במאמר זה נחקור את נושא הריבוי הקיים באלוהות. אלוהים הוא אחד ובו בזמן קיים בו ריבוי – שלוש הוויות או ישויות נצחיות ושוות במהותן אך בעלות קיום מובחן ומובדל זו מזו.
הנושא עורר מחלוקות רבות ולאורך ההיסטוריה של עם ישראל ושל הקהילה המשיחית קמה התנגדות עצומה למושג "השילוש". "איך אלוהים יכול להיות אחד וגם שלושה?" זה נראה כסתירה. לאורך ההיסטוריה התפתחו בכנסייה / בקהילה המשיחית תורות מוטעות בקשר לנושא הריבוי שבאלוהות. חלקן עתיקות יומין אך לכולן יש "העתקים" מודרניים. נמנה להלן את חמש העיקריות שביניהן.
אריאניזם (Arianism)
אחת מהתורות הכופרות הראשונות שצצו בקהילה המשיחית הקדומה היא ה"אריאניזם" (לא ארמיניאניזם!). היא נקראת על שם מנהיג קהילה בשם אריאס שלימד שאלוהים האב, אלוהים הבן ואלוהים הרוח אינם זהים במהותם. האריאניזם טוען שרק אלוהים האב הוא נצחי. הבן נברא על ידי אלוהים האב לפני בריאת כל דבר אחר, ואז נברא כל היתר באמצעות הבן, שהיה בעצמו ישות שנבראה. האריאניזם קיים עדיין בימינו בגישותיהן של כתות שונות כמו עדי יהוה והמורמונים שכופרות בקיומו הנצחי מאז ומתמיד של בן האלוהים ומלמדות שהבן נברא על ידי אלוהים האב.
סאבליאניזם (Sabellianism)
תורה שגויה נוספת נודעת בשמות "סאבליאניזם" או "מודיאליזם" או "מונארכיאניזם מודאליסטי" (Modalism, Modalistic Monarchianism). תורה זאת מלמדת שיש רק אישיות אחת, לא שלוש, אך היא נגלית בשלוש דרכים שונות. האישיות האלוהית נגלתה מדי פעם בתור אלוהים האב, בפעמים שבהן היא הוצגה בתור הבורא ונותן התורה. בכל הנוגע לגאולה היא נגלית בתור הבן. לעתים, בהקשרים של לידה חדשה והתקדשות, האישיות האחת הזו הופיעה בתור רוח הקודש. כך שלפי תורה זו, בתור הבורא ונותן התורה היא הופיעה כאב; בתור הגואל היא הופיעה כבן; בתור מי שנותן חיים חדשים ומקדש היא הופיעה כרוח הקודש. בימינו מלמדים את המשנה המוטעית הזו בקבוצות בעולם הנוצרי שנקראות "רק ישוע" (Jesus Only). לטענתם ישוע לבדו הוא אלוהים, ורק ישוע הוא האב, ישוע הוא הבן, וישוע הוא רוח הקודש. הדוגלים בתפיסה זו דוחים את קיומו של אלוהים ש"מורכב" משלוש הוויות שוות במהותן, ותפיסתם היא למעשה סאבליאניזם עתיק שקם לתחייה.
סוציניאניזם (Socinianism)
הגישה הכופרת השלישית שחדרה לקהילת המשיח ידועה בשמות "סוציניאניזם" ו"מונארכיאניזם דינמי" (Dynamic Monarchianism). תורה זו הפחיתה מערכן של שלוש הישויות שבאלוהות. היא לא ראתה אותן כשוות אלא ייחסה להן ערך מדורג, לכל אחת פחות מקודמתה. הדוגלים בה לימדו שרק האב השמימי הוא אלוהים. הבן אינו אלוהים וגם רוח הקודש אינה אלוהים. הבן הוא אדם ורוח הקודש איננה אישיות אלא רק כוח או השפעה שמימית. גם המשנה הזו רווחת עדיין בקרב כתות שונות.
יוניטאריאניזם (Unitarianism)
התורה הכופרת הזו דוחה את הריבוי משולש הפנים שבאלוהות. היא כופרת בכך שהאלוהים הוא שלוש הוויות / ישויות שוות והיא דומה מבחינה זו ליהדות.
טריתיאיזם (Tritheism)
גישה זו דומה לפוליתיאיזם אך היא מגבילה את מספר האלים לשלושה. יש כאן כפירה בייחודו של האל. היא גורסת שקיימים שלושה אלים ולא ריבוי משולש פנים הקיים באלוהים האחד. בעוד שהיוניטאריאניזם כופרת בשלוש ישויות ומאשרת רק את קיומו של אלוהים אחד, הטריתיאיזם כופרת באחדות של שלוש הישויות האלוהיות ורואה אותן כשלושה אלים נפרדים.
אף אחת מחמש ההשקפות האלה לא מתייחסת כראוי לפסוקים שמלמדים בבירור אודות הריבוי שבאלוהות ("השילוש").
הדיון בנושא זה יתחלק לשתי קטגוריות.
התנ"ך מצביע בבירור על מושג הריבוי שבאלוהות.
"אלוהים": שם בצורת רבים
המילה "אלוהים" משמשת בתנ"ך הן לאלוהים האמתי והן לאלוהי שקר. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א 1). כאן המילה מתארת את אלוהי האמת. במקומות אחרים היא מתארת גם אלוהי שקר. בעשרת הדיברות, למשל, מופיע הציווי: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ" (שמות כ 3). "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים יג 3).
המילה "אלוהים" היא בצורת רבים, עם סיומת רבים זכר. כאשר משתמשים בה בקשר ליהוה האלוהים האמתי, מופיעים הפעלים בצורת יחיד. כאשר היא משמשת להתייחסות לאלילים, הפעלים מופיעים ברבים. כמובן, אין זה מוכיח את הריבוי מפני שבעברית קיים גם שימוש בצורת רבים כהבעת כבוד. יחד עם זאת היא בהחלט פותחת פתח לדיון על מושג הריבוי באישיות משולשת הפנים של אלוהים.
פעלים בהטיית רבים המשמשים לצד "אלוהים"
ראיה נוספת המצביעה על הריבוי הקיים באלוהות היא השימוש שנעשה בתנ"ך, במקרים מסוימים, בפעלים בהטיית רבים כשמתוארות פעולות הקשורות לאלוהים.
בדרך כלל, כשהמילה "אלוהים" מתייחסת לאלוהים האמתי, הפעלים מופיעים בצורת יחיד. תופעה זו חורגת מכללי הדקדוק שכן בדרך כלל יש התאמה בין הנושא והנשוא הן במין והן במספר (רבים או יחיד), לכן היה צפוי שלצד השם "אלוהים" שמופיע עם סיומת רבים, ישמש פועל בצורת רבים. כך נעשה כאשר משתמשים במילה בהוראת אלים / אלילים. אבל ברוב המקרים כשהמילה "אלוהים" מורה על אלוהי האמת, הפועל מופיע בצורת יחיד כדי להצביע על כך שקיים רק אלוהים אמתי אחד.
יחד עם זאת יש יוצאים מהכלל, וגם הם פותחים פתח לדיון על הריבוי שקיים באלוהות. לדוגמה:
"…וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי…" (בראשית כ 13).
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל; כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו" (בראשית לה 7).
"וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ; אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם…" (שמואל ב ז 23).
"וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק; אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים, שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ" (תהילים נח 12).
השם "אלוהים" מיוחס לשתי ישויות
קו הראיות השלישי המעיד על קיומו של ריבוי באלוהות: בתנ"ך יש קטעים שבהם השם "אלוהים" מיוחס לשתי דמויות שונות באותו פסוק או קטע. יש לכך שתי דוגמאות.
"כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד; שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ׃ אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהילים מה 8-7).
הפסוק הראשון מדבר על אלוהים ומופנה אליו. המחבר פנה לאלוהים ואחר כך אומר שאלוהים אחר, כביכול, "אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ" (כלומר, האלוהים שלך), "מְשָׁחֲךָ… שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ".
הדוגמה השנייה:
"וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים" (הושע א 7).
הדובר כאן הוא אלוהים, שאומר שהוא ירחם על בית יהודה ויושיעם "בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם". במילים אחרות, אלוהים "מספר אחת" יושיע את ישראל באלוהים "מספר שתיים".
השם "יהוה" מיוחס לשתי ישויות
שמו המפורש של אלוהים, שם ההוויה, מיוחס לשתי דמויות שונות באותו פסוק. הדוגמה הראשונה מצויה בבראשית יט 24:
"וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ; מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם".
בפסוק זה יהוה "הראשון" הנזכר בתחילת הפסוק המטיר גפרית ואש מאת יהוה "שני" מן השמים. יהוה "הראשון" נמצא עלי אדמות, הוא זה שדיבר קודם לכן עם אברהם. יהוה נראה אל אברהם באלוני ממרא והזהיר אותו מפני העונש שהוא עומד להביא על סדום. אותו יהוה שהיה בארץ, יהוה "מספר אחת", המטיר כעת גפרית ואש מאת יהוה "מספר שתיים", שהיה בשמים. השם המפורש יהוה, שמו האישי של אלוהים, מיוחס פה לשתי דמויות נבדלות.
דוגמה נוספת:
"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אַחַר כָּבוֹד, שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם; כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ׃ כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת־יָדִי עֲלֵיהֶם, וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם; וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי" (זכריה ב 13-12).
בפסוק הראשון נאמר שיהוה הוא המדבר ("כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"). הוא אומר שהוא נשלח על ידי יהוה "מספר שתיים". שוב ניתן לראות כאן את יהוה שולח יהוה "אחר" למלא משימה מסוימת.
השם "אדונָי" בצורת רבים
המילה "אדונָי" המיוחסת בתנ"ך לאלוהים מופיעה תמיד בצורת רבים. גם תופעה זו מצביעה על הריבוי הקיים באלוהות.
כינויי קניין בצורת רבים
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…" (בראשית א 26).
"נעשה", "בצלמנו", "כדמותנו" – כלומר, אלוהים אומר על עצמו: "אנחנו" נעשה, בצלם וכדמות "שלנו" – ברבים. ההסבר שמנסים להציע פה, לפיו אלוהים דיבר למלאכים, אינו הגיוני, מפני שהוא עמד לברוא את האדם בצלם אלוהים ולא בצלם המלאכים. "שלנו" בפסוק זה נקשר לאלוהים, מה שמעיד על הריבוי שבאלוהות.
דוגמאות נוספות:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ…" (בראשית ג 22).
"הָבָה נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם…" (בראשית יא 7).
"וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר, אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?…" (ישעיהו ו 8).
הניסוח במובאה מישעיהו הוא תחילה בגוף יחיד "אני", מה שמצביע על כך שאלוהים הוא אחד, ואז צורת הרבים "לנו" מצביעה על הריבוי שבאלוהות.
שמות תואר בצורת רבים
התנ"ך מייחס לאלוהים גם שמות תואר בצורת רבים. לדוגמה, ביהושע כד 19 נאמר: "כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא". תהילים קמט 2: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו". קהלת יב 1: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ". בישעיהו נד 5 מופיעות שתי דוגמאות: "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ".
מלאך יהוה
הדמות הזו מופיעה מדי פעם לאורך התנ"ך. מעניין שבכל קטע שבו הוא מוזכר בחלק אחד הוא נקרא "מלאך יהוה" ובחלק אחר באותו הקשר הוא נקרא יהוה עצמו. ברור שמלאך ה' אינו מלאך רגיל אלא ישות יחידה במינה שהיא התגלמות נראית לעין של אלוהים עצמו. הדבר תמיד עולה בבירור מההקשר.
- דמות יחידה במינהבבראשית טז 14-7 (הגר ומלאך ה') הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוקים 7, 9, 11; ובפסוק 13 הוא נקרא ה' עצמו.
בבראשית כב 19-9 (עקדת יצחק) הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוקים 11, 15, אבל מכונה "אלוהים" בפסוק 12 ו"יהוה" בפסוק 16.
דוגמה נוספת מצויה בבראשית לא 13-11 (מלאך האלוהים שדיבר עם יעקב בחלום). בפסוק 11 הוא נקרא "מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים" אבל בפסוק 13 הוא אומר: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל".
בראשית לב 31-25 (יעקב במעבר היבוק, פניאל): בפסוק 25 הוא נקרא "איש", מפני שכך הוא נראה. בפסוק 29 נאמר "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים" ובפסוק 31 "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים". מי שהופיע כ"איש" היה למעשה מלאך ה'; אבל כאשר יעקב מתואר כמי שנאבק עם המלאך, נאמר גם שהוא "שרה עם אלוהים".
שמות ג 5-1 (משה והסנה הבוער): הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוק 2, ובפסוק 4 הוא נקרא הן "יהוה" והן "אלוהים".
שופטים ב 1 (כשמלאך ה' עלה מן הגלגל אל הבוכים): מלאך ה', הדובר, אומר שהוא שהעלה את עם ישראל ממצרים, אבל בשמות יט 4 נאמר שה' אלוהים הוא האחראי ליציאת מצרים.
שופטים ו 24-11 (מלאך ה' וגדעון): הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוקים 11, 12, 21; "מלאך האלוהים" בפסוק 20; אך נקרא "יהוה" בפסוקים 14, 16, 22, 23.
שופטים יג 24-2 (מנוח ואשתו וההודעה על לידת שמשון): הדמות שנראתה להם נקראת "מלאך יהוה" בפסוקים 3, 13, 15, 16, 17, 18, 20, 21 ו"מלאך האלוהים" בפסוק 9. ואז בפסוק 18 שמו "פלאי" – אחד התארים המיוחדים לאלוהים, כמו בישעיהו ט 5. בפסוק 22 בשופטים יג אומר מנוח אל אשתו שהם ראו את פני אלוהים.
בפרקים א-ו בזכריה הוא נזכר תכופות כמלאך ה' עצמו.
התגלויות / הופעות אלה של מלאך יהוה מצביעות גם הן על קיומו של ריבוי באלוהות.
- ראיות מהתנ"ך לייחודה של דמות זו
העובדה שמלאך זה אינו מלאך רגיל עולה בבירור משלושה קטעים בתנ"ך. הראשון הוא פסוק 8 בישעיהו מב, שבו אומר אלוהים: "אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן…"
הכבוד הצפון בשמו המפורש, האישי, של אלוהים – יהוה – הוא משהו ששייך לאלוהים לבדו ואינו ניתן לאחר, לא לאדם ולא לאף יצור אחר.
הקטע השני הוא שמות כג 23-20 שבו נאמרים דברים מסוימים אודות מלאך ה'. לפי פסוק 20, מלאך זה הוא שילך לפני בני ישראל ויוביל אותם כשייצאו ממצרים. בפסוק 21 נאמר שיש להישמר מפניו ולשמוע בקולו ולא לעורר את מורת רוחו. זאת מפני שהוא לא יישא (יסלח) לפשע מרדנותם, "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ". המלאך נושא בקרבו את שמו האישי של אלוהים, לפיכך גם הוא נקרא יהוה. לאור ישעיהו מב 8: "אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן…", אם המלאך הזה אינו חלק מהאלוהות הרי שאין לו זכות לשאת שם זה. אם כן, יהוה "מספר אחת" אומר שגם המלאך הזה נושא את שם יהוה. בפסוק 22 מפורטות הברכות שיינתנו כגמול לצייתנות, ובפסוק 23 מכריזים שוב שזהו המלאך שילך לפני העם ויוציא אותו ממצרים. העובדה ששם אלוהים בקרבו, והעובדה שבכוחו של מלאך זה לסלוח או לא לסלוח על חטאים, מעידות בבירור שלא מדובר במלאך רגיל אלא באלוהים עצמו.
הקטע השלישי מצוי בהושע יב 5-3, ובו נאמר על יעקב "… וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים". כלומר, מלאך זה שאִתו הוא נאבק, מוצג כאן כאלוהים עצמו.
בן אלוהים
ההתייחסות לבן האלוהים, שאותה ניתן למצוא בשני מקומות בתנ"ך, מהווה גם היא ראיה התומכת בקיומו של ריבוי באלוהות.
- תהילים בהמושג הזה מופיע במזמור ב בשני מקומות.
פסוק 7: "אֲסַפְּרָה, אֶל חֹק יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה; אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ".
פסוק זה מצהיר שלאלוהים יש בן. מישהו מצווה להיות הבן הזה. פסוקים 8, 9 קובעים שבן זה נועד למשול בעולם.
בפסוקים 12-10 ניתנת לעולם כולו הוראה לציית לו. ואז נאמר בפסוק 12: "נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ, כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ; אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ".
העולם מצווה להישמע לבן. (בר = בן). הנשיקה הניתנת לו מסמלת מתן כבוד, הוקרה. ואז הוא מורה לכולם לחסות בו, שכן "… אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ". כל מי שחוסה בו יינצל על ידי אלוהים. מזמור ב מלמד בבירור שלאלוהים יש בן.
- משלי ל 4פסוק נוסף שמלמד זאת הוא משלי ל 4, שבו המחבר מציג שש שאלות. ארבע הראשונות הן שאלות רטוריות, שהתשובה עליהן ברורה:
"מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד?"
"מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו?"
"מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה?"
"מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?"
התשובה לארבע שאלות אלה ידועה לכול: אלוהים. הן שואלות מי אחראי לבריאת העולם ולעיצובו. התשובה ללא ספק היא אלוהים בכל אחד מהמקרים. אלוהים הוא האחראי לכל ארבעת הדברים הללו.
ואז מוצגת השאלה החמישית:
"מַה שְּׁמוֹ?"
שמו של אלוהים לכל אורך התנ"ך הוא שם ההוויה, יהוה.
ואז מוצגת השאלה השישית:
"וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?"
זה החלק הקשה של הפסוק. הוא מלמד שלאלוהים יש בן, אבל בנקודה זו בהיסטוריה שמו עדיין לא התגלה. שמותיו השונים של המשיח נגלים מאוחר יותר בספרי הנביאים אשר נכתבו אחרי כתיבת ספר משלי.
המושג "אלוהים-אדם"
גם תפיסה זו מהווה ראיה לריבוי הקיים באלוהות. ניתן למצוא אותה במגוון דוגמאות.
- בראשית ד 1"וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה".
מפסוק זה עולה שחווה חשבה שהבן שזה עתה ילדה היה 'יהוה' עצמו. לכן אמרה "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה" ולכן קראה לבנה קין. הדבר מעיד על כך שהיא הבינה את בראשית ג 15 – את דברי אלוהים שבהם הבטיח בפעם הראשונה לאדם את המשיח, הגואל:
"וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".
זוהי הנבואה הראשונה אודות המשיח, והיא הצביעה על כך שהמשיח ייוולד מ"זרע האישה". ניתן היה להבין ממנה בבירור שהמושיע יהיה אנושי. הוא ייוולד, הוא יהיה חלק מהאנושות, "זרע" האישה. חווה גם הבינה שכדי שהאדם הזה אכן ימלא את תפקיד הגואל ויהיה מסוגל להושיע אותה מחטאיה, עליו להיות גם אלוהי. כאשר ילדה את בנה הראשון היא חשבה שקין הוא ההתגשמות של בראשית ג 15, לכן אמרה: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה". ההבנה התיאולוגית שלה הייתה נכונה לחלוטין; המשיח עמד להיות הן אלוהים והן אדם. הטעות שלה לא הייתה בהבנה התיאולוגית אלא ביישומה וייחוסה לנסיבות – היא חשבה שקין הוא שהגשים את הבטחתו של אלוהים מבראשית ג 15. ראוי לשים לב לעובדה שכבר בעת לידת בן האדם הראשון הייתה קיימת ההבנה שהמשיח יהיה הן אלוהים והן אדם. אם כן המושג הזה של אלוהים-אדם מופיע כבר בבראשית ד 1.
- ישעיהו ט 6-5חלקו הראשון של פסוק 5 מדבר על ילד יהודי שנולד לעולם היהודי:
"כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ…"
ילד עומד להיוולד בעם ישראל, וכאן מודגש הצד האנושי שלו. הוא יהיה אדם, הוא ייוולד. אבל בהמשך הפסוק ניתנים לו ארבעה שמות, ששלושה מהם ניתן לייחס אך ורק לאלוהים.
"וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר, אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם".
"פֶּלֶא יוֹעֵץ" – המילה "פלא / פלאי" היא אחת מהמילים שמשמשות בתנ"ך אך ורק בקשר לאלוהים. כך שהצירוף "פֶּלֶא יוֹעֵץ" מצביע על מישהו אלוהי. השם השני הנקשר לילד הוא "אֵל גִּבּוֹר" – תואר שברור מאליו ששייך לאלוהים ושמעיד על אלוהותו של הנושא אותו. השם השלישי הוא "אֲבִיעַד" שגם הוא מדגיש את אלוהותו של ילד זה, שכן אלוהים לבדו הוא אבי הנצח, השולט בנצח. שמו הרביעי הוא "שַׂר שָׁלוֹם". מבין ארבעת השמות, רק את השם הזה ניתן לייחס הן לאלוהים והן לאדם. תחילת הפסוק מדגישה את היותו אדם, המשכו מדגיש את אלוהותו, ושוב, מצטייר כאן המושג של אלוהים-אדם, דמות שהיא גם אלוהים וגם אדם בעת ובעונה אחת.
- ירמיהו כג 6-5"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה, וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק; וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ׃ בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח; וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ יְהוָה צִדְקֵנוּ".
הדוגמה השלישית שממנה עולה התפיסה שהמושיע יהיה הן אלוהים והן אדם נמצאת בירמיהו כג 6-5. פסוק 5 מדבר על צאצא של דוד שיושב על כס דוד – כאן מודגש הצד האנושי שלו, היותו אדם. אבל בפסוק 6 שמו "יְהוָה צִדְקֵנוּ". האדם שבפסוק 5 יושב על כס דוד נושא בפסוק 6 את שמו המפורש של אלוהים, ושם זה מצביע על אלוהותו.
- זכריה יג 7"חֶרֶב, עוּרִי עַל רֹעִי וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת; הַךְ אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל הַצֹּעֲרִים".
המילה "עמיתי" מצביעה על מישהו שהוא "שווה לי". במילים אחרות, נאמר כאן: "עורי, חרב, על רועי ועל הגבר (יש כאן הדגשה של אנושיותו) שהוא עמיתי, שווה לי, נאום יהוה צבאות".
ה"גבר" הוא "עמית" לה', שווה לו, לפיכך חייב להיות אלוהים עצמו. כאן מודגשות האנושיות שלו (הוא נקרא רועה וגבר) והאלוהות שלו (הוא נקרא עמית לה').
רוח הקודש
האזכורים הרבים של רוח הקודש בתנ"ך מצביעים גם הם על הריבוי הקיים באלוהות. רוח הקודש מופיעה לפעמים כאלוהים ולעתים כאחת הישויות שבאלוהות. דוגמה לכך מצויה בבראשית א 2, שם נאמר שרוח אלוהים היא המרחפת על פני המים, על פני החושך שעל פני תהום. מכאן שרוח הקודש הייתה מעורבת במעשה הבריאה, ומעשה הבריאה הוא פועל ידיו של אלוהים. בשמות לא 3 רוח הקודש נקראת "רוח אלוהים". לפי איוב כו 13 רוחו של אלוהים הייתה מעורבת בבריאת העולם. בתהילים נא 13 רוח אלוהים נקראת "רוח הקודש" ("וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי"). ממזמור קלט 7 ("אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ; וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח") ניתן ללמוד שרוח הקודש נמצאת בכל מקום ובישעיהו יא 2 רוח אלוהים נקראת " רוּחַ יְהוָה".
ניתן ללמוד גם מהברית החדשה על הריבוי הקיים באלוהות. הברית החדשה מכנה בשם "אלוהים" יותר מאישיות אחת. לדוגמה, האב נקרא אלוהים (יוחנן ו 27; גלטים א 1, 3). הבן נקרא אלוהים (יוחנן א 1; רומים ט 5; טיטוס ב 13; איגרת יוחנן הראשונה ה 20). גם רוח הקודש מכונה אלוהים במעשי השליחים ה 9-3, שם נאמר שמי שמשקר לרוח הקודש משקר לאלוהים, וכן באיגרת השנייה לקורינתים ג 17.
לסיכום, ניתן ללמוד מהנאמר לכל אורך כתבי הקודש שקיים ריבוי באלוהות; האלוהים "מורכב" מיותר מאישיות אחת.
עד כה הראינו שכתבי הקודש מלמדים שקיים ריבוי באלוהות, ושהריבוי הזה יוצר שלמות או אחדות אחת, אלוהים אחד. כעת יש להראות שהריבוי הזה מורכב משלוש "דמויות", לא יותר משלוש ולא פחות משלוש.
עדות לריבוי משולש הפנים הקיים באלוהות עולה מהעובדה ששלוש דמויות הן בעלות התכונות המייחדות את אלוהים: נצחיות, כוח בלתי מוגבל, ידע בלתי מוגבל ונוכחות בכל מקום.
רק שלוש דמויות פועלות כמו אלוהים או עושות את פעלי האלוהים. קיימות לכך שלוש דוגמאות.
ראשית, עולה מהם שקיים באלוהות ריבוי ישויות.
שנית – שאלוהים הוא שלם ואחד: לא מדובר בריבוי אלים (פוליתיאיזם). קיים רק אלוהים אחד.
שלישית – שלושה שהם אחד, המשולש האלוהי. ריבוי ההוויות שבאלוהים האחד מוגבל לשלוש ישויות: האב, הבן ורוח הקודש. לא יותר ולא פחות מכך.
