ההיבדלות מטומאת חיי היום-יום. האיסיים ביצעו זאת באופן קיצוני בכך שפרשו מהחברה וחיו במדבר. הפרושים האמינו בתחיית המתים, בעוד שהאיסיים האמינו רק בנצחיות הנשמה. הפרושים נטלו חלק בכל מה שקשור לעבודת הקודש בבית המקדש; ואילו האיסיים ראו בטקסים הדתיים שבבית המקדש דבר מושחת, משום שראשי הכהונה היו פסולים בעיניהם מלשרת בקודש. לכן הקריבו קרבן מנחה וקטורת, כשהם מסרבים להשתתף בהקרבת קרבן בהמה. האיסיים לא היו כת אחת מגובשת אלא כללו מספר קבוצות שנבדלו זו מזו בנושאים שוליים.
סיקרים- שינוי מעמדה של יהודה מאתנארכיה לפרובניצניה, בשנת 6 לספירה, הביא לשינוי בגביית המיסים, דבר שדרש מפקד אוכלוסין. קנאים דתיים, בהנהגת יהודה הגלילי, ניסו להתנגד למיפקד ולגביית המיסים, אך ללא הצלחה (ראה מה"ש ה:37).
התנועה המשיכה לפעול במחתרת, כאשר בשנת 40 נשבו שניים מבניו של יהודה ונצלבו.
יהודים משיחיים- המאמינים הראשונים בישוע המשיח כינו עצמם בשם תלמידים או "המחזיקים בדרך ההיא" (מעשי השליחים ט:2). אמונתם דמתה לאמונת הפרושים בהבדל אחד, שהם הכירו בכך שישוע מנצרת הוא משיח אלוהים המובטח. רובם ככולם המשיכו לקיים את מצוות התורה ולהשתתף בטקסים הדתיים שנערכו בבית המקדש ובבתי הכנסת. בעשרים וחמש השנים הראשונות לקיומם התעמתו מספר פעמים עם מנהיגי הכיתות היהודיות האחרות, בעיקר עם הצדוקים בנוגע לשאלת תחיית המתים (מה"ש ד:1-2; ה:17-18).
בית המקדש
לפני שנת 70, איחדו שלושה גורמים את הפלגים השונים בעם היהודי: מוצא יהודי, הכרה בסמכות התורה ובית המקדש. לפני חורבנו ב-70, פיקחו הצדוקים ישירות על סדרי בית המקדש, כשבראשם עמד הכהן הגדול. המקדש היה מרכז עבודת הקודש לכל עם ישראל.
יהודים ברחבי העולם נהגו להתפלל כשפניהם מופנות לירושלים ולבית המקדש. כל יהודי- זכר נהג לשלוח את התרומה השנתית של מחיצ השקל לאחזקת בית המקדש ועובדיו.
השיפוצים שביצע הורדוס בבית המקדש הרחיבו את השטח הכולל של הבית בצורה שלא היתה כדוגמתה בעבר (השווה עם חגי ב:9). השטח הנוסף היה דרוש כדי להכיל את מגוון הפעילויות שהתרחשו שם מדי יום. בנוסף להקרבת הקרבנות היומית של שחרית, מנחה ומעריב, הוקרבו גם קרבנות אישיים, כמו קרבן חטאת וקרבן אשם וקרבנות אחרים שמקריבים בעקבות לידה, נדרי נזיר, נדבות וקרבן תודה. בנוסף התקיימה מדי יום תפילה לשלום הקיסר בלווית זבח. צוות הכהנים הקבוע לא יכול היה לטפל בפעילות העניפה הזאת; לכן נוספו אליו כהנים בתורנות.
בית הכנסת ובית המדרש
יש הרואים את תחילת בית הכנסת כבר בימי משה, אולם אין למעשה ידיעות מתי התחילו להתפלל וללמוד במתוכנת של בית כנסת. כנראה, השורשים נעוצים בתקופת גלות בבל, כאשר העם לראשונה מירושלים ומבית המקדש. רק במאה הראשונה לספירה החל מושג בית הכנסת להופיע במקורות. הוא מוזכר בו בזמן, על ידי פילון האלכסנדרוני, יוסף בן-מתתיהו, בספר הברה"ח ובספרות חז"ל, ומתואר כמוסד מפותח ונפוץ. ספר הברית החדשה הוא אחד מהמקורות החשובים ביותר שמהם ניתן ללמוד על מיקומם של בתי הכנסת הקדומים. נוסף על נצרת, כפר- נחום וירושלים, אנו שומעים גם על בתי כנסת מחוץ לגבולות הארץ, למשל באנטיוכיה אשר בפיסידיה, באיקוניון, בתסלוניקי, בבראה, בקורינתוס ובאפסוס; כמו-גם על בתי כנסת רבים באלכסנדריה, בדמשק וברומא.
מועדים
בספר הברית החדשה מוזכרים רוב חגי ישראל: חג הפסח (לוקס ב:41; יוחנן ב:13; ו:4; יא:55; מעשי השליחים יב:$), שבועות (מעשי השליחים ב:1; כ:16; קורינתים א' טז:8), יום הכיפורים (מעשי השליחים כז:9; עברים ט:7), סוכות (יוחנן ז:2) וכמובן השבת (ראה למשל לוקס כג:56). כמו כן, ישנה התייחסות לחג שלאחר התקופה המקראית- חג החנוכה (יוחנן י:22).
דתות אליליות
בעת הברה"ח, סגד רוב העולם הרומאי לדתות אליליות. בספר הברית החדשה יש התייחסויות לפולחן אלילים. במיוחד באזור הים התיכון היו נפוצות דתות מסטיות של המזרח. הן הדגישו את היחס שבין הפרט לבין האלוהות, ולא את ההיבטים הלאומיים של הדת (כפי שהיה מקובל בדתות המסורתיות או בפולחן הקיסר). היו ביניהן כאלו שהתמקדו על דמות האם (קיבלי, איסיס) וצורות שונות של פולחן השמש (מיתראס, השמש הבלתי מנוצחת). לכל אחת מהדתות היתה מיתולוגיה ומערכת טקסים שמימשה את המיתולוגיה. הגנוסטיות היתה דת פחות מאורגנת שאימצה, מהיהדות ומהנצרות, את האמונה באל אחד,אבל ניסתה להסביר את היחס שבין אלהים מושלם לבין עולם חומרי שלוקה כמובן בחסר. כדי לפתור את הבעיה הזו, לימדו הגנוסטים שיש סדרות של אלוהויות- אצילויות היורדות מאלוהים ומכונות המלוא. פיצול במלוא הביא ליצירת הדברים החומריים על ידי ישות אלוהית מרושעת שנקראה דמיאורגוס. הישועה באה דרך הדעת (גינוסיס). זהו תהליך של בניית הכרה-עצמית, שיכולה לשחרר את זרע או את ניצוץ ההוויה הרוחנית האלוהית שחדר אל כמה אנשים (ראה גם, מבוא לאיגרת אל הקולוסים, עמ' 373).
היהדות הרבנית והאמונה החדשה בישוע המשיח התעמתו לעתים קרובות עם אותן דתות. (ראה למשל, הערה במעשי השליחים טו:20; יז:16; הראשונה לקורינתים יב:2; הראשונה לתסלוניקים א:9). במהלך המאה הראשונה לספירה פיתחה הקיסרות את פולחן הקיסר. סירובם של המאמינים בישוע להכיר באלוהות הקיסר וליטול חלק בפולחנו, גרם לכך שקהילת המאמינים נרדפה עד חורמה בשלוש המאות הראשונות.
בסוף בית שני, נפוצו באזור היפ התיכון כמה אסכולות פילוסופיות, ביניהן: האסכולה הסטואית, האסכולה האפיקורסית והאסכולה האפלטונית, שחסידיהן ראן בהן דת לכל דבר.
אסכולות אלו נמנו עם יריביהם העיקריים של המאמינים הראשונים בישוע.
ג. חברה
המשפחה
המשפחה היתה היחידה הבסיסית והחשובה ביותר של החברה היהודית. בדרך כלל, אורגנו נישואין על ידי ראשי המשפחות. לאחר הנישואים עבד הבעל לפרנסת המשפחה בעוד האישה היתה עקרת בית ואחראית לחינוך הילדים, עד הגיעם לבית ספר. הבנים נשארו לגור בבית הוריהם עד שהיו בוגרים דיים לקיים את עצמם, והבנות עד שנישאו. ריבוי נשים היה אפשרי מבחינה טכנית אולם היה יקר מדי, אפילו לעשירים ביותר.
חלוקה מעמדית ותעסוקה
החברה היהודית בארץ ישראל של סוף בית שני היתה קשת רחבה של מעמדות חברתיים וכלכליים. אחרי המשפחה המלכותית (של הורדוס), נחשבו בעלי הקרקעות הגדולים לעשירים ביותר. ביניהם נכללו נושאי משרות ממלכתיות, משפחות הכהנים הגדולים והסוחרים האמידים. על פי רוב, הם לא גרו באחוזותיהם, אלא הותירו את ניהולן בידי משגיחים (מנהלי משק), כשהם עצמם קבעו את משכנם בערים הגדולות, שם חיו חיי מותרות.
המעמד הבינוני היה מורכב מסוחרים שעסקו ביבוא סחורות, מחקלאים בעלי אדמה, מבעלי מלאכה שחנויותיהם נמצאו בשוק ומאומנים ועירים. היו גם עניים רבים; חסרי הקרקע וכאלו שנאלצו למשכן את אדמתם בגלל שנות יבול גרועות. מאחר והבן הבכור הוא שירש את אדמת אביו, נאלצו שאר הבנים לעבוד כשכירי יום אצל זרים. ברי המזל הצליחו לחסוך די כסף כדי לשכור אדמה ולעבדה כאריסים. היו עניים שעבדו כמשרתים בבתי עשירים; אחרים- מחוסרי העבודה- היו מחוץ לחוק, כליסטים בדרכים.
העבדים היו במעמד הנמוך ביותר. הם התחלקו לשני סוגים: "עבדים עבריים" ו"עבדים כנעניים". יהודי עלול היה להפוך לעבדו של יהודי אחר אם, לדוגמא, משקו או בית העסק שלו התדרדר עד למצב שבו נאלץ למכור עצמו לנושהו. במקרה כזה כל רכושו, כולל גופו, היו שייכים לאדונו, אבל רק לתקופה של שש שנים; לאחר מכן היו חייבים לשחררו.
יחסים עם הגויים
במאה שקדמה לחורבן הבית, היוו היהודים רוב בארץ ישראל. יחד עם זאת, היה מספר בלתי מבוטל של אוכלוסיה לא-יהודית. ערים מסיימות, שנבנו על-ידי הורדוס הגדול, היו על טהרת הגויים; וכמובן ישראל היתה מוקפת מדינות גויים. על פי תורת הפרושים כל יהודי שומר מצוות צריך להימנע מכל מגע עם עמי-ארצות, קל וחומר לגבי יחסיו עם הגויים (עזרא ו:21; ט:11-12; מעשי השליחים י:28). אסור לו לשוחח עימם, לתת להם לרעות את צאנו או לקשור עימם עסקים. אם גוי היה נשאר לבד בחדר עם מזון ומשקה, אפילו לדקה, נחשבו המזון והמשקה לטמאים. תינוק גוי נחשב טמא מרגע היוולדו; לכן כל גוי שהתגייר נאלץ לעבור טבילת טהרה (ראה מונחון, גוי\גויים, עמ' 509).
גיור
הנידוי שהוזכר בקטע הקודם היה מכוון- לפחות להלכה- כלפי הגויים שחיו בקרב היהודים והיו חסרי כל זיקה ליהדות. אולם, במאה הראשונה היו גויים רבים שלא נכללו בהגבלות הללו. ביניהם היו כאלה שהתגיירו וכונו גר-אמת, גר-ברית או גר-צדק. תהליך הגיור כלל ברית מילה וטבילת טהרה במקווה, וכל עוד עמד בית המקדש, גם הקרבת קרבנות עולה וחטאת. הגר נחשב לתינוק שנולד מחדש ואסור היה להפלותו בגלל עברו.
בין הגויים שלא גילו שום עניין ביהדות לבין גרי-אמת, היו גויים שנמשכו לאלהי ישראל ולדת היהודית, אבל מסיבות שונות לא היו מוכנים לעבור את תהליך הגיור. הם נודעו בשם גרי-שער, גרי-תושב או בכינוי הנפוץ יותר: יראי שמיים או יראי אלוהים. הם נטלו חלק פעיל בבית הכנסת ופעמים רבות תרמו את המעשר (ראה מונחון, גוי\גויים, עמ' 509; והערה במה"ש י:2)
שפות
בעידן הברית החדשה דיברו בארץ ישראל כמה שפות. עד המאה הראשונה לספירה היו היוונית והלטינית שפות מדוברות ברחבי האימפריה הרומית. שפות אלו היו נפוצות גם בארץ, בעיקר בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, אבל גם אצל יהודים רבים. עד היום אין תמימות דעים בין המלומדים באשר לשפה שהייתה שכיחה יותר כשפת דיבור בארץ- עברית או ארמית. הארמית היתה מדוברת ברחבי המזרח התיכון וזה כלל גם את ישראל. אולם, כאשר שאול השליח פונה אל ההמון במקדש נאמר שהוא דיבר "עיברית" (השווה עם הכתובת על הצלב ביוחנן יט:20); אלא שמשפט דומה מופיע במקומות אחרים בברית הדשה, כאשר מילות השאלה הן בבירור בארמית (ראה יוחנן ה:2; יט:13, 17; כ:16). במקרים מסויימים מביאים מתי או מרקוס מלה בארמית מפי ישוע שמתועתקת ליוונית (מרקוס ה:41; טו:34).
מצד שני, אימרות מתקופה זו, כפי שנשתמרו בספרות חז"ל, הן בדרך כלל בעברית ורק לעיתים נדירות בארמית. הדבר הנכון גם לגבי מגילות ים המלח. הברית החדשה ביוונית מתעתקת מילות דיבור עבריות (מרקוס ט:5; יא:21; לוקס יח:29, 17; יוחנן א:38; ג:2, 26). הדבר מוכיח, מעל לכל ספק, שעברית היתה שפת הקודש בבית המקדש ובבתי הכנסת.
יש גם לציין את יותר מארבעת אלפי המשלים שנשתמרו בספרות חז"ל שכולם, להוציא שניים, הם בעברית. זוהי ראיה לכך שהיו קיימים הבדלי לשון אזוריים בארץ-ישראל, כאשר הארמית היתה, אולי, שלטת יותר בגליל והעברית בחבל היהודה.
