מאת פרנסיס צ'אן
"רוח הקודש הוא נשמת גוף המשיח – הקהילה" (אוגוסטינוס)
אני בטוח שאתה מסכים איתי שקבוצה של מנהיגים מוכשרים ובעלי כריזמה יכולה למשוך אליה קהל גדול. מצא לך צוות מוכשר של מוזיקאים ודוברים יצירתיים ותהיה מסוגל ליצור קהילה שתלך ותגדל. זו אפילו לא חייבת להיות קהילה משיחית. ביכולתנו לעשות המון גם בלי להחליט במודע להיות תלויים ברוח הקודש (למרות שלמעשה, בלעדי רוח הקודש לא היינו מסוגלים לנשום אפילו פעם אחת נוספת – אבל אני מדבר על תלות מודעת ומכוונת מצדנו). מה שאני מנסה לומר הוא שאספות תוססות שמספר המשתתפים בהן גדל והולך אינן בהכרח עדות לפעולת רוח הקודש.
לכולנו יש כישרונות ויכולות טבעיים שבהם אנחנו מצטיינים במיוחד (וכמובן שכל המתנות האלה ניתנו לנו מאלוהים). יש לי חברים שהם אמנים מוכשרים ואני נהנה לראות אותם מציירים. אלה מאיתנו שמחוסרים כישרון אמנותי עומדים פעורי פה נוכח העבודות היפות שהם יוצרים. אחרים מצטיינים ביחסי אנוש ומשתלבים בקלות במגוון מקומות עבודה שדורשים כישורים חברתיים. יש אנשים שיודעים למכור ואין זה משנה מהו המוצר. וישנם כאלה שהם בעלי הכישורים הנחוצים על מנת לייסד קהילה שתמשוך אליה אנשים רבים.
פעם, במהלך דרשה שנשאתי, שאלתי את חברי הקהילה שלי אם לדעתם הייתי יכול להתפרנס בהצלחה ממכירת פוליסות ביטוח. עשיתי זאת כי אני יודע שבאופן טבעי יש לי יחסי אנוש טובים ואני יודע להתנסח היטב. האמת היא שלכולנו ישנם עיסוקים או סוגי עבודה שבהם נוכל להצליח באופן טבעי. מכיוון שאני מי שאני, הייתי יכול להיות סוכן ביטוח מצליח אילו הייתי מקבל מעט הכשרה. ואני גם, ככל הנראה, מסוגל להצליח בכוחות עצמי להקים ולנהל קהילה משגשגת למדי. אבל מי רוצה או צריך קהילה כזו?
אינני רוצה שניתן יהיה להסביר את כל מה שקורה בחיי מבלי שיהיה לרוח הקודש חלק מרכזי בהסבר זה. אני רוצה שאנשים יביטו בחיי וידעו שלא ייתכן שאני עושה את כל מה שאני עושה בכוחי שלי. אני רוצה לחיות את חיי באופן שמעיד שאני זקוק נואשות לרוח הקודש. אני רוצה לחיות כך שאם הוא לא יעמוד לצדי, יהיה ברור שאני אבוד.
בעבר התרגשתי כשראיתי שאנשים רבים באים כדי לשמוע אותי מלמד, אבל הימים הללו חלפו. היום אני רוצה מעומק לבי שרוח אלוהים יעשה דברים שאני יודע שאין בכוחי לעשותם ושאי אפשר לזייף אותם או לייחס אותם לי או להסבירם בהיגיון אנושי פשוט.
אינני מאמין שאלוהים רוצה שאני או כל משיחי אחר נחיה בדרך שהיא הגיונית מנקודת המבט של העולם, דרך שאני יודע שביכולתי "להצליח" בה בכוחות עצמי. אני מאמין שהוא קורא לי – ולכולנו – לחיות את חיינו מתוך תלות גמורה בו, בדרך שאיש לא יכול לחקות או לזייף. הוא רוצה שנתהלך על פי הרוח ושלא נסמוך רק על הכישורים והידע שהוא העניק לנו.
למרבה הצער, במקום לחיות באופן הזה יצרנו לעצמנו סוגים שונים של קהילות שאינן נשענות על רוח הקודש, יצרנו תרבות שלמה של משיחיים שאינם באמת תלמידי המשיח, קבוצה חדשה של "חסידים" שחסידות אינה חלק מחייהם.
אם כל מה שאלוהים רוצה היה בסך הכול שהמוני אנשים יגדשו את בתי הקהילות, אז אנחנו ממש בדרך הנכונה. רובנו היינו חשים די בנוח עם זה. אבל לא די בדובר טוב, באספה קצרה ומרגשת, באולם נעים ובכל מרכיב אחר שאנחנו עשויים להוסיף לתערובת. כל אלה אינם מה שיקבע אם הקהילה היא "טובה" או "מוצלחת". אלוהים רוצה ש"הכלה שלו", שאלה הטוענים שהם תלמידיו ובניו ואשר נושאים את שמו, יהיו הרבה יותר מכך.
אלוהים אינו מתעניין במספרים. הנאמנות של כלתו מעניינת אותו יותר מגודלה המספרי. חשוב לו שהאנשים יאהבו אותו. אני אולי יכול לגרום לאנשים לנהור לבית הקהילה או לגדוש אולמות הרצאות אם אספר מספיק בדיחות או אשתמש במספיק עזרים חזותיים, אבל לא אוכל לשכנע אותם לאהוב את ישוע בכל לבם. אולי אני יכול ללמד אותם להתפלל כך או אחרת, אבל אני לא יכול ללמד אותם להתאהב בישוע. אינני מסוגל לגרום למישהו להבין מהי מתנת החסד של אלוהים ולקבל אותה. רק רוח הקודש יכול לעשות זאת. כך שבכל עניין בעל חשיבות אני זקוק לרוח הקודש. ואני זקוק לו נואשות!
נביאי הבעל או אליהו?
לפעמים כשאני נמצא באירועים משיחיים אני תוהה שמא אנחנו דומים לנביאי הבעל (שמתוארים בפרק י"ח בספר מלכים א') יותר מאשר לאליהו הנביא, איש האלוהים. אם אינך זוכר את הסיפור טוב תעשה אם תעצור ותקרא כעת את הפרק הזה, אחרת מה שאני עומד לומר לא יהיה מובן לך.
נביאי הבעל התאספו ועבדו את אלוהיהם בקול גדול ובלהט משעות הבוקר עד הערב. הייתה להם אספת הלל נהדרת, או יש המכנים זאת "התחברות" נהדרת, אבל "אין קול ואין עונה ואין קשב" (פס' 29). לאחר כל ההמולה והמאמצים האלה, אליהו התפלל. אלוהים שמע את תפילתו ואש ירדה מהשמים. החלק האהוב עליי בסיפור הוא כשהכול נגמר וכל העם זעק: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים!" (פס' 39). הם לא אמרו: "אליהו הוא דובר מצוין", או "אין ספק שאליהו יודע איך לתקשר עם אלוהים!". הם היו המומים מאלוהים. הם עמדו נפעמים ומלאי יראה נוכח כוחו. הם ידעו שמה שהם חוו התרחש לא בכוחו של אליהו אלא בכוחו של אלוהים. הם חוו את גבורת האלוהים.
האם זה מה שמתרחש באספות המשיחיות שלנו? או אולי האספות שלנו דומות יותר למה שהתרחש שם לפני שאליהו התפלל? אנחנו יכולים ליהנות מאוד משירה וריקודים וממש להכניס את עצמנו לטראנס. אבל כשזה מסתיים, אש לא יורדת מהשמים. אנשים יוצאים מאספות הקהילה ומדברים על האנשים שהנחו ולימדו, במקום לדבר על כוחו של אלוהים.
גם בחיים הפרטיים
העיקרון הזה נכון גם לגבי הדרך שבה אנחנו חיים את חיינו הפרטיים. אנשים אמורים לראות את השינוי שחל בחיינו ולומר: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים!".
האם אי פעם מישהו נדהם מכיוון שראה את השלום שבלבנו, את האהבה, את השמחה? האם אנשים מקנאים ביכולת הריסון העצמי שלנו? האם אי פעם התפללנו שאלוהים ימלא אותנו ברוח בעוצמה שתגרום לאנשים לדעת ששינוי כזה יכול להתחולל רק בכוח רוח אלוהים? רק כשאנחנו מלאים בשלום ובתקווה אמיתיים אנשים ישימו לב שיש בנו משהו שונה. רוח הקודש הוא זה שמעניק לנו שלום ותקווה (רומ' י"ד 17; ט"ו 13).
אני חושב שכולנו מסכימים שאלוהים לא רוצה שנחיה "לפי הבשר החוטא שלנו". למרות זאת, פעמים רבות אנחנו בוחרים להתמודד עם בעיות החיים בדיוק כמו אנשים שרוח הקודש זר להם. אנחנו דואגים, מתאמצים ומתעצבים בדיוק כמו הלא-מאמינים. נכון, אנחנו בני אדם כמו כולם, אבל אנחנו גם בני אדם שרוח הקודש שוכן בקרבם. ובכל זאת, במודע או שלא במודע, אנחנו בעצם אומרים לאלוהים: "אני יודע שהקמת את ישוע מהמתים. אבל הבעיות שלי גדולות מדי עבורך ואני צריך לטפל בהן בעצמי".
אפילו בחיי היום יום שלנו אנחנו עלולים להידמות לנביאי הבעל, כשאנחנו מתרוצצים כמעט בטירוף ומתאמצים לפתור את הבעיות שלנו בלי לעצור לזמן מספיק שיאפשר לנו לבקש את כוחו של האלוהים הכול יכול. כבני אלוהים לא נקראנו לבטוח באלילים שלנו או בעצמנו. נבראנו כדי להיות כמו אליהו, שלא הטיל ספק בכך שאלוהים יתגלה באותו יום. הוא התפלל וביקש עזרה, ואלוהים שלח אש מהשמים.
אולי אנחנו לא זקוקים לאש מהשמים אלא לשלום. אולי אנחנו זקוקים לחכמה כדי לדעת מה להחליט. אולי אנחנו זקוקים לאומץ כדי לעשות את הדבר הנכון גם אם נצטרך לשלם על כך מחיר כבד, כמו פיטורין ממקום העבודה. אולי אנחנו זקוקים לאהבה משום שאנחנו בודדים. או שאנחנו זקוקים לאנשים בעלי חזון משותף שיצטרפו אלינו ויתמכו בנו לאורך הדרך. לא משנה מהו הדבר שלו אנחנו זקוקים, הנקודה היא שאלוהים תמיד ער למה שקורה איתנו והוא יודע מה אנחנו באמת צריכים. הוא מסוגל לספק את הדברים האלה, להביא את האנשים האלה לחייך, לשנות את הנסיבות.
אבל אלוהים אינו כופה את עצמו עלינו. הוא רוצה שנחווה שלום ואהבה ושנקבל חכמה ממנו. אבל לעתים קרובות הוא פשוט ממתין שנבקש לפני שהוא נותן לנו כל זאת.
הוא רוצה לתת לנו יותר מעזרה קטנה פה ושם. הוא רוצה לשנות אותנו לחלוטין. הוא רוצה לקחת לבבות נבוכים או אדישים ולהצית בהם כוח ואומץ יוקדים עד שכל מי שסביבנו ידע שמשהו על-טבעי התרחש – שינוי חיים שהוא נס לא פחות מהאש שירדה מהשמים. הוא רוצה למלא אותנו בחוכמתו משום שרוחו הוא "רוח של חוכמה והתגלות" (אפס' א' 17), "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישע' י"א 2).
אפילו בעת שהרוח פועל בנו כדי לשנות אותנו כך שנדמה יותר למשיח, הוא נוהג בנו בסבלנות. הפעולה הזו תושלם רק כאשר מלכות האלוהים תשרור במלואה בעולם, אבל הדבר לא מרתיע אותו מלפעול כבר כעת.
פרי נראה לעין
אני מניח שכולנו מכירים את הפסוקים באיגרת אל הגלטים ה' שמתארים את פרי הרוח: "אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענווה, ריסון עצמי" (פס' 23-22). רבים מאיתנו אף זוכרים את הרשימה הזו בעל פה. אבל הבה נעבור על התכונות האלה ונשאל את עצמנו אם יש בנו כל אחת מהן במידה שהיא על-טבעית. האם טוב הלב והנאמנות שאנחנו מפגינים גדולים מטוב הלב והנאמנות של האנשים הדתיים שאנחנו מכירים? האם יש לנו יותר ריסון עצמי בהשוואה למוסלמים שאנחנו מכירים? יותר שמחה מהאתאיסטים? אם אלוהים בכבודו ובעצמו באמת שוכן בנו, האם לא היינו מצפים להיות שונים מכל אדם אחר?
מה שמטריד אותי הוא שאנחנו לא ממש מוטרדים מהעובדה שאיננו שונים מאחרים בצורה בולטת למרות שאלוהים שוכן בלבנו. רוב האנשים שמשתתפים בקביעות באספות של קהילות משיחיות מסתפקים במעט שלום במקום לבקש את "שלום אלוהים הנשגב מכל שכל" (פיל' ד' 7). אנחנו רוצים רק מעט שלום כדי לשרוד את השבוע, או אולי את היום בלבד.
כמובן שהיו תקופות בחיי שבהן הצלחתי לשרוד את היום רק בזכות העזרה והקרבה העל-טבעיות של אלוהים. ייתכן שאתם מבינים על איזה סוג של ייאוש אני מדבר. כמעט כולנו חווינו תקופות כאלה שבהן אנחנו נאלצים לבקש מאלוהים שלום וכוח מדי עשר דקות. אבל אני מדבר על מצב שבו אנחנו חיים את חיינו באופן מתמשך בצורה שכזו, כשבכל יום מימי חיינו קשה לנו ואנחנו בקושי שורדים, ואיננו נראים שונים מכל אדם אחר בעולם.
כשרואים בנו את "שלום אלוהים הנשגב מכל שכל", או אז העולם שם לב להבדל. אז אנשים אומרים "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים!".
פרי רוחני אמיתי
בפרק זה אינני מתכוון לגרום לכולנו לחוש אשמים. אבל דבריי כן נועדו לעורר אותנו לבחון את עצמנו ברצינות ובכנות. האם אנחנו יודעים מה פירוש הדבר להתמלא בשמחה? האם אנחנו חווים שלום אמיתי שאינו מושפע מנסיבות החיים? האם אנחנו תמיד מגיבים באורך רוח ובנדיבות בלי קשר ליחס שאנחנו מקבלים מאחרים? האם אנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו איך היו נראים חיינו אם לעולם לא היינו מוטרדים או מודאגים מפני ששלום האלוהים ממלא את לבנו?
אין ספק שאנחנו רוצים שהתכונות והגישות האלה יאפיינו אותנו. האין אנחנו כולנו שואפים לשלום, לריסון עצמי ולכל השאר?
שימו לב שהנושא בפסוקים האלה מהאיגרת לגלטים הוא "פרי", ביחיד לא ברבים. לא מדובר על פירות הרוח אלא פרי אחד שכולל את כל המרכיבים המפורטים (אהבה, שמחה, שלום וכן הלאה).
אינני יכול לדבר בשם איש, אבל אני יודע שאינני יכול לעורר ולהגביר את האהבה שלי בכוחות עצמי. אני לא יכול לחרוק שיניים ולהחליט להיות יותר סבלני, וכך לייצר סבלנות. איננו טובים או חזקים מספיק, ולא כך קורים הדברים. איש מאיתנו לא יכול להיות באמת טוב ונדיב בכוחות עצמו, והדבר נכון גם בנוגע ליתר המרכיבים של פרי הרוח.
איננו מסוגלים לשנות את עצמנו באופן הזה ולהיות שלווים או שמחים יותר, ובכל זאת אנחנו משקיעים מאמץ עילאי בניסיון לעשות זאת. אנחנו מתמקדים במה שאלוהים רוצה שנעשה ושוכחים איזה אנשים הוא רוצה שנהיה.
במקום לנסות לחזק את כוח הרצון שלנו, הבה נמקד את כוחותינו ואת זמננו בתחינות לעזרתו של מי שיש בכוחו לשנות אותנו. הבה נקדיש זמן לאלוהים, נבקש ממנו שיפיק את פרי רוחו בחיינו, נשהה בחברת האחד שאנחנו רוצים להידמות לו.
אני יודע מניסיוני האישי שאינני רוצה רק לעשות מה שהמדריכים והמורים הרוחניים שלי עושים אלא אני גם רוצה לבלות בחברתם. גיליתי שכשאני נמצא בחברתם של אנשים שאני מכבד, אני הופך להיות דומה להם יותר ויותר, ואין זה קורה כך רק בעקבות הניסיון לעשות את מה שהם עושים. כשאנחנו חורקים שיניים וממלמלים בנחישות "אני אהיה סבלני!", אנחנו לא משתנים. השינוי מתחולל בנו כשאנחנו מתחילים לבקש מאלוהים להניב את הפרי הזה בחיינו בכוח רוחו בצורה שתהיה גלויה לעין, וכאשר אנחנו מקדישים זמן לאלוהינו.
אחד הפסוקים האהובים עליי הוא זה: "אליהו היה אדם בעל רגשות כמונו. הוא התפלל בחוזקה…" (יעקב ה' 17). העובדה שאנחנו איננו אליהו הנביא לא אמורה למנוע מאיתנו להתפלל בדבקות ובאומץ שרוח הקודש יפעל בחיינו. כפי שהפסוק הזה אומר, אליהו היה אדם כמונו. מה הדבר שאפיין אותו? הוא התפלל בחוזקה!
האם אי פעם הכתה בך ההכרה: "אני מתפלל לאותו אלוהים בדיוק שאליו התפלל אליהו"? האם אנחנו באמת מאמינים שמשה, אסתר, דוד ודניאל לא היו יותר רוחניים מאיתנו? למעשה, רבים טוענים שדווקא לנו יש יתרון לעומתם מכיוון שהמשיח שקם לתחייה הוא אדוננו ומושיענו ומכיוון שרוח הקודש שוכן בלבנו. הבה נפסיק להביט אל האנשים יראי האלוהים שמוזכרים בכתובים ולחשוב שאורח חייהם ותפילותיהם אינם ברי השגה. הבה נתפלל בחוזקה בידיעה שפטרוס, שאול, מרים ורות היו אנשים בשר ודם ממש כמונו.
אני יודע שאני משתדל לברוח ממצבים שבהם אני זקוק לאלוהים. אני חושב שכולנו כאלה. אנחנו חשים יותר בטוחים כשאנחנו נמנעים ממצבים שבהם ברור שאנחנו זקוקים להתערבותו של אלוהים. אנחנו חוששים להפקיד את הכול בידיו ולהסתכן בכך שהוא יישאר דומם. אם אליהו לא היה אמיץ מספיק להתעמת עם נביאי הבעל באותו יום, אילולא התפלל בחוזקה ובאומץ, הוא לא היה חווה את התגלות כוחו של אלוהים בדרך מרשימה כל כך. אבל ברגעים של פקפוק אינני יכול שלא לתהות: "מה היה קורה אילו אלוהים לא היה שולח אש מהשמים באותו יום ואליהו היה נקלע למצב מביך כמו נביאי הבעל? מה היה קורה אז?".
אינני טוען שאלוהים חייב להיענות לנו בכל מצב שאנחנו יוצרים, אבל יש כאן תזכורת לכך שאלוהים שמח להופיע ולהתערב לטובת אנשיו כשהם זקוקים לו נואשות, מפני שכך איש אינו יכול לגזול את כבודו.
צבא גיבור או אלוהים גיבור?
הבה נעיין שוב בתנ"ך – בסיפורו של גדעון (שופטים ז'). גדעון יצא למערכה עם צבא שמנה 32,000 אנשי חיל. אלוהים צמצם את גודל הצבא פעם אחר פעם עד שהוא מנה 300 חיילים בלבד. אני סבור שאלוהים עשה זאת כדי שאיש לא יוכל לומר: "ראו מה עשינו!". במקום זאת הכול ידעו שאלוהים הוא שהביס את האויב בכוחו. רק בעזרת אלוהים הצליח צבא קטן כל כך שמנה 300 לוחמים בלבד להניס את צבא מדין הגדול.
אלוהים רוצה לזכות בהלל על מה שאנחנו עושים בחיינו. אבל אם איננו מתפללים ומבקשים בקשות נועזות ואמיצות, כיצד הוא יענה להן? אם אנחנו לא סומכים עליו ולא הולכים בעקבותיו למצבים שבהם אנחנו זקוקים לו, כיצד יוכל להתערב ולגלות לפנינו את נוכחותו?
האם אנחנו יכולים לומר עם אליהו וגדעון שכשאנשים רואים את חיינו הם מגיבים בדברי שבח לאבינו שבשמים? כשאני חי בכוחי, כשאני בוטח רק בכישרונות הטבעיים שלי, אנשים יהללו אותי על הישגיי. אבל כשאני חי בדרך שדורשת ממני תלות ברוח הקודש, האנשים שרואים אותי נותנים את ההלל לאבי שבשמים.
האם רוח אלוהים פועל בחיינו?
מתי הייתה הפעם האחרונה שחווינו את ידו של אלוהים פועלת בחיינו? הבה נחשוב על המקרים שבהם אלוהים התערב ונגע בנו בדרך שאיש לא יוכל לשכנע אותנו שמדובר בצירוף מקרים. ייתכן שלא מדובר על התנסויות כמו אש שירדה מהשמים, או קול רועם. אולי הייתה זו לחישה שקטה ללא מילים שנסכה בנו תקווה כשהיינו מיואשים. אולי חווינו את קרבתו של אלוהים באמצעות אדם מסוים שאהב אותנו או קיבל אותנו ללא תנאי. אולי שקיעת שמש מרהיבה ביופייה גרמה לנו לראות שמץ מגדולתו העצומה של אלוהינו והדבר גרם לנו לעצור ולהלל אותו. אנחנו חווים את אלוהים במגוון דרכים ואלוהים שמח להתגלות בפנינו, בנותיו ובניו האהובים, ולדבר איתנו.
רוח הקודש נוכח בתנ"ך ובברית החדשה לכל אורכם. אני מאמין בו כי אני מאמין בכל הכתוב. אבל אפילו אם מה שאני "יודע" אודות רוח הקודש מקריאת הכתובים וכל "התשובות הנכונות" אודותיו היו נלקחים ממני, עדיין יש לי סיבות טובות להאמין. הייתי ממשיך להאמין ברוח הקודש משום שחוויתי אותו פועל בחיי וסביבי בדרכים שאיני יכול להתכחש לקיומן או להתעלם מהן. כמובן שאינני ממעיט מחשיבות הכתובים, חלילה, ואינני אומר שעלינו לבסס את כל האמונה שלנו על התחושות וההתנסויות שלנו, אבל אסור לנו גם להתעלם מההתנסויות שלנו – הן מה שאנחנו חווים אישית והן מה שגוף המשיח בכללותו חווה, בהווה ובמהלך ההיסטוריה. התעלמות כזאת אינה תואמת את הנאמר בכתובים.
אם לא חווינו את מעורבותו של רוח אלוהים בחיינו בדרכים שלא נוכל להתכחש לכך שהן מעידות על פעולת ידו, אני מניח שאנחנו לא חיים את חיינו בהכרה שאנחנו זקוקים לו ותלויים בו. אלוהים שמח להתגלות כשילדיו קוראים בשמו וכשהם בוטחים לחלוטין שאכן יבוא לעזרתם, בין שמדובר במערכות יחסים, במאבק בחטא, בצורך שלהם לקבל ממנו כוח לוותר ולהקריב או בצורך שיעזור להם (לנו) להתמיד ולחיות מדי יום בנאמנות למשיח. האם כך אנחנו חיים? או שחלילה אנחנו שורדים רק בכוחות עצמנו וחכמתנו?
"היינו משפחה!"
לפני מספר שנים הגיע לקהילה שלנו בחור שהיה בעבר חבר בכנופיית רחוב. הוא היה מכוסה בכתובות קעקע וקשוח למדי אך היה סקרן לדעת מהי קהילה. הוא האמין בישוע ונראה היה שהוא מוצא את מקומו בקהילה.
לאחר מספר חודשים גיליתי שהבחור הפסיק להגיע לקהילה. כששאלנו אותו מדוע הפסיק לבוא הוא הסביר: "לא הבנתי נכון מהי קהילה. היו לי ציפיות לא נכונות. כשהצטרפתי אליכם, חשבתי שזה יהיה דומה להצטרפות לכנופיה. אתה מבין, בכנופיה לא היינו נחמדים זה לזה רק פעם בשבוע – היינו משפחה!". הרגשתי נורא משום שידעתי שמה שהוא ציפה לו הוא בדיוק מה שקהילה אמורה להיות. הייתי מאוד עצוב לחשוב שכנופיית רחוב יכולה לשקף תמונה טובה יותר של מחויבות הדדית, נאמנות ומשפחתיות מאשר קהילה משיחית מקומית.
בית הקהילה נועד להיות מקום יפה להתכנסות המאמינים, מקום שבו האמצעים משרתים את כולם וכשמישהו שסובל, כולם סובלים איתו. מקום שבו כשמישהו שמח, כולם שמחים. מקום שבו כולם חווים אהבה וקבלה אמיתיות גם כשהם פותחים את לבם ומספרים בכנות על חולשתם וכישלונותיהם. למרבה הצער, בדרך כלל זה לא מה שמאפיין את הקהילות שלנו.
מבלי שרוח הקודש השוכן בקרבנו יפעל בחיינו, ידריך אותנו ויפגין את חייו ואת אהבתו דרכנו, לעולם לא נוכל להיות אנשים מהסוג שממנו מורכבת קהילה אוהבת ומאוחדת שכזאת. אין מאמין אמיתי שרוח הקודש אינו שוכן בקרבו או קהילה אמיתית שהרוח לא נמצא בה. זה פשוט בלתי אפשרי. מה שאפשרי הוא שאנחנו, הן כפרטים והן כקבוצה, נדכא ונעכב את פעולת הרוח בחיינו ודרכם.
לי באופן אישי נמאס לדבר על מה שאנחנו מתכוונים לעשות. קצה נפשי בדיבורים על עזרה לאנשים ובדיונים וכנסים שבהם אנחנו מחפשים דרכים כיצד לנקוט צעדים קיצוניים ולנהוג בהקרבה עבור האדון. אני לא רוצה להמשיך לדבר ותו לא. החיים קצרים מדי. אני לא רוצה לדבר על ישוע, אני רוצה להכיר את ישוע. אני לא רוצה רק לכתוב אודות רוח הקודש, אני רוצה לחוות את נוכחותו בחיי בדרך עמוקה ביותר.לפני מספר חודשים זקני הקהילה שלנו התחילו לשאול מדוע אנחנו לא חיים כמו המאמינים מהקהילה הקדומה. במעשי השליחים ב' 47-42 כתוב:
"הם היו שוקדים על תורת השליחים, על ההתחברות, על בציעת הלחם ועל התפילות. כל נפש נתמלאה יראה ומופתים ואותות רבים עשו השליחים. כל המאמינים היו יחדיו ובכל אשר היה להם היו שותפים. הם מכרו את אחוזותיהם ואת רכושם וחילקו אותם לכול, לכל איש כפי צרכו. יום יום התמידו להיות לב אחד בבית המקדש והיו בוצעים את הלחם בבתיהם, אוכלים את מזונם בשמחה ובתום לב ומשבחים את אלוהים. הם מצאו חן בעיני כל העם, והאדון הוסיף עליהם יום יום את הנושעים".
מה שקרה אחר כך היה נפלא. זקני הקהילה חלקו זה עם זה את כל מה שהיה להם – את מפתחות המכונית, הבית, את חשבון הבנק. הזקנים הביטו בי הישר בעיניים ואמרו: "כל מה שיש לי הוא שלך. אם משהו יקרה לך, אני אדאג למשפחתך כמו שאני דואג למשפחה שלי. אני אהיה ביטוח החיים שלך". מכיוון שכבר ראיתי בעבר כיצד הם נוהגים בהקרבה עצמית למען הבשורה, האמנתי לדבריהם.
לאחר מכן התחלנו ללכת אל חברים מהקהילה והבענו באוזניהם את המחויבות שלנו כלפיהם. כעת הגישה הזו מתפשטת בקהילה שלנו. חיים חדשים מבעבעים בקהילה כשאנשים עומדים מאחורי ההבטחות המילוליות שלהם ומקיימים אותן בפועל, תוך הקרבה עצמית. מכוניות ובתים נמכרו או נמסרו לאחרים. במקום לצאת לחופשות יקרות, אנשים משתמשים בכסף בשמחה כדי לעזור לזולת. אנשים מוזמנים לבתיהם של אחרים, לא רק לארוחה אלא לגור שם. וזוהי רק דוגמה קטנה למה שקורה כשאנשים מתחילים להתהלך ברוח ומבקשים ממנו להשפיע על כל תחום בחייהם.
סיפרתי רק על מה שעושים קומץ אנשים, מקהילה אחת, מעיר אחת, ממדינה אחת. מה עוד יכול לקרות כשאנשים יתחילו להתהלך על פי הרוח ולהכניע לו את הכול? בואו נחלום יחד. הדברים ילבשו צורה שונה בתרבויות השונות שברחבי העולם. רוח אלוהים ידריך אנשים בבייג'ין לעשות דברים שונים מאשר באנגליה או בארגנטינה. זוהי רק הצצה למה שקורה כשאנחנו מתחילים לחיות את חיינו בתלות ממשית ברוח, הלכה למעשה. עבור הקהילה שלנו זו רק ההתחלה.
כוח בלתי ניתן לעצירה
כשאני קורא את ספר מעשי השליחים אני רואה את הקהילה ככוח בלתי ניתן לעצירה. דבר לא יכול היה לסכל את תוכנית האלוהים, בדיוק כפי שישוע חזה: "שערי שאול לא יגברו עליה" (מתי ט"ז 18). הקהילה הייתה רבת עוצמה והיא גדלה והשפעתה התפשטה כמו אש בשדה קוצים, לא בזכות תכנון חכם במיוחד אלא בגלל מה שרוח הקודש עשה. עינויים, מהומות, עוני ורדיפות לא הצליחו לעצור את מה שאלוהים עשה. אני בטוח שכולנו משתוקקים שהקהילות שלנו ישתנו ושיתרחשו בהן דברים דומים.
כל כך הרבה ממה שאנחנו רואים היום בקהילות שלנו אינו מתאים להגדרה "בלתי ניתן לעצירה". הכול עלול להתפורר בנקל אם רועה הקהילה יפרוש או בגלל מחלוקות והתפצלות או בעיות תקציב. קהילות שאנחנו בונים בכוחנו-אנו ולא בכוח רוח הקודש יקרסו במהרה כשנפסיק לדחוף ולדרבן אותן. שנים רבות ביקשתי בתפילותיי שאלוהים ייקח חלק בכל מיני דברים שאני עשיתי. כשאני קורא את ספר מעשי השליחים אני רואה אנשים ששמחו להיות חלק ממה שאלוהים עשה.
לאחרונה ערכנו דיון על הדרך לפתור כמה בעיות בולטות אצלנו בקהילה. אחד מזקני הקהילה אמר: "אני חושב שאנחנו מתאמצים יותר מדי". הוא המשיך וסיפר על הדברים העל-טבעיים שהתרחשו בחיי התפילה שלו. בנקודה זו החלטנו להפסיק לדבר ולחשוב. את השעה הבאה הקדשנו לתפילה. באותו יום לא חזרנו "לעשות עסקים". נכון, יש עת לכל דבר ויש זמן שראוי לנהל בו התייעצויות ו"סיעור מוחות", לחשוב ולפעול תוך שימוש במתנות שאלוהים העניק לנו, אבל לעתים קרובות מדי אנחנו לא מספיקים להתפלל (ועוד פחות מכך – לא מתפללים כל הזמן תוך כדי ולפני ואחרי הדיונים והמעשים). הבה נתפלל שאלוהים יבנה את קהילתו כגורם בעל כוח בלתי ניתן לעצירה, שניתנה לו גבורת רוח הקודש והוא מתקיים בתלות גמורה בו.
הגיע הזמן להשתנות!
אין זה חשוב היכן אנחנו גרים ואיך היום שלנו נראה. מדי יום יש לנו הזדמנות לבחור אם לסמוך רק על עצמנו, לחיות בלי לקחת סיכונים ולנסות לשלוט בחיינו, או לחיות כפי שנועדנו לחיות – כהיכל של רוח הקודש, כאנשים התלויים בו, כמי שזקוק נואשות שרוח אלוהים יופיע ויחולל את השינוי. כאשר נתחיל לחיות חיים שמתאפיינים על ידי הליכה ברוח, אז אנשים יתחילו להתבונן בנו ולא יראו אותנו אלא את אבינו שבשמים ויהללו אותו.
תפילתי היא שסדרת המאמרים הזו לא רק תוסיף לנו ידע. אולי זה נשמע מוזר, אבל אני בהחלט מתכוון לכך. בחוגים המשיחיים אנחנו לא פעם מרבים לדבר על האמת במקום ליישם אותה בפועל. אנחנו שומעים דרשה שנונה, מדברים עליה אחר כך בארוחת הצהריים ומציינים עד כמה "טובה" או "חזקה" היא הייתה, ואז שוכחים אותה. לא רק שאיננו מקדישים לה מחשבה נוספת אלא גם איננו מאפשרים לרוח לפעול בנו דרך הדרשה ששמענו ולשנות אותנו. האמת היא שידע רחב יותר אינו מוביל בהכרח לרוחניות רבה יותר. ידע עשוי להוביל לקרבה גדולה יותר לאלוהים, אבל לא מדובר בתוצאה שנוצרת מאליה בכל מצב.
כתבי הקודש מלמדים שאם אנחנו יודעים מה אנחנו אמורים לעשות אבל לא עושים זאת, אנחנו חוטאים (יעקב ד' 17). במילים אחרות, כשאנחנו צוברים ידע מבלי ליישם אותו בחיינו, אנחנו חוטאים. אנחנו חושבים שללמוד על אלוהים זה דבר טוב – והוא אכן עשוי להיות טוב. אבל אם אנחנו צוברים ידע אודות אלוהים בלי להיענות לו ולהטמיע את דרכיו ואת עיקרי האמת בחיינו, אזי הלימוד הופך למכשול. על פי דבר אלוהים זהו חטא.
אל נא נלמד רק לשם לימוד וצבירת ידע. כשאנחנו לומדים הבה נגדל, נתוודה על חטאינו ונשתנה. כך נוכל להיות האנשים שאלוהים התכוון שנהיה כשברא אותנו, וזאת – בכוח רוח הקודש השוכן בקרבנו.
"מלכות האלוהים אינה אכילה ושתייה, אלא צדק ושלום ושמחה ברוח הקודש" (רומ' י"ד 17).
המאמר יצא לאור על ידי ה"החותם", בעיתון המשיחי "מעט לעת", גיליון 141
פרק מתוך הספר The Forgotten God שנכתב על ידי Francis Chan
