באחת מן האזהרות שבאיגרת אל העברים, מחבר האיגרת כותב, "אֲבָל הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ; וַאֲנַחְנוּ בֵּיתוֹ, אִם נַחֲזִיק עַד קֵץ בַּבִּטָּחוֹן וּבַתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מִתְהַלְּלִים בָּהּ". האם מחבר האיגרת מתנה את ישועתנו או את וודאות ישועתנו בהתמדתנו העתידית באמונה? כאשר בוחנים את הפסוק בהקשרו המידי ובהקשרו הרחב, ברור שהתשובה לכך שלילית.
ראשית, לאור הקשרו של הפסוק, ברור כי המחבר כותב לאלה שכבר נולדו מחדש (ג 1). לכן, לא ייתכן שמחבר האיגרת פתע פתאום יטיל ספק בישועתם של הקוראים.
שנית, השימוש בסוג השלישי של התנאי ביוונית (אִם נַחֲזִיק), מציב אתגר קשה ביותר כנגד הפרשנות הקלוויניסטית, הגורסת כי פסוק זה מלמד שכל המאמינים בהכרח יתמידו באמונתם עד סוף חייהם. הסוג השלישי של התנאי ביוונית (Third class conditional) אינו מניח כי התנאי בהכרח יתגשם, אלא רק משאיר לו את האפשרות להתקיים.1 במילים אחרות, מבחינת המחבר, הקוראים המאמינים לא בהכרח יחזיקו עד קץ בביטחון ובתקווה.
שלישית, בפסוקים 1-6, המחבר מציב את המשיח ואת משה בתור הדוגמאות לאנשים הנאמנים לאלוהים בשרותם. המחבר אינו מציב אותם בשום אופן בתור הנורמה בעניין ההתמדה של כל המאמינים באמונתם. מי מאיתנו נאמן כמו ישוע, אשר נוסה בכל ללא חטא (אל העברים ד 15)? או, מי מאתנו נאמן כמשה, שהיה האדם העניו ביותר "עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב 3)?
רביעית, אל העברים ג 5 מציב את משה בתור הדוגמה לעבד נאמן. ברם אם אל העברים ג 1-6 מלמד שעל המאמינים ללכת בעקבותיו של משה כדי להיוושע מניתוק נצחי, מתקבל כאן קטע המלמד שעלינו להיוושע דרך שירות! אך ממתי כתבי הקודש מלמדים שהישועה היא מתוך מעשים ולא מתוך חסד (רומים ג 24, 27-28; ד 4-6 ראו גם רומים יא 6). איננו משרתים את אלוהים כדי להיות ילדיו, או כדי שיקבל אותנו. אלוהים כבר קיבל אותנו (אפסים א 6) וקידש אותנו אחת ולתמיד (אל העברים י 10-14).
חמישית, אם המחבר מתייחס לישועה בפסוק 6 ומציב את המשיח בתור דוגמה לנאמנות, כיצד אפוא מהווה ישוע דוגמה עבורנו בעניין הזה? הרי המשיח לא היה נאמן לאלוהים כדי להיוושע מניתוק נצחי. לכן, כדי לשמר את ההקבלה שאותה המחבר מנסה להעביר, עלינו להודות כי המחבר אינו מדבר כאן על ישועה מניתוק נצחי.
מה זאת אומרת להיות "ביתו" של אלוהים?
ההנחה הבסיסית של הפרשנות הקלוויניסטית והארמיניאנית היא שהמילה "בית" (οἶκος) מתייחסת לגוף המשיח, דהיינו לישועה (שהרי גוף המשיח מורכב אך ורק מנושעים).2 נכון, מילה זו לעתים מתייחסת לכך (הראשונה לטימותיאוס ג 15; השנייה לטימותיאוס ב 20; הראשונה לפטרוס ב 5; ד 17). עם-זאת, מילה זו לעולם אינה מופיעה באופן כזה באיגרת אל העברים. כעת נבחן את שאר השימושים של המילה באיגרת:
"בית" באיגרת אל העברים
באל העברים יא 7, המילה "בית" מתייחסת למשפחתו של נוח. באל העברים ח 8, 10, המילה מתייחסת לעם ישראל. יש להסב תשומת לב מיוחדת לשימוש המילה באל העברים י 21, משום שקטע זה מקביל לאל העברים ג 1-6 (שימו לב לשפה המשותפת):
1 לָכֵן, אַחַי הַקְּדוֹשִׁים, אֲשֶׁר חֶלְקְכֶם בִּקְרִיאָה שְׁמֵימִית, הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הַשָּׁלִיחַ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ, יֵשׁוּעַ, 2 הַנֶּאֱמָן לַמְכוֹנֵן אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה גַּם מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתוֹ; 3 וַהֲרֵי הוּא נִמְצָא רָאוּי לְכָבוֹד רַב יוֹתֵר מִשֶּׁזָּכָה לוֹ מֹשֶׁה, בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁבּוֹנֵה הַבַּיִת נִכְבָּד יוֹתֵר מִן הַבַּיִת. 4 הֵן כָּל בַּיִת יֵשׁ לוֹ בּוֹנֶה, אַךְ בּוֹנֵה הַכֹּל הוּא הָאֱלֹהִים. 5 מֹשֶׁה אָמְנָם הָיָה נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתוֹ, כְּעֶבֶד, לְשֵׁם עֵדוּת עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עֲתִידִים לְהֵאָמֵר, 6 אֲבָל הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ; וַאֲנַחְנוּ בֵּיתוֹ, אִם נַחֲזִיק עַד קֵץ בַּבִּטָּחוֹן וּבַתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מִתְהַלְּלִים בָּהּ (אל העברים ג 1-6)
19 לָכֵן, אַחַי, מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן לְהִכָּנֵס אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּדַם יֵשׁוּעַ, 20 בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה וְחַיָּה אֲשֶׁר הוּא חָנַךְ לָנוּ דֶּרֶךְ הַפָּרֹכֶת, שֶׁהִיא בְּשָׂרוֹ, 21 וּבִהְיוֹת לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַל בֵּית אֱלֹהִים, 22 נִתְקָרְבָה נָא בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבִמְלוֹא וַדָּאוּת הָאֱמוּנָה, כְּשֶׁלִּבּוֹתֵינוּ מְטֹהָרִים מֵהַרְשָׁעַת מַצְפּוּן וְהַגּוּף רָחוּץ בְּמַיִם טְהוֹרִים. 23 נַחֲזִיקָה נָא בַּתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מַצְהִירִים עָלֶיהָ וְאַל נִמּוֹט, שֶׁכֵּן נֶאֱמָן הַמַּבְטִיחַ. 24 נָשִׂים לִבֵּנוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְעוֹרֵר זֶה אֶת זֶה לְאַהֲבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. 25 בַּל נַזְנִיחַ אֶת הִתְכַּנְּסוּתֵנוּ כְּמִנְהַג כַּמָּה אֲנָשִׁים, כִּי אִם נְעוֹדֵד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וּבְיִחוּד בִּרְאוֹתְכֶם כִּי קָרֵב הַיּוֹם (אל העברים י 19-25).
באל העברים י 21, המילה "בית" מתייחסת באופן ציורי למשכן, שבו ישוע משרת ככהן גדול (פס' 21), אשר אליו אנו נקראים להיכנס (פס' 19) ולהתקרב (פס' 22). התיאור בפסוק 22 לגבי האופן שבו על המאמינים להתקרב, מקביל לשירותו של כהן המשרת במשכן. בתנ"ך, המשכן אשר בו שירתו הכוהנים (שמות כט 16; ויקרא א 5; ח 19, 24; ט 12, 18; במדברים יט 4) והכוהנים עצמם (שמות כט 20-21; ויקרא ח 30) היו מטוהרים על ידי דם (אל העברים י 22). בנוסף לכך, על הכוהנים היה לרחוץ את גופם במים טהורים (אל העברים י 22) בזמן שרותם במשכן (שמות כט 4; ל 19-21; מ 12, 30-32; במדבר יט 7). לכן, המילה "בית" באל העברים י 21 מתייחסת לתחום שירות הכהונה. אם-כן, מה לגבי ההקשר של אל העברים ג 6?
"אנחנו ביתו"= אנחנו כוהניו
שימו לב לפסוקים 2, 5 בפרק ג, נאמר שם שמשה היה נאמן בכל ביתו בתור עבד. פסוקים אלה מרמזים לספר במדבר יב 7, שם נאמר על משה, "לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא". ראוי לציין כי המילה "בית" בבמדבר יב 7, אינה מתייחסת למבנה הפיזי של המשכן, אלא לאנשים המתפקדים בתוכו (כפי שמסביר החוקר פול טאנר, לנאמנות אין כל משמעות עבור מבנה פיזי). משה היה חבר נאמן בקהילת הכוהנים ("ביתו" של אלוהים).
אם כן, מהו אפוא ביתו של המשיח? כפי שראינו, ההקשר אינו מדבר על ישועה, או שייכות לגוף המשיח. אלא, על השתייכות ושותפות לתפקיד הכהונה.3 ישוע הוא הכוהן הגדול, ואנו, גוף המשיח, נקראים להיות כוהנים נאמנים המשרתים את אלוהים בהשתחוויה: "לָכֵן בְּכָל עֵת נַקְרִיבָה בְּתִוּוּכוֹ זֶבַח תּוֹדָה לֵאלֹהִים, כְּלוֹמַר, פְּרִי שְׂפָתַיִם הַמּוֹדוֹת לִשְׁמוֹ. וְאַל תִּשְׁכְּחוּ לִגְמֹל חֶסֶד וּלְשַׁתֵּף אֶת הַזּוּלַת בַּאֲשֶׁר לָכֶם, כִּי זְבָחִים כָּאֵלֶּה יֶעֶרְבוּ לֵאלֹהִים" (אל העברים יג 15-16).
ההקשר של הקטע תומך במסקנה זו לגבי פירוש המונח "בית". בקטע הקודם לאל העברים ג, המחבר מדבר על המשיח בתור הכהן הגדול (ב 17-18). לאחר מכן, בפסוק 1 של פרק ג, המחבר מפציר בנו להתבונן "אֶל הַשָּׁלִיחַ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ, יֵשׁוּעַ". באותה המידה, אל העברים ד 14-16 מתאר את ישוע בתור הכהן הגדול שלנו, שעוזר לנו להמשיך ללכת באמונה.
סיכום
לכן, ההקשר הסובב את הקטע באל העברים ג, ההקבלה עם אל העברים י, והארמז לבמדבר יב 7, סותרים את הפרשנות על פיה מחבר אל העברים מפציר בקוראים להתמיד באמונה כדי להמשיך להשתייך לגוף המשיח. אדרבא, מחבר האיגרת מפציר באלה שכבר שייכים לגוף המשיח, להישאר "ביתו" של אלוהים, דהיינו, להמשיך לתפקד ככוהנים המתאספים יחד (י 25) כדי לעבוד ולהשתחוות לאלוהים (יג 15).
גם בתנ"ך, תפקיד הכהונה היה מותנה בנאמנות (שמות יט 5-6). בניגוד לישועה, מדובר בפריבילגיה אשר ניתן לאבדה. אמנם כל המאמינים הם כוהנים במעמדם (התגלות א 6; ה 10), אולם גם מדובר בתפקיד עתידי (התגלות כ 6). מעצם העובדה שכל המאמינים הם כוהנים במעמד, לא ניתן להסיק כי כולם בהכרח מתפקדים ככוהנים באופן מעשי. זאת הסיבה שמחבר האיגרת אל העברים, מפציר בכולנו להתמיד באמונה. אך ורק דרך ההתמדה באמונה, אנו יכולים לתפקד ככוהנים המשרתים את אלוהים בנאמנות ובאהבה.
וְגַם אַתֶּם, כַּאֲבָנִים חַיּוֹת, נִבְנִים לְבַיִת רוּחָנִי, לִכְהֻנַּת קֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת זִבְחֵי רוּחַ רְצוּיִים לֵאלֹהִים בִּזְכוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (הראשונה לפטרוס ב 5).
הערות:
[1] Wallace, Daniel B. Greek Grammar Beyond the Basics: An Exegetical Syntax of the New Testament (Grand Rapids: Zondervan, 1996), 696
[2] ומכאן הטענה שההתמדה באמונה הכרחית עבור הישועה.
[3] Allen, David L. Hebrews, New American Commentary (Nashville: Broadman & Holman, 2010), 242
