התקפות על מהימנות של ספר הבריתות אינן תופעה חדשה ונדמה שהן במידת מה מחזוריות. אולם נראה שהדיון העכשווי הוא פנימי, כלומר בין האוונגליסטים ולא בין הליברלים ובין הקונסרבטיבים. עובדה שאולי עושה אותו למשמעותי עוד יותר, כי הדיון מתח קווים נחוצים בקרב האוונגליסטים. הוא גם סייע לחדד את ההבחנות שסבבו את הרעיון של מהימנות.
1. חשיבות מהימנות הכתובים
-
הצהרת חשיבותו
האם אפשר להיות משיחי ולכפור ברעיון של מהימנות במלואו? התשובה היא כן, פשוט כי אי אלו משיחיים עושים זאת. למען הדיוק, משיחי הוא מי שמאמין בבשורה. האם אפשר להיות משיחי ולא לקבל את הרעיון של מהימנות? כמובן, וללא ספק רבים נמצאים בקטגוריה הזאת. להיות משיחי פירושו להיות שייך למשיח. האם אפשר לקבל את ספר הבריתות כפשוטו ולשלול את מהימנות? לא אם ספר הבריתות מורה על המהימנות שלו.
אם כך, עד כמה חשובה הדוקטרינה הזאת? אם היא הוראה מקראית, לכפור בה משמע לשלול חלק מהאמִתוּת המקראית. אבל שקול זאת: אם בספר הבריתות יש טעויות, מעטות או רבות, כיצד נוכל להיות בטוחים שהבנתנו על המשיח נכונה? אולי אחת הטעויות נוגעת לחיי המשיח. לא בלתי אפשרי הוא שתיתכן טעות בעניין מכריע כמו מותו ותקומתו. מה יקרה, איפוא, להשקפותנו לגבי המשיח? היא תשתנה, ואולי באופן כה קיצוני שלא יוותר שום חלק מהאמונה המשיחית שאותו נוכל לאמץ.
או נניח שההוראה המקראית על רוח הקודש אינה מדויקת. היא יכולה להשפיע על הדוקטרינה העיקרית של אחדות האלהים, שבתורה יכולה להשפיע באופן רציני על תורת המשיח, על תורת הישועה ועל ההתקדשות. אפילו אם הטעויות הן לכאורה בעניינים "שוליים", כל טעות חושפת את ספר הבריתות לגישה חשדנית כלפי נקודות אחרות שאינן כה "שוליות". אם רעיון המהימנות נופל, גם דוקטרינות אחרות נופלות.
כאשר שוללים את המהימנות, יש לצפות לנשורת רצינית בתחומים דוקטרינליים ומעשיים.
חלק מהעניינים הדוקטרינליים שעלולים להיות מושפעים משלילת המהימנות, הם:
- כפירה בחטא הקדמון ההיסטורי של אדם הראשון.
- כפירה בחוויות העובדתיות שעבר יונה הנביא.
- לתרץ כמה מהנסים שקרו בתנ"ך ובברית החדשה.
- התכחשות לכתיבת התורה בידי משה.
- אמונה בשני מחברים או יותר של ספר ישעיהו.
- אימוץ תאולוגיית השחרור על הגדרותיה מחדש לחטא (כעניין חברתי יותר מאשר אישי) ולישועה (כעניין פוליטי וזמני יותר מאשר רוחני ונצחי).
כמה טעויות בסגנון חיים, שעלולות לבוא בעקבות הכפירה במהימנות, כוללות:
- דעה משוחררת בנוגע לחומרת הניאוף.
- דעה משוחררת בנוגע לחומרה שבהומוסקסואליות.
- דעה משוחררת בנושא גירושין ונישואין מחדש.
- פרשנות מחדש "תרבותית" של הוראת המקרא בנושאים מסוימים (למשל, על נשים, על צייתנות אזרחית).
- נטייה לראות את ספר הבריתות דרך רשת של הפסיכולוגיה המודרנית.
מהימנות היא דוקטרינה חשובה, כפירה בה או אפילו החלשתה עלולות לגרום לטעויות רציניות בדוקטרינה ובחיים.
-
החלשת חשיבותו
רבים עדיין עומדים על-כך שהמהימנות אינה חשוב, אינו רלוונטי או לא נחוץ לאמונה. לפיכך, כל הסערה שהתעוררה בקשר אליו היא רק סערה בכוס מים, ואלו שמתעקשים על כך מעוררים מהומות בגוף המשיח.
אבל לא כך הוא. מהימנות הוא נושא מכריע, שהרי אם ספר הבריתות אינו נקי לחלוטין מטעויות, אזי יש בו לפחות טעות אחת. כעת, אם כולנו נוכל להסכים על מיקומה של הטעות הזאת, הבעיה עשויה להיות נסבלת באופן מתקבל על הדעת. אולם אם הספרות הנוכחית היא קו מנחה, יש אם-כך כעשרים מועמדים לשגיאה האחת, והמשמעות היא שמספר הטעויות יכול להגיע לעשרים. לכן נשאלת השאלה, כיצד אוכל בכלל לבטוח בספר הבריתות? ובכן, המהימנות אינה סערה בכוס מים.
בדרך כלל מוצעות מספר סיבות כדי להגיע למסקנה שהמהימנות היא דוקטרינה לא חיונית.
המתנגדים או הרוצים לצמצם את החשיבות של מהימנות יוצאים, לעתים תכופות, בהצהרה הבאה: "מאחר שספר הבריתות אינו מלמד באופן ברור על מהימנות, גם אנו לא יכולים לעשות זאת". אמירה זו לפחות גורמת לאלו שמתעקשים על חשיבותה של המהימנות להיראות כדורשים יותר ממה שספר הבריתות עושה. לכל היותר, היא מרמזת או טוענת שהמהימנות אינו דוקטרינה מקראית.
אולם כדי שההצהרה תהיה אמתית יש צורך (א) שנראה שספר הבריתות אינו מלמד באופן ברור על מהימנות, ו(ב) אם הוא לא עושה זאת (על-ידי הצגת מובאות), לא נוכל לטעון למהימנות על יסוד של מחקר אינדוקטיבי של הראיות. הבה נבחון את ההצהרות הללו. האם ספר הבריתות מלמד בבירור על מהימנות? התשובה תלויה במשמעות המילה "בבירור". אם הכוונה היא לציטוט קטעים מחוץ להקשרכמו אלה שמופיעים במקרא לכפרה תחליפית, למשל (מתי כ 28), אז לכל הדעות אין זה הסוג של ראיה "ברורה" למהימנות. אולם דוקטרינות רבות מתקבלות על-ידי האוונגליסטים כמי שנלמדות בבירור בספר הבריתות, שאינן מבוססות על מובאות. הדוקטרינה של אחדות האלהים מהווה את הדוגמה הטובה ביותר לכך. הוגן לומר שספר הבריתות אינו מורה בבירור על הדוקטרינה של אחדות האלהים, אם הכוונה "בבירור" היא שיש מובאות לדוקטרינה. למעשה, אין אפילו מובאה אחת, אם במובאה אנו מתכוונים לפסוק או לקטע ש"בבירור" מצהיר שיש אלהים אחד שקיים בשלוש אישיויות.
כיצד, אם-כן הגענו לדוקטרינה ברורה של אחדות האלהים? בפשטות, על-ידי קבלת שני קווי ראיה מקראיים: (א) הצהרות ברורות שמלמדות שקיים רק אלהים אחד; ו(ב) הצהרות ברורות במידה שווה האומרות שהיה איש שנקרא ישוע ומישהו מינה את רוח הקודש, אשר בנוסף לאלהים האב טוען שהוא אלהים. ראיה כזאת מאפשרת רק אחת משתי המסקנות: או שישוע ורוח הקודש אינם אלהים, או שאלהים קיים כאחדות אלוהית. מאמינים אורתודוקסים מעולם לא נרתעו מהמסקנה השנייה אף שהראיה היא סוג שונה של בהירות מזו של מובאה.
דוגמה שנייה, רבים שוללים את אלוהותו של ישוע, מפני שלדבריהם אין ראיה "ברורה" שהוא אי-פעם טען לאלוהותו. רוברט ס' אלי (Robert S. Alley), לשעבר מאוניברסיטת ריצ'מונד, עורר סערה בקרב הבפטיסטים הדרומיים כשהוא עמד על כך שישוע "מעולם לא טען באמת שהוא אלהים או שהוא קשור אליו".1 אף שהיתה לו אותה ראיה מספר הבריתות כמו לאלו שהסיקו כי ישוע כן טען להיותו אלהים, הוא הגיע למסקנה הפוכה לחלוטין. כפירה כזו מקוממת את המאמינים האורתודוקסים, ובצדק.
על-אף שעדיין לא דנתי בראיה שספר הבריתות מלמד בבירור על המהימנות שלו, הבה נניח לרגע שהוא אכן מלמד זאת בבירור, אם-כי לא בהכרח באמצעות מובאות. אם כן, האם התומכים באפשרות הטעייה תובעים מספר הבריתות קנה מידה גבוה יותר של בהירות בהוכחת מהימנות, מאשר בדרישתם להוכחת אלוהותו של ישוע או להוכחת אחדות האלהים? במילים אחרות, האם אין להם אבן בוחן אחת להוכחה ברורה של הדוקטרינה של אחדות האלהים ואבן בוחן אחרת להוכחת מהימנות?
הדוגמאות לעיל מוכיחות את הרעיון המופרך שאומר: אם משהו אינו מבוסס על מובאה מן המקרא איננו יכולים ללמד באופן ברור על תוצאותיו של מחקר אינדוקטיבי, או להסיק מסקנות לוגיות שנובעות מהראיה שנמצאת שם. לו היה זה כך, לעולם לא הייתי יכול ללמד על הדוקטרינה של אחדות האלהים או על האלוהות של המשיח או של רוח הקודש, או אפילו על צורות של ממשל כנסייתי. לעתים קרובות אני שומע אנשים אומרים: "אני מקבל את ספר הבריתות כמו שהוא". זה יכול להיות קנה מידה טוב מכיוון שאיננו רוצים להוסיף על מה שספר הבריתות מלמד. אבל גם איננו רוצים להשמיט דבר ממה שהוא מלמד בבירור בין אם זה באמצעות מובאות, דדוקציה, אינדוקציה, השלכה, לוגיקה או עקרונות. הטענה לחוסר רצון ללכת מעבר למה שהמקרא מלמד יכולה להיות תירוץ בלבד, שנובע מאי רצון להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא מלמד. ואני חושש לאלו שזה היה התירוץ שלהם כדי לא להתמודד עם מה שספר הבריתות אומר על המהימנות שלו.
התירוץ השני להחלשת החשיבות של המהימנות הוא שמאחר שאין לנו כתבי היד המקוריים של ספר הבריתות, ומאחר שהמהימנות מתייחסת רק לכתבי היד המקוריים, דוקטרינת המהימנות היא תאורתית בלבד ולכן לא חיונית. נכון שאין בידינו כתבי היד המקוריים של המקרא ודוקטרינת מהימנות, כמו דוקטרינת ההשראה, התבססה רק בכתבי היד המקוריים, ואף לא באחד מההעתקים. שתי הנחות היסוד שבהצהרה נכונות, אבל הנחות היסוד הספציפיות הללו אינן מוכיחות כלל וכלל שהמהימנות היא דוקטרינה לא חיונית.
כמובן, המהימנות יכולה להיקבע רק ביחס לכתבי היד המקוריים, מפני שהם בלבד באו ישירות מאלהים בהשראה. ההעתק הראשון של איגרת שאול, למשל, היה למעשה רק העתק ולא המקור ששאול עצמו כתב או הכתיב. הן ההשראה והן המהימנות התבססו רק בכתבי היד המקוריים. אולם האם מי שתומך באפשרות הטעייה יטען שדוקטרינת ההשראה אינה חיונית מפני שאין בידינו המקור ולכן לא ייחס את ההשראה להעתקים? אם לא, מדוע הוא אומר זאת על מהימנות?
טיעון נוסף אומר שהמהימנות היא לימוד חדשני שהכנסייה בעבר לא ייחסה לו חשיבות; על-כן, איננו צריכים ליחס לו חשיבות היום.
נדמה שהטיעון שמתבסס על היסטוריית הכנסייה נעמד על רגליו האחוריות כמעט בכל פעם שדנים בדוקטרינה כלשהי. אם הדוקטרינה נלמדה בימי קדם, זה כביכול עושה אותה אמינה יותר. מאידך, אם התחילו ללמדה רק בשנים האחרונות אז היא חשודה.
מובן שהטיעון עצמו אינו תקף. אמִתוּתה או חוסר אמתותה של כל דוקטרינה אינה תלויה בעובדה אם נלמדה אי פעם או לאו בהיסטוריה של הכנסייה. אמתותה תלויה אך ורק בשאלה האם ספר הבריתות מלמד אותה. לכל הדעות, הוראה שאיש מעולם לא שמע עליה עלולה להיות חשודה, אבל ספר הבריתות, ולא ההיסטוריה של הכנסייה, הוא אבן הבוחן שעל-פיה כל התורות צריכות להימדד.
למרות זאת, תירוץ היסטוריה נמשך עם הדוקטרינה של מהימנות. לטענתם היא דוקטרינה חדשה ולכן הדיון צריך להיפסק.
יש שאומרים שהמהימנות התהוותה על-ידי ב' ב' וורפילד בפרינסטון, בסוף המאה ה-19. אחרים טוענים שטוריטן (Turretin), תאולוג לותרני, התחיל זאת לאחר הרפורמציה.
למעשה, אף לא אחד מהם אחראי לכך. אנו מאמינים שהמשיח לימד על מהימנות וגם שאול השליח. יתרה מכך, אוגוסטינוס, אקווינס, הרפורמטורים ואנשים דגולים אחרים החזיקו בדוקטרינה זו במהלך ההיסטוריה של הכנסייה. ראיות היסטוריות מאין אלו אינן נותנות תוקף לדוקטרינה (הוראתם של המשיח ושל שאול כן נותנת תוקף ונבחון אותה מאוחר יותר), אולם הן מפריכות את הטענה שמהימנות היא המצאה חדשה.
לדוגמה, אוגוסטינוס (430-354) הצהיר בבירור: "רוב התוצאות הרות אסון חייבות לבוא בעקבות אמונתנו שנמצא דבר שקר בספרי הקודש. הווה אומר, שהאנשים שבאמצעותם ניתנו לנו הכתובים והתחייבו לכותבם כתבו בספרים הללו דברי שקר. אם אתה מייחס, פעם אחת, למקדש הסמכות הרם הזה אמירה כוזבת אחת, אף לא משפט אחד ייוותר בספרים הללו, שאם יראה לאדם זה או אחר מסובך לקיימו או קשה להאמין בו, הרי על-סמך אותו כלל קטלני הוא יתרץ אותו כאמירה שבה במכוון אמר המחבר את מה שאינו אמת" (epistula p. 28). הרי לפניכם תאוריית הדומינו במונחים עתיקים.
תומס אקווינס (Thomas Aquinas 1224-74) אמר בפשטות: "שום דבר כזב אינו יכול להיות מונח ביסוד המובן המילולי של ספר הבריתות" (Summa Theologica I.1, 10, ad 3). בנוסף, הכריז לותר: "ספר הבריתות מעולם לא שגה" (Works of Luther XV. 1481). ג'ון ווסלי (John Wesley), מייסד המתודיזם, כתב: "לאו, אם תהיינה טעות כלשהי בספר הבריתות, מוטב שתהיינה אלף. אם יש שקר אחד בספר הזה הוא אינו מאת אלוהי האמת" ( (Journal VI. 117.
כיצד איש יכול לומר, אם-כן, שהמהימנות היא המצאה חדשה? אפילו לו היתה כזאת, היא עדיין דוקטרינה אמתית. רק ספר הבריתות, לא ההיסטוריה, יכול לומר לנו זאת.
2. המשמעות של מהימנות הכתובים
הגדרות המהימנות אינן רבות. הטוענים לאפשרות הטעייה משווים את המהימנות לענייני אמונה ומעשים או לענייני התגלות או למסר הישועה. דוגמה לכך: "ספר הבריתות אינו שוגה, כפי שהגדרתי את המושג, אבל עלול לטעות. כלומר, יש בו טעויות היסטוריות ומדעיות, אבל לא מצאתי אף טעות אחת בענייני אמונה ומעשים".2 זו ניראת הבחנה הוגנת בין המנע המשגה לבין מהימנות.
ועידת לוזאן הכריזה שספר הבריתות: "אינו עלול לטעות בכל מה שהוא מאשר". הניסוח הוא ללא ספק גמיש, שכן הוא עשוי לאפשר שגיאות בתחומים כגון הבריאה, שעל-פי פרשנים אחדים, שם המקרא אינו מאשר עובדות היסטוריות. שני הצדדים, התומכים במהימנות והמצדדים באפשרות הטעייה, יכולים להימנות עםאמירה זו.
הוועידה הבינלאומית בנושא המהימנות המקראית בהצהרת שיקגו אישרה את המהימנות בהצהרה קצרה האומרת: "ספר הבריתות הוא ללא טעויות ופגמים בכל הוראתו … ", ולזה צורפו תשעה-עשר סעיפים שמתארים ומבארים את מהימנות.
ההגדרה של מהימנות היא: "שאינו יכול לטעות". רוב ההגדרות על מהימנות שותפות לתיאור הזה על דרך השלילה. השאלה שנשאלת לפי ההגדרה: מהי טעות? הם ספר הבריתות יכול להשתמש באומדנים ועדיין להיות ללא טעות? האם מחבר של הברית החדשה יכול לצטט בחופשיות מהתנ"ך ולטעון שהציטוט נעשה ללא טעות? האם מחבר מקראי יכול להשתמש ב"שפה של מראֶה" בלי לעשות טעות? האם תיתכנה גרסאות שונות של אותו מקרה בלי שתהיינה טעויות?
לכל הדעות, נתוני המקרא כוללים, לעתים קרובות, אומדנים, ציטוטים חופשיים, שפה של מראה, גרסאות שונות של אותו אירוע. האם הנתונים יכולים לתמוך בהגדרה של מהימנות: "שאינו יכול לטעות?" בלי ספק, הנתונים וההגדרה חייבים ליצור הרמוניה אם היא ההגדרה הנכונה בהתאם למה שספר הבריתות מלמד על המהימנות שלו.
אולי המתח יפוג אם נגדיר את המהימנות על דרך החיוב – המהימנות של המקרא פירושו בפשטות שהמקרא אומר את האמת. האמת יכולה לכלול, ואכן כוללת, אומדנים, ציטוטים חופשיים, שפה של מראה וגרסאות שונות לאותו מאורע כל עוד אינם סותרים. למשל, לו היית צריך לדווח לי שלחבר שלנו היתה הכנסה של מאה אלף דולר אשתקד, זו תהיה הצהרה שאין בה טעות, למרות שהכנסתו בדיווח למס הכנסה הסתכמה ב-100,537$. האומדן היה אומר את האמת. או לו הייתי אומר: "זריחת השמש מעל לגרנד קניון היא אחד מהמראות המרהיבים ביותר שראיתי". האמירה שלי בהשתמשה בשפה של מראה היתה אומרת את האמת, אף שהשמש לא באמת זורחת מעל לגרנד קניון.
האם ספר הבריתות אומר לא לשקר? כן, הוא אומר לא לשקר. האם היא אמירה אמתית? כמובן, אף שגם נכון לומר (לא נכון יותר) שספר הבריתות אומר: "אַל תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ". הציטוט החופשי גם הוא אמת.
או מאידך, אשתי אמרה לי שכאשר ראתה את חילופי המשמרות בארמון בקינגהם, התעלף אחד החיילים והתמוטט. אבל בעיתון דווח שבאותו יום שלושה אנשים התעלפו. גם הוא היה דיווח אמתי. לו אשתי היתה אומרת כי רק אדם אחד התעלף, הדיווח שלה היה מוטעה. למעשה שלושה התעלפו, אבל היא התמקדה רק באחד שהיה קרוב למקום שבו עמדה. ייתכן שאפילו שמה לב שגם האחרים התעלפו, אבל פשוט לא דיווחה על כך. למרות זאת ההצהרה שלה היתה נכונה.
באיגרת הראשונה אל הקורינתים פרק י 8 נאמר כי 23,000 איש מתו ביום אחד. בספר במדבר כה 9 נרשם ש-24,000 אך אין נאמר"ביום אחד". מכאן אנו מבינים ששניהם אומרים את האמת (וקרוב לוודאי ששני המספרים הם אומדנים של מספר האנשים שמתו ביום אחד, ומספר מקרי המוות הנוספים מאוחר יותר).
אם מחבר של הברית החדשה מצטט באופן חופשי מהתנ"ך, הואיל וכתב בהשראת הרוח, הציטוט החופשי הופך לחלק מהטקסט בעל ההשראה וחסר הטעות. לרוח הקודש, מחבר התנ"ך והברית החדשה, יש את הזכות לצטט את עצמו כרצונו ולהשתמש בציטוטים במשמעויות שאנו כפרשנים חסרי השראה אולי לא היינו רואים אף פעם.
השימוש בשפה של מראה היא דרך מקובלת לתקשר, לעתים, אפילו יותר בבהירות מאשר בשפה מדעית. אנו אומרים שהשמש זורחת ושוקעת, שמנקודת מבט של מראה היא אמת. אולם לו היינו מדברים באופן מדעי היינו צריכים להסביר את תנועת כדור הארץ, לא את השמש.
אם מרקוס ולוקס מספרים על עיוור ביריחו שניתנה לו ראייתו, בעוד מתי מדווח על שניים, שתי ההצהרות נכונות כל עוד מרקוס ולוקס לא אומרים שזה אדם אחד.
רוב הוויכוחים על אמת ועל טעות אינם רלוונטיים כאשר הם נעשים פילוסופיים ולא מעשיים. רוב האנשים מבינים בבירור ובקלות שאומדנים וכד' אומרים את האמת. ספר הבריתות אינו עלול לטעות מפני שהוא מספר את האמת, והוא עושה זאת ללא שגיאה על כל חלקיו ומילותיו.
אלולא היה זה כך, כיצד יכול היה האדון לאשר שאדם חי על כל מוצא פי אלהים (מתי ד 4), במיוחד אם כל הכתוב נכתב ברוח אלהים? (טימ"ב ג 16).
3. הביאה בבשר ומהימנות
ההיגיון של אחדים עדיין עומד על כך שכל דבר שקשור לאנושות טמונה בו האפשרות לחטא. לכן כל עוד ספר הבריתות הוא ספר אלוהי ואנושי כאחד קיימת האפשרות והממשות לשגיאות.
הבה נבחן את הנחת היסוד הזאת. האם זה תמיד בלתי נמנע שחטא נמצא באנושות?
לו היית מתפתה לענות בחיוב, קרוב לוודאי שכמעט מיד ניתן לחשוב על יוצא מן הכלל. הכותרת של הקטע יכולה לתת לך רמז. יוצא הדופן הוא אדוננו ישוע המשיח. הוא היה האדם-אלהים ועם זאת אנושיותו לא כללה חטא. לכן הוא משמש דוגמה מובהקת של יוצא מן הכלל להיגיון העיקש של האנשים שמאמינים בנטייה לעשות טעויות.
הדוקטרינה האמתית של האדם-אלהים אומרת שהיה לו טבע אלוהי מושלם וטבע אנושי מושלם, ושניהם היו מאוחדים באדם אחד לתמיד. אלוהותו לא הופחתה בשום פרט; אנושיותו לא היתה בשום אופן חוטאת או לא אמתית אלא חסרת חטא; ובאישיותו האחת שני סוגי האופי שלו היו ללא תערובת, ללא שינוי, ללא חלוקה וללא הפרדה.
באופן דומה, המקרא הוא ספר אלוהי-אנושי. אף שמקורו באלהים הוא נכתב בעצם בידי אדם. הוא דבר אלהים שנמסר באמצעות רוח הקודש. בני-אדם חוטאים כתבו את הדבר אבל ללא טעות. כמו בביאה בבשר, המשיח לבש אנושיות אבל לא היה נגוע בשום אופן בחטא, כך שיצירת ספר הבריתות לא היתה נגועה בשום שגיאות.
הבה נקח את האנלוגיה הלאה. באנושיותו של ישוע המשיח היו כמה תכונות שהיו בגדר חובה. הוא היה חייב להיות יהודי ולא גוי. הוא היה חייב להיות גבר, לא אישה. הוא היה חייב להיות חסר חטא ולא חוטא. אולם, כמה תכונות אנושיות שאין בהן חטא יכולות להיות נתונות לבחירה. למשל, מבחינת גובה הוא היה יכול להיות בעל גובה מסוים, אם כי גמד או ענק היה נחשב לבלתי מושלם. משקל גופו יכול היה להשתנות בבגרותו ועדיין היה מושלם. ודאי, במגבלות מסוימות, מספר השערות על קרקפתו היה יכול להיות אופציה חסרת חטא. אולם, האנושיות שלו היתה מושלמת.
מחברי ספר הבריתות לא היו סבילים. הם כתבו כמי שנישאים על-ידי הרוח, ובכתבים הללו יש דברים מסוימים שלא היו יכולים להיאמר בדרך אחרת. שאול התעקש לכתוב בצורת יחיד ולא בצורת רבים באיגרת אל הגלטים ג 16. אבל באופן מתקבל על הדעת היו כמה אפשרויות שאין בהן חטא כמו אמירתו הרגשנית של שאול באיגרת אל הרומים ט 3-1. ועדיין, ספר הבריתות שיש לנו הוא למעשה התיעוד המושלם של מסר אלהים אלינו.
כולם מתמודדים עם היחסים שבין האלוהי לבין האנושי בכתיבת ספר הבריתות. האלוהי לא חייב להיות מודגש כל-כך באופן שישכיח את כל המטרות המעשיות לאדם, ואסור שהאנושי יהיה כל כך אנושי עד-כדי שיאפשר טעויות בטקסט.
דבר דומה קרה בקשר לדמותו של ישוע במאות הראשונות של היסטוריית הכנסייה. דּוֹקֵטִיוּת (Docetism), דוקטרינת כפירה מהמאה הראשונה, לימדה שהמשיח לא ממש לבש בשר אלא רק נראה כאדם, ובכך גזלה ממנו את האנושיות האמיתית. הדוקטיות היתה כמובן טעות בתורת המשיח, אבל אתה יכול לראות את האנלוגיה עם שאלת המחבר הכפול של ספר הבריתות. אלה שמחזיקים בדוקטרינה של אפשרות הטעייה (errancy) אומרים שדוקטרינת המהימנות מדגישה באופן מוגזם את המחבר האלוהי ומזניחה את "האנושיות" שבו. לפיכך, הפיקוח של אלהים על ספר הבריתות לצורך יצירת ספר חסר טעויות הוא, לשיטתם, השקפה דוקטית (Docetic) על ההשראה. קארל בארת הביע את טענת הנגד הזו, ולאחרונה גם תאולוג הולנדי בשם ברקהוואר (Berkhouwer) ופרופסור פול יואיט (Jewett) מהסמינר התאולוגי פולר.
אבל לו היתה זו אמת (והיא לא) שמי שמחזיק בדעה של המהימנות מצדד בכפירה שדומה לדוקטיות, אזי, באותה מידה יהיה נכון לומר שמי שמחזיק בכל דוקטרינה של אפשרות הטעייה תומך בדוקטרינה שמקבילה ל"אביונים" (Ebionitism).
במאה השנייה, כפרו האביונים באלוהותו של המשיח בכך שהתכחשו ללידתו מבתולה ולקדמוניותו. הם החשיבו אותו כבנם הביולוגי של יוסף ומרים שנבחר להיות "בן האלהים" בטבילתו, אבל לא כבן האלהים הנצחי. הם האמינו שישוע היה נביא דגול ומרומם ממלאכי הפנים, אבל לא אלוהי.
אם נניח שהמהימנות דומה לכפירה הדוקטית, אזי הדוקטרינה של אפשרות הטעייה, במידה מוגבלת, היא בבירור כפירה מהסוג של האביונים, מאחר שאנושיותו של ספר הבריתות מאפשרת בו טעויות. על-פי דוקטרינת אפשרות הטעייה, מאחר שבני-אדם אמתיים היו מעורבים בכתיבת המקרא, לא תיתכן ערובה שכתביהם נקיים מטעויות, אף שרוח הקודש הדריך אותם ונתן להם השראה. זאת היא טעות בסגנון של האביונים.
קיימת דוקטרינה אורתודוקסית על דמות המשיח, וקיימת דוקטרינה אורתודוקסית על ספר הבריתות. שתיהן כוללות את אלהים ואת האדם, ותוצאתן מוצר ללא חטא.
הערות:
-
Robert S. Alley, “Some Theologians Question Factual Truth of Gospels,”The Richmond News Leader, 17 July 1978,
-
Stephen T. Davis, The Debate About the Bible (Philadelphia: Westminster, 1977), 115.
כתבי הקודש כהתגלות אלוהית
"הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֵּר מִקֶּדֶם פְּעָמִים רַבּוֹת וּבִדְרָכִים רַבּוֹת אֶל הָאָבוֹת בְּיַד הַנְּבִיאִים, דִּבֵּר אֵלֵינוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה בְּיַד הַבֵּן אֲשֶׁר שָׂם לְיוֹרֵשׁ כֹּל וּבְיָדוֹ גַּם עָשָׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". (האיגרת אל העברים א 2-1)
"התגלות" פירושה הפיכת משהו שהיה נסתר, לגלוי; הסרת מסווה, חשיפה. בהקשרנו מדובר על דבר מה שאלוהים עושה כדי לדבר או לתקשר עם האדם ולגלות לו משהו שאלמלא כן, אי אפשר היה לדעת אותו. אלוהים מגלה לאדם אמיתות שהאדם בשום פנים ואופן לא היה יכול לדעת או לגלות בעצמו.
ניתן לדעת את ה' אלוהים רק מפני שהוא בוחר להתגלות לפנינו. טבעו של אלוהים הוא כזה שהאדם, בכוחות עצמו, אינו יכול לגלות את אלוהים. כאשר אסטרונאוט סובייטי חזר מאחת הטיסות הראשונות לחלל, הוא אמר שלא ראה בחלל החיצון כל הוכחה לקיומו של אלוהים ולכן הסיק שהאתיאיזם הקומוניסטי הוא אמת לאמיתה. אבל גם אם הוא לא ראה את אלוהים בחלל, אין משמעות הדבר שאלוהים לא קיים. לאלוהים יש דרכים אחרות לחשוף לפני בני האדם את קיומו ואת דמותו ורצונו. למעשה, מישהו העיר שאם אותו אסטרונאוט היה יוצא אל מחוץ לחללית שלו, הוא דווקא היה פוגש את אלוהים במהרה…
אלוהים הוא בלתי נתפס. ככתוב באיוב יא 7, "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא; אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?", כלומר, אי אפשר להכיר את אלוהים באופן מלא. אלוהים הוא ישות אינסופית והאדם, לעומת זאת, הוא ישות מוגבלת בעלת ידע מוגבל. האדם יכול לדעת דברים רבים על אלוהים בזכות מה שאלוהים גילה לאדם על אודות עצמו, אבל כל הידע של האדם הוא חלקי, ואף פעם לא יהיה מושלם. בלתי אפשרי שישות שמתאפיינת בסופיות, דוגמת האדם, תדע בצורה מושלמת את האלוהים האינסופי.
ביסודו של דבר, "תיאולוגיה" היא עיבוד שיטתי של מה שגילה לנו אלוהים. רק בזכות ההתגלות האלוהית יש תשובות לכמה מהשאלות הבסיסיות ביותר של האדם, כגון: "האם אלוהים קיים? אם כן, האם הוא מדבר אלינו? ואם הוא יוצר אִתנו קשר, מה הוא אומר?" ההתגלות האלוהית נותנת מענה לכל השאלות האלה. "האם אלוהים קיים?" כן, הוא קיים. "האם הוא מדבר?" כן, הוא מדבר אלינו. "מה הוא אומר?" ההתגלות האלוהית היא כל מה שהוא אומר לנו.
הדרך שבה נגלה אלוהים אל בני האדם נחלקת לשני סוגים: התגלות כללית (בטבע, בהיסטוריה) והתגלות מיוחדת (בכתבי הקודש).
ההתגלות הכללית של אלוהים ושל קיומו
-
טבעה של ההתגלות הכללית
אלוהים וקיומו נגלים באופן כללי לכל בני האדם. כך יכול כל אדם שהוא, בכל מקום ברחבי העולם, לדעת על אלוהים, מפני שאלוהים נגלה באופן כללי לפני כולם.
ההתגלות הכללית מתאפיינת בכך שהיא מובעת או כלולה בדברים גשמיים. ההתגלות האלוהית הכללית הוגדרה כ"התגלמות המחשבה האלוהית בתופעות הטבע, בעובדות היסטוריות או בניסיון שהופק מההיסטוריה, ובהרכב הכללי של הדעת האנושית".
משמעות הדבר היא שאלוהים נגלה בצורות מסוימות לכל בני האדם, לכן היא נקראת "התגלות כללית". היא מופיעה בדרכים אלה לפני כל האנשים והיא זמינה לכולם. תכליתה העיקרית של ההתגלות האלוהית הכללית היא לתת מענה לצורך האנושי במציאת תשובות רוחניות ולדרבן את נפשות בני האדם לחפש אחרי אלוהים באופן אמִתי ואישי.
-
האמצעים שדרכם נגלה אלוהים באופן כללי אל כל בני האדם
באילו דרכים ואמצעים נגלה אלוהים באופן כללי אל כל בני האדם? לפי כתבי הקודש, קיימים ארבעה אמצעים:
- באמצעות הטבע
הדרך הראשונה והעיקרית היא באמצעות הטבע. אם אדם מתבונן בטבע ומפיק את הלקחים, ביכולתו ללמוד דברים מסוימים על אלוהים. לדוגמה, מחבר מזמור תהילים יט אומר שהטבע מספר לאדם על כבוד האל ומראה לו שהכול הוא מעשה ידיו של ה', כלומר שהוא הבורא (פס' 7-1). הוא מציין שאם אדם מתבונן באמת בטבע ובחוקים השולטים בשמים ובחלל ולומד אותם, הוא יגלה את כבוד אלוהים. אם הוא מתבונן במסלולים של גרמי השמים ובהרמוניה המיוחדת הניכרת ביקום, מבחין שביקום יש סדר ושיטה ומבנה מתוכנן, ושהוא פועל בצורה כזו שמאפשרת לאדם לכוון את השעון שלו לפיה, לקבוע את לוח השנה שלו לפיה, הוא אכן יגלה את כבודו של אלוהים. ישעיהו מלמד אותנו (מ 12, 14, 26) שבאמצעות הטבע גם גילה לנו אלוהים את עצמותו, דרך הטבע הוא מראה לנו מי הוא. ספר מעשי השליחים יד 17-14 קובע שאלוהים לא חדל להעיד על עצמו ועל טובו דרך הטבע ומעשיו הטובים, כשהוא נותן לנו גשם משמים ועונות פוריות. רומים א 20-19 מכריז שהאדם יכול לגלות בטבע, בדברים הנבראים, את כוחו הנצחי ואת אלוהותו הנשגבת של אלוהים.
אם כן, אחת מהדרכים הכלליות שבהן אלוהים נגלה לפני בני האדם היא באמצעות הטבע, וזאת כדי שהאדם יוכל ללמוד על כבודו, עצמותו, טובו, כוחו ואלוהותו.
- באמצעות מעורבות, הכוונה, השגחה עליונה
הדרך השנייה שבה נגלה אלוהים באופן כללי לכל בני האדם היא בהשגחתו, בידו המכוונת והתערבותו במהלך חיי האדם והאנושות. מדובר פה בהתגלותו של אלוהים אל בני האדם דרך ההיסטוריה. מהלך ההיסטוריה הוא פשוט הוצאה לפועל של תכניתו השמימית לכל הדורות, בכל פרטיה. אדם שלומד את ההיסטוריה יכול ללמוד ממנה על השגחתו ומעורבותו של אלוהים.
לפי איוב לח 23-22, שלג ביום קרב ומלחמה מעיד על הכוונת ידו של אלוהים. לדוגמה, לא הייתה זו מקריות או תאונה סתמית של הטבע כשהגרמנים נעצרו בגלל השלגים ברוסיה. לא היה זה סתם מקרה שנפוליאון נעצר באותו אופן. אדם שבוחן את ההיסטוריה צריך להיות מסוגל לראות שבוא השלג לא היה מזל מקרי אלא התערבותו של אלוהים, או הכוונתו והשגחתו על מהלך הדברים כפי שבאו לידי ביטוי בהתרחשויות ההיסטוריות.
תהילים עה 8-7 מלמד אותנו שאפשר לראות ממהלך ההיסטוריה שאלוהים נמצא בשליטה והוא המשפיל והמרומם. מדוע אנשים מסוימים נבחרים בבחירות, ואחרים לא? מדוע אנשי מפתח שונים עלו לעמדות כוח באותו זמן בהיסטוריה; כמו, למשל, היטלר מצד אחד, וסטאלין, צ'רצ'יל ורוזוולט מצד שני? אלוהים כיוון כך את מהלך הדברים בהשגחתו העליונה. מעשי השליחים יז 26 מלמד שניתן לראות כי היה זה אלוהים שבהשגחתו קבע את גבולות מושבם של העמים השונים. השגחתו ומעורבותו של אלוהים מתגלות גם בתולדות עם ישראל, כנאמר בספר דברים לב 9-8: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתו".
ניתן לראות שאלוהים מעורב גם בחיי המאמין, ככתוב באיגרת אל הרומים ח 28.
אם כן, ההכוונה האלוהית, ההשגחה העליונה, היא הדרך השנייה שבאמצעותה אלוהים נגלה אל האדם באופן כללי.
- באמצעות שמירה על קיומם של אנשים ועמים
הדרך שבה שמר אלוהים על קיומם של עמים, אנשים ודברים שונים גם היא יכולה ללמד את המין האנושי לקחים מסוימים.
מעשי השליחים יז 28 מתייחס לשמירה על חיינו ועל קיומנו ("בּוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים וּמִתְנוֹעֲעִים וְקַיָּמִים"). אל הקולוסים א 17-16 והאיגרת אל העברים א 3 מזכירים ש"הַכֹּל קַיָּם בּוֹ", הוא "נוֹשֵׂא כֹּל בִּדְבָרוֹ רַב הַגְּבוּרָה", כלומר קיום העולם כולו תלוי באלוהים.
למעשה, המשך קיומו של היקום הוא חידה בעבור המדע, מפני שטבעו של מבנה האטום הוא כזה שאמור פשוט להתפוצץ. ובכל זאת הוא לא מתפרק ונשאר מלוכד בכוח מסתורי שהמדענים מכנים "דבק אטומי". מה הוא הדבק האטומי הזה? כוח השימור של אלוהים.
גם זה הוא חלק מההתגלות הכללית של אלוהים למין האנושי.
- באמצעות המצפון
אלוהים נגלה באופן כללי לאדם גם דרך המצפון. ההישמעות לחוקים אבסולוטיים למעשה מצביעה על קיומו של אלוהים.
האיגרת אל הרומים ב 15-14 מראה שקיום חוקי התורה מאפיין כל חברה אנושית. בכל מקום שנביט באנושות, לכל חברה, ולא חשוב עד כמה היא פרימיטיבית או מפותחת, יש מערכת של חוקי יסוד כלשהם, שהם תוצר של המצפון שלה. גם זו היא אחת הדרכים שבאמצעותן אלוהים נגלה באופן כללי לבני האדם.
-
מגבלות התגלותו הכללית של אלוהים אל בני האדם
יחד עם זאת, קיימת מגבלה מסוימת להתגלות הכללית. היא מוגבלת בנוגע להיקף המידע שביכולתה לגלות לאדם בכל הקשור לישועה ולהרשעה בדין.
- בקשר לישועה
אין די בהתגלות האלוהית הכללית כדי להוביל אדם לישועה; היא לא מספיקה כדי להושיע. במילים אחרות, בעוד שבאמצעים שאותם אנו מכנים "התגלות כללית" נגלים לפנינו דברים רבים על אלוהים, איש לא יוכל לגלות באמצעותם את תוכן הבשורה. איש לא יוכל לדעת את תוכן הבשורה אך ורק באמצעות התבוננות והכרה של הטבע, זיהוי יד אלוהים המשגיחה ומכוונת את מהלך הדברים, העובדה שהוא שומר על קיומם של עמים, אנשים ודברים שונים, או רק דרך המצפון. מאחר שכל אלה אינם מספקים לנו את תוכנה של הבשורה, אין באפשרותם להושיע.מעשי השליחים יז 23 (ההתייחסות לבני האדם העובדים "אֵל בִּלְתִּי נוֹדָע") מדגיש את העובדה שההתגלות הכללית מציעה רק מידע מוגבל על האלוהים. באל האפסים ג 9-8 שאול אומר שהבשורה הייתה צפונה כסוד ונסתרה מבינתם של בני האדם.
- בקשר להרשעה
אין די בהתגלותו הכללית של אלוהים כדי להושיע אנשים, לעומת זאת די בה כדי להרשיע את בני האדם, ככתוב ברומים א 20, שכן אין להם במה להצטדק.
אנשים שואלים לפעמים: "האם אדם שאף פעם לא שמע על ישוע ילך לגיהינום?" ויש מי שעונים להם ש"לא, אנשים שלא שמעו על המשיח יגיעו בכל מקרה לגן עדן". המסקנה ההגיונית שאליה מובילה גישה זו היא, שאם כך אין צורך לשלוח מבשרים לעמים ולאנשים האלה. שהרי הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשותו במקרה כזה יהיה דווקא לספק למישהו מידע על הבשורה שאותה הוא עלול לדחות, ואז, לפיכך, סופו שיגיע לגיהינום! אם בערותם מבטיחה להם גן עדן, עדיף להשאירם בבערותם ואל לו לאיש ללכת ולהסביר להם את הבשורה המשיחית. למה לתת להם הזדמנות לשמוע את הבשורה, ואז לדחות אותה, ולהגיע לגיהינום?
האמת היא שאפילו אלה שלא שמעו אף פעם על ישוע, יגיעו לגיהינום. זאת מפני שדי במה שנגלה על אלוהים באופן כללי, בטבע ובהיסטוריה וכדומה, כדי להרשיע את האדם שאינו מכבד אותו כראוי. בפרק א באיגרת אל הרומים מוצג העיקרון הבא: אם אדם חי בהתאם לאור שיש לו, בהתאם למה שהוא כבר יודע על אלוהים עקב ההתגלות הכללית, אלוהים לבטח ייתן לו עוד אור, עד שישמע את הבשורה בדרך כלשהי. כפי שאמרנו לעיל, האדם יכול ללמוד אי אלו אמיתות חשובות מאוד על אלוהים מהתגלותו הכללית. אם הוא יחיה בהתאם למה שהוא מבין מההתגלות הכללית, אלוהים יבטיח שהוא יקבל עוד אור והבנה.
זהו חלק מההסבר לכך שמדי פעם, אדם שנולד נניח בקנזס או מיזורי שבארצות הברית חש לפתע צורך עז לנסוע לאיזה שבט שחי במקום נידח באפריקה או בדרום אמריקה, שבט שאיש לא שמע עליו. המשא הזה מעיק עליו ומדרבן אותו לפעולה מפני שיש בשבטים האלה אנשים שחיים בהתאם לאור ההבנה שיש להם, ואם יינתן להם עוד אור, הם יאמינו. וכך אלוהים שולח אליהם אדם שיספר להם את בשורת הישועה. אם אדם מת מבלי ששמע אי פעם על ישוע המשיח, משמעות הדבר היא שהוא לא היה מאמין גם אם היה שומע את הבשורה. הראיה לכך היא העובדה שהוא לא חי בהתאם לאור שהיה ברשותו, כלומר, בהתאם לדברים שכבר נגלו אליו על אלוהים מהטבע, ההיסטוריה, המצפון וכדומה.
באיגרת אל הרומים א 25-18 שאול מציין שהטבע והנטייה של המין האנושי, באופן כללי, הם לעוות ולהשחית את מה שהוא יכול ללמוד מההתגלות הכללית. לדוגמה, אדם יכול ללמוד מהטבע על גדולתו של אלוהים, על אלוהים הבורא (פס' 20). אבל מה עשה האדם במהלך ההיסטוריה האנושית? האם נתן כבוד ועבד את הבורא בתור הבורא? לא, האדם נטה שלא לחיות בהתאם לאור שניתן לו בהתגלות הכללית. במקום זאת הוא התחיל לעבוד את הבריאה, את הנברא, במקום את הבורא. הוא התחיל לבנות לו פסלים וצלמים של בעלי חיים, אנשים או מלאכים, והחל לעבוד את הדברים האלה (פס' 23-21). כתוצאה מכך, אומר שאול, חשכה עליהם בינתם (פס' 25-24). הם נהיו חשוכים כי לא חיו בהתאם לאור שעמד לרשותם דרך ההתגלות הכללית.
בעוד שמצד אחד אין די בהתגלות האלוהית הכללית כדי להושיע את האדם, מצד שני די בה כדי שלא יוכל להצטדק ולומר שלא ידע דבר. כלומר, די בה להרשיע. ביום הדין, לפני הכס הלבן הגדול, כשתישאל השאלה "מדוע לא האמנת בישוע המשיח?", החוטא אולי ינסה לטעון שזה מפני שאיש לא סיפר לו את הבשורה, מתוך מחשבה שהדבר יסייע לו להימלט מהרשעה. אבל, אלוהים יראה אז לאותו אדם – בעזרת מה שרשום בספרים הנזכרים בהתגלות פרק כ – שלאמִתו של דבר כן עמד לרשותו מספיק ידע שנגלה בדרכים הכלליות שבהן אלוהים וקיומו נגלים לבני האדם בטבע, במצפון וכדומה. ברור שהוא דחה את הידע שהוצע לו בכך שלא חי בהתאם לאור שהיה לו, לכן לא ניתן לו אור נוסף. אי לכך הבשורה לא הגיעה אליו. הוא יחויב בדין מפני שלא חי בהתאם לאור שהיה ברשותו.
-
סיכום
לסיכום חלק זה של הדיון נאמר שאחת מהדרכים שבהן נגלה אלוהים לפני בני האדם היא באמצעים המכונים "התגלות כללית". כך הוא וקיומו נגלים באופן כללי לכל בני האדם. אנחנו יכולים ללמוד על אלוהים דברים רבים בעזרת ההתגלויות הכלליות האלה, אבל הן מוגבלות ואיש לא יוכל לקבל דרכן את תוכן הבשורה. לפיכך די בהתגלות הכללית להרשיע, ואין בה די כדי להושיע.
התגלות מיוחדת של אלוהים
-
טבעה של ההתגלות המיוחדת
ההתגלות המיוחדת מתאפיינת בכך שהיא מובעת או מתגלמת במילים, בעוד שההתגלות הכללית מתגלמת באמצעות דברים גשמיים ותהליכים. אלוהים מופיע ונגלה בזמנים מסוימים, דרך אנשים מסוימים ובדרכים מסוימות.
-
הצורך בהתגלות מיוחדת של אלוהים
קיימות שלוש סיבות לנחיצותה של ההתגלות המיוחדת. בראש ובראשונה, היא נחוצה כדי לפרש נכון את האמיתות הנלמדות באמצעות ההתגלות הכללית. ההתגלות הכללית מאפשרת לאדם ללמוד במידה מוגבלת על אלוהים ועל קיומו, וקיימת גם האפשרות שהאמיתות האלה יפורשו בצורה שגויה. לכן יש צורך בהתגלות מיוחדת כדי לפרשן כראוי.
הסיבה השנייה היא כדי לתת לאדם התגלות של הישועה. כפי שנאמר לעיל, ההתגלות הכללית אינה יכולה למסור לאדם את תוכן הבשורה. האדם יכול ללמוד מההתגלות האלוהית הכללית דברים רבים על אלוהים אבל אינו יכול ללמוד ממנה על הישועה, מפני שהבשורה אינה מוצגת באמצעים הכלליים. ההתגלות הכללית היא התגלות חלקית, אבל באמצעות ההתגלות המיוחדת ניתן לקבל התגלות מלאה המסבירה לנו את הישועה בבירור.
הסיבה השלישית להתגלות המיוחדת היא על מנת לקשור יחדיו בהרמוניה את מה שנראה כגורמים סותרים בהתגלות הכללית. ההתגלות הכללית מראה הן את טובו של אלוהים והן את קפדנותו וחומרת מעשיו. לדוגמה, טובו נגלה בגשמים העונתיים שגורמים לזרעים לנבוט. הקפדתו המחמירה נגלית בגשמי זעף שמשמידים את הנבטים ואת היבול. זה נראה כסתירה במידותיו של אלוהים. אי אפשר למצוא דרך לשלב צדדים או אמיתות אלה בהרמוניה רק על סמך מה שניתן לראות מההתגלות הכללית, אבל זה אפשרי בעזרת המידע הניתן לנו בהתגלות האלוהית המיוחדת.
-
האמצעים המשרתים את ההתגלות האלוהית המיוחדת
באיגרת אל העברים א 2-1 המחבר מזכיר שאלוהים דיבר או נגלה אלינו בדרכים שונות במהלך ההיסטוריה המקראית. מה הן הדרכים האלה?
- הופעת האל (תיאופאניה theophanies)
מקור המושג ביוונית: "תיאו" (אל), פאניה" (הופעה).
בתנ"ך מתוארים מקרים רבים שבהם אלוהים הופיע לפני בני אדם בצורה גלויה לעין. בתנ"ך זה התרחש בעיקר בשני אופנים. הראשון – שכינת כבוד ה', ביטוי נראה לעין של נוכחות האל בצורת אור, אש, ענן או שילוב כלשהו ביניהם.
הצורה הנפוצה השנייה שבה הופיע אלוהים לפני בני אדם הייתה בדמות מלאך ה'. ברור שלכל אורך התנ"ך, כאשר מלאך ה' הופיע, אף פעם לא היה זה מלאך רגיל אלא הישות השנייה שבאלוהות, שהופיעה בצורת מלאך.
אם כן, אחת מהדרכים שבהן אלוהים נגלה באופן מיוחד אל בני האדם היא הדרכים שבהן הוא מופיע לפני אנשים בצורה גלויה לעין, בהתגלות כבודו (שכינתו), או באמצעות מלאך ה'.
- ניסים
הניסים המתוארים בכתבי הקודש הם התגלויות מיוחדות של אלוהים.
- הגדרה
הגדרה פשוטה תהיה "נס הוא אירוע חריג שדרכו נגלים נוכחותו של אלוהים וכוחו". הגדרה מפורטת יותר היא: "אירוע בטבע שהוא כל כך יוצא דופן כשלעצמו, וכל כך תואם ומקביל לנבואה או דברי הוראה של מנהיג או מורה רוחני, שהוא משכנע כי אלוהים חולל אותו כדי לאשר שמנהיג או מורה זה נשלח על ידיו".
ביסודו של דבר, נס הוא אירוע יוצא דופן שאי אפשר להסביר אותו במונחים של עובדות רגילות, טבעיות.
- טבעם של הניסים ומאפייניהם
לניסים ארבעה מאפיינים. ראשית, הם לא מוגדרים כחלק מההשגחה האלוהית הכללית. כשמדובר על התערבות או השגחה עליונה, בני האדם לאו דווקא מכירים באלוהים. אבל כשמדובר בנס, אפילו הלא-מאמין יכול להכיר באופיו העל-טבעי. לדוגמה, במעשי השליחים ג 1 – ד 22, כשהתרחש נס הריפוי של הקבצן הפיסח, אפילו הלא-מאמינים ייחסו זאת לאלוהים (ד 16-14, 22-21). במעשי השליחים יד 18-8, בריפוי הפיסח בליסטרה, אפילו לא-מאמינים הכירו בכך שזהו פועל ידי האלים (פס' 12-8). הנס שונה, אם כן, מהתערבות או הכוונת ההשגחה העליונה בכך שגם לא-מאמינים מכירים באופיו העל-טבעי.
שנית, יש להבדיל בין ניסים ובין תפילות שנענות, שאינן בגדר אות על-טבעי. הניסים אינם מתרחשים בהכרח כמענה לתפילה אם כי הם עשויים להתחולל לעתים בעקבות תפילות.
המאפיין השלישי הוא שניסים אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא הם התוצאה של כוח על-טבעי שמחליף חוקים אלה.
המאפיין הרביעי של הניסים הוא אופיים העל-טבעי, המצביע על כוחו של אלוהים, כמו ביוחנן ג 2.
- קטגוריות (סוגים) של ניסים
ביסודו של דבר קיימות שתי קטגוריות של ניסים. קטגוריה אחת היא מצב שבו מועצם כוח פעולתו של חוק טבע, כמו למשל בימי המבול. שיטפונות והצפות אינם תופעה על-טבעית בעולמנו. אבל במקרה של המבול – השיטפון הגדול שהציף את העולם כולו במים – ההצפה התעצמה עד לממדים נִיסיים.
בקטגוריה השנייה מדובר על מצבים שבהם השפעתו של חוק טבע בוטלה לגמרי. בעוד שבסוג הראשון פעולתו או השפעתו של חוק טבע התעצמה על ידי אלוהים והטבע, שפעלו יחדיו, בסוג השני הטבע אינו מעורב. מדובר בניסים כמו הוצאת מים מסלע, או תקומת מתים. בשום פנים לא ניתן לומר שהטבע משתף פעולה עם אלוהים בדברים האלה.
- היבטים שונים של הניסים
לניסים יש שלושה היבטים. הראשון הוא היותם מעשים יוצאי דופן ומרשימים של אלוהים. מעשים אלה מגלים ברבים את השפעת כוחו העל-טבעי, האלוהי, ומעוררים השתאות ויראה, כמתואר בשמות יד 31 ובלוקס ט 43.
ההיבט השני הוא שהניסים מתרחשים באמצעות אנשים נבחרים, אבל כפי שמובהר במעשי השליחים ב 22 ויט 11 הגבורה מיוחסת לאלוהים. בני האדם מכירים בכך שהוא, דרך האנשים, חולל את הנס בגבורתו.
ההיבט השלישי של הניסים הוא היותם אירועים שמגלים לפנינו אמיתות שונות.
- מטרת הניסים
קיימות שלוש סיבות עיקריות להתחוללותם של ניסים. הראשונה – לתת אישור להתגלות חדשה שניתנת מאת האלוהים, כמו במתי יב 28.
השנייה היא לתת אישור ותוקף לדוקטרינה. אבל שני אלה – הניסים והדוקטרינה שאותה מלמדים – חייבים להיות תואמים זה לזה. לדוקטרינה יש קיום בפני עצמה, אבל הניסים אינם יכולים לעמוד לבדם, בפני עצמם, מפני שגם השטן מסוגל להפיק ניסים. בהקשר זה נזכיר שאנשים רבים נסחפים לתנועות ולזרמים מסוימים שבהם הם לא גדלים או לא נושעים, זאת מפני שהם משערים שכל התרחשות על-טבעית משמעה, אוטומטית, שהיא מאת אלוהים. אבל זה רחוק מאוד מהאמת, שכן גם השטן עצמו מסוגל להפיק ניסים.
מתי ז 23-22 קובע שרבים יבואו לישוע ביום ההוא ויאמרו: " 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת'. אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: 'מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע'!."
הניסים אינם מוכיחים את נכונות הדברים הנלמדים (הדוקטרינה). ההפך הוא הנכון: הדוקטרינה היא שתוכיח אם הניסים הם אכן אמִתיים, אם מקורם באלוהים. מסיבה זו חובה לבחון כל נס לפי דבר אלוהים (לפי הדוקטרינה) כדי לוודא שהוא מאלוהים ולא מהשטן.
המטרה השלישית של הניסים היא לגלות ברבים את כוחו של אלוהים, שהכול סר למשמעתו.
- המונחים
כשמדברים על ניסים משתמשים בדרך כלל בארבעה מונחים, שכל אחד מהם מדגיש מאפיין אחר. המונח הראשון הוא "פלא" או "נפלאות". כשמכנים נס בשם "פלא", מדגישים את השפעתו – הוא מעורר בצופה פליאה, השתוממות.
מונח המפתח השני בקשר לניסים הוא "גבורה". מודגשת כאן העובדה שהנס מתרחש בהשפעת הכוח או הגבורה האלוהיים.
המונח השלישי הוא "פועל". כינוי זה מדגיש את מה שהנס משיג – פעולתו והשפעתו המעשית והטובה.
המונח הרביעי המשמש בקשר לניסים הוא "אות / מופת". "האות" מאשר את תוקף המסר ואת אמינות השליח המוסר אותו, כמי שנשלחו מאת האלוהים.
- תדירות הניסים
יש מי שאומרים שבימי התנ"ך והברית החדשה התחוללו כל הזמן ניסים, ולכן צריכים להיות תמיד ניסים גם בימינו; אבל זו טעות.
למעשה, במהלך כל תקופת התנ"ך והברית החדשה, תקופה שנמשכה כאלפיים שנה, היו רק ארבע תקופות ראשיות שהתאפיינו בריבוי מעשי ניסים. הראשונה הייתה תקופת יציאת מצרים והנדודים במדבר, שנמשכה ארבעים שנה בלבד; השנייה הייתה בימי אליהו ואלישע; תקופת הניסים השלישית הייתה בימי דניאל ושלושת רעיו; תקופת הניסים הרביעית הייתה בימי ישוע המשיח והשליחים. אם כן אפשר לומר שבאופן כללי, הניסים היו התרחשויות נדירות. אם הניסים היו אירועים שבשגרה, הם היו חדלים להיות אירועים חריגים, פלאיים וניסיים.
הנס מעצם מהותו הוא החריג, היוצא דופן, הבלתי רגיל, משהו שלא קורה באופן קבוע.
- תקשורת ודיבור ישירים
אלוהים דיבר ישירות לנביאים (ראה במדבר יב 8-5; שמואל א כח 6). הנביא הוא אדם שאלוהים מדבר אליו, נגלה אליו ישירות, והוא מביא את דברי האלוהים לאנשים או לעם.
התקשורת הישירה התרחשה בשבע דרכים. ראשית דרך דיבור פה אל פה ופנים אל פנים. הדבר נכון במיוחד לגבי משה. לפי במדבר יב 8-7 היה זה "פֶּה אֶל פֶּה", ולפי דברים לד 10 היה זה "פָּנִים אֶל פָּנִים".
הדרך השנייה הייתה כשאלוהים דיבר בקול שהאדם שמע ("וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל…", וכו'). לדוגמה: אדם, בראשית ב 16; קין, בראשית ד 15-6; נוח, בראשית ט; בני ישראל במעמד הר סיני, שמות יט 9, 16; שמואל, שמואל א ג 14-4; שאול, מעשי השליחים ט 4; שמעון פטרוס, מעשי השליחים י 19.
השלישית, הטלת פור / גורל שבה התערב אלוהים וגילה מה הוא רצונו. לדוגמה, יהושע וחלוקת הארץ, יהושע יד 2-1; האופן שבו גילו שיונה אחראי לסערה, יונה א 7; הדרך שבה בחרו את השליח השנים עשר במקום יהודה, מעשי השליחים א 26.
הדרך הרביעית שבה נגלה אלוהים והודיע את רצונו לבני האדם הייתה האורים והתומים שבחושן הכוהן הגודל, שבו היו שתים עשרה אבנים שסימלו את שנים עשר שבטי ישראל. באמצעות החושן ניתנו תשובות "כן" ו"לא". כשהאבנים נגלו והאירו בפתחים התשובה הייתה "כן", כאשר לא נראו, התשובה הייתה "לא".
הדרך החמישית שבה נגלה אלוהים לבני אדם ודיבר אליהם ישירות הייתה באמצעות חלומות. הוא נגלה כך הן ללא-מאמינים כמו אבימלך, בראשית כ 7-3, והן לאנשי אלוהים כמו יוסף, בראשית לז 9-5.
הדרך השישית הייתה חזיונות. אלוהים נגלה במחזה לפני אברהם, כמסופר בבראשית טו 1; דניאל, ב 19; עמוס, ז 9-8.
הדרך השביעית שבה דיבר אלוהים ישירות לאדם הייתה על ידי הארה פנימית, כשרוח הקודש הניעה בני אדם לדבר מטעם אלוהים ככתוב באיגרת פטרוס השנייה א 21.
- מלאכים
אלוהים נגלה לעתים באמצעות שליחים-מלאכים שבהם השתמש כדי לדבר לבני האדם. לדוגמה, אלוהים נתן את תורת משה באמצעות מלאכים לפי מעשי השליחים ז 53 ואל הגלטים ג 19. אלוהים העניק לדניאל התגלות מיוחדת באמצעות מלאך בדניאל ט 21-20 ובפרק י 21-10. המלאכים בישרו לרועים על לידת המשיח ככתוב בלוקס ב 13-10. למעשה, כל ספר ההתגלות (חזון יוחנן) נגלה ליוחנן בעזרת מלאך ככתוב בהתגלות א 3-1.
- ההתגלמות בבשר
כשאלוהים לבש בשר הוא נגלה בישוע המשיח. כל מה שנכון על אודות טבעו האלוהי של אלוהים האב נכון גם לגבי הבן.
פסוקים רבים מגלים שההתגלמות בבשר – הופעתו של המשיח כאדם עלי אדמות – הייתה צורה מיוחדת מאוד שבה נגלה אלוהים אל בני האדם. "אֵין אִישׁ מַכִּיר אֶת הָאָב, זוּלָתִי הַבֵּן וְכָל מִי שֶׁהַבֵּן רוֹצֶה לְגַלּוֹת לוֹ" (מתי יא 27). בישוע נראה כבודו של אלוהים האב (יוח' א 14, 18). ביוחנן יד 9-1 מסופר שכאשר ביקש אחד התלמידים שיראה להם את האב, ישוע ענה: "הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב". אל הקולוסים ב 9 קובע שכל מלוא האלוהות שכן בגופו של המשיח בן האלוהים. לפי איגרת יוחנן הראשונה א 4-1, לראות את ישוע פירושו לראות את אלוהים, לראות את מעשיו של ישוע פירושו לראות את מעשי האלוהים, לשמוע את מה שישוע לימד כמוהו כלשמוע את דבר החיים. באל העברים א 2-1 המחבר אומר שאלוהים דיבר פעמים רבות ובדרכים שונות לאורך ההיסטוריה, אבל באחרית הימים האלה דיבר אלינו ביד הבן.
- באמצעות כתבי הקודש
האמצעי השישי המשרת את התגלותו המיוחדת של אלוהים לפני בני האדם הוא כתבי הקודש. כתבי הקודש – התנ"ך והברית החדשה – הם דבר האלוהים, התגלותו הכתובה של אלוהים לאדם שלפיה אפשר לפרש נכון את כל צורות ההתגלות האחרות. בעזרת הכתובים אפשר לפרש נכון את ההתגלות הכללית. בעזרת הכתובים אפשר לפרש נכון את כל יתר חמש צורות ההתגלות המשרתות את התגלותו המיוחדת של אלוהים אל האדם. באמצעות הכתובים אפשר להבין את המקרים שבהם אלוהים מופיע לפני האדם (תיאופניה). באמצעות הכתובים אפשר להבין את הניסים ולהבחין ביניהם. לפיכך, כתבי הקודש חשובים יותר מכל נס. בלוקס טז 31 מסופר שאברהם אמר לעשיר: "אִם אֵינָם שׁוֹמְעִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים, לֹא יִשְׁתַּכְנְעוּ גַּם אִם יָקוּם אֶחָד מֵעִם הַמֵּתִים". תקומה מהמתים היא נס עצום, אבל אין די בו לבדו. הניסים לא ישכנעו אדם שלא מאמין בכתבי הקודש. בעזרת כתבי הקודש ניתן לקבוע איזה ניסים הם אמִתיים ואילו שקריים. מכתבי הקודש נודע לנו שהשטן מסוגל לחקות רבים מהניסים שאלוהים מחולל. מהכתוב אנחנו יודעים שניסים אינם קורים באופן תדיר אלא הם אירועים יוצאי דופן. כמו כן, בעזרת הכתובים אפשר לפרש נכון את הצורות השונות שבהן אלוהים מתקשר אִתנו. באמצעות הכתובים אפשר לפרש את ההתגלויות המועברות באמצעות מלאכים. בעזרת הכתובים אפשר להבין את התגלמותו של אלוהים בבשר ואת תכליתה, ולפרש נכון את מה שנגלה לנו דרך בן האלוהים שבא לעולם הזה כאדם. אין ספק שכתבי הקודש הם בעלי החשיבות הגדולה ביותר מבין ששת האמצעים המיוחדים שדרכם מתגלה אלוהים לאדם כיום.
כתבי הקודש מכילים מידע חלקי על אלוהים, וזה כל מה שאלוהים בחר לגלות לנו לעת עתה (דברים כט 28). המטרה הראשית של כתבי הקודש היא להוביל לגאולה (השנייה אל טימותיאוס ג 15). הם מספקים לנו את מה שאין בכוחה של ההתגלות הכללית לספק: את תוכנה של בשורת הישועה.
כתבי הקודש מכילים התגלות מספקת של אלוהים, אף שהם אינם בגדר התגלות שמקיפה וממצה הכול. אל הרומים ח 18 קובע שבכבוד העתיד להיגלות בנו, תוענק לנו התגלות נוספת. מהאיגרת הראשונה לקורינתים יג, פסוק 12, אנחנו לומדים שבאחרית הימים נראה את אלוהים פנים אל פנים וידיעתנו החלקית תהיה מלאה. במצב הנוכחי, לעת עתה, כתבי הקודש הם ההתגלות הסופית. לכן מתרה שאול במאמינים "שֶׁלֹּא לַחֲרֹג מִן הַכָּתוּב" (הראשונה אל הקורינתים ד 6). באמצעות כתבי הקודש – דבר האלוהים הכתוב – ניתן לקבוע מה אמת ומה שקר בכל דבר אחר שאנחנו פוגשים במסגרת המלחמה הרוחנית. זוהי התגלות דרך מילים, כפי שנאמר בראשונה אל התסלוניקים ב 13. בכתבי הקודש מפורטים דבריו של אלוהים חיים: "כֹּה אָמַר יְהוָה…".
התגלות מדורגת, מתפתחת (Progressive)
כשמדובר בכתבי הקודש, נזכרת לפעמים צורה נוספת של התגלות אלוהית שאותה מכנים התגלות פרוגרסיבית. אין מדובר באופן שלישי של התגלות אלוהית אלא במונח המשמש כדי להסביר את ההתגלות שניתנת לנו מאת אלוהים דרך הכתובים.
כשמדובר בהתגלות מדורגת הכוונה היא לכך שאלוהים לא נתן לנו את מלוא כתבי הקודש בבת אחת. הם נכתבו לאורך תקופה של 1,600 שנים. צעד צעד, תכניתו ומטרתו של אלוהים נגלו בהדרגה. כל צעד היה ללא רבב ושלם כשלעצמו עד להתגלויות הבאות. כעת עומדת לרשות האדם התגלות שלמה של אלוהים בדבר האלוהים הכתוב, ואין צורך לדעת את מה שמעבר לכתוב. בכתבי הקודש נתן אלוהים את כל מה שהתכוון שיֵדע האדם לעת עתה. הוא רוצה שהאדם יֵדע יותר, אבל זאת – רק בעולם הבא, לא בחיים האלה.
קיימת התגלות כללית וקיימת התגלות מיוחדת של אלוהים, כשהצורה הראשית של ההתגלות המיוחדת היא כתבי הקודש, שהם דברי אלוהים שהועלו על הכתב. כפי ששאול מזהיר, כתבי הקודש הם הסמכות הסופית, כך שעלינו להישמר שלא לחרוג מן הכתוב.
תודה מיוחדת לד"ר ארנולד פרוכטנבאום (אריאל \ Ariel)
